שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן נה
בחיבורי ח"ב סי' מ"ט כתבתי דר"ש דס"ל בע"ז ס"ז דנטל"פ מותר אזיל לטעמו דס"ל ריש נדה דאף במקוה שחסרה הוי רק ספק ולא אמרינן הרי חסר לפנינו והקשו לי דהא איתא בפסחים מ"ד ע"ב דר"ע ס"ל ג"כ דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה. ובקדושין ס"ו איתא שהטהרות שנעשו ע"ג מקוה שחסרה ר"ע מטמא. ובאמת לק"מ דהנה בקידושין שם איתא אר"ש מעשה במגורה של דיסקים וכו' ר"ט מטהר ור"ע מטמא. וקשה טובא דהא ר"ש ס"ל דהוי ספק וא"כ כמאן ס"ל לא כר"ט ולא כר"ע. וביותר קשה דבתוספתא מקואות והובא בר"ש פ"ב דמקואות איתא מקודם הך דרש"א ברה"י תולין ובר"ה טהור ואח"כ מייתי הך מימרא דר"ש. ומשמע שמביא זה לראיה לדבריו. ובאמת הוא סתירה לדבריו. לזה נראה דעובדא הוי ברה"י ולזה קאמר ר"ש במגורה של דיסקים ביבנה שהיה ידוע שהוא רה"י. ובזה קאמר ר"ע מטמא וכפירש"י בגיטין ל"א ע"ב ונדה ב' ע"ב שתלוי במקום המקוה אם ברה"י או בר"ה [ויש לדון בזה דתיהוי המקוה רשות בפ"ע. וגם יש לדון דאפשר תלוי במקום שנעשו הטהרות אח"כ שנגעו באדם הטובל ואקצר] ומייתי ראיה מר"ע דהלכה כמותו דאף ר"ט הודה לדבריו לבסוף וע' תו' קידושין ס"ו ע"ב ד"ה אר"ט דבתרתי פליגי ואכמ"ל בזה. והנה בנדה דף ג' איתא דלהכי ס"ל לרבנן דבמקוה טמא אף בר"ה משום דהוי תרתי לריעותא דהרי חסר לפניך וחזקת טומאה של האדם שטבל בה. ור"ש לא ס"ל סברא דהרי חסר לפניך כמ"ש התו' שם בד"ה ושניהם, ולזה מייתי ר"ש הכא מדר"ע שלא אמר הטעם שהרי חסר לפניך. רק אמר ר"ע הטעם אדם זה בחזקת טמא הוא עומד ע"ש. ולזה בר"ה טהור. ואי ס"ל לר"ע כרבנן דר"ש הול"ל הטעם הרי חסר לפניך שזהו עיקר הטעם שמטמאים בודאי במקוה. וגם דזה הוי תשובה על דברי ר"ט שאמר העמד מקוה בחזקת שלם. ולמה אמר ר"ע הא דחזקת טומאה שבזה אין חולק שיש כאן חזקת טומאה. ועכצ"ל דלא ס"ל לר"ע סברא דהרי חסר לפניך וכר"ש. ודקאמר ר"ע מטמא ולא אמר תולין. י"ל דמשום דאמר ר"ט מטהר קאמר ר"ע מטמא. ועוי"ל דהא טעמא דרש"א תולין איתא בנדה שם משום דלא דמי לסוטה דבסוטה איכא רגלים לדבר. ורבנן ס"ל דילפינן מסוטה בכל גוונא כמ"ש התו' בנדה דף ב' ד"ה מעל"ע וד"ה והלל ובחולין ט' ע"ב ד"ה התם. וא"כ י"ל דר"ש מייתי הא דר"ע רק לענין הא דבר"ה טהור. אבל לענין שתולין ברה"י היא פלוגתא אחריתא דר"ש ס"ל דבכל ספק טומאות ברה"י תולין וכפירש"י בנדה ג'. ועל דין זה לא מייתי מהא דר"ט ור"ע רק על דין דברה"ר טהור. ועוי"ל דלהכי ר"ע מטמא בכל גוונא משום דס"ל דכל ספק טומאה טמא אף ברה"ר וכמ"ש הר"ש רפ"ה דטהרות ע"ש. וע' מל"מ פ"י מה' מקואות שכתב דהא דס"ל לר"ש תולין ברה"י הוא רק מעיקר הדין אבל מדרבנן מודה להחמיר שטמא בודאי ושורפין את התרומה. וי"ל דלהכי קאמר ר"ט מטמא. וכן מסיק הר"ש רפ"ה דטהרות דלר"ע דמטמא בספק ברה"ר הוא רק מדרבנן. ואף דכתב שם מתחילה דבטהרות מודה ר"ע. מ"מ למסקנא שם משמע דר"ע מטמא אף בטהרות. וגם ראייתו שם הוא רק לר' יוסי ולא לר"ע ע"ש:
עכ"פ נתישבו דברינו בס"ד. ואדרבא יש מהכא ראיה לדברינו דר"ע לא ס"ל סברא דהרי חסר לפניך מדלא קאמר סברא זו שהיא עיקר טעמא דרבנן שמטמאים במקוה אף בר"ה כדאיתא בנדה ג'. וקאמר רק טעמא דחזקת טמא שזה אינו מספיק רק לטמא ברה"י ולא ברה"ר. ועוד דתקשה היכי מייתי ר"ש סתירה לדבריו. ועכצ"ל דלית ליה לר"ע סברא דהרי חסר לפניך ולטעמו אזיל דס"ל בפסחים מ"ד דנטל"פ מותר ולא אסרה תורה אלא קדירה ב"י וכמ"ש בחיבורי שם:
ועפ"ז יש לישב מה שקשה בסוגיא שם דאמר דר"ע ס"ל כדרחבד"ה דנ"א תורה אלא קב"י. הא הוי מצי לשנויי דס"ל כר"מ בע"ז ס"ז דבאמת נטל"פ אסור בכל מקום ולא הוי חידוש כלל. וע' בתו' בע"ז שם ד"ה ואידך שכתבו דהא דרבנן אמרי חידוש הוא עכצ"ל דלא ס"ל כר"מ. וכן מפורש בלשון הש"ס דגמרינן מנבילה. ובע"ז שם איתא דלר"מ ממעטינן בנבילה רק סרוחה מעיקרא ע"ש. שוב ראיתי שכ"כ המהרש"א בפסחים שם דהומ"ל דר"ע ס"ל כר"מ. ולפמ"ש א"ש דכיון דמוכח מהא דקידושין ס"ו דלא ס"ל לר"ע סברא דהרי חסר לפניך. ממילא מוכרח דס"ל כר"ש דנטל"פ מותר. ולזה הוצרך לומר אליבא דר"ע כדרחבד"ה וכנ"ל ויש להאריך בזה ואכ"מ: