אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק חשן משפט › סימן קעה

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן קעה

סימן קעד

בעז"ה טבת תרל"ה

בסימן ת"ב בסמ"ע סק"ב מש"ש בשם הנ"י שאם נגח שור שוה מאתים לשור שוה מנה והכחישו שמונים ואח"כ נגח של מנה לשל מאתים והכחישו מאה שמשלם רק שלשים הוא ט"ס וצ"ל עשרים. וכן מתחילה צ"ל הראשון להאחרון. אבל קשה לי דהא קיי"ל דשותפי נינהו ותיכף כשנגח יש חלק להניזק בשור המזיק. וא"כ כשנגח המזיק אח"כ ונפחת מדמיו ההיזק גם להניזק כפי חלקו וכמ"ש הסמ"ע בסק"ו בסי' ת"ד. והרי יש חלק להאחרון בהמזיק הראשון ארבעים זוז והוא חלק חמישית וכשנפחת ק' יסבול כ' ורק עשרה יגבה מעצמו ויפסיד עשרה וא"כ אין לו לגבות רק עשרה זוז וזה תלוי במחלוקת הפוסקים בח"מ סי' ק"ד אם הבע"ח נוטלים כפי ממון או חלק כחלק. וכאן יותר נראה שנוטלים לפי ממון לפי שהם שותפים בו וא"כ נוטל בהעשרים זוז ששור שלו שוה חלק חמישית היינו ארבעה זוז ויגבה ממנו ששה עשר דינר. אך אפשר לומר שכיון שהוא מוחזק בשורו יוכל לומר לעצמי הצלתי את חלקי כולו כיון שאין כאן מקום לגבות יותר עס"י קע"ו וקפ"א לענין שותפין:

ויותר נראה דכיון שהוא בעצמו הזיק את השור הוא מפסיד כל חלקו היינו עשרים זוז ולא שייך בזה לומר שיגבה משור שלו כיון שהוא בעצמו הזיק לעצמו. ולא נשאר לו מהארבמים שיש לו בשור רק עשרים וכנגדו יש לו שור עצמו ששייך עכשיו להראשון וא"כ אין לו כלום עוד אצלו. וכן יש לתמוה עמ"ש הסמ"ע מתחילה שיגבה מהאחרון עשרה זוז דכיון שהפסיד לעצמו עשרים א"כ יש לו לגבות מהשני שלשים ועכ"פ יקח את כל שורו ששוה עשרים זוז. וביותר קשה על השלטי גבורים בפ' המניח שכתב שהפוסקים חולקים על שיטת הרמ"ה בזה וס"ל דמשתלם הראשון מאחרון עשרה. והלא ע"כ צ"ל כמ"ש וצריך לגבות מהאחרון עשרים דהיינו כל השור:

ואף שלשון הש"ס בדף ל"ד ע"א כחש המזיק כשעת העמדה בדין משמע שרק שאם אין בכל השור כדי חצי נזק שלא יטול הניזק יותר אבל לא שיטול פחות מח"נ אם שוה השור כדי חצי נזקו. וכ"נ מדברי השטמ"ק בדף ל"ד בשם ר"ח ז"ל שפי' כן הך דכחש דהשור שוה פחות מח"נ ע"ש. אבל באמת זה צ"ע טובא דהא פשיטא שלא ישלם לו המזיק מעליה. ובפרט מש"ש בשם התוס' שהוא כר"ע דס"ל יוחלט השור תמוה דבכה"ג אף ר' ישמעאל מודה שלא ישלם לו מן העליה כיון דאינו משתלם אלא מגופו. ועכ"פ צ"ל דגם הר"ח לאו דווקא כ"כ בפירושו ועיקר כוונתו לפרש שיש להניזק חלק בגוף המזיק. וכ"כ שם אח"כ בשם המאירי לפרש כן וכ"כ שם ביש"ש סי' כ"ט ע"ש. וכן פירש"י שם להדיא שכשכיחש נוטל חלק שמינית שבו ע"ש וכן בשבח וכ"נ מדברי הטור בסי' ת"ד:

וא"כ קשה טובא על הנ"י הנ"ל. וכ"כ הרמב"ם ספ"ט מהנ"מ וכ"כ הטור בסי' ת"ב שמחשבין נזק כנגד נזק. ואף דבתוספתא הובאה ברי"ף פ' המניח איתא ג"כ מחשבין נזק נגד נזק. י"ל דהתוספתא אתיא כר' ישמעאל דס"ל יושם השור ואין לו חלק בו תיכף אבל לר"ע בוודאי הדין כמש"ל. ובאמת קשה גם על הרי"ף שהעתיק על המשנה דשני שוורים תמים תוספתא זו והו"ל לפרש שאין הלכה כמותה:

והתו' בדף ל"ג הקשו בד"ה שני שוורים מאי קמ"ל ותירצו דאשמועינן לר"ע דיוחלט השור שאם הקדישו אינו קדוש. ולכאורה הול"ל כפשוטו דאשמועינן שלא יסבול נזקו ובאמת לפי גירסא שלפנינו צריך לפרש כן דגרסינן בתו' ואם הקדישו קדוש ע"ש אבל כבר הוגה בצדו בשם מהרש"ל שצ"ל דהרבותא שאינו קדוש כנ"ל. וא"כ מוכח כמש"ל שסובל הניזק הראשון חלק הנזק השני וכ"ה בשטמ"ק בשם תלמיד הר"פ ולשונו ממש כלשון התו' רק שהגירסא כהגהת מהרש"ל הנ"ל וכן בשם ה"ר ישעיה ז"ל ע"ש. ובאמת בלא"ה צריך להגיה כן בתו' כי הרבותא מחשבון הנזק אינו מרומז כלל בלשון המשנה כי יש לפרש במותר היינו מה שמגיע על חלקו ועיקר הרבותא חסר מן הספר:

וכ"כ התו' בדף מ"ז ד"ה ליתא דלר"ע אם נאבדה הפרה ונשאר הולד סובל הניזק חלק ההפסד מן הפרה ע"ש שזה כוונתם. ותימא על התוי"ט ר"פ הפרה שהקשה על דבריהם בחנם שהבין מדבריהם דקאי על שבח הולד ובאמת כוונתם על פחת הפרה. שוב ראיתי בתו' רעק"א שם שהקשה כן על התוי"ט וכ"כ שם בשטמ"ק בשם הרא"ה ושאר ראשונים דלר"ע יסבול הניזק חלק בהפסד הפרה כפי שהיה לו בה ע"ש:

ובאמת קשה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וטור וש"ע. שפסקו כרבא דפרה שהזיקה גובה מולדה ולכאורה אין בזה נ"מ רק אם נאבדה הפרה דבלא נאבדה נראה דאף מביצה גובה. אך ז"א דפשטות דברי הפוסקים משמע שאינו גובה כלל וכ"כ בשטמ"ק בשם כמה ראשונים וכ"כ בסמ"ע סי' שצ"ט. אבל קשה על הרי"ף וטור וש"ע שכתבו להדיא שאם ליתא לפרה משתלם מן הולד וזהו דלא כהלכתא דקיי"ל כר"ע. ומצאתי ביש"ש פ' הפרה שהרגיש בזה ותירץ דל"א כיחש המזיק הוא ברשות שניהם רק בכחש ממילא אבל אם נגנבה או נאבדה שבא ע"י שלא שמרו המזיק חייב המזיק בשמירתו כיון שלא הגיע עדיין לידי הניזק. וגובה מהולד כל ח"נ. ואינו דומה לשותף כיון שעדיין לא נגמר הדין ודומה כאילו לא ידע הניזק עדיין מנזקו. אבל אי ליתא לולד אינו גובה כלום דלא חייבו מזיק שעבודו רק בידים אבל לא בפשיעה עכת"ד. ובפנ"י הרגיש ג"כ בזה והקדימו היש"ש. ומ"ש בפנ"י דאיירי ששחטה ואכל בשרה תמוה לענ"ד דבזה הו"ל ממש מזיק שעבודו ומשלם להניזק דמי הפרה כפי חלקו שהיה לו בה. ולמה יגבה מן הוולד כיון שחייב לו ממון. וגם יקשה דקדוק היש"ש שם דא"כ כי ליתא לוולד ג"כ חייב לשלם ע"ש:

ועיקר הסברא של היש"ש קשה להבין לכאורה דכיון שיש לו חלק בגוף הפרה וא"כ כשנאבדה בפשיעת המזיק ממ"נ אם נתפוס שפטור המזיק וכמש"ש היש"ש שמזיק שעבודו אינו חייב רק בידים א"כ הוי כאלו כיחש דההפסד לניזק ג"כ דמאי שנא. ואם נאמר דחייב א"כ חייב לשלם לו דמים וכמש"ל ובאמת לכאורה נראה דלא מבעיא אם יש בידו להביא עדים ולזכות שחייב תיכף בשמירתו כמ"ש התו' דף ל"ו וכ"פ הפוסקים בסי' ת"א. אלא אף כשאין בידו מ"מ הלא הם שותפים בשור זה. ואם המזיק יודע שהזיקה פרתו א"כ מחויב לשמור חלק הניזק מצד השבת אבידה לבעלים כיון שיש לו חלק בו ותלוי בפלוגתא דבח"מ סי' ע"ב בשומר אבידה אי הוי שומר חנם או ש"ש. ויותר נראה דכיון שהתורה חייבתו בעד נזק שורו לשלם משורו החי הרי הוא מחויב לשמרו עד שיגיע ליד בעליו בתורת תשלומין שהרי הוא מ"ע לדון בדיני השור כמו שמנאה הרמב"ם. ודווקא אם כיחש השור מעצמו אז סובל הניזק חלקו. ועוד קרוב לומר דכיחש הוא דווקא כשבידו להביא עדים ולזכות וכמו בריש שור שנגח. אך אין נראה כן מפשטות הש"ס ופוסקים ורק לענין שמירה להזיק אחרים לא שייך לחייבו כ"ז שאין בידו לקחתו ברשותו. וה"ז דומה לבור שנפל כיסויו שאין חייב רק בכדי שידע ויכרות ארזים בסי' ת"י סכ"ו. ואף שהמזיק מחויב בשמירתו כדי לשלם לניזק זה רק לענין שלא יוזק מאחרים אבל לא שלא יזיק:

ועוד נראה שאף אם הוזק מאחר או שכיחש ממילא עד שאין בו כדי ח"נ פטור המזיק. דלא נשתעבד לו רק גוף השור אבל כל זמן שיש מן השור הרי הוא משועבד לחצי נזקו. אלא שבכיחש מעצמו א"ל מזיק לניזק מזלך גרם. אבל כשבא הכחש מצד פשיעה מחויב המזיק להשלים ממותר השור שיש לו. ולכאורה י"ל שאף בניזקין יתחייב דהא קיי"ל הוציאוה לסטים לסטים חייבים ופי' קצת פוסקים שאף בנזקי קרן חייבים דכיון שהוציאוה קיימא ברשותם וקבלו על עצמם כל מה שיזיק וכמו בשומר שקיבל ע"ע שמירה וע' קצה"ח ס' ת"א בשם חי' הרשב"א: אבל לא דמי דשם הוציאוהו בידים ונתחייבו בשמירתו משא"כ כאן דמה הו"ל למיעבד וכ"ז שלא באו עדים לא נתחייב וצ"ע בעיקר דין הרשב"א הנ"ל וכ"כ בשטמ"ק בשם המאירי דליסטים חייבים בקרן. דבאמת צריך להבין למה שומרים חייבים לשלם מגוף השור דמה פשע בעל השור שיקחו את שורו. וע"כ צ"ל שפשע בזה שמסר לשומר אחר וע"ד כן מסר שכשיזיק ישתלם מגופו והוא יתבע מן השומר. משא"כ בגזלן מאי הו"ל למיעבד ומה פשע הוא שיאבד שורו ע"י שפשע הגזלן בשמירתו. וקרוב בעיני לומר שהגזלן מחויב לשלם מן העליה במה שמזיק שעבודו של הניזק שאלו נגח תחת יד הבעלים היה משתלם מגופו. אך ז"א דא"כ לא ישתלם מגופו וברשב"א משמע שמשתלם מגופו וע' תו' ב"ק ל"ד ע"א גבי אי הוי גבך לא גבי ממך שהקשו דשאני דאי הוי גביה הוי פושע בדבר. ותירצו דלאו דווקא קאמר. הרי שאינו חייב אם אינו פושע. אך דברי התוס' צ"ע דמ"מ הו"ל כשומר וכן תירץ בשטמ"ק ע"ש. וצ"ל דע"כ איירי שלא היה יכול לגבות מקודם ממנו כגון שלא הגיע הזמן וכדומה ולזה לא מיקרי שומר שלו. ועכ"פ הוי כמו ליסטים והרי לך דס"ל דפטור בקרן. וע"ש בחי' רשב"א שתפס הסברא כפשוטו ולטעמיה אזיל כנ"ל. אבל הרי התו' והשטמ"ק שם בשם ראשונים חולקים ע"ז. וכ"נ בדעת הרמב"ם וש"פ שלא נתבאר דין זה דליסטים רק גבי שן ורגל. וגם בדעת התוס' נ"ו ע"ב נראה כן דלא כמ"ש הקצה"ח שם בכוונתם. וע' בפ"ד מהנ"מ הל"ב במ"ע בתשובת הרמב"ם שם הסברא בפורץ גדר שחייב דהוי כמו מזיק ואולי כמו כן גם בניזקי גזלן כשהוציאוה וצ"ע ולא עדיפא מאלו לקח אחד פירות של אחר ונתן לבהמת חבירו לאכול שבוודאי פטור בעל הבהמה עש"ך סי' שצ"א סק"ב. וגם אין סברא לחייבו על עצם ההיזק כיון דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי רחמנא קנסה ורק מגופו. א"כ הכא הא ליכא לאשתלומי מיניה ואפשר איירי בנתיאש ממנו והו"ל נגיחתו כשינוי רשות ושפיר קונה הניזק וצ"ע בזה. עכ"פ נראה דבמה שפשע המזיק מחוייב המזיק לשלם ממותר הבהמה וכל הבהמה עומדת ברשות הניזק לענין זה. ועתה ראיתי בשטמ"ק ריש שור שנגח בשם הרא"ה דמייתי מהכא שיתחייב הניזק בלא דעתו ומחלק דשם הוי הלוה כמו שומר למלוה שע"ד כן הלוהו משא"כ בניזק דהוא באונס וב"ה שכיוונתי לדעתו הק':

והרמב"ם כתב בפ"ז מהנ"מ הי"ב וז"ל השביח המזיק בשעת העמדה בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק ואם מחמת עצמו השביח משתלם חצי נזק ממנו כולו כשעת העמדה בדין עכ"ל. נראה מדבריו שאינו גובה רק ח"נ ודלא כדעת הפוסקים שנוטל לפי חשבון. וזה קשה כמש"ל. ועוד דלפ"ז גם כחש צ"ל דמפרש רק לענין ח"נ וא"כ מה מקשה הש"ס בדף ל"ד להוכיח מכחש דאתיא כר"ע הא גם לר' ישמעאל אם כחש ממילא בוודאי אינו נוטל רק כשעת העמדה בדין. וקשה שלא הזכיר הרמב"ם בבא דכחש כשעת העמדה בדין. ובמ"מ שם בהי"א אהא דהשביח הניזק כתב וז"ל ברייתא שם פסק כר"ע. ומ"ש השביח המזיק וכו' ג"ז שם עכ"ל. והוא תמוה לענ"ד דגבי ניזק לא שייכא כלל פלוגתא דר"ע רק גבי השביח המזיק. ואולי ט"ס הוא בהה"מ וצ"ל ופסק כר"ע לבסוף:

והנראה בדעתו דבאמת קשה לשיטת הפוסקים שיסבול הניזק חלקו וכן בשבח קושיית התו' שם דאוקמא כשפיטמו דמ"מ שבח יתר על ההוצאה יטול כדין יורד שלא ברשות או שותף כיורד ברשות ע"ש. ומ"ש התו' שאין שבח יתר צ"ע דמאי קמ"ל בזה. ומ"ש התו' דסד"א דהוי כמו מפרנס אשת חבירו שמניח מעותיו על קרן הצבי. תמוה לענ"ד דשם הוי הוי פורע חובו של חבירו כדאיתא בסוגיא התם. וגם מה מקום להשמיענו דין זה בניזק הו"ל להשמיע בשאר משביח בהמת חבירו. ותירוצם השני דאיירי שהשבח יתר וקמ"ל דהוי כיורד ברשות תמוה דעיקר הרבותא חסר מן הספר. וכן קשה קושיית התו' שם בד"ה כשפיטמו דליפלגו בדידיה בין שבח בפיטום לשבח ממילא ותירוצם דחוק. וגם צ"ע דבהא גופה הול"ל שהשבח שיתר על היציאה יטול הניזק חלקו וממילא הוי ידעינן זה. ועוק"ל דמה מוכיח מהך דכחש בשעת העמדה בדין דאתיא כר"ע דילמא פירושו כפשוטו דכחש אינו נוטל אלא השור בלבד דגם לר' ישמעאל למה יתחייב המזיק להשלים מכיסו מה שכחש מעצמו ועוד יש לדקדק שם בסוגיא שמפרש הך דכיחש ניזק בתר הך דהשביח מזיק ובברייתא נשנה מקודם. ואפשר משום דמפרש אגב אורחא הך דהשביח ניזק ע"ש ודוחק. ועוק"ל דמאי מקשה הש"ס בשפיטמו צריכא למימר. דהא נ"מ לענין יתר על ההוצאה:

ובירושלמי פ"ג דב"ק הל"ט איתא א"ר לא כיני מתניתין השביח המזיק שלא עמד בדין השביח אין לו אלא כשעת נזקו הכחיש אין לו אלא כשעת עמידתו בדין. הרי דמפרש כפשוטו לענין ח"נ וכמש"ל בדעת הרמב"ם. ולכאורה היה נראה דהירושלמי מוקי לה כר' ישמעאל וכמש"ל וכ"כ בנוע"י אבל ז"א דהא קאמר אם עד שלא עמד בדין השביח וכו'. משמע להדיא דלאחר העמדה בדין נוטל הניזק כפי השבח. והא לר' ישמעאל לא הוי רק כאפותיקי וכמפורש בש"ס ל"ג ע"ב דמכרו מכור לרדיא ונראה דאיירי אף אחר העמדה בדין. וכ"נ בברייתא שם דמחלק בין עמד בדין ללא עמד דאתיא כר"ע ולא כר"י מדקאמר דמוקדש מדר"א לדעת המפרשים דזה הוי רק לר"ע ולא לר"י וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ח מה' נ"מ ע"ש. ודוחק לומר דלר"י מיקרי עמד בדין שכבר נישום השור ונחלט להניזק דבכה"ג פשיטא שהוא של ניזק. ועיקר החילוק בין ר"י לר"ע הוא כשעמד בדין ונתחייב ועדיין לא נישום השור בתורת גביה שלר"י עדיין עומד השור ברשות המזיק עד שיגבנו ולר"ע הו"ל כגבוי:

והרמב"ם לטעמיה דפסק דמכור לרדיא קודם העמדה בדין. והיינו משום דס"ל דעיקר פלוגתתם הוא משעמד בדין. אבל קודם שעמד בדין אף דס"ל לר"ע דתיכף חל השיעבוד על השור לענין שלא יהא מוקדש אף בקדושת הגוף אבל מ"מ שותף גמור אינו כיון שעדיין לא זכה והוי טובא מי יימר ואי מודי מיפטר. וכבר נדחקו התו' בזה בד"ה א"כ ולדעת הרמב"ם א"ש וכ"כ הקצה"ח בסי' ת"ז וביאר דברייתא אתיא כר"ע ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ומבואר הירושלמי הנ"ל דא"ש כר"ע ומ"מ קודם העמדה בדין אינו נוטל בשבח רק לאחר העמדה בדין. ומבואר מ"ש הרמב"ם בשבח דאינו נוטל רק כפי נזקו דהיינו כהירושלמי. ומ"מ אם השביח ממילא נוטל כפי נזקו לפי שלר"ע הוחלט לו כל השור לענין לגבות כל נזקו ממנו וא"כ אין למזיק חלק בו. אבל כל שיש לניזק ח"נ שוב אין לניזק בו כי בשעת עמידה בדין אין לפסוק לו יותר מח"נ ולפז"ק קושיית הש"ס ל"ד ע"ב א"כ מצינו תם חמור ממועד גבי וחצו את כספו ע"ש. אבל אחר העמדה בדין הוחלט לו השור תיכף וא"צ שומא וגבייה ואז שייך לו כל השבח כפי חלקו בשור. וממילא גם בכיחש הדין כן שנוטל כפי שעת העמדה בדין ואינו נפסד לפי ערך חלקו לפי שלא הוחלט לו השור לענין זה קודם העמדה בדין. והעיקר נראה דכיון דקיי"ל כר' יהודה דס"ל וחצו את כספו וגם את המת יחצון דשבח נבילה חולקין וקאי קרא בשעת העמדה בדין דאז שעת מכירה דקאמר קרא ומכרו את השור החי. וזה שייך רק אחר העמדה בדין, והתו' כתבו בדף ל"ג ע"ב דלר"ע גלי קרא דומכרו קאי אמזיק וניזק ואיירי קודם העמדה. וצ"ע דהא ע"כ איירי אח"כ דאז שעת מכירה וגם אז הוא שומת שבח נבילה לר' יהודה:

ונראה לבאר בזה פלוגתא דר"מ ור"י בדף ל"ד דר"מ מפרש לקרא דומכרו דלא קאי על שעת העמדה בדין דר"מ לטעמיה דס"ל כר' ישמעאל בפ' שור שנגח ע"ש בסוגיא. וא"כ לא מפרש ומכרו על שיוחלט השור בשעת העמדה בדין כר"ע שבא להורות סדר הגבייה שימכרו השור בעד הנזק. וא"כ לפרש ואת המת יחצון על שבח נבילה כר"י. וע"כ צ"ל דהכוונה שזה מפסיד וזה מפסיד וכ"ה בירושלמי פ"ג הל"ט דקאמר מ"ט דר"מ א"ק ומכרו את השור החי וחצו את כספו ומה מקיים ר' יהודה וגם את המת יחצון מכאן שזה מפסיד ח"נ וזה מפסיד ח"נ. והוא תמוה דלר"י מפורש הדרשה במשנה אלא דהו"ל למיבעי מאי בינייהו ובפ"מ פי' שם דהיינו דמקשה ומשני בפחת נבילה ע"ש. והוא תמוה דלבד שהירושלמי אין סובל פי' זה הלא זה אין המסקנא בש"ס דילן. וגם הרי מפורש ר"פ שור שנגח בירושלמי שחולקין גם בשבח ע"ש. אבל הנלע"ד דט"ס הוא וצ"ל ומה מקיים ר"מ ומשני שסובל ההפסד וזה ע"ד תירוץ ש"ס דילן בדף ט"ו על משנה דהניזק והמזיק בתשלומין ע"ש למ"ד פלגא נזקא ממונא ואפשר להוכיח מכאן דר"מ ס' פ"נ ממונא ולטעמיה דס"ל בדף מ"ה ע"ב סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ע"ש וכדאיתא בדף ט"ו ודלא כמ"ש התו' שם ע"ש. וכ"כ בשטמ"ק שם בשם הראב"ד דר"מ ס"ל פנ"מ ואכמ"ל בזה. וכ"ה בתוספתא פ"ג בדברי ר"מ ומה ת"ל וגם את המת יחצון דמי מיתה ביניהם ע"ש. ובשטמ"ק ראיתי שנדחקו לר"מ בקרא דואת המת יחצון ע"ש. ותמה אני דהרי מפורש בירושלמי ותוספתא כנ"ל. וע' פל' וביש"ש שכ"כ ג"כ לפרש לר"מ מדעתם:

עכ"פ לר"מ ור' ישמעאל ע"כ קרא אתי רק להורות דין הגבייה וממילא אין לנו פסוק לגלות שיעמוד ברשותו ואדרבא ילפינן מקרא דיושם השור דהכי משמע ומכרו וגו' ולר' יהודה מפרש דקאי אשעת העמדה בדין וגלי קרא דתיכף אחר גמ"ד הרי הוא כאלו נמכר השור לניזק כפי נזקו וכר"ע. וכ"ה במכילתא פ' משפטים פי"ב דר"ע ס"ל כר' יהודה בהך דרשא ע"ש. וא"כ ע"כ קרא דואת המת יחצון מפרש דפוסקין שיקח בשבח נבילה החצי דהא פחת ילפינן מקראי דכולו לניזק כדאיתא בש"ס שם ל"ד ע"א. וקרוב בעיני שזהו כוונת הירושלמי ר"פ שור שנגח וצ"ל הגירסא להיפוך לר"מ מקדיש הראשון וכן כולן ע"ש. ולר"י מקדישין שניהם וכדאיתא בסוגיא דקודם העמדה מקדיש כדר' אבהו וא"ש כל הסוגיא שם. וכן היתה הגירסא בש"ס דילן ל"ו ע"ב ג"כ הקדישו ניזק איכא בינייהו ע"ש בפירש"י ותו' שמחקו זה אבל א"ש כמו שהוא בש"ס ירושלמי וע"ש בשטמ"ק בזה ופירוש הפ"מ שם דחוק מאוד. ובהוקר ושבח דקאמר לשניהם הכוונה דלר"ע יש זכות בהשבח למזיק ולניזק. לניזק עד ח"נ ולמזיק ביותר מח"נ. ומכ"ש לשיטת הפוסקים שהזכרנו דנוטל לפי חשבון. וזהו דקאמר ר' יוחנן שם דר"י ור"ש אמרו דבר אחד דהא מוקי לר"ש כר"ע בש"ס דילן ל"ו ע"ב. וצ"ל שם ור"ש אומר לא קנה אלא חי בלבד דהיינו בזה דס"ל לר"י בשבח נבילה אין הכרח מדר"ש דגם לר"ע יש לפרש כפשוטו:

ועפ"ז מבואר הסברא שאין נוטל בשבח רק עד ח"נ ובכחש אינו סובל כלל אם רק נשאר כדי ח"נ והיינו משום דקרא דומכרו קאי בשעת העמדה בדין ואז שמין השור החי וא"כ ממילא יהיה כן וכמובן. רק שנשאר עלינו לבאר מה שהשמיט הרמב"ם דין כחש וגם ביאור סוגיין אליביה. ועוד תמהני טובא שהרי"ף השמיט סוגיא זו מכל וכל ולשיטת הפוסקים שנוטל חלק בהפסד ושבח במזיק הוא חידוש דין גדול ובשלמא בהך דשיבח וכיחש הניזק י"ל שנראה לו כדבר פשוט. ועוי"ל דס"ל דשיבח ניזק הוא בכלל שבח נבילה דחולקין לר' יהודה והוא הביא זה וכחש י"ל או דפשוט כיון דבא מחמת הנגיחה א"כ הוזל השור בשעת מעשה שהרי אומדין אותו לכך. או אפשר ס"ל דפחת נבילה דמזיק ורק הוי דניזק היכא דכחשא ממילא אבל בהך דמזיק קשה שלא הזכירו ואפשר משום שפסק ריש שור שנגח כר"ע וכר"ש שסובל חלק הנזק ושותפים הם בו ע"ש:

והנראה דהנה בירושלמי הל"ט הגירסא בהך ברייתא שור שוה מאתים שנגח לשור שוה ר' וה"ה יפה ת' שאלו לא נגחו הי' יפה ת"ת זוז אם עד שלא עמד בדין השביח אין לו אלא כשעת נזקו הכחיש אין לו אלא כשעת עמידתו בדין בלבד א"ר לא כיני מתניתין השביח המזיק וכו' הכחיש אין לו אלא כשעת עמידתו בב"ד. והיינו דבבבא דניזק לא מסיק הדין ומפרשה ר' אילא אמזיק לסיפא ג"כ משום לישנא דעד שלא עמד בדין וכן פי' שם בפ"מ ונראה דמפרש ר' אילא הברייתא דסיפא קאי בין אמזיק בין אניזק וא"ש דהתחילה הברייתא בניזק וסיימה במזיק. ולזה גבי הכחיש סתם ר' אילא ולא קאמר הכחיש המזיק וגם תיבת בלבד לא סיים. והיינו באופן שהברייתא תכלל שניהם יחד כי דין אחד להם כשעת העמדה בדין. ואף דכיחש ניזק ע"כ מחמת הנגיחה ובמזיק איירי בכחש ממילא. צ"ל דגם מחמת נגיחה מיקרי ממילא. ובלא"ה צ"ל כן בש"ס דילן דלא מקשה הכי מרישא לסיפא בפשיטות ע"ש:

ונראה שהרמב"ם גורס כן גם בברייתא דבש"ס דילן בתר בבא דשיבח ניזק אין לו אלא כשעת הנזק שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק כחש כשעת העמדה בדין. וכחש בתרא קאי אתרווייהו וכנ"ל. ולזה מתחיל הש"ס לפרש בבא דשבח המזיק ברישא. ופריך מדקאמר דנוטל כשעת הנזק אלמא דכר"י אתיא. והנה לפז"ק מאי קאמר כחש כשעת העמדה בדין כיון דלר' ישמעאל אין תלוי כלל בהעמדה בדין רק או בשעת נזק או בשעת גבייה דהיינו מכירת השור ושומתו וכמש"ל. ומוכח מזה כר"ע דלאחר העמדה בדין תיכף נעשה שותף גמור בהשור ויש לו חלק כחלק אם יש בו עוד חלק להמזיק. ולזה משני כשפיטמו אבל בכחשא איירי בממילא. ומקשה דמ"מ בניזק יקשה דממילא אמאי חייב ומשני דכחש מחמת מיתה ומ"מ מיקרי ממילא כמש"ל וכ"כ בשטמ"ק בשם ר"ש דהוי כמו ממילא ע"ש. וממילא מבואר דלר"ע באמת אין שום חידוש דין בהך בבא דכיחש לגבי מזיק רק הברייתא כללן יחד משום ניזק. ולזה לא הזכיר הרמב"ם דין כחש מזיק דגם בברייתא לא נשנה רק משום ניזק כנ"ל וגם לאוכוחי ארישא דאיירי בפיטמו [ולגירסא הנ"ל מיושב קושית התו' דליפלוג בדידה אך לפמ"ש מיושב בלא"ה). וע' בשטמ"ק ל"ג ע"ב בשם הראב"ד מ"ש דלר"י אין בין העמדה בדין להחלטה שום זמן. הכוונה בין השומא להחלטה. אבל העמדה בדין הוא גביית עדות ופסק דין שחייב ולפעמים שנשארה השומא על מחר וליום אחר. ובאמת א"צ לדעת הרמב"ם לחדש גירסא הנ"ל די"ל בפי' הש"ס כמש"ל והוכחתם מלשון העמדה בדין כנ"ל ומה שלא כתב הרמב"ם דין כחש י"ל דהא התוספות הקשו ל"ל כיחש ליפלוג בדידה בין שבח דפיטמו לשבח דממילא. ותירצו דניחא ליה למיתני כמו בניזק. אבל הרמב"ם שהביא החילוק בין פיטמו לשבח ממילא. לא הוצרך להביא דין כחש. ועפ"ז מיושב כל מה שהקשינו וכן קושיית התוס' וכל הראשונים בהך דהוצאה יתירה על השבח דכיון דבא מחמת פיטומו לא שייך לומר שיטול בזה הניזק. דאהכי לא קאי קרא דומכרו את השור החי. וכמו דמכור לרדיא עד העמדה בדין ולא גרע מרדיא. ונראה שזהו דעת הרי"ף שלא הזכיר דין זה משום שסמך על שהביא פלוגתא דר"מ ור"י בשבח נבילה והלכה כר"י וכ"כ ריש שור שנגח כר"ע וממילא מוכח דאזלינן בתר העמדה בדין כנ"ל. וכן מיושב מה שהשמיט כל שיטה דדף ל"ג בדין מכירת השור. והיינו דלדרשא דר"י ע"כ צ"ל כן וכנ"ל:

ושם בשיבח ניזק פירש"י דאשמעינן שלא יטול הניזק כפי השבח הראוי. ועוד דאשמעינן שלא יאמר המזיק מה אפסדתיך. ודחה ברש"י שם פי' שלא ישלם שבח הראוי דא"כ מה מקשה הש"ס שם אי כשפטמו צריכא למימר דהא שפיר אשמעינן שלא ישלם שבח הראוי. והנה לפמ"ש התו' בחד תירוצא דאיירי כשאין שבח יותר על הוצאה א"כ לק"מ דהא אין כאן ריוח כלל. ואם היה כמקדם ג"כ לא היה נשבח יותר או שהיה צריך להוציא יותר וצ"ל שרש"י לא פי' כן רק כתירוץ השני שבתו' שם אבל מ"מ נלע"ד דלק"מ דהיינו דמשני באמת ר"פ דרישא איירי . בין פיטמו ובין ממילא שלכאורה קשה כיון דהכא איירי דווקא פיטמו. אבל הכוונה דהמקשן ס"ד שעיקר הרבותא מה שמשלם משום דס"ד דכיון דקיי"ל כר' יהודה דשבח נבילה חולקין א"כ אין לו לשלם כלום. ולזה קמ"ל בשבח ממילא דמשלם. והסברא משום דא"ל הניזק אי לא נגחיה תיכף הוה משבח טפי וכ"כ בשטמ"ק בשם הרא"ה ע"ש שזה כוונתו. ולפ"ז י"ל שישלם כל השבח הראוי כיון שעיקר תשלומיו בשביל זה. ולזה קמ"ל דמ"מ ישלם כפי הנזק ולא יותר. וזה אשמועינן במה דאיירי סיפא בפיטמו וע"כ רישא נמי איירי בהכי. וע"כ צ"ל שזוהי הרבותא ומ"מ איירי העיקר בממילא לרבותא הקודמת וא"ש בס"ד:

והנה הרמב"ם בפ"ז מהנ"מ הי"א כתב הך דהשביח הניזק וכתב שאינו משלם כ"א כשעת הנזק ע"ש. נראה שמפרש דאשמועינן שלא ישלם כפי שבח הראוי וכ"כ בלח"מ שם. וא"כ תיקשי עליו קושיית רש"י הנ"ל מקושית הש"ס בפיטמו ולדידיה איירי שפיר אף בשבח יתר על הוצאה כנ"ל ולא שייך תירוצנו הראשון. וגם תירוצנו השני לא שייך דהא מעיקרא בעי לאוקמא כר' ישמעאל וא"כ ס"ל כר"מ דשבח נבילה לניזק כנ"ל דהא בהא תליא. וע"כ צריך לפרש כפי' השני שברש"י וכפי' הרמב"ם משום שבח הראוי. וא"כ מאי פריך בתר הכי בסיטום צריכא למימר:

והנה על פירש"י שדחה פי' השני מקושיית הש"ס לכאורה יש להקשות קושית ממ"נ. דבמאי איירי אי ס"ל כתירוץ ראשון של התו' דאיירי בשבח כדי הוצאה א"כ מה מקשה רש"י וכמש"ל. ואי איירי בשבח יתר על הוצאה גם לפירש"י תקשה מאי מקשה הש"ס כשפיטמו צריכא למימר דשפיר צריכא למימר שלא יאמר המזיק לחשוב השבח שיתר על ההוצאה למלאות הנזק ואדרבא לפי' הב' א"ש טפי דבאמת קשה על התו' דמפרשי דאיירי בשבח יותר על ההוצאה דא"כ מאי מקשה צריכא למימר דשפיר צ"ל כנ"ל. ולפי' הב' י"ל דהיינו דמשני ר"פ דאיירי בפיטום ובממילא וכמש"ל. והיינו בשבח יותר על ההוצאה. וא"ש דאיירי רישא כמו סיפא. דלפי פשוטו תירוץ הש"ס דחוק ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הראב"ד ושאר ראשונים המובאים בחי' הרשב"א ובשטמ"ק דכשפיסמו מזיק אין נוטל הניזק אף בשבח יתר על ההוצאה דלא נחית ע"ד שותפות וניזק מייאש מזה ע"ש ובחי' הרשב"א השאיר דברי הראב"ד בצ"ע ע"ש. ולענ"ד הוא ש"ס מפורש בב"ב קמ"ד גבי אחים שהשביחו דקיי"ל כל מה ששבחו לעצמן וכ"ש אם אמרו ראו מה שהניח לנו שאף בחלק אחים השבח שלהם ע"ש ועח"מ סי' רפ"ז ובטור שם שביאר החילוק בין שאר שותף לאחים. ושם דוקא שבח מחמת הוצאה ולא ממילא ע"ש. וזה דומה ממש להך דידן ועוד יותר דכאן אין להניזק חלק בו קודם העמדה בדין כ"ז שלא זכה בדין. ומוחל לו על השבח וע"ש בנה"מ סק"ה ואקצר:

ונראה ששיטת רש"י כשיטת הראב"ד הנ"ל והמאירי בשטמ"ק שאינו נוטל בשבח שע"י ההוצאה כלל. ורש"י מפרש דלהכי אשמעינן שלא יחשבו השבח למלאות הנזק משום דאתא כר"י דס"ל שבח נבילה דשבח נבילה חולקין ופי' כן אף לס"ד דאתיא כר' ישמעאל. דרש"י שפי' שנוטל בשבח וכחש המזיק לפי חשבון ע"כ לא ס"ל כהרמב"ם דתלי הך דר"י בהך דר"ע וכמובן. והוא כל שכן מהך דשיבח מזיק שאינו נוטל בשבח היתר על ההוצאה שלר"ע הוחלט השור. וכ"ש בשבח נבילה שאין נקנה גוף הנבילה למזיק רק שנוטל חלק בשבח. בוודאי אינו נוטל בשבח שע"י הוצאה. והיינו דמקשה אי כשפיטמו צריכא למימר. וגם שפיר משני דאיירי בין בפיטמו בין בממילא משום דברישא הוי רבותא אף בפיטמו רק הסיפא מגלה דרישא איירי גם בממילא וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי. ולשיטת הרמב"ם לפמ"ש דקרא דומכרו קאי אשעת העמדה בדין מתבארת סברא זו יותר דכמו גבי המזיק אינו נוטל בשבח שע"י הוצאה דומכרו קאי על עצם השור כפי מה שהיה שזה נשתעבד לו. כן בנבילה בקרא דואת המת יחצון ג"כ אין לו רק בשבח דממילא:

ונראה לבאר עפ"ז דברי הרמב"ם ולישב קושיית רש"י על פי' השני. דלכאורה קשה מהיכא ס"ד שישלם כפי הראוי לשבח דהא לא הוי רק גרמא בעלמא שלא ישביח. ואטו מי שיטול המאכל מפני בהמת חבירו שלא תאכל יתחייב. ואף שיש לחלק מ"מ לא גרע מצרורות שאינו משלם רק ח"נ. וכבר הקשה בשטמ"ק על הך דקרנא דתורא קבירא בו שיהא כצרורות שהזיקו אח"כ. ותירץ שאינו דומה לגחלת שיכול לסלקה משא"כ כאן אין יכול לסלק המכה ע"ש. והסברא שתיכף כשהזיק אלו היו אומדים יפה ערך הנזק היו רואים שהשור ניזק הרבה ורק דלבתר הכי איגלי בהתתיה ויש לכלול זה בכלל הנזק. ולפ"ז צריך לכלול מה שעתיד להשביח ג"כ כיון דזה אתי מקרנא דתוריה ומכ"ש לשיטת הרמב"ן הובא בש"ך ח"מ סי' שפ"ו סק"ה דגרמי חייב בבהמה ושור ששרף באש שטרא חייב ע"ש. וס"ד דנאמר קרנא דתורא קבירא ביה. אבל כ"ז שייך רק בשבח דממילא אבל בשבח פטום שאין זה בכח השור בעצם רק שהוא מפטמו אין זה רק כמבטל כיסו של חבירו מפני שמחוסר מעשה ובכה"ג גם באדם פטור ומכ"ש בשור:

וע' ב"ק נ"ט גבי אכלה פגין ובוסר דמשלם כפי פירות גמורים ובולבי גפנים משלם רק כפי מה שהוא. ולכאורה קשה למה גם בבהמה לא ישלם כפי מה שראוי להשביחה ובשטמ"ק נתקשו על פירש"י בפי' השני דאטו מי שהזיק שור קטן ישלם שור גדול ע"ש. ולענ"ד קשיא להיפוך דלמה לא ישלם כפי מה שעתיד ליגדל. ונראה שזוהי הסברא שהזכרנו דהיכא דמחוסר מעשה ותיקון לשבח ההוא איננו ברי שיבוא ולא מיקרי זה כאלו הוא כבר בעין לפנינו ואינו רק מניעת הריוח. ולזה ביחור תאנים ולולבי גפנים שהוא רק אילן עדיין חסר הרבה שיגדלו הפירות עליו ולא ברי הזיקא. וכן בתבואה איתא התם שרגילה להתקלקל. וגם יש אילנות שצריכים חרישה ועידור עד שיגדלו הפירות. אבל כשכבר גדלו קצת יהיה מהם פירות גמורים וא"צ לזה מעשה מחודש כי כבר שם פרי עליו גם עתה רק שיגדל יותר. ולזה בבהמה שצריך לגדלה ולזונה ולטרוח בה הרבה וכמו שמצינו בב"מ ס"ח גבי נוטל וולדות לגדלם והוא מחוסר מעשה ואתא ע"י טירחא. לזה אינו משלם:

ולזה בפטמו שהוא מעשה גמור לא ס"ד כלל שישלם כפי שבח הראוי אף שהשביח הרבה יותר על ההוצאה. ורק בשבח דממילא ה"א כיון שדרך הוא לגדלו ולזונו והוא משביח לא מיקרי מחוסר מעשה. וכעין זה כתבו התו' ביבמות קי"ט ע"א דרוב מתעברות ויולדות לא מיקרי רובא דתלי במעשה משום שדרך העולם כן ע"ש. ולזה אשמועינן שגם בזה אינו משלם. ורק בשבח פירות שא"צ שום דבר להחזיקם בגידול וכבר שם פירות עליהם כנ"ל. וכן בקרקע אינו משלם כפי מה שראוי לחרוש ולזרוע ולהשביחה וכדומה. וע' ב"ק ו' ע"ב גבי אכל כחושה משלם שמינה ואכ"מ בזה. ואפשר הסברא דהוי כעין גרמי. ובגרמי בעינן ברי הזיקא וגם שההיזק יבוא על ידו ולא ע"י מעשה אח"כ ע' תו' ב"ב כ"ג ע"ב ואקצר. וא"כ שפיר מקשה הש"ס כשפסמו אצטריך למימר דוודאי אינו משלם כפי כראוי ומיושב גם הרמב"ם הנ"ל דס"ל כלישנא בתרא דרש"י וכנ"ל:

והנראה יותר בזה דהנה בפ' הכונס נ"ט ע"א איתא דפליגי ר' ישמעאל ור"ע אי נידון במשוייר או לא דלר"י נידון במשוייר כפי מה שעתיד ליגדל ולר"ע אין משלם רק כפי מה שהוא ע"ש ובתו'. וא"כ מבואר הש"ס דדף ל"ד דמעיקרא דס"ד דברייתא אתיא כר' ישמעאל וא"כ אין לפרש דס"ד שיחשוב השבח למלאות הנזק דהא ר"י ע"כ ס"ל כר"מ דלית ליה למזיק בשבח נבילה כמש"ל. ולזה צריך לפרש דהרבותא שלא ישלם כשבח הראוי. ור' ישמעאל לטעמיה דס"ל בעלמא נידון במשוייר ולזה אצטריך הכא לאשמועינן שאינו משלם וכמש"ל. אבל כדמסיק דאתיא כר"ע וא"כ אין לפרש דרבותא משום שבח הראוי דהא לכ"ע גם בעלמא לא ח"ל שיהא נידון כמשוייר. וע"כ נפרש הרבותא משום שלא נמלא הנזק מהשבח דר"ע לטעמיה דס"ל כר"י שחולקין בשבח נבילה וכדאיתא במכילתא פ' משפטים כנ"ל לזה שפיר מקשה הש"ס כשפיטמו צריכא למימר:

והנה למעלה כתבנו בשם הרא"ה דלהכי אין השבח ממלא הנזק משום שיאמר לו שאם לא נגחו היה משביח יותר. וא"כ בלא"ה אין חידוש מה שאינו משלם השבח הראוי כיון שהוא על חלקו. אך ז"א דהא אינו נוטל בשבח רק כדי הנזק וא"כ כשנחשוב השבח הזה לנזק שוב אינו שבח ונראה דע"כ לא אמרנו שאין רבותא לר"ע במה שלא ישלם כשבח הראוי רק עכשיו דאכתי לא אשמועינן שלא ימלא השבח הנזק וא"כ אדרבא הסברא נותנת דשבח נבילה חולקין וכנ"ל ומכ"ש שלא ישלם כשבח הראוי. ושפיר פריך הש"ס כשפיטמו צריכא למימר. אבל כדמשני דאיירי בין כשפיטמו בין דממילא. הכוונה דכיון דאיירי גם בממילא ואשמעינן דלא ימלא הנזק מן השבח. וע"כ צ"ל הסברא משום שיאמר לו אם לא הזקתו היה משביח יותר כנ"ל. א"כ שוב הסברא נותנת שישלם שבח הראוי. ואף דבעלמא אין נידון במשוייר לר"ע מ"מ כאן יש הוכחה לזה כנ"ל. ונאמר הסברא דקרנא דתורא קבירא ביה וכמו בכחש. ולזה אשמעינן בין בפטמו בין בממילא דאינו משלם רק כפי הנזק ולא יותר. ומיושב מ"ש הרמב"ם הרבותא דאינו משלם אלא כשעת הנזק דהא נקיט בדבריו שם בין כשפטמו בין דממילא. וניחא מה דנקיט הרמב"ם פטמו. דהא הש"ס פריך צריכא למימר. ולפמ"ש א"ש דהשתא שהרבותא היא משבח הראוי. שפיר גם בפטמו יש רבותא וכקושיית רש"י כנ"ל:

והנראה יותר בביאור קושית הש"ס להוכיח מהך דכחש כשעת העמדה בדין דאתיא כר"ע. דנראה ששיטת הרמב"ם כיון שבארנו דס"ל לר"ע שעיקר החלטת, השור הוא בשעת העמדה בדין. נראה דס"ל דלר' ישמעאל אינו רק כב"ח והשור הוא אפותיקי ואם נאבד השור מחויב המזיק לשלם מנכסיו. וכן הוא שיטת הרבה ראשונים ס"פ המניח ע"ש ברש"י ובשטמ"ק. וכ"כ הבעה"מ ר"פ שור שנגח וכ"כ התו' מ' ע"ב ד"ה הוה ע"ש שתירצו אף לר"ע. והרמב"ן במלחמות הקשה מהא דהוי מעריקנא לאגמא וזה ע"כ לר' ישמעאל דלר"ע גזלן גמור הוא כיון שהוחלט השור. וכן הקשה מהך דהחובל דקאמר דרידיא מעילויא דמרה והוכיח שזה ג"כ לר"י דלר"ע רידיא דניזק וכן הוכיח מהך דדף ל"ג ע"ב בברייתא דשחטו מה שעשה עשוי דאתיא כר' ישמעאל ע"ש. וקושיא זו הקשו התו' ג"כ ס"פ המניח על פירש"י וכן בשטמ"ק שם. ולענד"נ דכל הקושיות אינם רק להפוסקים דס"ל דלר"ע הוי השור ברשות הניזק אף קודם העמדה בדין וכמו שנראה כן שיטת רש"י ותו' וש"פ. אבל הבעה"מ ושארי ראשונים המובאים בשטמ"ק ס"פ המניח ס"ל כדעת הרמב"ם שהזכרנו דאין השור ברשות הניזק רק בשעת העמדה בדין. וברייתא דדף ל"ג ע"ב אתיא כר"ע ולא כר"י וכמש"ל. ורידיא דקודם העמדה בדין הוו של מזיק כמ"ש הרמב"ם. וא"כ שפיר אתיא סוגיא דפ' החובל והך דמעריקנא ליה לאגמא כר"ע. ובאמת דחוק לפרש כל הני סוגיות דלא כהילכתא וביותר תמיהני על הרמב"ן שכתב דהך דדף צ"א דרידיא עילויא דמרא אתיא כר' ישמעאל דהא התם אזלא הך דרב מארי אליבא דרבא דמוקי לה לברייתא כר"ע ע"ש. וע' דף מ"ה ע"א דגם שם הילכתא כרבנן ושם איירי במיתה וע' בשטמ"ק י"ג ע"ב בשם מהר"י כ"צ שכתב דגם במיתה שייכא הך דהוחלט השור. וא"כ אנן דפסקינן כרבנן דס"ל סברא דמעריקנא לאגמא ע"כ צ"ל דאתיא כר"ע כהילכתא. איברא שדברי השטמ"ק הנ"ל צריך ביאור מה שייך במיתה הך דהוחלט השור ואכמ"ל בזה. עכ"פ לשיטת הרמב"ם שביארנו דס"ל דר"ע איירי בשעת העמדה בדין מיושבים כל קושיות הרמב"ן שם וקמה גם נצבה שיטת הראשונים דלר' ישמעאל זוזי הוא דמסיק וכשנאבד משלם כפי שיווי השור המזיק מנכסיו ע' בשטמ"ק ס"פ המניח. וממילא ה"ה אם כחש המזקי מחויב המזיק לשלם מנכסיו כפי שהיה שוה השור בשעת נזק וכמ"ש בשטמ"ק שם. וא"כ שפיר מוכיח הש"ס מהא דכחש כשעת העמדה בדין דאתיא כר"ע דלר' ישמעאל אף אם כחש משלם כשעת הנזק. דאם היה שוה בשעת נזק כפי הח"נ ואח"כ כיחש ועמד על רביע נזק משלם המותר מנכסיו וכנ"ל:

ועפמ"ש זכיתי לעמוד על דברי ר"ח התמוהים בשטמ"ק ל"ד ע"א שכ' בשמו הך דשיבח הניזק שאין משתלם בשבח הראוי ואם כחש מחמת נגיחה משלם כשעת העמדה בדין כר"ע וכו' שיבח המזיק בפיטום אינו נוטל ובשבחא דממילא נוטל בשבח כדי נזקו ובכיחש המזיק היינו שאינו שוה עתה אף כדי הח"נ ובשעת נגיחה היה שוה כדי הח"נ אינו נוטל רק השור ולא ישלם המזיק כפי השיווי של השור בשעת הנזק וכר"ע דאמר הוחלט השור עכת"ד. ובהשקפה דבריו תמוהים. ומ"ש בכיחש הניזק מהמת נגיחה כר"ע. הא זה הוי לכ"ע. ומה שכתב שאינו נוטל בשבח רק כדי נזקו. הוא נגד דעת הפוסקים וכנ"ל. ומ"ש בכיחש הניזק שאשמופינן שלא ישלם כפי שיווי השור מקודם וכר"ע. קשה דפשיטא שלא ישלם המזיק מנכסיו יותר משיווי השור עתה אף לר' ישמעאל ומה רבותא היא זו. ומצאתי בס' שושנת יעקב סי' ת"ד שהקשה כל הנ"ל והניח בצע"ג. ובמ"ש דבשבח נוטל כפי הנזק והקשה ביתר עוז דבזה אף לר' ישמעאל נוטל כפי הנזק מן השבח ולא כפי שויו בשעת נגיחה ע"ש. זה תמוה דפשוט דלר"י אינו נוטל בשבח שלאחר הנגיחה ואף שהיה שוה בשעת נגיחה פחות מח"נ אינו נוטל רק כפי שוויו בשעת הנגיחה. וכל הוכחותיו בזה שם תמוהים ע"ש:

ולפמש"ל א"ש דברי הר"ח דס"ל כהרמב"ם דבשבח אף לר"ע אין חלק להניזק קודם העמדה בדין רק עד ח"נ ולא יותר. ובכחש לר"י מחויב להשלים המזיק מנכסיו כפי שויו בשעת נגיחה. ואף שכתב הרמב"ן במלחמות ר"פ שור שנגח דו"ה שהר"ח שכתב כדעתו. נלע"ד שכיון למ"ש בשטמ"ק ס"פ המניח דברי ר"ח בשם גאון ע"ש שבתחילה הביא שם גם הראב"ד דברי ר"א אלו בשם גאון. ונראה דלא ס"ל כן להר"ח בעצמו וע"ש. ולזה כתב בשבח שנוטל כפי חצי נזקו לא יותר ובכחש דלא ישלם מנכסיו דאתיא כר"ע אבל לר"י הדין שישלם מנכסיו כנ"ל. וזה הוכיח הש"ס מהך דכחש דאתיא כר"ע. ומ"ש מקודם על הך דכחש מחמת נגיחה כר"ע. הנה לפמש"ל אפשר לומר שזה צ"ל בתר בבא דשיבח ניזק וכמש"ל שהרבותא דשבח הראוי בפטם ובממילא אליבא דר"ע דס"ל במכילתא שבח נבילה חולקין וס"ל שאינו נידון במשוייר וכמש"ל בדעת הרמב"ם. רק שרחוק לכוין כן בדברי ראשון כמותו. לזה נראה שזה צ"ל בתר בבא דשיבח מזיק וכמש"ל. וז"ב לענ"ד בדברי הר"ח ז"ל:

עכ"פ לשיטת הרמב"ם והר"ח ובארנו שהוא דעת הרי"ף והבעה"מ וכ"ה בירושלמי שאין נוטל רק עד חצי נזקו בשבח. וגם בכחש אינו סובל לפי חשבון קודם העמדה בדין רק שאם נכחש עד שאין בו כדי ח"נ אינו משתלם יותר מהמזיק א"ש הך דשני שוורים תמים שחבלו זב"ז ממה שהקשינו ומיושב הירושלמי שהביאה התוספתא על משנה הנ"ל שמשתלם נזק כנגד נזק וכן הרי"ף והרמב"ם שכ"כ דאתיא שפיר אף לר"ע. וכן א"ש מ"ש הרי"ף הך דאי ליתא לפרה משתלם מולד דקודם העמדה בדין אינו חל על הניזק חלק בנזק כל זמן שיש לו כדי ח"נ. וכן לשיטת הפוסקים שכתבו דהך דב' שוורים תמים איירי שנגחו זא"ז בב"א ממש. ג"כ מיושב מה שהקשינו. אבל לפמ"ש הרא"ש וטוש"ע סי' ת"ב דאף כשנפרדו זה מזה חזר והזיק ג"כ הדין כן ע"ש. ואינהו ס"ל דהשור הוי ברשות הניזק לפחת משעת הנגיחה ע"ש ברא"ש פ' המניח סי' י"ד וא"כ קשה כמ"ש וקשה לומר דאיירי בחבלו בב"א דמנ"ל לחדש שכשנגח בהמשך זמן אח"כ שינוכה זה מזה כיון דלר"ע הוחלט השור. וגם קשה מ"ש הטוש"ע הך דליתא לפרה משתלם מולד. ומש"ל לתרץ בשם היש"ש שנאבדה הפרה בפשיעת המזיק אין נראה כן לדעת הפוסקים שהשור מוחלט לניזק תיכף משעת נגיחה. דאף אם נדון שהמזיק חייב בשמירתו של השור עד שידע הניזק מהנזק ויוכל להביא עדים ולזכות כמ"ש התו' ר"פ שור שנגח. מ"מ אינו חייב לו אלא דמים ולא שייך לומר שיגבה מן הולד. גם אם אין בהולד כדי נזקו בוודאי צריך לשלם מנכסיו:

ובפנ"י הקשה דגם הך דרבא דגובה מן הוולד מוכחא דאיירי דליתא לפרה דאי איתא מה צריך לטעם דגופא היא הא גם לאוקימתא דאביי דפרה דחד וולד דחד משלם נמי בעל הולד משום דהיא וולדה נגחו. וע"כ צ"ל דרבא איירי היכא דליתא לפרה ע"ש. ולא ראה דברי השטמ"ק בשם הראב"ד שכ' דאתיא בין כר"י בין כר"ע. ונ"מ דאי לאו גופא שמין כפי מה שסייע הוולד בנגיחה ולא יותר וכמ"ש התו' מ"ו ע"ב ד"ה ורביע דלאו דוקא רביע מן הוולד וכ"ה בירושלמי להדיא. אבל אי גופא הוא. הוי כאחד מאבריה וגובה כל הולד להשלים חצי נזקו ולא לפי ערך. ובביצה ג"כ גובה מהביצה לפי מה שסייעה בנזק ע"ש אבל בזה חולקין עליו שאר ראשונים ע"ש בשטמ"ק. וכ"נ מדעת הפוסקים שאין גובה מהביצה כלום כיון דפירשא בעלמא הוא והנזק אינו משתלם אלא מגופו. ואי משום שסייעה בנזק נראה כיון שאינה בריה לא שייך זה דאטו אם היתה איזה משאוי על התרנגולת היה חייב בעל המשאוי. וגבי וולד דהוא ג"כ בהמה שפיר גובה מגופו כדין קרן וחייב בשביל שלא שמר הפרה עם וולדה. אבל בביצה אין שייך זה. ודעת הראב"ד צ"ל דביצה כיון שיהיה ממנה וולד שייך בה הך דינא שישלם מגופה. רק שהיא מובדלת מן התרנגולת וע"ש בשטמ"ק שגם הרא"ה סובר בזה כהראב"ד. ותימא על הפוסקים בסי' שצ"ט שלא הזכירו מחלוקת הפוסקים בדין תשלומי הביצה:

ובב"ח סי' שצ"ט בהא דגובה מולדה ופירש"י דהיינו דליתא לפרה פירש הב"ח דהיינו בפרה דחד וולד דחד ומשתלם מוולד מדרבי נתן ע"ש. ותמהני דבזה גם לאביי הדין כן וכמ"ש התו' שם בד"ה רביע וד"ה גלית ומאי קאמר רבא לטעמיה. וגם הא פירש"י קאי שם על דברי רבא הראשונים דמוקי לה לעולם בפרה וולד דחד אי איתיה לפרה וכו' ולא קאי אהך דגובה מולדה באידך דרבא ע"ש. וגם בפוסקים ובטור שם מבואר כן דאיירי בפרה וולד דחד. והב"ח נראה שהבין דפירש"י קאי אאידך דרבה והוא תמוה. וגם תימא לומר שאם כוליה דחד לא יגבה מהוולד אי ליתא לפרה משום שיסבול הנזק כיון דהוחלט השור כר"ע. ואי פרה דחד וולד דחד יגבה מהוולד. וטפי סברא לומר הך דר' נתן כששניהם של אחד וכמו דאמרינן בדף י"ג ע"א גבי שלמים שהזיקו לגבות מהאימורים ע"ש:

ובאמת צ"ע לר' נתן דאי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מאידך א"כ אין נ"מ בהא דרבא דאף אי ליתא לפרה מ"מ משתלם מולד מדר"נ. והנה בדף י"ג איתא דשלמים שהזיקו אינו גובה מבשרם כנגד חלק האימורים וקאמר בזה שאני מבור דהתם אמר תוראי בבירך אשכחתיה וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מהנ"מ ה"ב וכן בפי"ט הי"ט כתב גבי שור שדחף לבור שגובה מהבור ג' חלקים בתם מטעמא דתוראי בבירך אשכחתיה. ולפ"ז גם בולד אינו משתלם ממנו אי ליתא לפרה וכמו באימורין רק קשה ע"ז מהך דשור ושור פסולי המוקדשין בדף נ"ג שדנו שם דינא דר"נ וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מהנ"מ הכ"א. ושם לא שייכא סברא דתוראי בבירך אשכחתיה. וא"כ ה"ה בוולד. ובש"ס י"ל דרבא לטעמיה בדף נ"ג ע"א דס"ל סברא דתוראי בבירך. אבל על הפוסקים תקשה ומכ"ש פסקי הרמב"ם שסותרים זא"ז כנ"ל. וכן ק"ל בהא דרבא בדף נ"ג ע"ב בשור ואדם שדחפו לבור דמשמע שחייבין הכל מדר"נ ע"ש וכ"פ בסי' ת"י סל"ד ע"ש. וכן מוכח מהא דקאמר דשור חייב בכופר ואי אינו משלם רק חלקו א"כ נפשוט שיש חצי כופר לעיל דף מ'. אך לפמ"ש התו' בד"ה לענין כופר אין הוכחה מזה. ושוב ראיתי בשטמ"ק בשם ה"ר ישעיה ז"ל שהקשה דליפשוט דיש חצי כופר ותירץ דאתיא כר"נ ושוב הקשה קושיית התו'. ותי' דאיירי הכא שדחפו לבדו ע"ש. וב"ה שכוונתי לדעת הראשונים. אבל הרשב"א שם ותלמיד הר"פ אוקמוה כפשוטו לענין כופר ע"ש וכר"נ ע"ש וקשה דרבא אדרבא וכמש"ל וקרוב בעיני לומר שזהו טעם שהשמיטו הפוסקים הרי"ף והרא"ש הך דשור ואדם שדחפו משום דאתיא ע"כ כלישנא קמא ואינהו פסקו כלישנא דתורא בבירך אשכחיתיה וכנ"ל. שוב ראיתי בקצה"ח סי' ת"י שהוכיח ג"כ מהך דכופר דהא הוי חצי כופר. ונעלם ממנו דברי השטמ"ק הנ"ל שתירצו זה בפנים אחרים:

אמנם כבר הרגיש במלחמות פ' הפרה בזה וכתב דהך שור ושור לא פליגא. ורק גבי אימורין משום שהשור לא נגח כלל בלא האימורין. אבל בשור ושור יכול לומר לכ"א את קטלת ליה ע"ש. ובלשון תורא בבירך אשכחיתיה כתב דהכוונה שאף דפלגא ניזקא עביד מ"מ את גרמת לי ע"ש. והנה בזה מיושב הכל. רק מ"ש הרמב"ם הסברא תורא בבירך אשכחיתיה קשה ל"ל סברא זו. ואפשר משום דבבור פלגא נזקא עביד לכן הוצרך לזה. אבל בשור ושור דכוליה ניזקא עביד א"צ לזה. ומ"מ גם בשור ואדם שדחפו לבור כגון בכלים חייבין השור והאדם אף דפלגא עבדו וגם אין להם סברא תורך בבירא אשכחיתיה. שעיקר הכוונה כמ"ש הרמב"ן את גרמת לי וגבי אימורים שאני. וצ"ע על המפרשים בשטמ"ק הך דשור ואדם משום דר"נ וס"ל סברא דתורא בבירך כפשוטו. וגם תיקשי מהא דב"ק מ"ו ע"ב גבי פרה דחד וולד דחד לאביי דמ"מ לישלם מדר"נ. והתו' כתבו שם דכיון שאפשר שחייב בעד הולד לא שייכא דר"נ. ועדיין קשה לשיטת הגמי"י בפי"ב מהנ"מ בשם מהר"ם דגם באין לאחד מהם לשלם חייב מדר"נ דא"כ ה"ה הכא. וכבר הקשה כן בקצה"ח ס' ת"י ומש"ש לתרץ דכיון דהוחלט השור לא שייכא דר"נ ע"ש והוכיח כן מכיחש השור שאינו משתלם מבשרו הנשאר מדר"נ הנה להרמב"ם וסייעתו שלר"ע הדין כן באמת וגם לא הוחלט קודם שעמד בדין אין ראיה מזה. ובעיקר הדבר נראה שכמו שלענין שעבוד אמרינן שכמו שנשתעבד לענין חוב חלקו כן נשתעבד לשלם מבור חבירו אם לא יהיה ממנו מקום לשלם וכסברת הרמב"ן הנ"ל דאת גרמת לי. ה"ה בשור ושור כשם שהוחלט לו שורו על הזיקו כפי חלקו כשיזכה בדין. כן הוחלט לו על חלק חבירו בגדר ערבות מצד טענת את גרמת לי דמ"ש משור ובור שהזיקו. וכמו שלר"י נאמר שעל אופן זה נשתעבד כן לר"ע על אופן זה הוחלט וכן מוכח מקושית התו' מ"ו ע"ב ד"ה גלית אף דאוקמוה בריש פרקין כר"ע:

ובפשוטו י"ל דמוקי למתניתין כרבנן דר"נ ומכ"ש ללישנא דדף נ"ג ע"ב דס"ל לאביי כרבנן. ובלא"ה נראה כיון דהכא איירי שהניזק אומר שמא שכן משמע הלשון דא"ל לבעל פרה פרתך אזיקתן. וקשה דהא המע"ה וכדקאמר באמת בלישנא בתרא. וצ"ל שהוא כסברת רמב"ן שהזכרנו ובלישנא בתרא ס"ל שלא נשתעבד רק כשאינו גובה מהשני מסיבת השני ומניעתו. אבל אם החסרון יש בעצמו שאינו יודע בירור הדבר ואילו היה יודע היה מודה לו לא שייכא דר"נ דאת הוא דאפסידת אנפשך. וכ"כ שם בשטמ"ק דלאביי איירי בשמא ושמא או כשטוען הניזק שהפרה לבדה הזיקה ע"ש. וכ"נ שם לשון הרא"ה שטעם שאין דנין בזה הך דר"נ הוא משום שהוא מסופק ע"ש וכסברתינו. ועוד נראה דגבי וולד ופרה אף לאביי דלא ס"ל סברא דרבא דגופא הוא מ"מ לא שייכא הך דר"נ כיון שמ"מ הם כגוף אחד ולא שייך כאן סברת הרמב"ן לומר לכ"א את קטלת ליה וכמובן. וזה דומה להך דאימורים. ומכ"ש לרבא. רק לשיטת רש"י בדף י"ג בל"א שבאמת גובה מבשר כנגד אימורין תקשה. וצ"ל כמש"ל. וי"ל שאף להרמב"ן יש לחלק בין אימורים לולד ופרה אף דגופא היא מ"מ באימורין לא שייך כלל לחלק הנזק משא"כ בוולד ופרה שייך לחלק הנזק:

ולזה נראה שעיקר טעם דליתא לפרה משתלם מוולד הוא מצד דר"נ וכמ"ש הב"ח. רק קשה למש"ל שמשעבד מתחילה אם לא יהי' לגבות מהשני דזה שייך גם בפרה של אחד שכל החלקים שהזיקו משועבדים למילוי הנזק. ואם כן קשה מכיחש המזיק למה יסבול הניזק לשיטתם וכקושית הקצה"ח. ונראה דשאני כחשה שהוא בכל איברי הפרה וא"כ לכל חלק הפרה שיאמר שנשתעבד בשעת הנזק לשלם בעד כל הפרה נוכל לומר לו כי אף אם הוחלט לך אותו אבר. מ"מ גם אותו אבר נכחש וצריך לך לסבול חלק כיון דאמרינן הוחלט השור משעת גמ"ד למפרע וצריך להיות שוה ח"נ למפרע לא יותר. משא"כ בפרה וולד דאף דחד גופא מ"מ כשנאבדה הפרה וישנו לוולד יכול לומר לולד אתה נשתעבדת לי מתחילה לשלם לי נזקי.ובשעת גמ"ד כשפוסקין לו כן מדר"נ איגלי מילתא שהיה קנוי לו אז הוולד. וכ"ז משום דהוחלט השור וכמ"ש בשטמ"ק דף ל"ג דבשעת גמ"ד איגלאי למפרע ע"ש. וכ"ז למ"ד דוולד גופא הוא אבל לאביי מעיקרא לא שייך לגבות מן הוולד מדר"נ. דהסברא הוא דאת גרמת ולכ"א אמר את קטלת ליה וכמש"ל ובולד לא שייך זה שלא עשה מעשה ורק שבעל הוולד פשע שלא שמר הפרה בשביל ולד שלו דבאמת הפרה נגחה עמו לאונסו ואין כוונתו להזיק והוי כשור האצטדין. וצ"ל משום פשיעה בשמירה. ולא מצי למימר לבעל הוולד את קטלתיה. ולא גרע מפרה בלא אימורים וכמש"ל בשם הרמב"ן. אבל בפרה עצמה יותר סברא לומר שנשתעבדו כל חלקיה וכדאיתא לעיל י"ג גבי אימורין ה"מ תרי גופי אבל בחד גופא מודו רבנן ע"ש. ומ"מ אינו גובה מאימורים דכיון דשם מעיקרא אינם לאימורין לא נשתעבד כלל נגדם דהו"ל כמי שהזיקו הקדש. ובלא האימורים לאו מידי עביד וכמ"ש הרמב"ן. משא"כ בפרה וולד שמתחילה נתחייבו בכל הנזק ונשתעבדו זה בעד זה כדין כל נזקין אף לשעבודא דר"נ כנ"ל וממילא כשנאבד אח"כ ג"כ משתעבד:

ועפ"ז מובן הא דב' שוורים תמים שחבלו זב"ז משלמים במותר שלכאורה אין לזה טעם נכון דכיון שהוחלט השור תיכף בשעת נגיחה א"כ איך ינוכה זה בשביל זה. והתו' וכה"פ כתבו הנ"מ לענין הקדש ונאבד ובנ"י כתב דקמ"ל דלא נימא זה גובה וזה גובה כמו בחוב בעלמא קמ"ל דכיון דבעי לשלומי ממיטב והיינו מיטב דיליה שיעמוד כ"א בשלו. ועוד נ"מ בשוורים תמים לענין אם נאבד אחד מהם עכ"ד הנ"י בשם הרא"ה ז"ל ועדיין אינו מובן דהא דמיטב אינה שייכת רק גבי מועד ולא גבי תם. והסמ"ע ר"ס ת"ב כתב שבתם לא שייך טעם הראשון רק טעם השני לענין נאבד. וקשה דהא הועוד אינו טעם רק נ"מ לדינא בזה. ונראה שמפרש שהנ"י בא לישב מה קמ"ל מתניתין וכמו שטרחו בזה התו' שם וכל הראשונים בשטמ"ק. ולזה במועד קמ"ל דלא נימא זה גובה וזה גובה ובתם פשוט הנ"מ לענין נאבד. אך לפז"ק דגם בתם שייכא הרבותא דלא נימא זה גובה וזה גובה דמאי נ"מ. עכ"פ אין מובן סברת הדין. וי"ל דנלמד זה מקראי דהקישא דשור לאדם ובפלוגתא דר"ע ורבנן התם בדף ל"ג מקרא דכמשפט הזה יעשה לו ע"ש. אבל הוא רחוק בעיני:

אבל לפמש"ל שכל השור מוחלט לניזק לענין זה שכל חלק שיהיה לפניו יותר קרוב לגבות ממנו אח"כ יגבה ממנו ויהיה כאלו היה חלק זה מוחלט לו למפרע בשעת הנזק וכמש"ל לענין פרה וולד מדרבי נתן. וא"כ כשנגח מקודם שור של ראובן לשור של שמעון ואח"כ חזר של שמעון ונגח לשל ראובן על אותו הסך בעצמו. אני אומר בשעת גמ"ד שאותו חלק השור שנפחת מכח הנגיחה של עצמו הוחלט לו למפרע משעת הנזק וכשנגחו שורו הפסיד את חלקו של עצמו בשור המזיק הראשון והוברר חלקו בשעת שחזר והזיקו. ונראה לכוין זה גם בדברי הנ"י בשם הרא"ה כי באמת עיקר יסוד דר"נ נראה שהוא משום דהיקשא דמיטב נלמד בג"ש לכל מזיקין כדאיתא בב"ק ה': וא"כ גם לשור תם נלמד. ולכאורה אין שם שום נ"מ לדינא כיון שמשתלם מגופו. אבל הנ"מ לענין זה שיוכל לגבות אח"כ מאיזה חלק מהשור שיהיה יותר קרוב לגבותו. וזהו המיטב. והם הם דברי הרא"ה הנ"ל. ושפיר גם אתם קאי. ועכ"פ בעיקר הדין הסברא ברורה בס"ד ואינו דומה לכיחש כי כחש הוא בכל חלקי הפרה ועל כל חלק הפרה שיאמר כי הוא זה שהוחלט לו בשעת הנזק. יסבול חלק מה שהוכחש חלק ההוא אחר הנזק:

ועפ"ז מיושב בס"ד כל מה שהקשינו דשפיר כתבו הפוסקים הך דשני שוורים תמים שמחשבים זה כנגד זה ממש וכחשבון התוספתא שהובאה ברי"ף ולא אמרינן שיסבול הניזק הראשון חלק בנזקו כיון שהוחלט השור. משום דאמרינן שמה שהפחית זהו עצמו חלקו בשור שהוחלט לו בעד נזקו וכנ"ל. ומיושב ג"כ מ"ש הרא"ש וטוש"ע דאף אם חזר ונגח לאחר שנפרדו זה מזה שייך דין זה. וגם מיושב מ"ש הפוסקים הך דליתא לפרה משתלם מן הוולד. דגם שם הטעם הוא שאומר עכשיו שרוצה להשתלם חלקו מן הוולד ומדר"נ ואמרינן דאיגלי מילתא למפרע שנשתעבד לו הוולד בשעת הנזק וכמש"ל בשם השטמ"ק שהוחלשה לו כל הפרה והוולד לענין שעבוד זה משא"כ בפרה דחד וולד דחד י"ל דגובה מכ"א חלקו וכמש"ל דהיינו אף אי ליתא לפרה. רק שי"ל דסוגיא דדף מ"ו ע"ב דאביי אזלא דלא כר"נ וכמש"ל:

ועדיין קשה בהך דשני שוורים שחבלו זב"ז דאם נאמר שכל פחת הנגיחה הוא מחלקו א"כ ישלם יותר מחצי נזק כי זה ינוכה מהנזק בשלימות וכמש"ל. ולשיטת הרי"ף והרמב"ם שהביאו חשבון התוספתא א"ש לשיטתם שהניזק אינו סובל בכחש דקודם העמדה בדין. וגם הרמ"ה הנ"ל וש"פ י"ל דס"ל הכי. אבל על הטוש"ע קשה כנ"ל. ונראה עפמ"ש המהרש"ל ביש"ש ופנ"י שהזכרנו שאם נפחת השור בפשיעת המזיק אין להניזק לסבול חלק הפחת. ואף שהקשינו ע"ז דכיון שאינו חייב בשמירת חלקו. למה לא יסבול חלק הפחת. מ"מ לפמש"ל לק"מ דכיון ששעבודא דר"נ על כל השור ורק שמצד שנכחש ממילא מחויב לסבול חלק. אבל היכא שנכחש מפשיעת שמירתו אין לו לסבול חלק. ומכ"ש לפמש"ל שמחויב בתשלומין ולזה כאן שפשע בשורו שלא שמרו שלא יוזק ואף שגם הוא פשע בשורו שהזיק אבל הא אמרינן סתם שוורים בחזקת שימור ופ"נ קנסא ויותר מקבל על עצמו שלא יזיק משלא יוזק ע' תו' ב"ק כ"ג ע"א ד"ה וליחייב וע' ח"מ סי' שמ"ז. ולזה אין לו לסבול חלק בהפסד הנגיחה וחושב כל חצי הנזק על חלקו בשור וכמש"ל יצ"ע בזה:

ובעיקר הך דר"נ שביארנו יש לעיין בסוגיא דפ' הכונס בליבה וליבתה הרוח שנחלקו שם הפוסקים אי חייב או לא. והארכתי בזה הרבה בס"ד אך אין הפנאי מסכים כעת וע' שלט"ג פ' המניח וההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה