אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק יורה דעה › סימן מא

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן מא

סימן מ

בע"ה מקצת תקנות בעניני שו"ב שתקנתי לבד אותן השייכים רק לפי המקום:

א) להשגיח שיגלחו צואר הבהמות כראוי לפני השחיטה ולרחוץ הצואר במים:

ב) להשגיח אם השוחטים בודקים הסימנים תיכף לאחר שחיטה ושיבדקום בידם דווקא:

ג) בעת בדיקת הריאה לא יעמדו מהקצבים רק אחד שנופח הריאה:

ד) בעת בדיקת הריאה יעמוד שו"ב אחד על גבי הבודק. או המשגיח יעמוד על גביו:

ה) להשגיח שבעת בדיקת הפושרין תהי הריאה נפוחה כראוי ועכ"פ האונא שבה היתה הסירכא תהי נפוחה כולה כראוי:

ו) להזהיר את השו"ב שיעשו איזה סימן במקום הסירכא קודם שיסירו אותה. כדי שלא יפול ספק אח"כ במקום עמידת הסירכא:

ז) אם יזדמן אצל קצב אחד כשירה וטריפה ביום אחד. אזי על המשגיח להשגיח אם לא הוחלפו הראש והרגלים והבני מעים ושאר אברים זה בזה. ויעשו בהם סימן. וגם על גוף הבהמה הכשירה יניח חותם שידעו בעת מכירת הבשר שזוהי הכשרה:

ח) בעת שחיטת עגלים ישגיח שיגיד הקצב בבירור שיודע בעצמו שהם בני שמונה ימים. או שישגיח השו"ב שיהא להם סימנים שינים וקרנים כדין:

ט) הנאמן ישגיח שלא יניחו בשר מהאחורים. אל חלק הפנים יותר מהראוי. וכן הבשר שבין צלע י"ב לצלע י"ג יניחוהו לצד האחורים אם אין יודעים לנקרו כראוי:

י) להשגיח שהנופח בעת הבדיקה לא יעשה מלאכתו רמיה: יא) להשגיח על אופן הסרת הסירכא שתהי' ע"י קליפה עכ"פ ולא לקרוע אותה ממקומה:

יב) להשגיח בחניות של הקצבים שיתלו הבשר כשר על כותל מיוחד. ולא יתלו עליו בשר טריפה. וכן העלי שקורין קלאץ והמאזנים והקופיץ והסכין והשולחן יהא הכל לכשר לבד ולטריפה לבד:

יג) ישגיח אם אינם משהין בשר יותר משלשה ימים. ואיך מדיחים הבשר. וביחוד על השומן הבא ממרחק:

יד) באשר שאי אפשר שיזכור השו"ב כמה סירכות מצא בבדיקתו בפנים. ובאיזה מקום היו הסירכות ובפרט במקומות ששוחטים הרבה וצריך לבדוק הרבה בהמות בפנים קודם שבודקם בדיקת חוץ. לזאת יעמוד המשגיח בשעת בדיקת פנים ויכתוב מספר הסירכות ובאיזה מקום הם. כי ע"י שכחה אפשר לבא לידי מכשול. שיסירו איזה סירכא בשעת הוצאת הריאה בשוגג או במזיד. והשו"ב לא ידע שהיה שם סירכא:

טו) על המשגיח לדעת אצל מי יש בשר בלא סירכא. ואצל מי יש בשר שהיו סירכות קלות. ואצל מי היתה שאלת חכם על בהמתו למען יוכל להודיע להרוצה לדעת:

טז) להשגיח שיהא הבשר מנוקר כראוי. וביחוד להשגיח על הכסלים שיהו מנוקרים כראוי. וכן להשגיח שיש קצבים הנוטלים שומן מעל האחורים. ושם נוגע לפעמים לתרבא דתותי מתני. ובכבשים הרבה קצבים נוטלים שומן מעל האחורים וקורים זה קארבין. ויש שם חלב גמור כאשר נתברר לפני וכן בשומן הבא ממרחק צריך להשגיח כי ע"פ רוב לא ניטל הקרום מעל השומן דהדרא דכנתא כאשר בא לפני כ"פ:

בע"ה ביאור על התקנות הנזכרות על סדר האותיות:

