אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק יורה דעה › סימן נד

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן נד

סימן נג

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אפרים שרגא הלוי נ"י הרב ד"ק אונייעוו:

ע"ד בשר העגלים שמוכרי הבשר נופחים אותם אחר שחיטה כדי שיתראה הבשר שמן ומלא. וכתבו האחרונים לאסור מפני חשש אונאה. ומפני שהחלל הנעשה בבשר מפסיק בעת מליחת הבשר ואין בכח המלח להוציא הדם מכל עובי הבשר. והאריך מעכ"ת בדברי השכל ודעת. וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי ומחולשתי כעת אשיב בקצרה:

הנה מעכ"ת הביא דברי הג' יעבי"ץ בסידורו להחמיר בזה מפני טעמים הנזכרים. ולענין אונאה כתב מעכ"ת דהיכא שידוע שעושים כן לא הוי אונאה והביא ראיה מהא דאם ידוע שמערבים בין הגיתות דשרי בב"מ דף ס'. ובאמת דין זה מפורש בסמ"ע סי' רכ"ח סקט"ז דהא דאין שורין הבשר שיהא נראה שמן אם המנהג לשרות מותר. והיינו דאיתא בש"ס דחללי בי טבחא. ולכאורה קשה דהא שם בחולין קי"ג איירי בהדחה לחוד. ובהדחה ודאי לא יהא נראה שמן. וצ"ל דהסמ"ע הביא זה לדעת הפוסקים המצריכים ביו"ד ר"ס ס"ט שריה קודם המליחה. וס"ל להסמ"ע שהם מפרשים הא דחללי בי טבחי ששורים הבשר. אבל באמת ז"א לענ"ד דהא אף המצריכים שריה כתבו להדיא דזה רק חומרא בעלמא ומעיקר הדין סגי בהדחה כמפורש בש"ס בחולין קי"ג. וממילא הא דאיתא שם דהיכי דחללי בי טבחא א"צ הדחה הפירוש שמדיחין הטבחים ולא ששורים. וגם מסברא נלע"ד שיהא אסור לעשות זה דהא עיקר האיסור שיש בזה גניבת דעת שעי"ז אין ניכר כחשות הבשר ופחיתות ערכו. ומה לנו במה שידוע שדרכם כן. וכן בפרכוס אדם וכלים שאסור נראה פשוט שאסור אף שידוע וניכר שפרכסם כעת והיינו מפני שעי"ז אין ניכר המגרעות שיש בהם והוי כגניבת דעת. ולא דמי להא דמערבין מים בין הגיתות. שזה ידוע דהוי יין מזוג במים. דעיקר האיסור לערב הוא שלא יחשוב הקונה שהוא יין גמור. ולזה בידוע שנתערב בו מים שרי. אבל במשביח סחורתו בדבר שאינו שבח אמיתי. ודאי אסור. וכ"נ ברמב"ם פי"ח מה"מ ובש"ע סי' רכ"ט שכתבו לחלק בין אם המנהג כן או לא רק גבי פסולת שבפירות אבל גבי פרכוס אדם וכלים ושריית בשר ושארם לא הזכירו חילוק זה. ומקור הדברים הוא מהרי"ף וכתב זה הרי"ף בפ' המוכר פירות גבי פסולת ולא בס"פ הזהב גבי פירכוס ואינך. והיינו משום דגבי פסולת הרי רואה שיש פסולת ויודע שכן המנהג. אבל הכא אף שיודע שפרכס הכלים ונפח הקרביים ושרה הבשר. מ"מ הרי אין ניכר החסרון שיש בכלים הללו. וגם דאפשר שהם ישינים ואין ניכר וכפירש"י שם. וכן אין ידוע אם הקרביים דקים ונתעבו ע"י הנפיחה או עבים באמת, ואם הבשר לבן ושמן או נתלבן ע"י השרייה במים ואף שאם מודיע להקונה שהבשר כחוש או שהכלי ישן וכדומה נראה דשרי. אבל בכ"ז אסור להנהיג כן כי זה נותן מקום לרמאים לרמות. וגם כי יש מי שקונה סתם וסובר שהוא חדש או שמן. וכ"נ מלשון הש"ס ופוסקים שאין מפרכסין הכלים ואין נופחים הקרביים ושארם דמשמע דבכל גוונא אסור. ובב"מ דף ס' איתא דלהכי חכמים מתירין לבור את הגריסין לפי שהוא דבר הנראה ורואה הלוקח את השבח ויוכל לשום כמה הוא שוה ואין הכרח עליו לשלם יותר. אלמא דרק בדבר הנראה שרי. אבל בנפיחת קרביים ושריית בשר שאף אם ידוע שעשה כן. מ"מ אין ניכר איך היו הבשר והקרביים מקודם. ודאי דאסור. וממילא נלע"ד דבנ"ד ודאי יש איסור לנפוח הבשר כדי שיתראה מלא ושמן. אף שידוע שמנהגם כן מ"מ הרי עכשיו אין ניכר איך היה הבשר מקודם. והנה בב"מ שם איתא דחדתי שרי לפרכס ועתיקי אסור ופירש"י מפני שנראה כחדשים. וכ"כ הרמב"ם והטוש"ע סי' רכ"ח ס"ט. וקשה דודאי אסור למכור כלים ישנים בחזקת חדשים ואין לך אונאה גדולה מזו. ונראה הכוונה כי טבע כלים ישנים שמתהוה בהם בהמשך הזמן מגרעות ופחתים במקומות שונים. וע"י מה שצובעם ומפרכסם מכסה את המגרעות ואין ניכר. ומ"ש שנראים כחדשים. הכוונה שמעלים עי"ז את המומים שבהם הניכרים מבחוץ ונראים כחדשים. אבל ודאי יודע הקונה שהם ישינים. וקמ"ל דמ"מ אסור לפרכס. ומוכח מזה דאסור אף בכה"ג שיודע שהם ישינים ופרכסם. וה"ה לענין שריית בשר ונפיחת קרביים:

וע"ד מ"ש עוד טעם שאין מועיל המליחה בשביל שע"י הנפיחה נפרד העור מעל הבשר. והאריך כת"ר לדחות דהכא אין נפרד העור רק הוא נכנס באמצע הבשר. וכל שלא נפרד לגמרי ומחובר באמצע בכמה מקומות שפיר מפליט המלח כל עוד שאין האויר מגולה לחוץ. והביא ראיה מהא דקתני שאין נופחים הקרביים אף שגם קורקבן וטחול בכלל בני מעיים:

הנה מהא דב"מ אין ראיה די"ל שסמכו על הידוע שאין דרך לנפוח את הקורקבן והטחול. ורק את הקרביים נהגו לנפוח. ואדרבא י"ל דלהכי לא נקיט נפיחות הבשר משום דאסור בלא"ה כדי שלא יעכב בעת המליחה. ולפמש"ל דנפיחה אסור אף כשידוע שהמנהג כן. י"ל דלהכי לא הזכירו בש"ס החשש שיש בזה לענין מליחה. משום דלזה מהני כשיודע שהמנהג לנפוח כי אז יוכל לחתוך הבשר בעוביו ולמלחו מכל הצדדים. אבל בשביל חשש אונאה אסור בכל גוונא. וגם דמשום מליחה אפשר למלוח מקודם ולנפוח אח"כ. משא"כ משום אונאה. ומה שלא הוזכר נפיחת הבשר אפשר שבימיהם לא נפרץ עדיין זה. והרוצים לרמות היו שורים הבשר לפי דבלא"ה היה מנהגם להדיח הבשר בבית הטבח בקצת מקומות כדאיתא בחולין קי"ג. אבל אצלינו אם ישרו הבשר לא יקנו ממנו שיחושו שכבר עבר על הבשר כמה ימים שלזה הוצרך להדיחו במים. ולזה נופח הבשר כדי שיתראה עב ושמן. ובאמת יש בזה חשש למליחה. ומ"ש בסידור יעב"ץ שהעור נפרד הוא לאו דווקא. דבבשר בהמה ליכא עיר הנאכל. רק הכוונה שנכנס הרוח באמצע הבשר וביותר ניכר הדבר בקרום שיש על הבשר שמתגבה קצת. וראיתי שכת"ר הזכיר בזה הא דעורותן כבשרם. וזה לא שייך כלל לנ"ד דהכא הוא בשר ממש. וגם עור של עוף הוא ג"כ בשר ממש. ואין שייך כלל לאתויי הכא הא דעורותם כבשרם דמייתי לענין בהמות ושרצים:

ובגוף הדבר כתב כבודו כי לפי מה דקיי"ל להקל בהפ"מ אם מלח רק מצד אחד. ה"נ אף שהוגבה הקרום שעל הבשר. מ"מ הרי נמלח מצד אחד עכ"פ. אכן נראה שעדיין לא עלתה ארוכה בזה. כי ע"י הנפיחה מתגבה הקרום משני הצדדים וגם כל עובי הבשר מתמלא רוח ומתפרדים החלקים ועי"ז אין המלח מגיע לכל הבשר להפליט הדם. וכן מ"ש כת"ר שהמלח מגיע על עובי הבשר. ג"כ אינו דכיון שע"י הנפיחה מתפרדים חלקי הבשר ונכנס רוח ביניהם. א"כ גם בעוביו אין חלקי הבשר מתלכדים יחד. ועוד העיר כבודו דלפמ"ש האחרונים לתרץ קושיית הפמ"ג בס"ס ע"א דלהכי מהני מליחת הראש להמוח שבפנים משום שמחובר בטבעו עכ"פ באיזה מקום. וכ"כ בטוטו"ד מ"ת סי' קכ"ה דלהכי התיר הבה"י כשהוגבה עור העוף ע"י נפיחה ואח"כ הוסר הנפוח ומונח העור על הבשר. משום שהעור מחובר להעוף בצדדים. וגם באמצע אין האויר מפסיק והוי גוף אחד כמו שהיה מקודם. וה"נ בנ"ד הרי הבשר מחובר יחד בצדדים ובאמצע. וגם ע"י שקוצבים הבשר באמצע בעת המכירה יוצא הרוח ואין אויר מפסיק. לזה תיהני שפיר המליחה בנ"ד. ולדעתי לפמש"ל שע"י הנפיחה מתפרדים חלקי הבשר ונכנס הרוח בכמה מקומות באמצע הבשר. י"ל שגם כשחותכים אח"כ את הבשר עדיין נשאר הרוח באמצע. וכן נראה לעין שהבשר שנתעבה ע"י נפיחה אינו נעשה דק כבתחילה ע"י חתיכה באמצע והיינו כמש"ל שהרוח נשאר עדיין באמצע. ובכה"ג כ"ע מודו דהוי הפסק לענין מליחה. ואף כי לענין מ"ש הג' יעב"ץ בסידורו שאף אם יצא הרוח וחזר העור ונדבק מ"מ כבר נתפרדה החבילה ואין כח במלח להוציא הדם מן הבשר. יפה כתב כבודו שלפי דברי האחרונים המקילים בעור העוף שנפרד וחזר ונדבק יש מקום להקל גם בזה. אבל בנ"ד עדיין לא חזר ונדבק. ומ"ש כת"ר בשם ספר דעת תורה להביא ראיה מפ"ב דעוקצין. יפה דחה כבודו שאינו שייך לכאן דאף שאינו מגין מ"מ אפשר שהמלח מפליט משם. ואין ספר זה ת"י. וגם דאף המקילים גבי עור העוף לא התירו רק בדיעבד כמ"ש בבה"י הובא בטוטו"ד שם. אבל לא לנהוג כן לכתחילה:

ומ"ש כבודו דאף דעור חלחולי מחלחל כדאיתא בחולין קי"ט מ"מ הקרום שעל הבשר לא מצינו שיהו בו נקבים לדעתי הדם יוצא דרך נקבי הזיעה כידוע שישנם בגופי כל הבעלי חיים. ונראה שדרך הנקבים ההם נכנס הרוח באמצע הבשר כשנופח הבשר ועי"ז מתעבה הבשר. ואף דבריאה כבר כתבו האחרונים דאף שיוצא זיעה מ"מ כשירה דנקבי הזיעה אין מבצבצים ע' לבושי שרד סי' ל"ט ס"ק ר"א. ומשמע שאין הרוח נכנס בנקבים אלו. בכ"ז נראה דנהי שאין הרוח יוצא לחוץ ע"י נקבים הללו. מ"מ באמצע הבשר מתרחבים הנקבים הללו קצת ומתעבה הבשר עי"ז. וראיה לדבר הוא טבע הריאה שמתנפחת בחיי הבהמה ע"י הנשימה ונכנס הרוח בכל חלקי בשר הריאה ובכ"ז אינו יוצא לחוץ דרך נקבי הזיעה. שאם היה יוצא לחוץ הו"ל ריאה שניקבה דטריפה. ומה שמכשירים הריאה ע"י מליחה אף שנפחו הריאה הרבה בעת הבדיקה וגם בדיעבד שרי אף אם לא נפתחו הקנוקנות. היינו משום דחזינן שהרוח יוצא ממנה תיכף כשמניחים מלנפוח ונשארת כמו שהיתה מתחילה אבל בנ"ד רואים שאחר הנפיחה מתעבה הבשר ואינו חוזר לקדמותו ואם הוגבה הקרום שעל הריאה ע"י הנפיחה כמו שמצוי כמה פעמים. נראה שאם לא הושפל הקרום כשפסק מלנפוח. צריך לקרעו או להשפילו קודם מליחה דבלא"ה הוי הרוח הפסק. דאף לדעת האחרונים בסי' ס"ט הסוברים שאבר החלול א"צ לבקעו לשנים. וראייתם מלב שקורעו לאחר מליחה. י"ל דהיינו רק התם שמולחו משני הצדדים ולא גרע ממולח בשר מצד אחד. אבל הכא אפשר שגם בצד השני יהא קרום הריאה מוגבה. ולא יגיע המלח לבשר הריאה כלל. וגם כי יש סמפונות המפסיקים באמצע עובי בשר הריאה. וגם דהא אנו נוהגים לבקוע כל אבר חלול. ולזה ודאי צריך לקרוע את הקרום המנופח שעל הריאה ומ"ש בטוטו"ד בזה בענין חיבורי אדם אי הוי חיבור לענ"ד לא שייך לזה כלל. דאף אי הוי חיבור מ"מ המלח לא יפליט הדם בשביל זה מהבשר. ובגוף ענין זה ע' חיבורי ח"א סי' ל"ג:

ובעוקצין פ"ב מ"ח איתא בשר עגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעט משתערין בכמות שהן. ואיתא במנחות נ"ד ע"א שמשערין כפי שהיה מקודם. ומדרבנן משערין כפי שהוא עכשיו. ואם נתמעט וחזר ותפח דנין כמו שהוא עתה אף מדאורייתא. וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מהמ"א ובפ"ד מהאה"ט. רק בפ"ד מהט"א הביא הרמב"ם סתם הא דעוקצין הנ"ל דמשתערין כמות שהן ולא הזכיר כלל הא דמנחות דרק אם נתמעט וחזר ונתפח משערין כדמעיקרא אבל בנתפח לחוד אין משערין כמו שהוא עתה רק מדרבנן. וא"ל שסמך על מ"ש מקודם שם גבי כביצה אוכלים והוא משנה בפ"ג דטהרות מ"ד. דכיון דבמנחות פליגי אמוראי בפירוש המשנה אי משתערין כמות שהן או לכמות שהן. א"כ הו"ל להרמב"ם לפרושי היכי הלכתא, וגם א"ל דכיון דמדרבנן מטמא אף שנתפח יותר מכפי שהיה. לזה סתם דנתפח טמא. דא"כ למה הוצרכו שמואל ורשב"ר ור"ל במנחות שם לפרש לכמות שהיה. נימא דאיירי מדרבנן. עכצ"ל דכיון דמתניתין סתמא קתני וכלל בשר עגל וזקינה בהדדי מוכח מזה דאיירי מדאורייתא. ועו"ק דבפ"ד מהט"א ה"ו הביא דין דכזית חלב ודם פיגול ונותר שנתמעטו וחזרו ונתפחו חזרו לכמות שהיו בין לטומאה חמורה בין לטומאה קלה בין לאיסור. ולא הזכיר שאם לא היה כזית ותפחו ועמדו על כזית מטמא מדרבנן אף בטומאה דרבנן דפיגול ונותר וכדאיתא במנחות נ"ד להדיא דהיינו רבותא דקתני וכן בפיגול ונותר ע"ש. ובפי"ד מהאה"ט שכתב שטמא מדרבנן לא ביאר דה"ה בטומאת פיגול ונותר. וכן בפי"ד ה"ד שהזכיר דין זה דפיגול ונותר לא כתב עיקר הרבותא לענין טומאה רק לענין איסור שאסור ואין לוקין עליו ע"ש. והוא נפלא שהשמיט דין מפורש בש"ס ושזהו עיקר החידוש בהא דפיגול ונותר:

והנראה דהרמב"ם ס"ל דלהכי קתני בשר עגל וזקינה דכיון דאורחייהו לתפוח או להתמעט אזלינן בתר השתא לכ"ע. והוי כמו עגל שהגדיל ונעשה פר דודאי הוי בשר גמור וה"ה בזה כיון שטבעו כך. והוי כבני בצלים וסופגנין דתנן בפ"ב דעוקצין והובא ברמב"ם שם שאם יש בהן ריר משתערין כמות בהן ואם יש בהם חלל ממעכים את חללם. וכן פירש הרמב"ם בפירושו בעוקצין שם כפשוטו ולא בנתמעט וחזר ונתפח ע"ש. והא דתניא במנחות שם בשר העגל שלא היה בו כשיעור ותפח ונעשה כשיעור טהור לשעבר וטמא להבא וכן בפיגול ונותר אתי כפשטיה. דרק מקודם דס"ד דהש"ס שם דשמואל דקאמר שם משתערין לכמות שהן כדמעיקרא הוי כפשוטו לזה שפיר פריך מברייתא והוצרך לתרץ דקאי אטומאה דרבנן. אבל כדמסיק דפליגי אי יש דיחוי באיסורין. א"כ מוקי שמואל הא דתנן בשר עגל שנתפח כגון שנתמעט וחזר ונתפח. והטעם משום דיחוי דס"ל יש דיחוי באיסורין. א"כ היכא שלא היה בו שיעור מקודם מודה דאין שייך דיחוי וכדאיתא בסוכה ל"ג ע"ב דאף אי נימא דנראה ונדחה אין חוזר ונראה מ"מ י"ל דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. וע"ש בתוס' ל"ג ע"א ד"ה נקטם לחלק בין קדשים למצוה. ובאיסורים רוב האיסורים הם כן שמקודם אין עליהם איסור ואח"כ חל עליהם שם איסור כגון כשנעשה פיגול ונותר או כשנעשתה נבילה וכדומה. ומה שהיה מקודם כשיעור ואח"כ נחלקה לפחות מכשיעור ודאי דלא מיקרי נראה ונדחה כמובן דהא חתיכה זו כמות שהיא לא היתה ראויה מעולם ללקות עליה בלי צירוף לכשיעור. ורק בנתמעטה ונצטמקה החתיכה בעצמה מיקרי נדחה. וא"כ לק"מ מברייתא זו עליו דשפיר מצי לפרושי כפשוטו שכשנתפח מטמא להבא אף מדאורייתא. והנה גם מעיקרא כדמקשה מהברייתא לשמואל. לק"מ מזה על רב ור' יוחנן. ושפיר י"ל דמפרשי כפשוטו דהוי דאורייתא. ורק רבה קאמר בתר הכי מסברא דנפשיה שאם תפח אח"כ הוי רק מדרבנן ואולי טעמו משום דתנן בפ"ג דטהרות שחזר ותפח ולא קתני שפחות מכזית תפח וגם קתני בעוקצין בשר עגל שנתפח ולא סתמא בשר. לזה משמע לרבה דבכה"ג הוי רק דרבנן. ורק בשר עגל שטבעו בכך הוי דאורייתא. ובחי' רשב"א על מנחות הביא בשם התו' דס"ל באמת דלר"י הוי בכל גוונא דאורייתא. וטעמם נראה כמ"ש דלדידיה אין הכרח לאוקמא הברייתא מדרבנן. והרשב"א הקשה שם דא"כ למה לרבה לומר לר"י הטעם משום אין דיחוי תיפוק ליה דהשתא אית ביה כשיעור ולפמש"ל דנראה ונדחה גרע טפי א"ש דקמ"ל רבותא דאף בנראה ונדחה ס"ל דאין דיחוי. והרמב"ם ס"ל בהא כרבה דאיכא איסור מדרבנן. ועכ"פ נתישבו דברי הרמב"ם במה שהשמיט הדין דטומאת פיגול ונותר:

ונראה בדעת הרמב"ם דס"ל דלמסקנא דרבה לא קאי פלוגתייהו כלל אהא דעוקצין דבשר עגל שנתפח. דהא שם איירי בטומאה. ומאי קאמרי עלה יש דיחוי באיסורין או אין דיחוי. דהא לא איירי הכא באיסורים כלל. ועכצ"ל דלמסקנא הויא פלוגתא בפני עצמה לענין כזית שצמק וחזר ותפח וכה"ג מצינו בכ"מ בש"ס דס"ד דקאי על דבר אחד ומסיק דאיירי בענין אחר. וע' תו' ב"מ קי"ב וב"ק י"ט. ודמייתי הש"ס המשנה דעוקצין שם הוא בשביל דאיירי שם במנחות לענין א' בקמח שנעשה עיסה משערין כמות שהוא ע"ש. ומייתי עלה פלוגתא דרב ושמואל. ולפי שלשון משתערין כמות שהן איתא במשנה דעוקצין ס"ד דקאי פלוגתייהו עלה. ומסיק דפליגי באיסור ופלוגתא באפי נפשה היא. ובאמת מה שפירש"י שם דנתפח קאי על הסוף ונתמעט קאי אמיצעי. הוא דוחק עצום. ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם מפרש באמת משנה דעוקצין כפשוטו ולא איירי כלל בגוונא דאיירי פלוגתייהו. ולהכי הביא הרמב"ם הך דעוקצין כפשוטו וכן מוכרח במשנה עצמה דקתני שם מקודם בני בצלים ופת ספוגנית משתערין כמות שהן. ומשמע דפירוש הך דבשר עגל שנתפח והך דבני בצלים הוי בחד גוונא שלא נשתנה מקודם:

עכ"פ שמענו שדרך בשר העגל ליתפח בטבע ונחשב התפיחה כבשר לענין שיעורין. וא"כ גם לענין מליחה נימא דמיקרי כגוף אחד דהא ע"כ בשר העגל שנתפח אין נעשה חלל בינתים דביש חלל תנן בעוקצין פ"ב דאין מצטרף לכשיעור רק ממעך את חללו אף אם היה החלל מעיקרו. ומכ"ש הכא שנעשה אח"כ ודאי אינו מצטרף. וע"כ שהבשר בעצמו נמשך ונתפח בלי שום חלל ולזה מצטרף כדתנן בעוקצים שם שבני בצלים ופת ספוגנית שיש בהם רירין משתערין כמות שהן. והרמב"ם בפירוש המשנה שם כתב שמחמת בישול נתפח. נראה דעתו שהמים שנבלעים בבשר מצטרפים אחרי שאין ניכרים לבדם בהבשר. ונראה מקור דעתו מהא דמנחות דף נ"ה ע"א דאיתא שם שגרוגרות משתערים כמו תאנים לפי שיכול לשולקן ויתנפחו כמו תאנים ע"ש. אלמא דהנפוח שע"י שליקה שפיר מצטרף ונראה דאף דהתם אמרינן שנחשב כתאנים אף קודם שליקה. היינו רק לגבי מעשר דלא מיקרי ממעט בשיעורו כמעשר גרוגרות על תאנים לפי שהגרוגרות נעשו מתאנים ויכול לשולקן שיעשו כתאנים. א"כ היינו הך. דהעיקר בזה משום גזל השבט נגעו בה ובכה"ג לא הוי גזל השבט. אבל באיסורין אין שייך לשער רק כפי שהוא בעת אכילה וע' שבת ד' ע"ז גבי הא דיכול לקרוש ולעמוד על כזית ובתו' שם ד"ה ועוד ובחולין דף ק"כ לענין הקפה הדם והמחה החלב וע' נזיר ל"ד פלוגתא דמשנה ראשונה ואחרונה ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ונראה דכיון דרש"י מפרש במנחות שם דגם למסקנא קאי פלוגתייהו על משנה דבשר עגל שנתפח וכן דעת הרשב"א שם וכ"כ הר"ש בעוקצין שם. לזה במליחה יש להחמיר דלא חשיב התפיחה כגוף הבשר. וגם דיש לחלק בין אם נתפח מעצמו או ע"י בישול ובין נתפח ע"י נפיחה בפיו שמכניס רוח לתוך הבשר. דהרוח בודאי עושה חלל בבשר. אך הוא דחוק דכיון דלהרמב"ם מוכרח לומר שלא נעשה חלל וכמש"ל. א"כ גם לרש"י והר"ש צ"ל כן. דודאי לא יחלוקו במציאות:

ובתוספתא פ"ד דטבול יום תניא והובאה בר"ש פ"ב דעוקצין האגוז והשקד והתמרה המתקשקשין משתערין כמות שהן. ופירש הר"ש שם שמתקשקש מתוך שנתיבש האוכל ונתמעט ומתחילה כשהיה מלא לא היה מתקשקש ופלוגתא דבמנחות שייכא הכא כמו במתניתין עכ"ד. והרמב"ם העתיק תוספתא זו כלשונה בפ"ד מהט"א ולא הזכיר שזה תלוי בפלוגתא דבמנחות. ובאמת דברי הר"ש צ"ע דהא במנחות מוקי פלוגתייהו בצמקה וחזרה ותפחה אבל בצמקה לחוד כ"ע מודו שם דאזלינן בתר השתא ע"ש. וא"כ הכא דאיירי במתקשקש ודאי שמשתער כמו שהוא ולמה תלי לה בפלוגתא דמנחות. וגבי בשר עגל שנתפח כתב שם הר"ש דבמנחות פליגי אי אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא. וזה נפלא דהא מסיק הש"ס דלא פליגי בהכי. רק פליגי ביש דיחוי באיסורים. וצ"ל דקיצר הר"ש בדבריו וסמך על המעיין בסוגיא שם. ובאגוז המתקשקש אולי מפרש ג"כ דנ"מ אם תפח אח"כ ושוב אינו מתקשקש וכמו בבשר שקונה שנתמעט לפירש"י במנחות שם דאיירי בהכי. ועכ"פ א"ש הרמב"ם שהביא התוספתא כמו שהיא כי אין הכרח לפרשה דאיירי בחזר ותפח. וגם דהכא עיקר החידוש שהשומר מצטרף אף שאינו דבוק להאוכל דהא האוכל מתקשקש בתוך הקליפה. ובאמת צל"ע בזה דהא כיון שמתקשקש ע"כ שיש אויר קצת בינתיים והא תנן בפ"ב דעוקצין גבי עלי ובני בצלים ופת ספוגנית שאם יש חלל ממעך חללן ואין החלל מצטרף אף שהחלל הוא בתוך האוכל עצמו. ומכ"ש כשהוא בין האוכל להשומר. וא"ל שכוונת התוספתא שמשתערין כמות שהן בלא החלל. דהא לשון זה הוא במשנה פ"ב דעוקצין גבי עלי ובני בצלים שיש בהם רירים. וגבי יש בהם חלל קתני שממעך חללן. משמע שלשון משתערין כמות שהן משמעו כמות שהוא כולו עם החלל. ואפשר לומר דשאני התם שהחלל הוא בגוף הדבר הוצרך לומר שימעך החלל. אבל הכא שהחלל הוא בין הקליפה להאגוז. שפיר שייך לומר שמשתערין כמות שהן בלא חללן. ועכ"פ מוכח מזה דשומר מצטרף אף שיש חלל בינו לבין האוכל. ובזה נדחו דברי הדעת תורה שהביא מעכ"ת שהביא ראיה מהא דקליפת אגוז וביצה הוי שומר עד שירסס. אלמא דכיון שנתרססה והובדלה מהאוכל שוב אינו מגין ולפמ"ש אדרבא מוכח מהכא דמגין אף שהובדל מהאוכל ונתרסס שאני דכיון שנחרוצץ עומדת הקליפה ליפול. ולכאורה י"ל דהתוספתא לטעמה דס"ל דבאגוזים אף אם נתרוצץ הוי שומר עד שיתחיל לפרק. אבל הלא הרמב"ם פסק כהמשנה דהוי שומר רק עד שירסס וכמ"ש הכ"מ רפ"ו מהט"א דלא כהבנת הראב"ד ע"ש. ומ"מ פסק בפ"ד מהט"א דהוי שומר אף במתקשקש. ועכצ"ל דלא דמי דהכא שעדיין הקליפה שלימה מכל הצדדים הוי שומר אף אם יש חלל בינתיים. וההכרח לקצר:

עכ"פ בנ"ד נראה לצדד בזכותן של ישראל שנהגו הקצבים לנפוח בשר עגלים עפמש"ל שע"י הנפיחה אין נעשה שום חלל בתוך הבשר. רק הבשר מתרחב ע"י רירין הנמשכים ונעשה ספוגי. ושפיר הוי גוף אחד ואין הפסק במליחה וכמש"ל מהא דעלי ובני בצלים ופת ספוגנית. וכן נראה לעין שכשחותכים הבשר אחר הנפיחה אין מוצאים שום חלל ולזה אין יוצא הרוח ע"י החתיכה. כי מש"ל שהרוח נשאר באמצע הבשר הוא דחוק ולענין אונאה נראה שסמכו על דברי הסמ"ע שהזכרנו שהתיר בכה"ג היכא שידוע שהמנהג כן. ואף כי לענ"ד עיקר כמש"ל דהוי כאונאה אף בכה"ג. מ"מ מאן דעביד כהסמ"ע מאן ספין למירמי מידו. וכל מורה שיכול לבטל מנהג הנפיחה בודאי ראוי להתאמץ בזה כמש"ל שיש כאן חשש אונאה וגם לצאת ידי הגאון יעב"ץ החושש לענין מליחה. וגם כי הוא מאוס שמכניס נשימתו לתוך הבשר ואפשר שיזיק לבריאות האוכלים אם המנפח איש חולה. אבל במקום שאפשר שיעיזו הקצבים אם יחפצו לבטל מנהגם זה. בכגון זה החכם עיניו בראשו. ועכ"פ יראי ד' ימנעו מלאכול הבשר המנופח וממילא יתבטל מנהגם כשיראו שיש מקפידים ע"ז:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה