שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן עו
כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה נחמי' נ"י הגאבד"ק דאדזימין
ע"ד מה שנמצא בס"ת אות יוד שבשם הקודש דבוק לאות הא. והאותיות ניכרין היטב. רק שנראה לכל שהם דבוקים והסופר אומר שבשעת כתיבה נכתבו כהוגן. ואח"כ נדבקו ע"י רוק או ע"י דבר לח אחר. כי עודנו עוסק בכתיבת יריעה זו. וכת"ר האריך בפלפול נאה. וביקש לדעת דעתי בזה. ואנכי מטרדותי וגם כי עלי להשיב כעת עוד איזה תשובות למעשה. אשיב בקוצר:
הנה גוף דין זה כבר הרגיש כת"ר שהוא מפורש באו"ח סי' ל"ב סכ"ו ובי"ד סי' רע"ו סי"א שמותר להפריד. רק שחשש למ"ש הנו"ב במ"ת סי' קס"ט דזה דווקא כשהם דבוקים מתחילת כתיבתם. אבל כשנעשה אח"כ אסור כי שמא הלכה שכשר בזה ואסור למחוק אף מקצת אות. וביאר כת"ר כוונתו לחוש לשיטת הרשב"א שמתיר בנעשה אחר כתיבה מצד שאפשר לגרור וכל הראוי לבילה אינו מעכב. ושכ"כ באבן העוזר שכ"ד המרדכי שאסור להפריד אותיות השם מטעם זה. ושוב הביא דברי הפמ"ג בסי' ל"ב במ"ז ס"ק י"ח שמותר להפריד. דאי נימא שאסור א"כ שוב אינו ראוי לגרור. והאריך כת"ר בזה דממ"נ אם נתיר לגרור שוב הוי כשר בלא גרירה וממילא אסור וכיון דאסור שוב הוא פסול ומותר לגרור. והביא מהא דעלה עליה זכר דניחא לו אף דכיון שנפסלת לפרה אדומה תו לא ניחא ליה ואי לא ניחא ליה הרי היא כשירה ושוב ניחא ליה. והעיר עוד מאיזה מקומות בכגון זה. והנה לא אאריך בסברא זו באשר בנ"ד נראה דלא שייך זה. דהא כל עיקר סברת הרשב"א שמכשיר בנגיעה לאחר כתיבה הוא מצד שהאות נכתב בהכשר ואף שאינו מוקף גויל מ"מ כיון שאפשר לגרור הרי לא נתקלקל האות והוי הנגיעה כמו שעוה הדבוק על האות או אצל האות שאינו פוסל אף אם השעוה שחור כדיו כי הוא דבר חיצוני. אבל כשא"א לגרור הוי כדבר נוסף על האות והוי כגוף אחד דבטל לגביה. ונפסל משום שאינו נכתב בהכשר. ולזה ס"ל להרשב"א דאף בשבת שאסור לגרור ג"כ כשר כיון שעומד לגררו אחר שבת. ולשון ראוי לבילה דנקיט הרשב"א י"ל דלאו דווקא הוא דא"כ יפסול בשבת והב"ח והט"ז סי' ל"ב סקי"ח כתבו דכיון דמה שאינו ראוי לגרור הוא מצד איסור שבת לא מיקרי אינו ראוי. ולענ"ד צ"ע דהא אמרינן בחולין פ"ג ע"ב דכיון שאסור לתת עפר תחת הדם במזבח משום חציצה או משום מוסיף על הבנין מיקרי אינו ראוי לבילה ע"ש. ואף שאיסור הוספת בנין וחציצה הוא איסור שאינו בעצם הכיסוי מ"מ מיקרי אינו ראוי. ויש להאריך בזה. וע' חיבורי ח"א סי' ל'. אך לפמש"ל א"ש דכיון דעומד לגרור הוי כדבר נוסף. ודמי להא דקיי"ל בפ"ה דכלאים ובב"ב דף ק"ב שרואים האילנות והקברים האמצעים כאלו אינם והכי קיי"ל שם. ואי נימא כסברת הב"ח והט"ז שהזכרנו דבשביל איסור אחר לא מיקרי אינו ראוי. א"כ גם בנ"ד נימא שהאיסור הוא רק בשביל מחיקת השם ולולא איסור זה שפיר אפשר לגרור. והעיקר כמש"ל. והרד"כ כתב דלא אמרינן כל הראוי לבילה רק היכא דאיתא בש"ס. והובא במל"מ פ"ג מהל' ביכורים ומקשה מזה על הרשב"א. ולפמ"ש א"ש דלאו דווקא נקיט לשון זה. וממילא הכא אף שאסור לגרור בשביל מחיקת השם. מ"מ מיקרי ראוי לגרור ורואין כאלו אינו והוי כדבר נוסף על האות ולא מגופו. ואף דכיון שאסור לגררו מתיאש מלגרור ובטל לגבי האות. מ"מ כיון שבא לאחר כתיבה ולא ניחא לו בזה. רק שאנוס הוא ואינו יכול לגררו בשביל איסור מחיקת השם. הוי רק כדבר שחוץ לאות. וכן קרי ליה ריש כתובות אנוס בתקנתא דרבנן. וגם אי נימא שהטעם משום שראוי נבילה כפשוטו. יש לדון דהכא מדאורייתא מותר לגרור רק מדרבנן אסור דהא לא עדיפא מנטפלים שכתבו רוב הפוסקים והוי מדרבנן ואף במקצת אות ע' נו"ב מ"ת סי' קכ"ט. ואינו ראוי מדרבנן י"ל דמיקרי ראוי. וענין זה דורש אריכות ואכ"מ. ומ"ש כבודו בשם האהעו"ז. הנה בחהעו"ז מבואר ג"כ דאי נימא דאסור לגרור הוי אינו ראוי וכמ"ש הפמ"ג. אך העיקר כמש"ל ולק"י על הנו"ב:.
אבל לענ"ד נראה שמותר לגרור בנ"ד דהא מה שנתפשט הדיו ונעשה נגיעה אינו מן האות כלל ולא שייך לומר דהוי מידק בשם כי היא דבר מיותר לגמרי וכ"כ השלטי גבורים ש"פ שבועת העדות דשרי למחוק נגיעה באותיות השם כי אין זה מן השם כלל והיינו כמש"ל. והנו"ב בסי' קס"ט איירי שנקב שנעשה סמיך לאותיות השם. ובזה שפיר כתב שאסור לגרור קצת דדילמא כשר בלא"ה אם נעשה אחר הכתיבה. דהא שם צריך לגרור מגוף האות. ומש"ש דהא דקיי"ל שאותיות השם הדבוקות מותר להפרידן איירי בדבוקות מתחילת כתיבתן דלכ"ע פסול נראה כוונתו דהא סתמו הפוסקים בכל גוונא ומשמע אף אם נדבקו צידי האותיות כגון שנדבק צד היוד לההא באופן שאין ניכר כלל באיזה מקום מתחיל רוחב היוד. וא"כ אין שייך לומר שהנגיעה הוא דבר נוסף. דהא אפשר שיהא רוחב היוד משהו יותר וכן רוחב ההא ואין כאן תוספת. וגם דאין ניכר איזהו התוספת שנוסף אח"כ. ובכה"ג אסור להפריד אף בנעשה אחר כתיבה. וקשה למה סתם בשו"ע שמותר להפריד. לזה כתב הנו"ב דאיירי שנעשה בתחילת הכתיבה. אבל בנגיעה כהא דנ"ד שהאותיות ניכרים היטב ורק שנמשך איזה קו מאות לאות שנעשה אח"כ. ודאי שאינו שייך לגוף האות ומותר לגררו וגם הנו"ב מודה בזה. וכעין זה חילק הב"ח באה"ע סי' קכ"ה ס"ו והובא במג"א סי' ל"ב סקכ"ז בין אם דבוק כל רוחב האות לדבוק מקצת. ובט"ז באה"ע שם סק"ו כתב לחלק בין דיבוק ממש לנגיעה דקה ע"ש וע' חיבורי ח"ב סי' פ"א מ"ש בזה אי הוי חק תוכות בכה"ג. ועכ"פ לדינא נראה ברור שמודה הנו"ב להפריד ולמחוק נגיעה שנעשה אח"כ כשניכר מקום הנגיעה. רק בנ"ד יש לדון כיון שנדבק אח"כ ע"י רוק. א"כ הרי נתפשט דיו של אות השם לחוץ. והדיו יש בו קדושה כמ"ש הט"ז סי' רע"ד סק"ד והש"ך סי' רע"ו סק"ה. וא"כ יהא אסור למחקו. וכ"כ הש"ך סי' רע"ד סק"ה שליטול דיו מהשם לכתוב דבר חול אסור משום ביזוי מצוה. ובאמת צ"ע דתיפוק להו שמוריד הדיו מקדושה לדבר חול. ולא דמי להדלקה בנ"ח דמייתי הש"ך שם. דשם אין ניטל השלהבת מהנ"ח דהא אין בו ממש עי' ביצה דף ל"ט. ויש להאריך בזה. ועכ"פ נימא דבנ"ד אסור לגרור הדיו שבא מדיו שנכתב השם. אבל ז"א דהא בלא"ה כבר ירד הדיו מקדושתו כשנפרד מהשם ויצא למקום אחר. רק בכ"ז נראה שאסור לאבדו דהוי כתשמישי קדושה דקיי"ל שנגנזים. וכמ"ש הט"ז סי' רע"ד סק"ד שהדיו הוי תשמישי קדושה. ולזה נראה שצריך לגררו ומה שיוגרר יגנוז בין עלים של כתבי קודש. וכן יש להחמיר בכל מקום שמוחקים כתבי קודש או דברי תורה לגנוז העפרורית כדין מקק ספרים: