שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן סח
להה"ג הנ"ל
אשר כתב לי מעכ"ת כי אין עושים הקרח בהמקוה. רק מביאים להמקוה קרח שנעשה ע"י מכונה. ושם מפשירים אותו. והנה לדעת הרז"ה פסול כשהביאו שלג בכלים והפשירום. אבל הלא אפשר להביא הקרח בפשוטי כלי עץ או בעגלה של אבנים שאין מקבלת טומאה כדתנן בכלים פכ"ד מ"ב והיינו שיש בה נקבים גדולים כמוציא רמון וכדאיתא בשבת פ"ד והקרח נראה שנעשה בנהר או ממים שבאים ע"י סילונית דהוי עכ"פ בא בהמשכה. ואף שהרז"ה כתב שם שיביא השלג ע"י טבלא שאין לה לבזביז. נראה דאין נ"מ אם נשא אדם את הטבלא או שהשלג נופל על הטבלא ומהטבלא למקוה. וכ"נ הלשון במשנה שאמר לאנשי מידבא צאו והביאו לי שלג ועשו לי מקוה שכתב עלה הרז"ה שם שהביאו ע"י טבלא דמשמע הלשון שנשאו השלג על הטבלא והביאוהו למקוה. ומה שאנשים נותנים הקרח למקוה בידיהם אין חשש. כי הלא אפשר לעשות שיניח הקרח על שפת המקוה ויפול ממילא למקוה. דהא כתבו הפוסקים דסגי במשהו הפסק שלא תהא הויתו ע"י דבר המקב"ט כדמוכח בזבחים כ"ה ע"ב וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ה בזה וכ"כ הט"ז סי' ר"א סקמ"ז שאם שואב ע"י כלי נקוב צריך שלא יבא מכח האדם למקוה וע"ש בש"ך סקמ"ו. שוב ראיתי בח"ס סי' ר' שכתב להדיא גבי שלג דסגי בהפסק כל שהו מיד האדם. ולפלא שלא הזכיר זה מתחילה בהוראתו שם שלא יטיל אדם את השלג מן הכלים ע"ש. וכל זה לדעת הרז"ה. אבל לדעת ש"פ כשר אף בהביא בכלים וכ"פ בש"ע סי' ר"א ס"ל. ומכ"ש לדעת הפוסקים דבעינן דווקא שימס השלג ויהי למים וכמ"ש הש"ך שם, א"כ השלג אינו ראי' לכלום ולא שייך בזה שאיבה וכמ"ש הראב"ד בבעה"נ. ואפשר שלזה לא הזכיר זה הח"ס בהוראתו שם משום שדעת הרז"ה היא דעת יחיד בזה וכמ"ש הח"ס ג"כ שם:
והנה מעכ"ת העתיק לי לשון ספר גדולי טהרה בענין זה וראיתי שנסתייע מלשון התוספתא פ"ב דטהרות במקוה שאובין שהגליד ונימוח כשר להקוות עליו. דמשמע שכשר להוסיף עליו. אבל לא לטבול בו. ותמה אני איך מלאו לבו לחלוק על פירוש הסמ"ג והרא"ש בתשובה והרי"ו והב"י ובאה"ג שפירשו כפשוטו שכשר לטבול בו. וראייתם מתוספתא ריש שקלים היא ראיה שאין עליה תשובה. והגדו"ט נדחק לפרשה שאף שיש בה מ"ס מ"מ היו ב"ד מוסיפים מים כדי שלא תחסר בהמשך הזמן והנה גם לדבריו מוכח דלשון להקוות עליו היינו בלא המשכה וכן מוכח להדיא בסיפא שם במקוה שאין בה מ"ס ממשיכים לה אמת המים ומשלימין למ"ס כדי שיהא כשר להקוות עליו. וא"כ גם בגליד שנימוח הכוונה כן שכשר להוסיף בלי המשכה. ואפשר לומר דקמ"ל רבותא טפי שמטהרים את השאובין שבאו לתוכה משום דהוי כמחוברים והמים הבאים לתוכה הוי כזריעה כדאיתא בפסחים ל"ד ע"ב. וע' ח"ס סי' רי"ב שהאריך לבאר שלטבילה צריך שיהו מחוברים ואכמ"ל. ובדרך כלל הראשונים היו בקיאים טפי מינן בפירוש התוספתא. ופלא על הכ"מ ספ"ה מה' מקואות שנדחק במ"ש בתוספתא פ"ק דמקואות דכשר להקוות עליו כשיש מ"ס, והרי הוא בעצמו פירש בב"י סי' ר"א דהיינו שכשר לטבול והביא מתוספתא דשקלים. ומשם מוכח ג"כ דכשר להקוות יש לפרש כשר לטבול:
ומה שהקשה בגד"ט על הד"מ שכתב דכיון דקיי"ל דהמשכה בכולה פסול ע"כ צריך לפרש התוספתא כפירוש השני של הסמ"ג. דהא מ"מ יש לפרש דגליד שנימוח אין מעלה ואין פוסל. דבריו תמוהים דהא דברי הד"מ ברורים דהרי ראינו שהסמ"ג מחליט בפירוש התוספתא שמותר לטבול בו. ורק להשאילתות י"ל שהטעם הוי משום דהמשכה כולה אינה פוסלת. ולפ"ז ע"כ הכוונה להוסיף מי גשמים. אבל אי נימא דהמשכה פוסלת. מנ"ל לחדש סברא כזו דאינו מעלה ואינו פוסל ובפרט שבמשנה פ"ז דמקואות איתא דגליד מעלה ואינו פוסל. וע"כ צ"ל כפירוש השני של הסמ"ג שכשר לגמרי להקוות. ומ"ש עוד שם בדעת הרא"ש. הנה כל הרואה יראה שהרא"ש ס"ל כפשוטו שכשר לטבול בו וכהבנת הרי"ו וב"י וד"מ וש"פ בדבריו. ומ"ש דמקוה שאוב יש לפרש דאיירי שאין בה רק פחות מעשרים סאה דהוי כהמשכה ומותר להוסיף עליו מי גשמים. תמהני דבתוספתא דשקלים הוא מפרש שכשר להקוות עליו שאובים. והכא מפרש מי גשמים. וכל כה"ג הו"ל להתוספתא לפרושי. וזה קשה גם על עיקר פירושו בתוספתא זו ודשקלים. ובאמת לשון כשר להקוות עליו הכוונה שכשר להוסיף כל מיני מים וע' בתוספתא פ"ק דמקואות ורמב"ם פ"ה דמקוואות ה"ט דשם נראה דכשר להקוות דהתם קאי על מי גשמים. אבל באמת יש לפרש שם בכל גוונא ואקצר. ועכ"פ הכא דקתני סתם מקוה שאוב הו"ל לפרש שכשר להקוות במי גשמים דווקא. ומכ"ש הפוסקים הו"ל לפרש:
ומ"ש הגד"ט שלזה השמיט הטוש"ע בסעיף ל' גליד לפי שאפשר שהגליד יהי ממים שאובים וזה אינו מעלה ותמהני דכיון ששנוי במשנה איך ישמיטו זה ולא יבארו דברי המשנה דאיירי רק בגליד שממים מחוברים ולא משאובים. ונראה שלזה השמיט גליד דהנה הטור כתב שם אין שאיבה פוסלת אלא במים אבל השלג והברד והכפור והטיט שהוא עב קצת אפילו יש בו רכות שיכולים להריקו מכלי אל כלי אין שאיבה פוסלת בהן שאם שאב מאלו למקוה חסר לא פסלוהו ולא עוד אלא שאפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה ממנו מקוה כשר עכ"ל והנה שלג הוא רך ואפשר לטבול בו וגם אפשר להריקו מכלי אל כלי. וברד הוא דבר דק ואפשר להריקו וכן לטבול בו לפי שכשנכנס אדם לתוכו הוא מתפזר ומתרחב לצדדים. וכפור הוא ג"כ כעין קרח דק שיורד לפעמים בחורף כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ רפ"ז דמקואות וכדכתיב כפור כאפר יפזר וכ"כ הרמב"ן בפ' בשלח ע"פ דק ככפור ע"ש ושפיר יכולים לטבול בו. אבל גליד הוא מים הנקרשים כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם והוא קרח שנעשה חתיכות גדולות כעין אבנים. ובזה אין שייך לטבול בלא ריסוק וכן א"א להריקו מכלי אל כלי וכ"כ הח"ס סי' ר'. ולזה השמיטו הטור. ואפשר שלזה השמיט ג"כ מלח לפי ששלג וברד וכפור הוא דק מאד וגם כשמונח בבור הוא נפשר קצת בהמשך הזמן ויש בו רכות ולחלוחית. אבל מלח אפילו דק הוא קשה ואין בו שום לחלוחית ולא שייך לומר שיעשה ממנו מקוה לטבול בו אם לא שימס ויהי למים. וע' שו"ת נ"ב מ"ת חא"ח סי' נ"ז שהאריך בישוב דברי הטור שהשמיט מלח. ולענ"ד י"ל כנ"ל. אך שקשה דמ"מ הו"ל להביאו זה דמלח הוי כמים לענין השלמה ולזה הוצרך הנו"ב שם לתרץ זה. אבל גליד שפיר נלמוד משלג וכפור דמאי שנא וכמ"ש הב"י בסי' ר"א. ואפשר לא היתה גירסת הטור גליד דהרי בפסקי הרא"ש שחיברם הטור השמיט ג"כ גליד אף שברא"ש איתא זה. וכ"נ דהא כפור תרגם אונקלס גליד. ובשו"ע שהשמיט גליד ודאי לק"מ שהוא סמך על מ"ש בסעיף ל"א הא דמקוה שאוב שהגליד דהוי רבותא טפי:
ומ"ש עוד הגדו"ט דלהראב"ד שכתב שאם הביא השלג בכלי פסול מכ"ש כשנעשה הקרח משאובין. ונראה שראה דברי הראב"ד המובאים בב"י. ובאמת הראב"ד בבעה"נ מכשיר אף כשהובאו בכלים וכמ"ש בסימן הקודם וכ"כ הח"ס סי' ר' בדעתו. ורק הרז"ה פוסל אם הובא בכלים. והרז"ה אינו מצריך הפשר. והראב"ד כתב להדיא שאף שהביאו השלג בכלים. מ"מ כשנפשר ונעשה מים כשר ולא הוי שאוב דפנים חדשות באו לכאן ומכ"ש בשאובין שהגלידו ונימוחו:
הנה הארכתי בדברים פשוטים כדי לברר יסוד הטעמים שבשבילם החמיר הגד"ט בזה לפי מה שהעתיק כת"ר ואין להחמיר בדבר שכל הפוסקים הקילו וכ"כ הח"ס סי' ר' ומכ"ש במדינתם ובעיר גדולה שקשה לעשות מקוה חפורה. ואם לא ימצאו תחבולות כאלה להקל עשיית המקוה יבואו לידי מכשולים ח"ו. בודאי שאין להחמיר. רק יש לנהוג כמ"ש הח"ס להביא הקרח בכלים נקובים או בעגלות נקובות. ושלא יתן אדם הקרח להמקוה רק סמוך להמקוה משהו. ושיפול מעצמו להמקוה וכמש"ל. וההפשר יהי או שימס מעצמו או ע"י ברזל מלובן כמ"ש הח"ס שם: