שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן נג
מ"ש בחיבורי ח"ב סי' ל"ז דאין לומר דאתחזק איסור דם בחתיכה ולא יועיל מליחה דאוקמא אחזקתה. דהא עומדת להשתנות ולצאת ע"י מליחה. והקשה חכם אחד דלא מיקרי חזקה עשויה להשתנות כשמחוסר מעשה. אבל אין כוונתי מצד חזקה עשויה להשתנות. רק כוונתי דכיון שהיה מועיל מליחה להוציא הדם אין לנו להעמיד על חזקתה שלא יועיל עתה מליחה ובכ"מ דאוקמינן אחזקתו אינו מועיל רק שלא להוציא מחזקה הקודמת אבל לא להחמיר יותר מכפי שהיה מקודם. וכ"כ הפמ"ג סי' ס"ט במשבצות סקכ"ד בשם המ"י דלענין מליחה לא מיקרי אתחזק איסורא כיון שאפשר לצאת ע"י מליחה. ואף דאמרינן חזקה שאינה זבוחה. אף שהבהמה כעת כבר מתה לפנינו ושוב לא יועיל לה שחיטה ומקודם היה מועיל לה שחיטה נראה דלא דמי דשם אף בלא החזקה ג"כ אין שייך בה כעת שחיטה. אבל הכא בלא החזקה. שפיר נימא שיועיל עתה מליחה. ועוד נראה דכיון שאפשר להפריד הדם מן הבשר על ידי מליחה אין שייך חזקת איסור בזה. וה"ז דומה לבשר שדבוק בו חתיכת חלב דודאי לא שייך לומר שיש להבשר חזקת איסור דהא אפשר להפריד החלב בנקל. וכן אם היה בשר מלוכלך בחלב שאפשר להדיחו ומטרדותי אקצר:
ועוד הקשה דהא מפורש בשו"ע סי' ס"ט סי"ג דספק נמלח לאחר ג' ימים כשר. והנה לענין עובדא שבחיבורי שם לא יכולתי לפשוט מזה באשר יש לחלק דשם הרי נמלח לפנינו ושוב א"צ שום הכשר ויצא הבשר מחזקת איסורו דהרי נמלח לפנינו. וכעין הא דאמרינן ריש נדה הרי חסר לפניך. וזה יש לדחות דשם עיקר הטעם משום דחסר ואתאי וכמ"ש התוס' שם בד"ה התם אכן בנ"ד יש ג"כ על הבהמה חזקת חיה ונימא שנשחטה זה מקרוב תוך ג"י. ואי נימא הרי היא שחוטה לפנינו. ה"ה נימא הרי נמלח לפנינו. וכ"כ בד"מ בשם האו"ה דאיירי שהספק הוא אם כבר עברו ג"י משחיטתה. והמעיין באו"ה שער ב' ד"ד בהגהה יראה דאיירי שם שהודח הבשר וספק אם הוא ג"י לשחיטתו ע"ש. ולפלא שהעתיק בשו"ע לענין ספק אם נמלח. ועכ"פ י"ל כמ"ש. ואף שי"ל דהא דנמלח לפנינו אין מוציא מחזקתו דהא גוף המליחה אינו מתיר. רק ההיתר הוא מצד שהמלח מוציא את הדם. ואם שהה ג' ימים נתיבש הדם ואין מועיל מליחה וכן י"ל לענין ספק בהדחה. מ"מ הסברא דחזקה שלא נשחטה עד תוך ג"י שפיר מסייעת לנו. אבל בעובדא שבחיבורי שם לא שייך זה. ולזה הוצרכתי לבאר טעם אחר להקל בזה. שוב ראיתי בחמודי דניאל שכתב ג"כ לחלק בספק בין נמלח ללא נמלח ע"ש:
וע"ד שכתבתי בחיבורי ח"ב ס"ס פ"ט שאורח אינו רשאי לתת לאחר מה שנתן לו בעה"ב לאכול. לא קשה מהא דאיתא באה"ע סי' כ"ח סי"ז דאורח שקידש אשה במנה שלו הוי קידושין. דהא כבר נתקשו האחרונים שם בזה. והמחוור בזה הוא מ"ש בטיב קידושין שם שהמנה נקנית לגמרי להאורח בלי שום תנאי מצד הבעה"ב. רק שחז"ל אסרו עליו ליתן לאחר ומ"מ אם עבר ונתנו לאשה בתורת קידושין שפיר מתקדשת. וזהו ג"כ כוונת המקנה שם בקו"א שהאיסור הוא רק מהלכות ד"א ע"ש. ול"ק עליו קושיית הט"ק שם ואקצר. ומ"ש בחיבורי ח"ב סי' צ"ד שמצוה על אשה להנשא ולהוליד בנים. מפורש כן בשו"ת הר"ן סי' כ"ז ובתו' גיטין מ"א ע"ב: סימן