א) הנסיון הורה אשר הסכינים החדים וחלקים ע"פ השחזת פולין מתקלקלים ע"י השער והעפרורית שנמצא בשער הצואר ולזה יש לחוש שיפגם הסכין. ואף שהרי יבדקנו אחר השחיטה. בכ"ז כיון שודאי פוגם אין לשחוט לכתחילה כן ואף אם יתנו הבעלים רשות לשחוט כן. בכ"ז יש לחוש דהוי כמעקר לכתחילה וגם דהוי ברכה לבטלה כשהיא בהמה הראשונה. וכשמוצאים פגימה אחר השחיטה. צריך לעיין אם נמצא שלא נתגלח השער קצת אזי אין לתלות במפרקת אף במקום שהקילו קצת פוסקים כמ"ש בשו"ת מקום שמואל סי' צ"ג ועוד אחרונים. וכ"כ בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' י"א שדרך הסכין לפגום בעפרורית שעל הצואר ואף שהד"ק כתב בסי' י"ח סק"ב כ"א שאין דרך לפגום בזה בכ"ז הנסיון מורה שהסכינים הנ"ל נפגמים בזה. ולזה צריך ג"כ לרחוץ הצואר שלא יהא שם עפרורית אף לאחר התגלחת. ועוד יש חשש חלדה שאפשר יש שם שער תלוש או שער מחובר ארוך ויכסה שטר אחד את הסכין. ולדעת השמ"ח סי' כ"ד סי"ג הוי חלדה אף בחוט השערה. וע' יו"ד סי' כ"ד ס"ח לענין שער מסובך:

והנה בקרבנות לא מצינו שהיו מדיחים ומגלחים את הצואר ואפשר היו סכיניהם חזקים ולא נתקלקלו ע"י השער ובאמת מצינו בבכורות דף כ"ד ע"ב שהיה עושה מקום בקופיץ ותולש השער בשעת השחיטה. ופירש"י שם משום חשש חלדה. וי"ל דהוי גם משום חשש פגימה בסכין. וכן מצינו בפסחים דף כ' שהיו מעבירים בהמות קדשים קודם השחיטה בנהר. ופירש"י שעשו כן בשלמים כדי ליפות העור ושיופשט בנקל כדאיתא בסוף ביצה שמשקין אותה משום סירכא דמשכא והנה לפי פירוש הרי"ף והרמב"ם בסוף ביצה שם שמשקין אותה כדי שישמטו הסירכות שלא תטרף. א"כ זה שייך אף בעולות. ואף שגבי תמיד כתב הרמב"ם הטעם שהשקוהו כדי להפשיט העור בנקל. כבר כתבתי בחיבורי ח"א סי' מ"ט לישב זה ודנקיט הש"ס בפסחים שם זבחי שלמים צ"ל כמ"ש רש"י בחולין ל"ו ע"ב משום דבקרא כתיב ובשר זבח השלמים. וממילא י"ל דבאמת היו מעבירים בנהר כל הקרבנות כדי שישתו מים וכדי שירחצו הצואר מהעפרורית שנמצא בשער. ומה שנזכר במשנה פ"ג דתמיד שהשקו התמיד ולא נזכר שרחצו צוארו. י"ל דכבש בן שנה עדיין אינו מתגולל כ"כ בעפר ואין בו עפרורית כ"כ. וכעין מ"ש בחיבורי שם לענין סירכא. וגם כי התמיד היה בלשכת הטלאים ואין שם עפרורית. והמנהג לגלח אף דקות:

ועוי"ל דבקרבנות לא רחצו הצואר לפי שצריך לקבל תיכף אחר שחיטה את הדם בכלי שרת לזרקו. ויש לחוש שישארו המים על הצואר משקה טופח כדאיתא בפסחים כ' ויתערבו המים בהדם. ונהי דקיי"ל בזבחים ע"ז ע"ב שאם יש מראית דם כשר. בכ"ז לכתחילה ודאי אסור לערב מים בדם. וע' תב"ש סי' י"א סקט"ו דאף לע"ז אין דרך ליתן מעט מים בכלי אף שלא יבטל מראית הדם. וכ"ש להבדיל בין טומאה לטהרה לזרוק על המזבח והקריבהו נא לפחתך כתיב. ועוד דהוי כמבטל איסור לכתחילה דהא אסור לזרוק מים. ובכ"ז נראה דודאי היו רוחצים הצואר מעפרורית שבו שלא יתערב העפרורית בהדם. ורק היו ממתינין מלשוחטו עד שיתנגב הצואר שלא יתערבו המים בדם. ועוד נראה שהיו מעבירים הקרבנות בנהר כדי לרחוץ כל גופם כי גנאי הוא להכניס בעזרה בהמות שאינן נקיות והקריבהו לפחתך כתיב:

ב) אף שדין מפורש הוא. בכ"ז ראיתי שיש שוחטים שאין נזהרים בזה וסומכים על בקיאותם בקול נחרת הבהמה אחר השחיטה. או סומכים שהקצב יבדוק. וכ"ז טעות בידם כי על הקול נחרה אין לסמוך כי בודאי אין חילוק בקול הנחרה בין מחצה לרוב. ומי נתן להם רשות לסמוך ע"ז בדבר שבדיקתו מעכב מדינא דגמרא. ואף אם יש איזה סימן בקול הנחרה. לא עדיף מסימנים שלדעת הפוסקים דהוי דרבנן אין לסמוך עליהם בדאורייתא. והרי החמירו הפוסקים ר"ס כ"ה שיבדקם בידו דוקא ולא יסמוך על ראיית עין. ומכ"ש שאין לסמוך על סימן קל כזה. וגם אין לסמוך על הקצב. דנהי דודאי מותר להשו"ב לצוות לאחר שיבדוק הסימנים ואולי עוד יותר טוב ע"י אחר. כי השו"ב הוא נוגע בדבר שאם ימצא שלא נשחט הרוב יצטרך לשלם בעד ההפסד. בכ"ז הלא הכא אינו מצוה בפירוש לבדוק רק סומך עליו מן הסתם וקרוב לודאי שהקצב לא יבדוק. כי מה לו בזה אחרי שהשו"ב הוציא מת"י בחזקת כשרות. וגם לא כל הקצבים נאמנים ע"ז. וגם כי לפעמים נדמה שנשחט רוב ואין שם רוב או שסימן אחד נשחט כולו והשני רק חציו. ובזה אין לסמוך על איש המוני. ולזה אף אם יצוה להקצב לבדוק אין מועיל רק שיבדוק בעצמו או השו"ב השני. וע' חולין דף ל"ח לענין סימן זינוק ואקצר:

ג) כבר נתבאר באחרונים ענין זה שראוי להתרחק בכל האפשר שבעל השור לא יעמוד על שורו בשעת הבדיקה. אבל קשה להנהיגו כי צריך לזה נופח מיוחד. ובעיר גדולה ששוחטים הרבה יקשה על איש אחד לנפוח כל הריאות ויצטרכו לשנים או שלשה אנשים והוא הוצאה מרובה. ושינפח כל אחד את של חבירו א"א כי ע"פ רוב הם שונאים זה לזה ויש לחוש שיקלקל בכוונה את ריאת חבירו. לזה עכ"פ צריך ליזהר שלא יעמוד בעת הבדיקה רק הנופח. כי כשעומדים עוד קצבים ומכ"ש השותפים שבשור זה. הם מכלבלים דעת השו"ב. וגם כי לפעמים יכשילנו היצה"ר בהרהור גאוה להראות להקצבים שהוא בודק במהירות ומסיר הסירכא באומנות יתירה ויבוא עי"ז לידי מכשול ח"ו שלא יסיר הסירכא כהוגן. ולא יעיין בכל הריאה כראוי:

ד) זה מבואר באחרונים שהחמירו שיהא שו"ב עומד ע"ג הבודק. וגם דהבודק באשר הוא טרוד במלאכת הסרת הסירכא א"א לו לכוין היטב מקום שעמדה עליו הסירכא וכן בבדיקת הפושרין. ומי שעומד אצלו הוא מבחין יותר וגם כי בעוה"ר כעת השו"ב משתבחים בזה שמסירים סירכות ולזה ראוי שישגיח אחד עליו בעת ההסרה ובעת בדיקת הפושרין שלא יעשה מלאכת ד' רמיה. כי אף הטוב שבטבחים בנקל שיכשילנו יצרו בעת מעשה. וגם כי אפשר שהקצב יכחיש באיזה דבר את הבודק. ולזה יותר טוב שיהי' עוד אחד שם:

ה) זה פשוט כי הלא בחיי הבהמה היתה נפיחה כל הריאה לזה צריך לבדוק גם עתה כשכולה נפוחה. כי הלא אפשר שכשכל הריאה תהי נפוחה יבצבץ. ורק י"ל דסגי כשאותה אונא נפוחה כולה. דכיון שניכר שנכנס הרוח בסמפון שבאונא זו כראוי. תו לא איכפת לן באונות אחרות. אבל מה שקצת שוחטים מקילים לבדוק כשנראה להם שמקום זה נפוח אף שיתר האונא אינה נפוחה היא קולא יתירה. וחלילה לנהוג כן דכיון שאנו רואים שהרוח עדיין לא שלט בסימפון זה כראוי. יש לחוש שגם מקום הסירכא אינו נפוח כראוי. וכמה פעמים מזדמן שכשנופחים היטב מתגלה בצבוץ. וקודם לא ראוהו. ואף אם יעשה נקב במחט ויבצבץ אינה הוכחה שנפוחה כראוי כי אפשר שע"י המחט נעשה נקב גדול. אבל נקב קטן מזה מזה צריך לנפוח היטב כדי לראותו:

ו) הרבה פעמים נעשה הכחשה בין הבודק להעוע"ג במקום הסירכא. וע"פ רוב בעוה"ר הבודק אומר שהבצבוץ הוא שלא במקום הסירכא והעוע"ג אומר שהוא במקום הסירכא. וכשבאים להרב מיקל בזה כדין המבואר בפוסקים בעברה הסירכא והספק בבצבוץ. ובאופן כזה אין תועלת בהעוע"ג. כי ע"פ רוב יופסק הלכה כרצון הבודק. ולזה נכון שיעשו שניהם מקודם סימן במקום הסירכא שלא תהי' הכחשה אח"כ:

ז) הנה קיי"ל בחולין ק"ד שבשולחן שסודר עליו התבשיל נותן בשר בצד חלב ואינו חושש. אבל שאני התם דלא שייך שיוחלפו. רק החשש שיניח זה ע"ג זה וכפירש"י שם. דזה שייך רק בשולחן שאוכל עליו דממשמשא בו ידא. אבל הכא שהאברים שוים ודאי יש לחוש לאיחלופי. ואף גבי כלים החמירו ביו"ד ס"ס פ"ט לרשום איזה של בשר. ומכ"ש בבשר טריפה שיש לחוש. וע' יו"ד ס"ס א' בטבח שעשה סימן שהוא טריפה. הרי שכן היה מנהגם אז. וע' פסחים דף י"א:

ח) בזה מצוי מכשול כי הקצבים אומרים שיש לו ה' ימים בשביל שהנכרי אמר להם וכדומה. ולזה ההכרח ליזהר שיגיד בפירוש שיודע בעצמו בבירור:

ט) בזה הרבה קצבים מניחים מהאחורים אל חלק הפנים בשר שיש בו חלב. וצריך לימוד איך לנקרו וצריך ליזהר בזה. וע' חיבורי ח"ב סי' ל"ו בזה:

י) הנה נוכחתי שלפעמים יתראה כאלו הוא נופח בכל כוחו ובאמת הוא עוצר הרוח בקרבו בעת שמשימין הפושרין על הריאה. ואף שהריאה נראית כנפוחה. מ"מ כיון שאינו נופח לא יבצבץ אף אם יש נקב. ואם הבודק מסופק אם הוא נופח או לא. יעשה נקב דק במחט סמוך למקום זה ויראה אם יבצבץ. אך המבין יבין גם בלעדי זאת אם הוא נופח:

יא) בזה מצוי מכשול שהשו"ב יש להם צפרנים חדים ובצפרניהם כורתים הסירכא ממקומה וקורים לזה קליפה. ואוי לקליפה כזו ודי לנו הקולא שמקילים בקליפה גמורה וכמבואר באחרונים. ויש שו"ב שאומרים כי אף שעברה הסירכא רק ממקומה. בכ"ז נראה להם שהיה כאן בשר בלוי קטן וממנו יצאה הסירכא ועברה הסירכא ממקומה עם הבשר בלוי שתחתיה. ונותנים טעם לדבריהם שהרי עברה הסירכא בנקל ממקומה. והנה חלילה להעמיד ע"ז ואיך אפשר לתלות שהיה בשר בלוי קטן כזה תחת מקום הסירכא ולא התפשט אף משהו לצדדין. והוא מילתא דלא שכיחא כלל. ומה שעברה בנקל. הוא מצד שניתקה בכח או שחתכה בצפרנו החד כסכין. ואנכי בחנתי וראיתי כאלה:

יב) הנה דין זה מפורש בש"ס חולין ח' ע"ב שהטבח צריך שיהי' לו סכין מיוחד לחתוך בשר וסכין לחתוך חלבים וכן שני כלים של מים להדחת בשר וחלבים. וכ"ה ברמב"ם ובטוש"ע סי' ס"ד סט"ז שבסכין שחתכו חלב אסור לחתוך בשר וכן קיי"ל גבי בשר וחלב בסי' פ"ט. ואף דבסי' ס"ד סעי"ז איתא שנהגו לנקר בסכין אחד לסמוך על שמקנח הסכין בשעה שנוגע בחלב ואח"כ משפשף הבשר. נראה דהיינו משום דלא סגי בלא"ה. דכשמנקר הוא חותך הבשר ונוגע גם בחלב. וא"א לצמצם לחתוך החלב בסכין אחר. אבל בעלמא ודאי אסור לעשות כן וכמ"ש הפוסקים בסימן י' ובסי' צ"א שאסור לסמוך לכתחילה על הדחה שיעשו בסוף וכמפורש בש"ס חולין שהזכרנו וה"ה שאסור לחתוך בשר כשר בסכין שחתכו בו טריפה. והדבר נפלא שהעולם אין נזהרים בזה. והדבר נראה לעינים שכשקוצבים הבשר בקופיץ על העלי נשאר הרבה שמנונית בעלי. ונדבק זה בהבשר שקוצבים עליו אח"כ. וכן במאזנים נדבק שמנונית כדאיתא בב"ב דף פ"ח ע"ש ברשב"ם. ולא אאריך בזה אחרי שהוא ש"ס מפורש ליזהר בזה. ומוטל על כל רב ומורה להשגיח ע"ז:

יג) בזה אין נזהרים להדיח כראוי באשר הבשר מתקלקל עי"ז. ואף שצדדתי בחיבורי ח"ב סי' ל"ז להקל בהודח מצד אחד תוך ג"י. בכ"ז לכתחילה ודאי שצריך להדיח משני צדדים כראוי. ובשומן ובשר הבאים ממקום אחר צריך ליזהר כי ע"פ רוב לא נודע בבירור מתי נשחט. וראוי להנהיג שתיכף ידיחו אותם. ומאז ימנו ג' ימים:

יד) בזה מנהג הרבה בודקים להגיד להקצב כמה סירכות יש. ואח"כ שואלים לו. והנה ידוע שיש קצבים שחשודים להסיר הסירכא בידים. ואף שאינו חשוד למכור טריפה לישראל. בכ"ז מורה התירא לעצמו בזה שהשו"ב אינו אומן להסיר הסירכא ומטריף לו בחנם. ולבד זה הלא ערבך ערבא צריך וגם הקצב בעצמו ישכח כמה היו ובאיזה מקום. והרבה פעמים ראיתי שהשו"ב והקצב אינם זוכרים. רק השו"ב מחפש אם ימצא סירכא. ולפעמים תקרע הסירכא כשמוציא הקצב את הריאה. והשו"ב אינו יודע היכן צריך לבדוק במקום הסירכא אחרי שאינו יודע כלל שנקרעה סירכא בריאה זו. ולזה ההכרח לתקן שיכתוב כמה יש סירכות ומקומן:

טו) הנה כמה אחרונים נסתפקו אם מי שאינו נזהר באיזה חומרא נאמן על דבר זה למי שנזהר בזה. דהו"ל כחשוד על דבר זה ואף דמסקנא דמילתא שהוא נאמן. מ"מ בנ"ד יש להחמיר שלא לסמוך על הקצב באשר הנסיון הורה שהקצב חושב א"ע למבין בדבר הזה. ואומר שסירכא זו לא היתה כלום. ורק השו"ב העליל עליו וכדומה. ולזה אין ראוי לסמוך עליו רק על השו"ב או על המשגיח:

טז) בהניקור יש מכשול גדול כי בחלב הכסלים מניחים הקצבים כמעט ע"פ רוב משהו וכן לוקחים מחלב הכליות. והרי החמירו חז"ל בחולין צ"ג ובטוש"ע סי' ס"ד להעביר הטבח אם נמצא אחריו כשעורה חלב. ומזה נראה חומר האיסור במאכלות אסורות שהרי כשעורה חלב הוי פחות מכשיעור ולדעת ר"ל ביומא ע"ג הוא מדרבנן. וגם הלא לא יאכלוהו בעין ויבטל ברוב שומן. ואם יבשלנו יהי בתבשיל ששים בלי ספק. וכ"ז החמירו להעבירו מפרנסתו אף דטפלי תלו ביה ואף שפירש"י ותו' ריש גיטין שכל אחד נאמן על ניקור חלב וכ"כ כל הפוסקים. היינו בסתמא. אבל בעתים הללי הורה הנסיון שהקצבים אין מדקדקים בזה כראוי. כי פרנסת מכירת הבשר נמסרה ע"פ רוב בידי אנשים המוניים ונערים מנוערים. וגם כי תדיר הם נחפזים לגמור הניקור בשביל הקונים העומדים עליהם. והיכא דאיתרע הנאמנות. ודאי קשה לסמוך עליהם בלי השגחה. והרי כל אשה נאמנת על הלכות נדתה וטבילתה כדאיתא ריש גיטין ובכתובות ע"ב. ובכ"ז אמרינן נדה דף ה' שהבדיקה שלפני תשמיש אין עולה לה לפי שמהומה לביתה וכן בדף ס"ח שם איתא שחופפת ביום ולא בליל טבילתה מפני שמהומה לביתה ולא חייפא שפיר ע"ש ברש"י ותו'. ואף שאומרת שתבדוק או תחוף היטב ונאמנת ע"ז מה"ת. בכ"ז לא סמכו עליה משום דמסתבר שלא תזהר כראוי. ומכ"ש בנ"ד שידוע שהם נחפזים וטרודים. והרבה פעמים מנקר הכסלים בעת המכירה ממש. ולזה אין לסמוך עליו בלי משגיח ע"ז. וגם דהא אפשר שאין בקיאים היטב איך לנקר ומורים היתר לעצמם שאינו חלב וכאשר בא לפני כ"פ:

ואם כבר ניקר ונמצא אח"כ חלב יש לדון שאפשר לא החמירו להעבירו רק כשכבר מכרו לאכילה. וכעין הא דכתובות דף ע"ב גבי מאכילתו שאינו מעושר דקיי"ל שם דבעינן דווקא שכבר בא לידי אכילה ע' אהע"ז סי' קט"ו ויש לי עוד ראיות לזה. וע' תב"ש סי' ב' סעי"ח. אך דא"כ יהי להקצב תדיר מקום להשתמט מעונש. כי ע"פ רוב האשה מוכרת הבשר או בנו ומשרתו. ויאמר כי בטעות נעשה זאת. ולזאת ראוי להזהירם שאם יתחילו הניקור בכסלים יגמרו כולו. ואח"כ כשימצאו חלב יענישוהו לפי ראות עיני המורה [אם יהי ברשות הממשלה יר"ה] והעירותי בזה באשר כי אם נחמיר להעבירו בכשעורה לא ישאר לנו אף קצב אחד כי נעביר את כולם. ולזאת כתבתי שיש מקום לצדד להקל בזה אם לא שנמצא אחריו שנים או שלשה פעמים והרי הזהירוהו ולא נזהר אז בודאי ראוי להעבירו עד שיעשה תשובה. והלא דין מפורש הוא בלי חולק וכל דבריהם כגחלי אש:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה