שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן סט
ע"ד אשה שהניחה שני מאות רו"כ ברשות בעלה לקרן קיימת לבנין ת"ת. ואח"כ בנה אחר בית ת"ת. והסכימו טובי העיר ובעלה להוציאם לתיקון המקוה שנחוץ להם. ועורר כת"ר בזה מהא דסי' רנ"ט ס"ב במקום שאין מנהג ידוע. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה. והנה לא ביאר כבודו אם כבר בא הכסף ליד גבאי או עודנו ת"י בעלה. ואבאר מה שנלע"ד בזה בקוצר כי אני עוסק כעת ברפואות:
והנה מ"ש כת"ר מהא דסי' רנ"ט שכתב שם הרמ"א דבמקום שאין מנהג ידוע אין לשנות. אינו שייך לנ"ד דשם איירי שעתה אין יכולים לבנות ביהכ"נ ואפשר שבהמשך הזמן יוכלו לבנות. וכ"ה במקור הדין במרדכי פ' בני העיר שכתב שאפשר בהמשך הזמן יניחו הכומרים לבנות ע"ש. וע' או"ח סי' קנ"ג סעי' י"ד שהביא דברי המרדכי והשמיט טעם זה וע"ש בט"ז סק"ב וע' ח"ס סי' רמ"ב בזה. אבל בנ"ד שכבר נבנה בית ת"ת אין שייך סברא זו. ואדרבא יש לדמות זה למש"ש הרמ"א מקודם שאם בני העיר מספיקים את צרכי ת"ת מותר לשנות. והוא ממהרי"ק. ומכ"ש בנ"ד שכבר הספיקו צורך זה ובנו בית ת"ת. אכן עדיין יש לחלק דשאני הכא דחזינן לדעתה שרצונה היה שיהי לה דבר קיים וזכרון עולם בבית הת"ת. וכ"כ הרדב"ז סי' תשל"ח דבכה"ג אסור לשנות מדעת הנותן. ואף שהמהרי"ט כתב בסי' ס"ג שמותר לשנות אף בנדר לקרן קיימת. נראה שם שעיקר טעמו מפני שעדיין לא בא ליד גבאי וגם שאחר השינוי מתקיים ג"כ דעת הנותן יעו"ש אבל הכא שבא ליד גבאי וגם השינוי הוא שינוי גמור. אפשר שמודה דאסור:
אבל באמת ז"א דגם הרדב"ז כתב שם שהיכא שיש טעם נכון מותר לשנות. ומכ"ש כי הא דנ"ד שכבר א"צ לבנות ת"ת. וכ"נ במהרי"ט שם דהיכא שמספיקים להלומדים ממקום אחר. מותר לשנות אף הקרן קיימת יעו"ש. וע' חיבורי ח"א סי' נ"ז ונ"ט בזה. וכן קיי"ל בסי' רנ"ט ס"ג שאף שלא נשתקעו שם בעלים מהחפץ שהקדיש. מ"מ מותר לשנות אם אין הדבר נצרך לאותו ענין שהקדישו הבעלים ע"ש בפוסקים וה"ה בנ"ד שכבר נבנה בית ת"ת. וראיתי בח"ס סי' רמ"ד שכתב דלדעת הרי"ף ורמב"ם אין לשנות לדבר מצוה פחותה אף שלא יתבטל עי"ז הדבר מצוה שהוקדש עבורו. והוא תמוה דהא מפורש ברמב"ם פ"ח מה' מ"ע וברי"ף פ"ק דב"ב שלדבר מצוה מותר אף בלא נשתקע ובנשתקע מותר אף לדבר הרשות ואולי כוונת הח"ס או בנשתקע או כשלא יתבטל. אבל א"א לומר כן דהא מסיק שם שאם חסר אחד מאלו התנאים אסור לשנות ע"ש. וא"ל דמקוה הוי דבר הרשות דאסור בלא נשתקע ממנו שם בעלים. דודאי הוי דבר מצוה לזכות את העיר שיהא להם מקוה כשירה. ובר"ה דף כ"ח קרי לה מצוה לענין מצות לאו להנות ניתנו. וגם כבר כתב הט"ז סי' קנ"ג סק"ב דכל צרכי רבים הוי דבר מצוה. ובשטמ"ק כתובות דף ה' מפורש הטעם משום שלום העיר ע"ש:
ועוד נראה דהא הכא עוד המעות קיימים ובמעות כ"ע מודו שמותר לשנות כמבואר בפוסקים. ואף בכלי אם עדיין לא נשתמש בו מבואר בסי' רנ"ט שמותר לשנות בהסכם דעת הבעלים. והכא נראה פשוט שעיקר הבעלים הוא הבעל דהא היא לא יכלה להקדיש סך כזה אף מנכסי צאן ברזל שלה בלא רשותו. דבחייה הם ברשותו. ולאחר מיתה הוא יורשה. וכיון שהוא הבעלים ממילא אם הוא מסכים מותר לשנות. ואף שבא ליד גבאי מ"מ לא שייך לומר שזכה במעות בשביל האשה לזכות נשמתה באופן שנדרה היא. דאין קנין למתים וע' סנהדרין מ"ח. וכעין זה קיי"ל בנדרים ל"ו שהתורם על של חבירו טובת הנאה שלו. רק אם נמסר הכסף ליד גבאי בחיי האשה יש לדון שזכה אותם בשבילה והוי כאלו נתנה משלה. והויא היא הבעלים:
ועוד נראה דבנ"ד הוי כהא דקיי"ל בסי' רנ"ג ס"ז בנותן להשיא יתומה ומתה או לצורך שבוי ומת שהמעות חוזרים יעו"ש שכן עיקר להלכה וכן קיי"ל בח"מ ס"ס רפ"ג. וה"ה בהעשיר העני דחוזר לנותן וכמ"ש בח"ס סי' רל"ז. וה"ה בנ"ד שעיקר הנדר הי' מצד שלא היה בנין ת"ת בעיר כראוי ועכשיו שכבר נבנה הבנין הוי כהעשיר העני וחוזר הכסף לנותן. והיינו הבעל כמש"ל שהמעות הם שלו. וממילא יכול הבעל עתה לצוות לעשות מהמעות מקוה וכדומה ונהי שאינני קובע מסמרות למעשה שיוכל הבעל לחזור ולקחת המעות לעצמו אבל ודאי יכול לשנות לצדקה אחרת: