שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט
סימן קנא
כבוד הרה"ג וכו':
ע"ד אחד שעוסק אצל חבירו בפסק פריפינאציא בשכר לכל שבוע. ועתה בעל העסק חושדו בגניבה וחפץ להוציאו והנה מגיע להשכיר הלז איזה סך. ואינו חפץ לשלם לו עד שיחתום על כתב איסור שלא יכניס אח"כ י"ש בני רשותו כחוק וידוע שבלעדי זה יהא קשה למנעו אח"כ מעשות זאת. ונסתפק כת"ר אם יכולים לסלקו דכיון שקיבלו סתם לעסק זה אפשר היתה הכוונה שיהי אצלו עד שיוגמר העסק. אך אפשר לומר שיוכל לסלקו מצד שמחזיקו בגנב כדקיי"ל בח"מ סי' תכ"א ס"ו. ונסתפק כת"ר אם נאמן שחושש שיגנוב או צריך לברר לפני ב"ד שיש רגלים לדבר לזה. וגם אם יכול לכופו לחתום על כתב איסור. והאריך כת"ר בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה והנני להשיבו בקוצר נמרץ מרוב טרודותי וכבודו ביקש להשיבו על אתר:
הנה לסלקו נראה שיכול כיון שלא דיבר עמו ששיכרו על כל משך העסק. וזהו מעשים בכל יום. וה"ז דומה לשוכר סתם בית דעבידא למיגר דקיי"ל בב"מ דף ק"א דסגי שיודיעו שלשים יום מקודם. ולא אמרינן ששכרו כל זמן שיעבוד הבית כיון שעומד להשכיר. ושיעור שלשים יום הוא ג"כ תקנת חז"ל כדי שיהא לו זמן למצוא לשכור בית כי לא יצא לדור על פני חוץ וכמבואר הטעם בפוסקים ע' רמב"ם וטוש"ע ח"מ סי' שי"ב ס"ה. וע"ש בדעת הסמ"ע שאם שכר סתם יכול להוציאו תיכף וס"ל דאיירי ששכר סתם בכך וכך לחודש והיינו כהא דנ"ד. והש"ך חולק עליו ע"ש ואכמ"ל בזה. ובנ"ד לא מצינו תקנה לשלשים יום ויוכל להוציאו תיכף:
ולכאורה יש ללמוד' דין זה מהא דאיתא בב"מ ק"ג ע"א שאם אמר לחבירו אושלן מרא למירפק פרדיסי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה ואין יכול המשאיל לחזור בו הרי משמע דאף שלא פירש בהדיא כל פרדיסי מ"מ אמרינן' דכיון שידוע שצריך לעדור כל פרדיסיו אמרינן שכן היתה כוונתם ובזה מיושב קושית התו' שם שהקשו מדאמרינן בב"ב ס"א שאם מכר ארעתא לא מכר רק שני קרקעות. ולפמ"ש א"ש דהכא מובן מלשונו ששאל לעדור כל צרכו. משא"כ במכר. והתו' שם כתבו דבשאלה אינו מקפיד ומשאיל לכל צורכו. אבל לפמ"ש י"ל דמוכח מלשונו כן. וה"ה בנ"ד נימא שכוונתו לכל צרכו ואף שאין תועלת בתנאו כיון שפועל יכול לחזור בו בחצי היום מ"מ הא נ"מ לדבר האבד. וגם דלאו כ"ע דינא גמירי שיכול לחזור בו. אבל באמת אדרבא מדלא כתבו התו' כן מוכח דל"א שהלשון מוכיח שהשאיל לכל צרכו. ומתירוץ השני שבתו' שם מוכח כן להדיא שכתבו שהוא ספק ואזלינן בתר המוחזק. והנראה דבב"מ איירי דקאמר פרדיסי בפתח תחת הסמך דמשמע להדיא על כל פרדיסים שיש לו. וע' שטמ"ק שם שכתב בשם הרשב"א דגריס פרדיסאי רפיק כל פרדיסי פרדיסי רפיק שתים ע"ש והיינו כעין מש"ל. ולפמ"ש א"ש גם לפי גירסא שלפנינו שוב ראיתי שכ"כ המ"מ פ"א מה' שו"פ ה"ז וע"ש בלח"מ ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מוכח מהתו' וכל הראשונים ובטוש"ע ס' שע"א ס"ז שאין במשמעות לשון זה על כל צרכו:
ועדיין יש להביא ראיה מהא דאיתא במ"ק כ"ו וביו"ד סי' ש"מ סל"ד שאם שאל חלוק ללכת לבקר את אביו ומצאו שמת קורע ומשלם דמי הקרע. הרי מבואר שמסתמא השאיל לו על כל מה שימשך מביקור זה וכן קיי"ל שם סעיף ל"ה והוא ברייתא במסכת שמחות בשואל חלוק לבית האבל משתמש בה כל שבעה וכן קיי"ל בתוספתא פ"ח דב"מ ובח"מ סי' שמ"א ס"ה וברמב"ם ספ"א מה' שו"פ שאם אמר למשתה שלו משתמש ז"י ולנישואין שלשים יום וכן קיי"ל בסי' שי"ב ס"ד לענין שוכר בית לנישואין. הרי אף שלא פירש ששואל לכל הנישואין או האבל. מ"מ אמרינן דמסתמא שאל לכל הזמן הדרוש לזה. ובהולך לבית האבל יש בזה סתירה בשו"ע מח"מ ליו"ד שם וכבר הרגיש בזה ברמ"א ובסמ"ע שם ע"ש. ובאמת הסתירה היא מתוספתא דב"מ למס' שמחות ואכמ"ל בזה ועכ"פ שמענו שכיון שבעת השאלה הזכיר לאיזה דבר הוא שואל אמרינן ששאל על כל הזמן הדרוש לדבר הזה. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שבשעה ששכרו אמר לו ששוכרו לעסוק בעסק פריפינאציא הוי כשוכרו לכל הזמן שיש לו עסק זה:
באמת לא דמי לנ"ד דשם גבי בית האבל ומשתה ונישואין ידוע לכל שזה נמשך שבעה ימים וזה שלשים יום. והדבר שוה לכל נפש. וממילא כשאומר לנישואין מובן שכוונתו כדי שידע לאיזה זמן הוא שואלו דבלא"ה למאי נ"מ א"ל לאיזה דבר ואף שהרמב"ן הובא בריטב"א במכות דף ג' הוכיח מזה דסתם שאלה לא הוי לשלשים יום. ולפמ"ש דהוי כקובע זמן אין ראיה מזה. הנה ראייתו שם הוי מלשון התוספתא דב"מ אין פחות משבעה ימים. דמשמע דבלא"ה הו"א שיהא פחות מזה. אלמא דסתם שאלה לא הוי שלשים יום. וכן באבל רבתי דמייתי הרמב"ן שם הלשון אין יכול ליטלו עד שיעברו ימי האבל ע"ש וע' לח"מ פ"א מה' שאלה. אבל ודאי הוי כקובע זמן דאלת"ה איזה זמן נקבע לו כיון שלא הזכיר שום זמן. אבל מי שיש לו איזה עסק ושוכר פועל לעסוק בו אין שייך לומר ששכרו לכל זמן שיש לו עסק זה. כיון שהשוה עמו במקח קצוב לכל שבוע או חודש. דהא עסק זה אין לו זמן קצוב בהכרח. דכמה פעמים שוכרים על משך קצר ויכול למוכרו לאחר בתוך הזמן וכל יומא ויומא זימניה הוא. והעיקר נראה דשם נישואין או ימי משתה מורה על כל הזמן הקצוב ונהוג לזה. אבל כשאומר לחבירו עשה אצלי בעסק הפריפינאציא או בעסק אחר בכך וכך לשבוע. אין נכלל בלשונו כל הזמן שיש לו עסק זה. ובכל כה"ג אזלינן בתר מנהג בנ"א ולשונם כדאיתא בח"מ סי' מ"ג סכ"ז. וע' ש"ך ח"מ סי' של"ג בשם התה"ד ואינו שייך לנ"ד כמובן:
ובנדרים בירושלמי פ"ח והובא בר"ן שם ס"א ע"ב איבעיא ליה בקבע זמן למשתה בנו ואסר עליו יין עד שיהא משתה בנו אי מיקרי דבר שקבוע זמן ואסור עד שיצא או לא מיקרי דבר שקבוע זמן לפי שיכול לדחותו ע"ש וביו"ד סי' ר"כ סט"ו. הרי מבואר דכיון שיכול לשנות הזמן לא מיקרי זמנו קבוע בלשון בנ"א דהולכין בנדרים אחר לשון בנ"א. וכן לענין קנינים דינם כנדרים כדקיי"ל בח"מ ס"ס ס"א וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ג ס"ק מ"ה. ורק משך ימי המשתה מיקרי זמן קבוע ז"י כמש"ש התפל"מ ולפלא שלא הביא מתוספתא ואבל רבתי וירושלמי דב"מ דימי המשתה הם ז"י. וממילא בנ"ד שזמן העסק יש בידו לשנותו כגון שימסרנו לאחר או להשיבו לבעליו וכדומה או שאפשר שיקבל שינוי מצד אחר. ודאי דלא מיקרי זמן קבוע. ודמי לקציר ובציר דמפורש בנדרים ס"א ע"ב אינו קבוע כמה יומשך הקציר והבציר ע"ש. ואין שייך כלל לומר שיוכלל בלשונו במה שא"ל שיתעסק בעסק זה שיהא כוונתו על כל הזמן שיש לו עסק זה. ואף אינימא דהוי ספק כמו בהא דמשתה בנו שהזכרנו. הרי בעל העסק הוא מוחזק ויש להאריך בזה בשיטת אי מעייל אינש נפשיה לספיקא וע' בנתיבות סי' ס' סק"ח בזה לענין ממון. אבל אכ"מ כי העיקר דכיון שהושווה עמו כך וכך לשבוע לא אמרינן ששכרו על כל הזמן שיש לו עסק זה. ורק כל שבוע או חודש זמנו הוא ומה שפירש לו באיזה עסק יעסוק. היינו כדי שלא יאמר שבעסק כזה אינו רוצה וכדומה. ומהא דאיתא בסי' שמ"א ס"ה שאין המשאיל יכול לחזור בו עד שיעשה בהכלי המלאכה שא"ל השואל אין ראיה לנ"ד דשם איירי במלאכה פרטית ולא בעסק נמשך כהא דנ"ד ע"ש:
ולכאורה י"ל דתלי במחלוקת הרשב"א והרא"ש הובאו בח"מ סי' ס' ס"ג במתחייב לזון חבירו אי צריך לזונו לעולם או סגי בשעה אחת כמ"ש הסמ"ע שם בס"ק ט"ז לדעת הרא"ש ע"ש. וכן פליגי הפוסקים בסי' רי"ב גבי האומר ידור פלוני בבית זה ע"ש בב"י ואחרונים. אבל באמת לא מיבעיא לשיטת התומים בס' ס' שם והחזיק אחריו הח"ס חח"מ סי' ס' שמה שהחמיר הרשב"א לחייבו לזונו לעולם הוא רק מצד ספק יעו"ש. ולזה פסק הרא"ש בנידון דידיה דסגי בפחות שבלשונות דהוי מוחזק. א"כ ה"ה בנ"ד הוי בעל העסק מוחזק. וכן לדעת הלבוש הובא בסמ"ע שם שטעם הרא"ש שכתב דסגי בשנה הוא מפני שהתנה שיתן ק' זהובים לשנה א"כ גם בנ"ד הרי הושוה בעד כל חודש או שבוע. אלא אף לשאר אחרונים שהחליטו דהרשב"א והרא"ש פליגי. מ"מ נראה פשוט דרק שם ס"ל להרשב"א שיזונו לעולם כיון שהתחייב זה סתם ואין לנו שום קצב וגבול שנאמר שכיון לזמן זה. ולשעה אחת ודאי לא מסתבר שאין נופל ע"ז כלל לשון שיזון אותו לזה על כרחינו נאמר שכוונתו על כל ימי חייו. אבל בנ"ד מבואר כוונתו ששוכר אותו לשלם בכל שבוע שיעסוק בעסק זה. ובכל שבוע זמנו הוא לשניהם לחזור בהם. וע' בנתיבות סי' ס' סק"ח שכתב ג"כ דבמחייב א"ע לחבירו לכ"ע אמרינן המע"ה ואזלינן בתר חיוב הפחות. ובנ"ד נראה שאינו ספק רק ודאי וכנ"ל. וע' בס"ס קס"ג גבי מי שפטרוהו ממס ובאחרונים שם. ואף דגבי ע"מ שתניקי את בני י"ל שתניק פעם אחת. מ"מ אין סתירה לדברינו דכבר כתב הרשב"א בחי' בגיטין ע"ד שהטעם שם הוא משום ספק ע"ש:
ועוד נראה ראיה ממ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י או"ח סי' נ"ג ובש"ע שם סכ"ה שאין מסלקין ש"צ מאומנתו משום חשדא ע"ש. ונראה פשוט דאיירי שקיבלו אותו מתחילה סתם. וקצבו לו שכרו לכל חודש או לכל שנה. כי אם קבלוהו לזמן. ודאי דלא שייך חשדא. וכ"כ בסוף הכל בו והובא בב"י שם דבמקום שמקבלים לזמן ליכא חשדא שידוע שבכלות הזמן יכולים לקחת אחר ודוחק לומר דאיירי במקום שהמנהג שלא לקחת אחר אף כשקבלוהו לזמן קצוב. ואף דמשמע בכלבו שם שאם אין מנהגם ליקח אחר אין מסלקין אף בשקבלוהו לזמן דגם בזה איכא חשדא. מ"מ א"ל דאיירי בש"ע בקבלו לזמן דכל כה"ג הו"ל לפרושי. וגם דהא בסעיף כ"ו שם איירי בקבלו לזמן. ומוכח דבסכ"ה איירי בקבלוהו סתם וא"כ קשה למה לי טעמא דחשדא הא בלא"ה לא יוכלו לסלקו כיון שקיבלוהו סתם הוי כמו שקיבלוהו לכל זמן שיצטרכו לש"צ ובפרט דהא הרשב"א ס"ל דהמקבל סתם לזון חבירו כוונתו לכל ימי חייו. וקשה מדידיה אדידיה. וע"כ צ"ל כמש"ל דאף שקיבלוהו סתם מ"מ יכולים לסלקו בכל עת. ולזה הוצרך הרשב"א לטעמא דחשדא. ויש להעיר בזה אם שייך חשדא במקום שמקבל שכר ע"ז וע' מג"א סי' שס"ו סק"ח שכתב דלא שייך חשדא. וכ"נ פשטות דברי הריב"ש סי' תע"ה הובאו להלכה בח"מ סי' של"ג ס"ז. דאי אין מסלקין אותו א"כ ודאי שעומד על תנאי הראשון. דאי נימא שיכולים לפחות לו. אין לך סילוק גדול מזה שיפחתו לו כ"כ עד שלא יהא לו פרנסתו ויהא מוכרח להסתלק. ונקטיה בכובסא וכו' אבל אכ"מ דעכ"פ כבר בארנו דבנ"ד ברור שיכול לסלקו בכל שבוע או בכל חודש כפי שהיה אופן שכרו לפי שכיון שנכנס יום אחד בשבוע או בחודש השני י"ל שנתרצה להחזיקו עוד שבוע או חודש. וכן מוכח בסי' שי"ב גבי שכירות שאם שכר בכך וכך לשנה אמרינן שאם נכנס איזה זמן בשנה יושב כל השנה וכ"כ בקצה"ח סי' שי"ז סק"ב. וא"ל דאיירי שם במקום שיש זמן קבוע לשכירות בתים כהא דסי' שי"ב סי"ד. דז"א יעו"ש. וראיתי בשו"ת מים חיים חח"מ סי' ו' שכתב דשו"ב שקבלוהו סתם תלוי בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש שהזכרנו ולענ"ד העיקר כמש"ל. ואף לדבריו הרי כתב שם דהוי המע"ה ע"ש:
סימן קנב
וע"ד שנסתפק אם להוציאו באמצע הזמן צריך בירור לפני ב"ד שיש מקום לחשוד אותו. הנה פשטות לשון המרדכי פ' המניח והרמ"א בסי' תכ"א ס"ו משמע דסגי רק אם הוא חושש לגניבה וא"צ בירור ע"ז. ולפ"ז אם יטעון המשרת שמוציאו בשביל טעם אחר אפשר להטיל עליו שיקבל בח' שמוציאו מפני חשש גניבה. אבל נראה שאין לו רשות לחשדו רק כשראה ממנו דברים שאפשר לחשדו בשביל זה דכן משמע לשון הש"ס בב"ק כ"ח דקאמר שם בעבדא גנבא. משמע שידוע שגנב ולזה נראה שצריך לברר לפני ב"ד מאיזה צד בא בלבו החשד עליו ויוכלו להטיל עליו קב"ח אם האמת כדבריו וכנ"ל. ואם נודע בעיר שיש לחשדו אזי א"צ לקב"ח. ולא שייך בזה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כיון שטוען ברי וכדקיי"ל בח"מ ס' צ'. וכן קיי"ל בסי' תכ"א ס"א שאף שאין יכול לברר מ"מ כיון שאומר שיודע שגנב אין לקנסו עבור מה שקראו גנב ע"ש. ועכ"פ צריך לברר לפני ב"ד מאיזה סיבה בא החשד בלבו דהא בכל טענה קיי"ל בח"מ ר"ס ע"ה שאומרים לו ברר דבריך ומכ"ש בכה"ג שאפשר כשנשמע הסיבה נוכל להוציא החשד מלבו ע"י איזה אמתלא:
ואם יצא עליו קול בעיר שחשוד על הגניבה ודאי שיוכל לשלחו בתוך זמנו. ואף שמ"ש כתר"ה ראיה ממהרי"ט חיו"ד ס' מ"ט שכתב במי ששידך אשה ואח"כ נתגלה שיצא עליה קול זנות ופריצות שיוכל לבטל השידוך ופטור מהשבועה שנשבע ומבושת. יש לדחות דשאני התם שאין כאן קנין רק מצד איסור השבועה. ולגבי שבועה סגי באומדנא קצת לפטרו מהשבועה דהא חלה בנו פוטרו ג"כ מנדר ושבועה כדתנן בנדרים כ"ג. אף דלגבי תביעת ממון ודאי לא מהני בכה"ג ויש להאריך בזה וגם לענין בושת אין לחייבו דהא אינו מתכוין לביישה ואינו חוזר בו רק מצד השם רע שיצא עליה. ובושת אינו חייב עד שיתכוין לבייש כדאיתא בב"ק ספ"ב. אבל מ"מ לדינא ודאי שיכול להוציאו. ואין אומדנא דמוכח גדולה מזו כי ודאי לא ישכור שום סוחר איש לעסקו ולהאמינו את אשר לו אם יצא עליו קול שהוא חשוד בגניבה. ורק אם יצא עליו הקול קודם ששכרו. לא יוכל לחזור כי הלא ידע מזה. וגם בזה יש לצדד שיוכל להוציאו אך אין נ"מ לנ"ד. וכבר כתב השבו"י ח"א סי' קע"ד שחשד גניבה מיקרי מום במשרת ומשרתת וחילק שם בין עבד כנעני למשרת לתרץ מה שקשה ע"ז מהא דנמצא גנב ואקצר:
סימן קנג
שנסתפק אם יכולים לכופו לחתום על כתב איסור על ומה להבא. הנה כבר נשאל בכגון זה בחוט השני סי' ס"א אם יכולים להשביע את האורח הבא לעירם שלא יעסוק שם בסחורה. וכתב שאין לכוף את חבירו החשוד בעיניו לקבל עליו אף חרם על להבא וכ"ש שבועה. ויוכל לומר לו אם אתה חושש לגניבה. שמור את שלך. ואם נדון לחייבו שבועה בכה"ג לא שבקת חיי לכל בריה שכ"א ישביע חבירו שלא יזיקנו ושלא יגנוב וכדומה. והביא ראיה מהא דסי' תכ"א שיכול להוציא המשרת בשביל חשש גניבה ולא נתבאר שיכול להשביעו ושאם ירצה המשרת לשבע לא יוכל להוציאו וכן ממ"ש הרמ"א בסי' קנ"ו שיכולים בני העיר למחות בבני עיר אחרת שלא יעסקו בעירם. ולא כתב שישביעו אותם עכ"ד. והנה ראיותיו אינן מכריעות דמהא דסי' תכ"א אין שום ראיה, דהא אפשר שאין המשרת רוצה לישבע וכמש"ש בעצמו. ואם המשרת רוצה לישבע. עדיין בעליו יכול לומר שאין מאמינו אף בשבועה. וכדאמרינן בכה"ג בב"מ ג' ע"א דמצי למימר אע"ג דקא משתבע לא מהימן לי בשבועה ופירש"י שם שא"צ להאמין אדם בשבועה על כרחו אא"כ האמינו מתחילה להפקיד אצלו או להתנות עמו עכ"ד. ואף דבגוף הדבר לא דמי לנ"ד דשם טוען החנוני ברי שהשכיר נשבע לשקר. משא"כ בנ"ד. מ"מ שמענו מלשון הש"ס ופירש"י שאין כופין לאדם להאמין חבירו בשבועה לכתחילה [ובאמת צריך להבין למה להש"ס שם סברא זו. דהול"ל בפשיטות שהחנוני תובע מבעה"ב שלא א"ל הב ליה בסהדי כדמסיק שם. ונראה שזהו כוונת הש"ס דמזה מוכח שהבעה"ב האמינו בשבועה. אבל לשון לא מהימן לי בשבועה נראה כמיותר וביותר יקשה על לשון רש"י. וע' בשטמ"ק שם שדקדק למה אמר הש"ס סברא זו בחנוני ולא בשכיר. ותירץ משום דגבי חנוני קשה קושית התו' דלתקוני שדריה וגם דהוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ע"ש. ועדיין אין מיושב דקדוקינו הנ"ל ואכמ"ל בזה] וכה"ג איתא בב"ק י"א ע"ב בשומר שמסר לשומר שיכול לומר האי לא מהימן לי בשבועה וע"ש בתו' ובלא"ה הא הרבה פוסקים ס"ל דשבועה דלהבא קילא משבועה דלעבר משום דיצרו אנסו. והובא דעתם בח"מ סי' ל"ד ס"ה וסי' צ"ב ס"ב לענין לפסלו לעדות ולשבועה, וא"כ יכול לומר דאף דקיי"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. זה רק בשבועה על העבר. אבל בשבועה על להבא חושדו שיתקפנו יצרו לעבור על השבועה כמו שעובר על לאו דגניבה. וכן ראייתו מהא דסי' קנ"ו ס"ז ג"כ אינה ראיה לע"ד דהרמ"א לא נחית שם רק לדין אם יכולים למחות בידם לעסוק בעירם. אבל באיזה אופן תהא המחאה לא איירי כלל, וגם דהא הרמ"א העתיק זה משו"ת הרשב"א סי' תרס"ד ושם לא נשאל הרשב"א ע"ז. ומ"מ כתב שם שאם לא ישמעו ויתעסקו יכולים להחרים עליהם שאם יתעסקו יפרעו מס ע"ש. הרי מבואר שאפשר להחרים על להבא. אכן אף שאין ראיותיו מכריעות. אבל סברתו נכונה דלא שבקת חיי. ותהי פה. כל אדם מלא אלה ושבועה על כל דבר על להבא. ומ"ש הרשב"א להחרים על להבא שיפרע מס י"ל דשאני רבים שיכולים להחרים על צרכיהם שכן המנהג. ומזה קשה על החוט השני הנ"ל דשם איירי ג"כ ברבים. אך י"ל דס"ל דרק כשראו שנתעסקו באיסור ועברו על ההתראה כתב הרשב"א שיחרימו עליהם אבל לא היכא שעדיין לא פסקו אחר ההתראה ע"ש. ותמהני על החוה"ש שלא הביא דברי הרשב"א הללו:
והנלע"ד בזה דהנה מצינו בח"מ סי' צ"ט וברמב"ם פ"ב מה' מלוה ה"ב שמי שטוען שאין לו לשלם חובו משביעין אותו שאין לו וכן משביעין אותו שלהבא יתן מה שישתכר לבעל חובו. וקשה טובא דהא קיי"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. והיכן מצינו בדאורייתא שבועה על להבא וכעין זה הקשו התו' במגילה כ"ח ע"ב ד"ה שאפילו ע"ש. והנראה שמקור סברא זו הוא מה דאיתא בסוטה דף י"ח דר"מ ס"ל שמשביעין את הסוטה שלא נטמאה ושלא תטמא. אלמא דהיכא שמשביעין אותה מספק בשביל שיש רגלים לדבר שיש לחשדה שזינתה. משביעין אותה גם על להבא. וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה' סוטה הי"ז כר"מ. ובקדושין דף כ"ז ע"ב ילפינן דיני גלגול שבועה מסוטה ומסיק שם הש"ס דילפינן מינה דאף על הספק מגלגלין וע"ש בתו'. ולזה כיון דמצינו שבועה על להבא בתורת גלגול על שבועה שלעבר. ה"ה הכא תיקנו הגאונים שישביעו אותו גם על להבא. והכא איירי כשיש מקום לחשוד אותו וכמ"ש הרמב"ם והטור שם שתקנו זה בשביל שרבו הרמאים וכ"כ הב"י שם בשם הבעה"ת דעביד לאשתמוטי בכה"ג ע"ש. ולזה כתב הרמב"ם שם בהל"ד שאם ניכר לב"ד שאינו רמאי ובאמת אין לו אין להשביעו שבועת אין לו. והיינו כמ"ש דילפינן לה מסוטה וכמ"ש התו' בקדושין כ"ח ע"א שאין משביעין על הספק רק היכא שיש מקום לחשש זה. וכן קיי"ל בסי' צ"ג גבי שבועת השותפין שאין משביעין רק כשיש איזה הוכחה לחשדו ע"ש בט"ז ובאחרונים:
ועפ"ז יש לישב מה שקשה על מש"ש הרמב"ם והטור שתלוי באומדן דעת הדיין ואם מכיר שהאמת עם הנתבע לא ישביעו. והרי כתב הרמב"ם בפכ"ד מה' סנהדרין ובטוש"ע סי' ט"ו שאף שמן הדין צריך הדיין לדון ע"פ אומדן דעתו כדי לדון לאמיתו. מ"מ עכשיו שרבו בתי דינים שאינם הגונים לא יעשו כן. ולפמש"ל א"ש דהתם איירי היכא שהדיין רוצה לעשות נגד הדין ע"פ אומדן דעתו כדי לדון לאמיתו בזה לא ניתן רשות עכשיו לב"ד. אבל הכא עיקר שבועה זו נתקנה בשביל הרמאים שאנו חושדים אותו שיש לו והוא מעלים. ולזה אם לפי אומדן דעת ב"ד אין מקום לחשדו. שוב אין עליו שבועה מעיקר הדין. כי בכה"ג לא התקינו הגאונים דלא הוי כעין דאורייתא כנ"ל. ולדון כדין מותר לכל ב"ד אף עכשיו. וזה מדוקדק בלשון הרמב"ם והטור סי' צ"ט שכתבו הטעם לפי שעיקר שבועה זו נתקנה מפני הרמאים ע"ש:
והנה המ"מ כתב בפ"ב מה' מלוה ולוה ה"ד בשם המפרשים שז"ש הרמב"ם שאם הוא בחזקת נאמן אצל ב"ד אין משביעין אותו. זה רק בב"ד מוחזק בחסידות. אבל משרבו דיינין שאינן מומחין אין לדון כן ע"ש. והוא לשון הריב"ש ס"ס שצ"ב ע"ש. ותמה ע"ז בלח"מ דמשמע מדברי המ"מ שהמפרשים חולקים על הרמב"ם. והרי הרמב"ם בעצמו כ"כ בפכ"ד מה"ס ולזה כתב הלח"מ דהכא קאי הרמב"ם לפי דין הגמרא ולא בזה"ז וסמך בזה על מ"ש בה"ס עכ"ד. והנה שמחתי שכוונתי בקושייתי להלח"מ. אבל תירוצו תמוה דאין דרך הרמב"ם לסתום. וגם דא"כ למה לו להזכיר הכא סברא דאומדנא הרי כתב זה בפכ"ד מה"ס בכל ד"מ. ולמה כפל כאן ולא סיים כל הדין בזה. וגם מ"ש דאיירי לפי דינא דגמרא תמוה דהכא איירינן בתקנת הגאונים וכמפורש בלשון הרמב"ם שם שכתב כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור הגמרא שרבו הרמאים וכו' ע"ש. אבל לפמ"ש א"ש דהרמב"ם ס"ל דהכא נוהג דין אומדנא גם בזה"ז לפי שכן הוא מעיקר הדין וכנ"ל ולזה שפיר כתב המ"מ שהמפרשים חולקים על הרמב"ם בזה וס"ל דגם בזה אין דנין דין אומדנא בזה"ז. אכן בלא"ה דברי המ"מ צ"ע דהנה דברי המ"מ הם ג"כ דברי הריב"ש כלשונו ממש בשס המפרשים והריב"ש הנ"ל לא קאי על דין זה דתקנת הגאונים דלא איירי כלל בזה ע"ש. וי"ל דאף המפרשים הללו מודים דגבי תקנת הגאונים דנין דין אומדנא גם בזה"ז. ונראה להוכיח שכוונת המפרשים על דין תקנת הגאונים מדכתב זה הריב"ש בשם המפרשים האחרונים ולא הביא שכ"כ הרמב"ם בעצמו בפכ"ד מה"ס. לזה מוכיח שהמפרשים הללו כתבו זה על דין דפ"ב מה' מלוה. ואפשר ראה המ"מ דברי המפרשים הללו שכתבו בפירוש כן על דין זה. ומ"מ דברי הריב"ש קשים דכיון דהוא לא איירי שם בתקנת הגאונים רק בדינא דגמרא א"כ למה הוצרך להביא מדברי האחרונים הו"ל להביא מדברי הרמב"ם בעצמו וכקושיית הלח"מ. ובלח"מ לא נתבאר זה. ולפמ"ש המהרי"ט בראשונות סי' קי"ב שלהחזיק דנין גם בזה"ז ע"פ אומדנא מיושבים דברי הרמב"ם בפשיטות דהכא הוי האומדנא להחזיק שלא להשביעו ולפלא על המהרי"ט שלא הרגיש בדברי המ"מ וריב"ש ולח"מ שהזכרנו ובמק"א הארכנו בזה בס"ד:
ועפ"ז מיושב ג"כ מה שק"ל על הרמב"ם וטור דנהי שאין משביעין אותו לשעבר לפי שניכר לב"ד שאין לו מ"מ יש להשביעו על להבא. ומצאתי בלח"מ שהקשה כן והוסיף להקשות דממילא נגלגל עליו לשעבר. ותירץ דכיון שמכירין בו לאדם כשר אין לנו להשביעו לשעבר אף ע"י גלגול. אבל על להבא ודאי משביעין אותו. ועוד כתב דאפשר שאין להשביעו אף על להבא כיון שהוא עני והולך בתום. ונשאר בצ"ע. אבל לפמ"ש א"ש שבאמת אין להשביעו על להבא שלא תיקנו הגאונים בכה"ג שאין זה כעין דאורייתא:
ועפמש"ל מיושבים דברי הרשב"א בתשובה סי' תרס"ד שהזכרנו שכתב שאם יראו שאין שומעים לקול ב"ד ומתעסקים בעירם יש להחרים עליהם שאם יתעסקו יתנו מס לעיר ההיא. דקשה ממ"נ אם הדין שיכולים להחרים גם על להבא הו"ל לפסוק שתיכף יחרימו שלא יתעסקו שם. ואם א"א להחרים להבא יקשה איך פסק להחרים עתה עליהם ומש"ל דהיינו משום שהמנהג להחרים בכל צרכי ציבור. הוא דוחק דזה שייך רק להחרים על הציבור שלהם. אבל לא להחרים על יחידים מעיר אחרת. אבל לפמש"ל א"ש דכיון שראו שהתעסקו באיסור. א"כ הרי הם חשודים לעבור ולזה מותר להחרים עליהם על להבא. ואף שבארנו דשבועה להבא אין משביעים לכתחילה רק בתורת גילגול. מ"מ הכא החרם הוא גם לשעבר דכיון שכבר התעסקו שם איזה פעמים ממילא אם יתעסקו גם לימים יבואו. אזי ישלמו מס מעת שהתחילו להתעסק בפעם ראשונה והוי פרעון המס גם על העבר. ואם לא יתעסקו עוד אזי אין שייך להטיל עליהם מס בשביל פעם או שני פעמים שהתעסקו שם. ויש להביא ראיות לסברא זו ואכ"מ:
וכן מצינו בח"מ סי' כ"ח ס"א ובסי' ע"א ס"ז שאין משביעין את העדים שיגידו לפני ב"ד האמת וכן אין מחרימים על עדות בפרט ליחידים רק בדרך כלל ע"ש בסמ"ע וש"ך בזה ומבואר שם שאם רואים ב"ד שיש לחוש לעדות שקר רשאים אף להשביע אף דהוי על להבא. וכן מצינו לפעמים שמחרימים שיטענו האמת וכן המנהג להחרים על גניבות ואבידות. ע' סמ"ע ס' רס"ז סק"ד. ואף דהוי על להבא מ"מ נהגו כן כדי להציל עשוק ולהעמיד האמת על תלו וכן מצינו בנחמי' י"ג שהשביע את ישראל שלא להתחתן בעובדי כוכבים. ומשמע שם שהשביעם שלא ברצונם רק גזר עליהם בכח שבועה. וכן בכמה מקומות מצינו שהעבירו המלכים הצדיקים את ישראל בברית לקיים את התורה. אף דהוי על להבא לפי שראו שהוא צורך שעה לחיזוק הדת. ובנחמ' י' איתא שחתמו על כתב אמנה באלה ושבועה לקיים דיני התורה יע"ש. אכן כ"ז הוא רק בצרכי הכלל וכמש"ל דציבור שאני:
היוצא לנו מדברינו דהיכא שאין לנו חשד על העבר אין לנו להטיל על יחיד שבועה וקב"ח על להבא. רק על הרבים מותר במקום שיש בזה תקנה וגדר. ואם יש חשד עליו על זמן העבר אזי יוכל להטיל עליו ח' ב"ד על העבר ולכלול בו גם על להבא אם רואים ב"ד שהוא חשוד גם על להבא וקשה להביאו לב"ד בכל עת ע"ז ולהשביעו. אבל להשביעו על להבא בודאי קשה הדבר. ורק אם ע"פ דין יש להשביעו כגון שיש רגלים לדבר כעין הא דתיבה פרוצה בח"מ ס"ס ע"ה אזי אפשר לגלגל על להבא היכא שיש ג"כ רגלים לדבר לחשדו על להבא. וצריך להיות מתון בזה למעשה ולראות שיהיה באופן שהחשד ניכר לכל באשר הוא דבר חדש לכלול בשבועה על להבא. אבל בח' ב"ד לשעבר נלע"ד שיש לכלול בפשיטות על להבא אם ניכר לב"ד שיש לחשדו על להבא. וכמו בסוטה שכיון שניכר שהיא פרוצה בודאי יש לחוש על להבא וכמ"ש כל באיה לא ישובון וע' ע"ז דף י"ז. אכן לכופו לחתום על כתב איסור נראה שאין יכול לכופו דמצי למימר לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי. וע' סי' כ"ח בסמ"ע ס"ק ט"ו ובש"ך סק"ג. שוב אחר זמן רב מצאתי בשו"ת מהרי"ט חח"מ ס"ס ק"ה שנסתפק בענין להשביע על להבא. והעיר מהא דסוטה שהזכרנו וכתב דרק לגלגל אפשר על להבא ולא להשביע מתחילה ע"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו:
ובהא דסוטה שמגלגל עליה שלא תטמא להבא הקשה המל"מ ספ"ד מה"ס בשם מהרי"ט דא"כ למה אמרינן דאשה שותה וחוזרת ושותה. הא כיון ששתתה פעם אחת יבדקוה המים גם אח"כ בעת שתזנה כדאיתא בש"ס וברמב"ם שם. ולענד"נ דבאמת גילגול שבועה דסוטה הברירה ביד הבעל אם לגלגל עליה או לא. וכמו שיכול למחול על קינויו כן יכול למחול על גלגול השבועה ולומר שעל פרט זה אינו חושדה. וכ"מ מלשון הרמב"ם פ"ד מה"ס שכתב יש לבעל לגלגל עליה וכו'. משמע שתלוי הדבר בדעת הבעל. והרמב"ם הוכיח זה מדיליף הש"ס בקדושין כ"ח גלגול שבועה מסוטה וקשה דלמא שאני התם דהוי גזה"כ. ולזה הוכיח הרמב"ם שתלוי בדעת הבעל. וקמ"ל קרא שהבעל יכול לגלגל עליה בכה"ג. ומינה ילפינן לעלמא. וממילא מיושב קושית המל"מ והמהרי"ט דשפיר אפשר שתהא חוזרת ושותה היכא שלא גילגל הבעל עליה שבועה דלהבא. ויש לי אריכות בע"ה בזה ואכ"מ]:
והנה אם ע"פ דין יש להטיל עליו ח' ב"ד על העבר מפני החשד נראה דאף שכתבו האחרונים שבמקום שע"פ דין יש להטיל עליו סתם ח' מנהג הדיינים להטיל עליו קב"ח מפורש. מ"מ בנ"ד ראוי שלא לעשות כן באשר קשה להטיל עליו שיקבל בח' מפורש על להבא וכעין מ"ש הפוסקים לענין עדות בס"ס כ"ח שאין להכריח לאיש לקבל עליו מפורש בשבועה או בח' שיגיד את אשר ידע באמת ע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ו ובש"ך סק"ג. ונהי דמנהג הדיינים הוא להטיל עליו במפורש. זה רק לשעבר. אבל על להבא לא מצינו מנהג זה וכיון שכל עיקר הדבר הוא מנהג הבו דלא להוסיף עלה. ובפרט שהגילגול על להבא הוא ג"כ דבר חדש. ובאמת בכ"מ שצריך להטיל עליו סתם ח' מפני איזה חשד וכדומה נלע"ד שאין להטיל עליו במפורש. כי באופן כזה לא שבקת חיי לכל בריה באשר הרבה אנשים מוכנים לתת סך מסוים כדי להפטר מקב"ח אף שהוא באמת. וסתם ח' אפשר בנקל לזכות בב"ד להטיל על כל איש ואיש. וכן מנהגי במקום שאני רואה שהענין אמיתי אזי אם זכה עליו ע"פ דין סתם ח' אני מטיל עליו רק סתם ח' ולא קב"ח מפורש. והכל לפי ראות עיני הדיין ובלבד שיהא לש"ש. ועכ"פ בנ"ד לא יטילו עליו קב"ח במפורש רק סתם ח'. ואז יוכלו לכלול לו בח' זה גם על להבא:
סימן קנד
אחד שכר פועל ועשה עמו כתב שנותן לו שלשה רו"כ לשבוע וכבר שלמם לו, והפועל טען שהתנה עמו שאם ירויח שוכרו בעסקו יוסיף לו עוד חצי רו"כ. והלה טוען שאף שבשעה ששכרו דיבר כן אבל אח"כ כשעשה הכתב נגמר כן בלי שום תנאי. כי הכתב נעשה במשך איזה שבועות אחר השכירות. והנה לכאורה צריך הנתבע לישבע היסת:
אכן נראה דהנה בסי' מ"ו סל"ז קיי"ל שאם כתב יד העדים יוצא ממקו"א אין נאמנים לומר תנאי היה דברינו ושע' שנחלקו בזה הסמ"ע והש"ך והכרעת האחרונים כהש"ך ובסי' פ"ב ס"ק כ"ז כתב הש"ך שלדיעה זו אם יש הכחשה בין הלוה למלוה שהלוה טוען שהשטר נעשה על תנאי א"צ המלוה שבועה כלל ע"ש. ונראה דה"ה בכתב יד ג"כ א"נ לטעון תנאי היה במקום שניכר חתימתו. דנהי דיכול לטעון פרוע להצריכו שבועה. מ"מ תנאי א"י לטעון לפי שעוקר בזה גוף השטר. וכמבואר בפוסקים הטעם דלהכי עדים א"י לומר תנאי היו דברינו כשכת"י יוצא ממקום אחר מפני שעוקרים עדותם בזה. הרי מבואר ששטר שכתוב סתם ה"ז כמעידים שהיה בלי תנאי. ונהי שאם היה אומר שנכתב סתם ורק אח"כ נתנו לו על תנאי נראה שיכול לטעון. וכ"כ הנתיבות בס"ס מ"ו גבי עדים שאם אומרים שהמסירה היתה על תנאי שפיר יכולים לומר יעו"ש. בכ"ז בנ"ד שאומר שהתנאי היה בשעת הכתיבה והחתימה אין טענתו כלום. ואף שיש לו מיגו לומר שהיה בשעת מסירה. מ"מ מיגו להשביע לא אמרינן וכמ"ש הב"ש סי' צ"ז סק"ח והתומים בכללי מיגו סי' קי"ח בשם הגידולי תרומה. וע' קצה"ח סי' פ"ב סק"ז שהקשה דלמה נאמן לטעון מחלת לי במגו דפרעתי להשביעו:
ולענ"ד מהם דברי הקצה"ח צ"ע דהכא אין הטעם משום מיגו דהא דעת הבעה"ת והובא ברמ"א דאף ביש נאמנות בשטר שא"י לטעון פרעתי מ"מ יכול להשביעו בטענת מחילה והיינו כמ"ש הפוסקים הטעם והובא בסמ"ע שכיון שאינו טוען נגד השטר שפיר יכול להשביעו. וכמו טענת פרעון בשטר דלא שכיחא כלל דא"כ שטרא בידי מאי בעי ומ"מ יכול להשביעו. ובזה טענת מחילה עדיפא מפרעון דבמחילה אין שייך סברא דשטרא בידי מאי בעי. דהיכא שמחל לו מעצמו לא היה יכול להוציא ממנו השטר בחזקה. אבל בפרעון לא היה לו לפרוע עד שישיב לו השטר. או שישלישנו בב"ד. וכ"כ בש"ך סי' פ"ז סק"ח דהא דמשביע את המלוה בטענת מחילה אינו מצד מיגו יעו"ש בלשונו שאח"כ מביא סברא דמיגו. ומ"ש המרדכי הובא ברמ"א סי' ע"א ס"א וכן הש"ך בסי' ע"ה ס"ק כ"ב דא"נ במחילה רק במיגו דפרעון או להד"מ מפני דלא מסתבר שימחול. זהו רק במלוה ע"פ שפוטר א"ע לגמרי במחילה. בזה אמרינן דכיון שמודה בהלוואה א"י לפטור א"ע בטענה גרועה כזו. והוי כטוען על חפץ שידוע שהוא של חבירו שקנאו ממנו שצריך ע"ז מיגו. וכ"כ בש"ך שם בסי' ע"ה שמדמה לה למכירה. ובאמת יש לפקפק בזה ואכ"מ. שוב ראיתי בשער משפט סי' ע"ח סק"ב שכתב להדיא בדעת הרמ"א דאף דבמלוה בע"פ בעינן בטענת מחילה מיגו דפרעתי. מ"מ בשטר להשביע א"צ מיגו. והביא ראיה מהא דבנאמנות יכול להשביעו וכמש"ל. רק לבסוף כתב שם לחלוק על הרמ"א ולומר דהבעה"ת דס"ל בסי' פ"ב שמשביעו בטענת מחילה ס"ל דל"צ מיגו אף במלוה ע"פ והביא כן בשם הראנ"ח. והוכיח זה דמה סברא לחלק דין שבועה לממון. ולפמש"ל הסברא ברורה בס"ד דהא חזינן דטענת שטרא בידי מאי בעי מועלת לענין ממון ואינה מועלת לענין שבועה. הרי חזינן שלענין שבועה מועיל אף טענה גרועה:
[ובש"ך סי' קכ"ו ס"ק מ"ה כתב שדעת הבעה"ת הוא דא"י לשביע בטענת מחילה. ונראה שט"ס הוא וצ"ל דס"ל שיכול להשביע וכמבואר בטור וב"י סי' פ"ב. והנה שם כתב הש"ך דלהכי לא נקיט שם שזה טוען שידע שהוא עני וזה טוען שלא ידע מפני שרוצה אח"כ לחלק בין יש בשטר נאמנות או לא וטענת ידע הוי כטענת מחילה. ובמחילה למ"ד שיכול להשביע לא מהני נאמנות. ולמ"ד שא"י להשביע במחילה דהוי כטוען אמנה. א"כ אף באין בו נאמנות א"י להשביע ע"ש. ולענ"ד ז"א דהא מבואר ביו"ד סי' קס"ט והובא בסמ"ע ס' פ"ב ס"ק ל"ד ובש"ך שם ס"ק כ"א דאף שבטענת ריבית א"י להשביעו בכ"ז היכא שהמלוה מודה שיש ריבית בשטר רק שטוען שנעשה בהיתר צריך לישבע דאיתרע שטרא לענין טענת ריבית יעו"ש וא"כ ה"ה הכא כיון שהמלוה מודה שהמחה אותו לשמעון במעמד שלשתן ורק שטוען שלא ידע שהוא עני. א"כ כבר איתרע ליה שטרא לענין זה ושפיר יכול להשביעו בזה לכ"ע. ומ"מ תירוץ הש"ך במקומו עומד די"ל דבזה לכ"ע יכול להשביעו אף ביש בו נאמנות כמבואר בפוסקים בסי' פ"ב לענין מחילה שהנאמנות לא נכתבה רק לענין טענת פרעון ע"ש]:
עכ"פ כיון דהעיקר דלא אמרינן מיגו להשביע א"כ גם בנ"ד אינו יכול לטעון תנאי היה אף להשביעו במינו שהתנאי היה בשעת מסירה. ועוד נראה דבנ"ד לא שייך זה דרק בשטר חוב שייך לומר שנכתב מקודם להלוות בו ואח"כ נמסר על תנאי. אבל בנ"ד שהכתב נעשה בינהם לפרש על איזה פרטי אופנים השכיר א"ע לזה. הו"ל לפרש גם פרט זה. ובפרט שהכתב נעשה ביניהם אח"כ והתנאי נדבר מקודם כמה שבועות.. הו"ל לכתוב התנאי בשטר. וגם כיון דהכתב נכתב בלשון רוסיא נראה שכתבו זה להיות בו כל תוקף ענין השכירות אף בדיניהם. א"כ הו"ל וודאי לבאר זה דהא ידוע שבדיניהם לא תועיל לו טענת תנאי היה בינינו נגד השטר. ואין הפנאי מסכים להאריך יותר ולזה נראה עיקר שאין יכול להשביעו בטענה זו. ורק סתם ח' נראה שיכול להטיל עליו וכמו בכל טענות שא"י להשביעו מ"מ יכול להטיל סתם ח' על מי שגוזלו. וכמו בעד מסייע בסי' ע"ה וכן בפרעון בתוך הזמן בסי' ע"ח ובהוחזק כפרן בסי' ע"ט. וכן מבואר בכנה"ג סי' פ"ב בהגה"ט אות ל"ח בשם שו"ת מהר"א די בוטין סי' קל"ג שאף בטענת אמנה וריבית מטילים סתם ח' ע"ש. וא"כ כ"ש בטענת תנאי דיש פוסקים שנאמן אף היכא שכת"י יוצא ממקום אחר:
סימן קנה
אנשים היו ביניהם כמה סכסוכים שתבעו זה מזה. ואמר אחד לחבירו אם תגיד בהן צדק על טענה זו אזי אני מוחל לך הכל. והלה הגיד תיכף בהן צדק על הטענה ההיא שדרש ממנו חבירו. ועתה חוזר בו השני ואינו חפץ למחול לו. וגם אומר שלא היתה כוונתו רק למחול לו על הטענה
הנה ברור לי בחיי ראשך בסי' כ"ב שכיון שנדר לו שוב א"י לחזור בו דהו"ל כנגמר הדין. וא"כ ה"ה בנ"ד. רק מה שיש לדון דאפשר שזה רק על אותה הטענה שנודר עליה ולא על שארי טענות. דבאמת לכאורה קשה למה מהני דור לי הא הוי אסמכתא די"ל דלא סמכא דעתיה משום שהיה ברור לו שלא ידור מפני שיודע בלבו שהוא שקר. ואף במחילה איכא פלוגתא בסי' ר"ז סי"א אי מהני אסמכתא. ומצאתי שהרגיש בזה בכנה"ג סי' כ"ב אות כ"ה ותירץ דמ"מ כיון שנשבע על פיו הו"ל כנשבע לקיים דבר שהוא כאסמכתא שחייב לקיים שבועתו ועוד דהכא שייך לומר דאגב דבעי למיקני גמר ומקני ובכה"ג ליכא אסמכתא עכ"ל. והנה תירוצו הראשון תמוה דאטו הוא נשבע לקיים הרי רק חבירו נשבע על הטענה שביניהם. ואין לזה ביאור . ומ"ש דבעי למיקנא ג"כ תמוה דאטו חבירו נתרצה שאם לא ישבע יזכה חבירו בטענתו בלי שום טענה. הלא זה לא נזכר כלל וא"כ מה בעי למיקנא איכא בזה. וגם גוף סברת דבעי למיקנא אינה מוסכמת. וגם לא שייכא רק היכא שאין בידו וכמבואר כ"ז ברמ"א ס' ר"ז סי"ג והוא מתו' סנהדרין כ"ד ע"ב ד"ה כל כה"ג. ואין להאריך כיון דלא שייך זה בנ"ד וכמש"ל:
והתו' בב"מ ע"ד ע"א ד"ה הכא כתבו בשם ר"ת דלהכי באתן לך ובדור לי בחיי ראשך א"י לחזור בו משום שיש להם תביעה זע"ז והם קבלו עליהם כך את הדין ולא דמי להיכא שאין לו שום תביעה. ודברי תו' אלו נראה שהיו בהעלם במחכ"ת מהכנה"ג. ולכאורה אין לזה ביאור דמ"מ קשה במה חל הקנין דהא הוי אסמכתא. ונראה הסבר דבריהם דכיון שיש להם תביעה זע"ז וההכרח עליהם לסמוך על זולתם כפי ביניהם ע"פ ד"ת או ע"פ פשר. ואף שאינם יודעים האיך ידון להם ומי יזכה בכ"ז גמרו ומקנו באשר אין להם דרך אחרת לגמור הדבר. וכן אם יצא בדין שאחד מהם ישבע עדיין אין ידוע אם ישבע או לא. ונמצא שבכגון זה ע"כ צ"ל שגומרים ומקנים אף שעדיין אין ידוע איך יפול דבר. ולזה אף בנאמן עלי אבא וכן בדור בחיי ראשך ג"כ אמרינן דגמר ומקני כיון שמקבל מעצמו את הדין באופן זה. הו"ל ככל דין שמוטל על שניהם לקיימו ולא יוכל לומר שילך אצל דיין אחר. משא"כ בשאר אסמכתא עיקר מה שמכניס א"ע לזה הוא מפני שסובר שיהי כרצונו ולא יפסיד עי"ז. ובזה מדוקדק לשון התו' שקבלו עליהם כך את הדין. וא"כ הוי דור בחיי ראשך כמו נאמן עלי אבא דהתו' מדמו להו להדדי. והאמינו על עצמו בשבועתו או נדרו:
ולפ"ז אין זה שייך רק בטענה שדנין עליה ושע"ז נשבע או נודר אבל בנ"ד שתלה בזה מחילת שארי תביעות לא שייך בזה סברא דהאמינו וסברא שקיבל ע"ע הדין. כי שבועה זו אינה שייכת כלל לשארי התביעות. ורק שאמר כן לפי שהיה סמוך בדעתו שהלה לא יגיד בהן צדק ע"ז מפני שהוא שקר. וא"כ הוי אסמכתא ממש. וא"ל דמ"מ יאמר קים לי כהרמב"ם דבמחילה קנה אף באסמכתא. ז"א דהא כתב הנו"ב בחח"מ סי' ל"א דאף לדעת הרמב"ם בעי קנין רק דלא בעי ב"ד חשוב והביא שזוהי דעת הסמ"ע בסי' כ"א. ולבד זה בנ"ד היה הוא תובע ג"כ מהשני ויוכל השני שלא להשיבו על טענותיו עד שישיבנו על תביעותיו. אך א"צ לזה וכמש"ל דבעי קנין:
ועדיין יש לדון בזה לפמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ר"ז מחו' מ"ו ובמל"מ פי"א מה' מכירה ובשער משפט שם דאם אין אסמכתא במקצת אז ליכא דין אסמכתא בכולו. והטעם דכיון דחזינן דגמר ומקני בזה א"כ אין דיבור לחצאין כיון דבדיבור אחד נאמרו וגמר ומקני בכולו יעו"ש. וא"כ בנ"ד כיון שלענין הטענה שעליה מגיד בהן צדק אמרינן דליכא אסמכתא. ה"ה בשארי טענות גמר ומקני:
ולכאורה קשה על הרשב"א דהא קיי"ל במוכר שדה וקיבל עירבון ואומר שאם יחזור בו יכפול לו ערבונו דהוי אסמכתא. ומ"מ צריך ליתן לו קרקע כנגד ערבונו שערבונו קונה לו. וא"כ חזינן דאף שכנגד הערבון קונה. מ"מ הכפל לא קנה משום אסמכתא. ונראה דשם אין קונה נגד הערבון בשביל שאמר שיכפול לו ערבונו. ורק בשביל שנתן הערבון לקנין וכדאיתא בב"מ מ"ח ע"ב שאמר ערבוני יקון. ורק המוכר אמר שיתן לו כפל זה. ולזה אף שבטל דיבור זה לגמרי. מ"מ קונה כנגד ערבון משום דיבור דערבוני יקון ועל אופן זה קבלו המוכר. ולהלן יבואר עוד בזה בס"ד. וכעין זה איתא בב"מ ק"ט גבי שתלא שאמר אי מפסידנא מסתלקנא בלא שבחא ומסיק שם דהוי אסמכתא ונותנים לו שבח רק מנכים מה שהפסיד. וקשה לכאורה דכיון שדיבורו מתקיים לגבי מה שהפסיד יתקיים גם בכל השבח וכסברת הרשב"א לפמ"ש א"ש בס"ד דהכא משלם ההפסד מן הדין אף בלא דיבורו. ושפיר אמרינן דלא גמר ומקני מידי. רק שאנחנו מחייבים אותו לשלם ההפסד מן הדין:
אכן באמת גוף דין זה שתפסוהו הב"י והמל"מ והשער משפט בלי חולק צ"ע דנראה שרוב חולקים ע"ז דהא גבי אם אוביר ולא אעבד אשלם אלפא זוזי כתב הרי"ף דמ"מ משלם כפי שיווי ההפסד דלשלם במיטבא לא הוי אסמכתא הרי מפורש דעת הרי"ף דאף דגמר ומקני כפי ההפסד מ"מ עד אלפא זוזי הוי אסמכתא ושפיר פלגינן דיבורא בכה"ג. ושם מן הדין א"צ לשלם דהוי כמבטל כיסו של חבירו וכמבואר בנ"י ובשטמ"ק וש"פ ובב"י סי' שכ"ח. ואף הרא"ש שחולק שם וס"ל שבטל כל דיבורו ולשלם במיטבא חייב רק מצד שנהגו לכתוב לזה אף בלא כתב ככתב דמי יעו"ש. מ"מ הרי ס"ל שבטל כל הדיבור ולא אמרינן דכיון שכנגד ההפסד לא הוי אסמכתא גם באידך גמר ומקני. דהא שכיר איירי אף בת"ח שיודע שבמיטבא חייב לשלם. וכ"נ מדברי הרמב"ם כיון דמ"מ החיוב תלוי בדעתו דאמרינן שמתחייב כפי המנהג לכתוב. ויש לדחות דמ"מ אין החיוב נעשה בדיבורו זה רק בלא"ה וכמ"ש הרא"ש שם. וכ"נ ברמב"ם פ"ח מה' שכירות הי"ג שסתם שישלם מה שהיתה ראויה לעשות. ומשמע אף במקום שלא נהגו לכתוב דלא שייך לומר שאף שלא כתבו ככתבו דמי. וכ"כ בשו"ת חוות יאיר סי' קס"ח שאצלינו אין המנהג לכתוב ואין שייך לומר ככתוב דמי. והרשב"א דס"ל דלא הוי אסמכתא בכה"ג נראה דאזיל לטעמיה שהובא בשטמ"ק ב"מ ע"ג ע"ב בשמו דס"ל דהא דמשלם במיטבא הוי תקנת חכמים ע"ש וא"כ אין זה תלוי בדעתו כלל. וע' ח"מ סי' ס"א ס"ה במי שהתחייב ליתן הוצאות על הכפל אם לא ישלם לו מעצמו דהוי אסמכתא ופטור והוא מתשובת הרא"ש. ומבואר שם שפטור מכלום אף מההוצאות שיהיו לו ע"ש בסמ"ע וש"ך. וביאר בתומים שם דהוי כאם אוביר אשלם אלפא זוזי שפטור אף מעצם ההפסד אי לאו משום שנהגו לכתוב לשלם במיטבא. והנה זה רק לשיטת הרא"ש בפ' המקבל. אבל לשיטת הרי"ף שהזכרנו דמשלם כפי ההפסד בלא"ה. נראה דהתם ג"כ ישלם כפי ההוצאות שיעלו לו. ודוחק לחלק בין שדה שנפסד ממילא לשטר שהוא בידים מוציא הוצאות. דאדרבה התם גרע טפי שמפסיד בידים משא"כ בשדה דהוי רק מבטל כיסו:
והנה בב"י סי' ס"א הביא תשובת הרשב"א שאם התחייב בשטר להשיב לו כל הוצאה והפסד שיבוא לו מחמת חוב זה אם לא יפרענו לזמן פלוני. בכ"ז פטור מלשלם לו בעד מה שהזדמנה לו סחורה בזול ולא קנאה. והקשה הד"מ שם דמ"ש מאם אוביר אשלם במיטבא והב"ח כתב דהכא גרע דהוי ג"כ מבטל כיסו. ובב"מ ע"ג ע"ב מדמה לה להא דפרוותא דזולשפט דהוי ג"כ מניעת הריוח שלא קנה הסחורה ע"ש. וכן מצינו בשידוכים שכתבו הפוסקים בסי' ר"ז סט"ו ובסי' רמ"ה דלא הוי הקנס אסמכתא משום דאיכא בושת אף דמדינא פטור על הבושת דלא עשה מעשה בגופו ולא עדיפא מרקק על בגדו וביישו בדברים בב"ק צ"א ע"א. ומ"מ כיון דאיכא קצת בושת שוב לא הוי אסמכתא. וה"ה הכא כיון שיש קצת הפסד בביטול כיסו שוב לא הוי אסמכתא דגמר ומקני ומקור סברא זו הוא מהא דאם אוביר דאף דהוי רק מבטל כיסו כמ"ש הנ"י והוא בירושלמי פ' המקבל מ"מ אם התחייב לשלם לא הוי אסמכתא. וע' קצה"ח סי' רס"ד סק"ב שכתב לענין זה נהנה וזה לא חסר שאם חסר מניעת הריוח מיקרי ג"כ חסר והביא כן מהרא"ש פ' אלו מציאות. וכן לענין טול דינר והעבירני שאם יש לו מניעת הריוח חייב לשלם וא"י לומר משטה אני בך יעו"ש. ולכאורה י"ל דהרשב"א בתשובה לשיטתו שכתב הנ"י פ' איזהו נשך בשם רב האי גאון והב"י סי' ר"ז בשם תלמידי הרשב"א שהחיוב לא היה מועיל אף באשלם במיטבא ורק חכמים תקנו שיועיל. ובתשובת הרשב"א ח"ב סי' רע"א ביאר ג"כ דהוי מצד מנהג. וא"כ א"ש דהכא פטור מהפסד מניעת הריוח דהכא לא תקנו חז"ל. אבל ז"א דהא בב"מ ע"ג מקשה הש"ס מהא דאשלם במיטבא אהא דפרוותא דזולשפט. ופירש הנ"י שם והרשב"א בתשובה שם דמקשה דכיון שתיקנו חכמים באם אוביר ה"ה דהו"ל לתקן בכל מקום שנמנע מלהרוויח שיתחייב לשלם בכה"ג. ומתרץ הש"ס דלאו בידו שימכרו לו יעו"ש. הרי שתקנה זו שייכת בכל דוכתא דהוי מניעת הריוח בבירור שבידו לקנותו. וכ"נ מדחייבו לשלם קנס בשידוכים אף דהבושת אינו חייב לשלם מדינא וכמש"ל והיכן מצינו שתקנו חז"ל בזה. וע"כ צ"ל שהתקנה היא תקנה כוללת דהיכא דאיכא שמץ הפסד שוב אין דנים דין אסמכתא וא"כ גם בנ"ד כן. ולחלק בין מניעת הריוח זה להא דשדה דחוק מאוד. אבל באמת במחכ"ת אין כוונת הרשב"א משום אסמכתא וכוונתו דכיון שנתחייב סתם לשלם הפסדו יד בעהש"ט על התחתונה ואמרינן שכוונתו רק לשלם לו הפסד גמור ולא מניעת הריוח. אכן אם נתחייב בפירוש לשלם מניעת הריוח בוודאי חייב ולא הוי אסמכתא וכמו באם אוביר. שוב עיינתי בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכ"ז ומצאתי מפורש כדברי שביאר הטעם מפני שאינו בכלל לשון הפסד והביא ראיות לזה ע"ש. ומדין אסמכתא לא הוזכר שם וגם לא שייך שם כי בלשון השטר שהעתיק היה כתוב שנעשה דלא כאסמכתא ובקנין גמור ע"ש. ושמתי עיני במפרשים ומצאתי בשער משפט סי' ס"א שכ"כ ורק לא ראה שו"ת הרשב"א ולא ביאר הדברים בשרשם:
ועו"ק דבהך דב"מ ס"ו באומר שאם לא יפרע תוך ב' שנים תהא השדה שלו דאר"פ שם דמ"מ אפותיקי הויא. וכתבו תלמידי הרשב"א בב"י סי' ר"ז דאיירי שאמר סתם. ובכ"ז אמרינן דנהי דלענין שתהא השדה שלו הוי אסמכתא מ"מ אהני דיבורו לענין שאם צריך לגבות מקרקע יגבה מקרקע זו כדין אפותיקי. ועוד פרשו דאיירי באומר בפירוש שאם לא יפרע תהא אפותיקי. וקמ"ל דלענין זה לא הוי אסמכתא וכתבו שזה עיקר ושכ"כ הראב"ד. ובשטמ"ק ב"מ ס"ו ע"ב הביא בשם הרמב"ן כפירוש הראשון. והנה לפירוש הראשון יקשה דכיון דגמר ומקני לענין אפותיקי לא ליהוי אסמכתא גם לגוף קנין השדה. ונראה שלזה כתבו שהנכון כפירוש השני. אבל עכ"פ מוכח מפירוש ראשון דלא ס"ל דין הרשב"א הנ"ל. ואף הראב"ד שמפרש כפירוש שני. היינו מצד דס"ל דהיכא שאמר בלשון קנין אף אפותיקי לא הוי ע"ש בשטמ"ק בשם הראב"ד. ולכאורה ראיה מזה דלא ס"ל כהרשב"א רק שיש לדחות שטעם הראב"ד בזה מפני שלא נתכוין לעשותה אפותיקי רק להקנותה לו וכיון דלענין קנין הוי אסמכתא. אין שייך כלל לעשותה אפותיקי ועכ"פ מדברי הרמב"ן מוכח דלא כהרשב"א. ויש לדחות שכוונת הרמב"ן שם דהויא אפותיקי מצד שעל סמך קרקע זו נתן מעותיו. אבל לא מצד דיבורו שאמר שתהא השדה שלו יעו"ש בלשון הרמב"ן. וע' כעין זה בב"מ ע"ז ע"ב גבי עייל ונפיק אזוזי כתבו שם כמה ראשונים דהוי בתורת גוביינא וגובה מהשדה שקנאה שעליה נתן מעותיו וע' סי' ק"צ ובנתיבות שם אכן עדיין יש להוכיח זה מפירש"י בב"מ ס"ו ע"ב שכתב דאם אמר שתוך ג' שנים אם לא יפרע לא יהא לו פרעון אלא מזו ואם לא יפרע אחר ג' שנים תהא כולה שלו. דלענין אפותיקי לא הוי אסמכתא ולענין קנין הוי אסמכתא. אף שאמר שני הדברים כאחת וכעין הא דתשובת הרשב"א הנ"ל שאמר שאם לא יקיים כדברי הפשרנים שיתן קנס מחצה לבנין העיר ומחצה להבעל דין. וכ"כ הסמ"ע סי' ר"ז סק"כ דהיינו הרבותא לפירש"י דלא נימא דכיון שכללם בדיבור אחד נימא מדלענין קנין הוי אסמכתא תיהוי כאסמכתא גם לגבי אפותיקי. ויש לדחות דשאני התם דהוי לזמנים מיוחדים דלאפותיקי שויא אף תוך ג' שנים ולהקנותה אמר רק אחר ג' שנים. אכן בכ"ז פשטות לשונות הפוסקים נראה דלא ס"ל האי סברא. וכן גבי ערבון אף שישבנו לעיל. מ"מ משמע דאף שאמר רק אכפול לך ערבונך ג"כ קונה רק נגד הערבון אף שהקנין הוא רק מצד דיבורו זה. ע' לשונות הפוסקים הובאו בב"י סי' ר"ז. וכ"נ דעת הסמ"ע סי' ר"ז ס"ק כ"ד כ"ה ע"ש. וכ"כ בשטמ"ק ב"מ מ"ח ע"ב בשם כמה ראשונים דלר' יהודה קנה כנגד ערבונו אף שלא אמר רק שיכפול לו ערבונו או שאם יחזור המוכר יקנה לו ערבונו מהקרקע כנגד הכפל ע"ש. ובשם הריצב"ש הביא שאף שלא אמר בתורת קנין רק בתורת קנס. מ"מ קונה כנגד הערבון. ורק דרשב"ג פליג ובעי לשון קנין ע"ש. הרי להדיא דעתו דלא כהרשב"א בזה:
והנה המל"מ שם הביא ראיה לדין זה מתשובת הרמב"ן סי' י"ח הובאה בסי' רי"ב ס"ד דאף ששיור אינו מועיל עד שישייר בגוף הקרקע. מ"מ אם שייר לעצמו ולאחר בדיבור אחד כיון דלעצמו אמרינן שמשייר בגופה של קרקע אמרינן דלהאחר ג"כ שייר בגופה ע"ש. וא"כ ה"ה הכא אמרינן דגמר ומקנה כל הדיבור. ולענ"ד יש לחלק דשם אנחנו מודים שחפץ להקנות לאותו פלוני רק שע"פ דין אינו מועיל לפי שדירה הוא דבר שאין בו ממש ואין חל בו קנין. אבל אם שייר גם לעצמו ששם הכוונה לשייר בגופו אמרינן גם הכא דשייר בגופו ושפיר חל הקנין. וכ"כ בשו"ת הרמב"ן שם דמן הסתם אדם רוצה לקיים מתנותיו וכל שאפשר לדון כן נדון וכיון שכללן בשום צד נדון שמועיל מה שהוציא בשפתיו עכ"ל. והביא שם ראיה מהא דב"ב קכ"ט בכותב משום מתנה בין באמצע בין בתחילה בין בסוף אף לשני בנ"א דבריו קיימים. והתם נמי אמרינן שכוונתו ליתן בתורת מתנה יעו"ש. אבל בנ"ד דאמרינן דאף שאומר שיתן בכ"ז בלבבו הוא שלא יצטרך ליתן לפי שחושב שלא יגיע לידי כך ולא גמר ומקני. א"כ מה בצע בזה שכלל בלשונו דגמר ומקני. מ"מ הא ידעינן שאין חפצו בזה שיארע כך. ולהפוסקים דאיכא אסמכתא אף בדבר שחפץ שיהיה כן עב"י סי' ר"ז ובאחרונים. ס"ל דכל דאי לא סמכא דעתיה דמ"מ חושב בדעתו שלא יארע כן ולא גמר ומקני. ורק כנגד ההפסד שיש לחבירו גמר ומקני בכל גוונא. וכן בנ"ד נגד אותה טענה מאמינו בהן צדק ומוחל לו באמת. אבל שארי טענות שמחל לו אין זה רק מצד שהיה ברור בעיניו שלא יגיד בהן צדק. ומכ"ש לשיטת רב האי גאון הובא בנ"י פא"נ וש"פ הובאו בב"י סי' ר"ז דס"ל שתקנת חכמים הוא שכנגד ההפסד לא יהא לו דין אסמכתא. א"כ שפיר נימא דאיהו לא מקני מידי ורק בזה תקנו חז"ל ובזה לא תקנו. והנה לפמ"ש התו' בב"מ ע"ד ע"א דלהכי לא הוי אסמכתא בדור לו בחיי ראשך משום שיש להם תביעות זע"ז. יש לדון שאף בשארי טענות לא הוי אסמכתא. דנראה דמדמו לה לאשלם במיטבא כיון שיש לו הפסד. וה"נ יש לו תביעות אבל באמת ז"א וכוונתו כמש"ל דהוי כמקבל עליו הדין כך כיון דעכ"פ צריך לסמוך בדבר זה על דעת זולתו מפני התביעות שיש להם זע"ז וכ"מ לשונם כנ"ל:
עכ"פ נלע"ד שדעת הרשב"א דעת יחיד היא ורוב הפוסקים לא ס"ל הכי. וכ"מ דעת הב"י שלא הביא זה בשו"ע להלכה. ואפשר דאף הרשב"א לא אמרה רק לסניף בעובדא דידיה יעו"ש שהביא כמה טעמים אבל לא שיהא להלכה כן. ועוד נראה דשם גם המחצה שלבנין העיר הוא קנס רק שידע שזה יגבו ממנו ולא תועיל לו טענת אסמכתא וא"כ ניכר דגמר ומקני הקנס. אבל היכא שמתחייב במקצת מן הדין ואינו קנס וכמו גבי אם אוביר ולא אעבד דיש לו היזק מה שאפשר להכניס מהשדה. וכן בערבון שקונה כנגדו בדין וכן באפותיקי. מודה הרשב"א דבמה דהוי בתורת קנס לא גמר ומקני כיון דלא חזינן שיגמר בדעתו להקנות דבר שהוא בתורת קנס. וממילא בנ"ד נהי שלענין טענה זו שהגיד עליה בהן צדק נאמן מן הדין כיון שכבר הגיד. מ"מ לענין שארי טענות דהוי רק בתורת קנס הוי אסמכתא ולא גמר ומקני. ויש להאריך בענין הכולל שני דברים ואחד מהם אינו בר קנין וע' סי' ר"ג וסי' ר"י ס"ג ונו"ב מהדו"ק חח"מ סי' כ"ה כ"ו כ"ז וגיטין מ"ב ע"א ואין פנאי לברר שיטה זו. ובנ"ד העיקר דעל יתר הטענות מיקרי אסמכתא ול"ק. ואף לשיטת הסוברים בסי' ר"ג דמקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם. קנה גם הדשלב"ל. זהו מצד דגמר ומקני ואף שאין הקנין תופס בו מ"מ מרוצה שיקנה בדברים וכמו שיש כמה ענינים שקונה בדברים משום דגמר ומקני ועוד דשם מהני בתורת חיוב ואמרינן שכוונתו להקנות באופן המועיל דהיינו בחיוב. אבל באסמכתא הטעם דלא קנה לפי שלזה אומר שמקנה אם יעשה כך בשביל שברור בעיניו שלא יעשה כך. א"כ בעצם אינו חפץ להקנות ולזה אין תועלת במה שכולל בדבריו דבר שקנינו קנין. ורק כשמתחייב בקנס במקצתו באופן המועיל בזה כתב הרשב"א שקנה בכולו כיון דחזינן שגמר בדעתו לתת קנס בענין זה. וגם בזה נראה שדעת יחיד הוא [ובשער משפט סי' ר"ז נתקשה בסתירת דברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' ר"ז לדברי הרשב"א שהביא הט"ז ביו"ד סי' רנ"ח דבאומר שאם ישחוק יתן כך וכך להדיוט וכך וכך להקדש כשם דהוי אסמכתא להדיוט הוי אסמכתא להקדש. וגם כתב שלא מצא זה בתשובת הרשב"א. ולא הרגיש שהוא ט"ס בד"מ וט"ז וצ"ל הריב"ש כי כ"ה בריב"ש סי' רפ"א והובא בבדק הבית ביו"ד סי' רנ"ח. והשפע"מ שם תירץ דגבי הקדש הטעם דהוי כנדר שהותר מקצתו הותר כולו. וזה דוחק גדול לומר שמה שנתבטל הדיבור לגבי הדיוט נקרא הותר הנדר במקצתו. אבל באמת אחרי בקשת המחילה מהד"מ ביו"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' ר"י ומהט"ז יו"ד סי' רנ"ח והשער משפט סי' ר"ז שכולם הבינו בכוונת הריב"ש שלזה לא קנה ההקדש משום שכלל יחד עם ההדיוט ודימו זה לקני את וחמור. דבאמת הרואה בגוף דברי הריב"ש יראה שכוונתו פשוט דמה דהוי אסמכתא גבי הדיוט הוי אסמכתא גבי הקדש. ורק אם אמר בלשון אתן הוי נדר וז"ל הריב"ש וגם שבכאן לא אמר זה שיתן לעניים שנאמר שיש לו לקיים נדרו אלא אמר בקנס כך וכך למלך יר"ה כך וכך לעניים ובלשון זה דין העניים כדין ההדיוט וכל שההדיוט לא זכה מחמת שהוא אסמכתא גם העניים לא זכו עכ"ל. הרי מבואר כוונתו שכיון שלא אמר לשון נתינה רק לשון בקנס אין כאן לשון נדר והוי אסמכתא כמו בהדיוט. וממילא דה"ה אם אמר בקנס כך וכך לעניים לחוד ג"כ הוי אסמכתא ופטור לפי שלא אמר לשון נתינה ואין כאן נדר וז"ב. והב"י בבד"ה שם העתיק לשון הריב"ש לענין אי יש אסמכתא בהקדש ונראה שם שהבין כמ"ש ואינו דמיון להא דהרשב"א ואקצר]:
ומה שיש עוד לדון בזה דבאמת אסמכתא שייך רק בדבר שתולה בעצמו שהוא יעשה איזה דבר. אבל בדבר שתולה בחבירו שחבירו יעשה לא שייך בזה אסמכתא וכ"כ הרשב"א בתשובה שהביא הב"י סי' ר"ז מחו' מ"ו וכ"כ כמה ראשונים. וא"כ כשאומר דור לי בחיי ראשך הרי תולה בפעולת חבירו. וי"ל דשאני הכא שהוא יודע בעצמו שהאמת אתו וברור בעיניו שהלה לא ידור על שקר. ולזה הוי אסמכתא דלא גמר ומקני. וגם דמ"מ במה קונה הלה כיון שלא עשו ע"ז שום קנין. ורק על אותה טענה עצמה הוי כקיבל עליו דין זה וכמו נאמן עלי אבא וכמש"ל:
ועדיין י"ל דהו"ל כמבטיח לו שכר פעולה דבאמת כל איש ישראל מתרחק מן השבועה ואביזרהא אף על האמת ורק במקום שיוכל להציל עי"ז כספו יתרצה לישבע או לידור וא"כ הכא על סמך זה עשה פעולה זו בשביל שהבטיח לו למחול כל תביעותיו. וא"ל דדמי לאומר העבירני במעבורת ואתן לך דינר זהב דאין לו אלא שכרו ז"א דשם אומר משטה הייתי בך. אבל כאן מודה שמתחילה אמר זה באמת. ועוד דשם ג"כ אם כבר שילם לו א"צ להחזיר כדקי"ל בח"מ ס"ס רס"ד. והכא הרי הא מוחזק בתביעותיו. ואף שיש לחלק בין מוחזק מקודם לנתן לו. מ"מ הכא שאמר לו מקודם שמוחל לו על תביעותיו דמי לנתן. ועוד דשם העיקר מדין אונאה נגעו בה שניכר לכל שהוא יותר מכדי שהדעת טועה ע' נתיבות סי' רס"ד שהסביר ענין זה ואכמ"ל בזה. אבל הכא יש אנשים שלא ישבעו או יגידו על הן צדקם אף בעד כל חללי דעלמא וא"כ אין לזה שיווי ניכר ודמי למ"ש הרמ"א ס"ס רס"ד שבדברים שדרך העולם ליתן הרבה חייב ליתן לו כמה שהבטיח יעו"ש:
דבנ"ד אין הפעולה לתועלתו. בכ"ז הא גם בזרוק מנה לים ואשלם לך דעת כמה פוסקים שחייב מדין ערב. ואף שיש לחלק דשם הוא נפסד ממון ושייך חיוב מדין ערב. אבל הכא אין לו הפסד וגם לא עשה לתועלתו. וא"כ במה נתחייב ז"א דשכר פעולה חייב אף שאין לו הנאה וכדקיי"ל בב"מ ע"ו ובח"מ סי' של"ו ס"א שהשוכר את חבירו לעשות בשל חבירו ואמר לו שכרך עלי שכרו עליו וא"י לומר טול מה שעשית בשכרך ואף בהפקר הדין כן ע"ש ובדף קי"ח וכן בכל פעולה שיאמר לחבירו שיעשה איזה פעולה וישלם לו בשכרו כך וכך. אף שאין לשום אדם תועלת בפעולה זו בכ"ז חייב לשלם לו ורק אם הוא יותר הרבה מכפי שכרו יכול לומר שמשטה הוא בו כמו גבי מעבורת. ובזרוק מנה לים שנחלקו הפוסקים היינו משום דשם לא הוי שכר פעולה רק מדין ערבות. וכן בשבור כלי זו ע' ב"ק צ"ג:
אכן נראה דבנ"ד לא הבטיח לו זה בתורת שכר רק שמקבל ע"ע זה בתורת קנס ובתורת גוזמא מפני שהיה ברור לו שלא יגיד בהן צדק. ואף שהלה הגיד ההן על סמך דבריו י"ל דאיהו אפסיד אנפשיה שסמך על דבריו ולא עשה קנין גמור באופן המועיל. וכן מצינו בשנים שהמרו זא"ז ומשחקי בקוביא ובפספסים ע' ח"מ סי' ש"ע ס"ב וסי' ר"ז סי"ג דהוי אסמכתא אף שעי"ז שמבטיח לו שיזכה הוא מטריח א"ע בעסק זה ומשתדל לנצח את חבירו וזה פרנסתו. ואילו לא הבטיחו לזכות לא היה מתעסק בזה. ובכ"ז הוא פטור מצד שלא הבטיח לו זה בתורת שכר פעולה רק בתורת קנס מצד שלפי דעתו ברור שינצח את חבירו. ולזה בנ"ד נראה דלענין מחילת שארי טענות הוי אסמכתא ויוכל לחזור בו. וע' ח"מ ס"ס קכ"ט שאם הבטיח לאחד שכר בשביל שיהא ערב בשבילו פטור אח"כ מלתת לו השכר. ומקורו מתשובת הרא"ש כלל ס"ד. וביאר שם הטעם דכיון דאין דרך ליטול שכר בעד זה ה"ז דומה להא דמעבורהת ולהא דשסף נהר חמורו. וביאר בקצה"ח שם שא"צ ליתן לו שום שכר דלא כהתומים ע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד שאין דרך ליקח שכר מרעהו בעד זה שישבע או יגיד בהן צדק. וודאי פטור. ורק מגוף הטענה ההיא פטור שכן דרך לפטרו בעד זה והיינו הא דדור לי בחיי ראשך. ובאשר אינני במצב בריאותי ההכרח לקצר:
סימן קנו
כמה פעמים בא לפני מי שמוכר כל נכסיו או מוכר ברע לגאול ביפה וכדומה שאין להמצרן על הלוקח דינא דב"מ. ובכ"ז אם באו שניהם ליקח פשוט שהמצרן קודם. והנה הלוקח קנה מהמוכר רק בכסף וצריך עוד לכתוב שטר וידוע דעת הפוסקים שאף בקרקע יש דין מש"פ אם יחזור בו המוכר. ועתה בא המצרן ליקח אם רשאי או מחויב המוכר למכור להמצרן ואין עליו מש"פ נגד הלוקח. או מחויב לגמור קנינו עם הלוקח:
והנה לכאורה נראה דכיון דקיי"ל שהמצרן אין דינו עם המוכר רק עם הלוקח וכמ"ש הסמ"ע בסי' קע"ה סק"ז וסקל"ח וס"ק ס"ז. וכ"כ הראשונים דלהכי במוכר לעובד כוכבים ליתא לדינא דבר מצרא מפני שעל המוכר אין דין מצרנות. עי' בעה"ע דין מצרנות. ואף כשבאים לכתחילה ליקח ג"כ מוטל על השני שלא יקח כדי שיקח המצרן. אבל המוכר יכול למכור לכל מי שרוצה. וכן הסמ"ע בסקל"ח איירי שם בבאים לכתחילה לקנות ע"ש. וכשלקח הלוקח אמרינן שהוא כשלוחו של המצרן כדאיתא בש"ס. וא"כ בנ"ד המצרן אין לו דין עם המוכר והלוקח תובעו שיגמור את מקחו וע"ז יש עליו מש"פ. והמצרן לא יוכל לתבוע כיון שכבר קנה ואינו שלוחו במקח זה כי אין כאן דין מצרנות:
ולכאורה קשה ממ"ש הפוסקים והובא בח"מ סי' קע"ה סל"ד שאם אין המצרן שם יודיע המוכר לב"ד שיודיעו לאוהבי וקרובי המצרן ע"ש. הרי נראה שגם על המוכר מוטל חיוב זה דמצרנות. וכ"נ מהא דלכתחילה המצרן קודם משמע שזה מצוה על המוכר. וראיתי שהרגיש בזה הפרישה שם בסעיף נ"ד על מ"ש בטור בשם הרא"ש שאם רוצה למכור כל נכסיו א"צ המוכר להודיע למצרן שמא בתוך כך ימלך הקונה והקשה הפרישה דהא בלא"ה אין מצות מצרנות מוטלת על המוכר. ותירץ לפי ששום לוקח לא יקנה מפני שירא שהמצרן יקח ממנו לזה דרך המוכר להודיע למצרן ולכן כתב דבענין כזה לא תקנוה עכ"ד. וכעין זה כתב בסמ"ע ס"ק ס"ג. ודבריו צ"ע דלמה להרא"ש והטור להזכיר ההודעה למצרן שאינה מדינא הול"ל כפשוטו שאין בזה דין מצרנות. והנראה בזה דהנה הטעם שאין בזה דין מצרנות מבואר בפוסקים ובפירש"י לפי שלא תקנו מצרנות במקום שהוא רעה למוכר. והיכא שרוצה למכור כל נכסיו יש רעה להמוכר כשימסרו השדה להמצרן שלא ירצה הקונה לקנות שאר השדות ע"ש. וכן כשבן המצר במדינה אחרת יהי מזה רעה להמוכר שייראו לקנות שמא יבוא המצרן לאחר זמן ויוציא ממנו וכמ"ש הרמב"ם בפי"ד מה' שכנים והובא בטור סמ"ט. רק שקשה דהא אפשר בתקנה שישמור המוכר א"ע שלא יצמח לו רעה מזה. והיינו שיודיע מקודם להמצרן אולי יחפוץ גם הוא לקנות כל השדות. או כל המצרנים יקח כ"א שדה אחת. ואם לא יחפוץ אזי יאבד זכותו כדקיי"ל בסעיף ל"א ובטור סמ"ז בשם הרמ"ה ובב"י בשם הג"א. ולזה תירץ הרא"ש דכיון שאין מצוי קונה כזה שיקנה כל שדותיו ביחד יש לחוש שבתוך כך שיודיע למצרן יחזור בו הלוקח ושוב לא ימצא אחר וכן אין לטעון על הלוקח שהיה לו לשאול למצרן. כי אם נטיל זה על הלוקח יחזור בו בתוך כך ויוגרם רעה להמוכר. והג"א כתב באמת דלפירש"י אם בא המצרן ורוצה לקנות כל השדות או המצרנים קונים כל השדות כל אחד שדה אחת שפיר המצרן קודם. והיינו כמש"ל דבזה אין רעה להמוכר רק הרא"ש וש"פ הובאו בב"י חולקים ע"ז וס"ל דאינו קודם לפי שיש לחוש שיירא הלוקח מהמצרן ולא יקנה. ואף שיכול המוכר להודיע להמצרן בכ"ז יש לחוש שבתוך כך יחזור הקונה כי קונה כזה אינו מצוי:
[וראיתי בנתיבות סקל"ד על מ"ש בש"ע שם שאף אם המצרן חפץ לקנות כל השדות בכ"ז א"י לסלק הלוקח וכתב הנתיבות שאם באו כל המצרנים וכל אחד חפץ לקנות שדה אחת הם קודמים. נראה שהבין שמ"ש הסמ"ע שם בשם הג"א לדעת רש"י הוא דרך פירוש על הש"ע. ובמחכ"ת ז"א דההג"א חולק על דעת המחבר וכמבואר בב"י ואפשר לומר שדעתו דל"פ הרא"ש וההג"א. דכיון דסברת הרא"ש הוא מפני שאין מצוי מי שיקנה כל השדות יחד. לזה היכא שכל מצרן קונה שדה אחת שפיר מצוי שיקנה שדה אחת והו"ל להמוכר להודיעו וכנ"ל. אבל ז"א דעיקר הסברא שהלוקח הוא ודאי והמצרנים הם ספק. ורק בשאר מכירות אין חוששים שלא ימצא קונה אבל במוכר כל נכסיו חוששים לזה מפני שאינו מצוי. ובשטמ"ק מבואר דכמה מצרנים גרע ממצרן אחד שרוצה לקנות כל השדות. ונראה מדברי הנתיבות שכיון להעתיק דברי הסמ"ע ולא הרגיש שהסמ"ע הביא זה בתורת פלוגתא על הש"ע]:
ולזה גם גבי הא דהמצרן אינו במדינה קשה דהא אין זה רעה להמוכר דהא יכול להודיע לקרוביו ואוהביו של המצרן דנהי דלהמצרן עצמו אם יודיע יעבור לו זמן גדול והיא רעה לגביה אבל הלא יוכל להודיע לקרוביו שבעיר. ולזה כתבו הפוסקים שבאמת צריך המוכר להודיע לקרובי המצרן אם חפץ להנצל שלא יירא הלוקח מהמצרן וכמש"ל. ובחיבורי ח"א סי' צ"ב הסכמתי להסמ"ע ס"ק ס"ג ע"ש באות ח'. וכעת נראה עיקר כמש"ל:
עכ"פ שמענו שאין על המוכר דין מצרנות. ומה שלכתחילה המצרן קודם היינו ג"כ מצד שהלוקח אינו רשאי ליקח במקום המצרן. וגם די"ל שהמוכר שמוכר ללוקח במקום שהמצרן עומד ורוצה לקנות הוי כמסייע ידי עוברי עבירה שהלוקח עובר על תקנת חז"ל ועובר על לפ"ע מדרבנן וע' בחיבורי ח"א סי' ק"ג בזה. וכ"כ הסמ"ע בסק"כ בשם הב"י דלכתחילה האיסור על הלוקח יעו"ש. וכ"כ הש"ך בסק"ה שהמוכר יכול לומר שאם המצרן יקח השדה אינו מוכרה כלל ואף שנשבע למוכרה:
ובנ"י פ' המקבל כתב בשם הר"ן דאף שהמצרן חפץ לקנות כל השדות אין שומעין לו דלפעמים לא ימצא למי למכור כולם אם לא ימכור לזה. וכיון דאפשר דמטי מינה פסידא לא תקנו דינא דב"מ עכ"ל. נראה מזה שהטעם דלא פלוג בזה כדי שבשום פעם לא יבוא הפסד למוכר מזה וכ"כ בחיבורי ח"א סי' צ"ב אות כי אם לפעמים יהא דין מצרנות יירא הלוקח לקנות כי הוא א"י פרטי הדינים בזה. וממילא דבנ"ד אם יוכל המצרן לסלק הלוקח אחר שעשה התחלת קנין יהא פסידא להמוכר. כי הלוקח לא יחפוץ לקנות שמא יסלקו המצרן כי הרבה פעמים מעמיד הקונה על התחלת קנין באשר המוכר לא יחזור בו ולא יקבל ע"ע מש"פ:
ועוד דהא איתא בהג"א פ' המקבל והובא בש"ע סי' קע"ה סמ"ג דבכל הנהו (דליכא בהו דדב"מ אף לכתחילה אין המצרן קודם. ואף שדקדק שם מפירש"י שלכתחילה המצרן קודם והובא דיעה זו ג"כ בש"ע שם. מ"מ בספק פלוגתא וודאי שאין המצרן מוחזק למנוע הלוקח כי הוא בא בספק תקנה דהוי לקולא כמבואר בפוסקים. ואף שכתב הב"י ס"ס קע"ה והובא ברמ"א סמ"ה דלכתחילה המצרן קודם בספק. היינו היכא שהספק הוא אף לענין דיעבד. כי שם יש כמו ס"ס. די"ל דאף אם בדיעבד אין כאן דדב"מ מ"מ לכתחילה המצרן קודם. אבל בנ"ד שהספק הוא רק על לכתחילה וודאי שאין מוחין ביד הלוקח. ובאמת צ"ע מש"ש הב"י בספק שאומרים להמוכר שימכור למצרן דהא על המוכר אין מוטל כלל דין מצרנות כמש"ל. וצ"ל שאין זה בתורת דין רק כמ"ש קצת פוסקים גבי שכן וקרוב דהוי רק מדרך מוסר למוכר עב"י סע"ד בזה ומכ"ש בנ"ד שכבר קנה הלוקח לענין מש"פ נראה ברור דגם רש"י מודה שאין כאן דדב"מ דשם עיקר הטעם שכיון שבאים שניהם יחד וא"צ להמתין על המצרן. שוב ליכא פסידא למוכר ע"ש בהג"א שדקדק זה מלשון רש"י שכתב שאם ימתינו עד שיודיעו המוכר יחזור בו הלוקח. וא"כ גם בנ"ד כיון שלא בא בשעה אחת עם הלוקח. שוב ליכא דדב"מ דיש לחוש לפסידא דמוכר שהלוקח לא יחפוץ להתחיל בקנין. כי יפחד שמא עד שיכתוב השטר ויגמור הקנין יבוא המצרן. וא"ל שיוכל לעשות תיכף קנין גמור כגון כסף בשכירות. ואף במכירה יתנה שיוגמר הקנין בכסף לבדו וכמ"ש הפוסקים דמהני במתנה. ז"א דאפשר שאין לו כסף בעת מעשה או שאינו חפץ שיוגמר בלא שטר דלא סמכא דעתו. ודברי ההג"א צל"ע דלענ"ד אין ראיה מפירש"י וגם רש"י ס"ל שבשביל שאין פנאי להודיע להמצרן סילקו לגמרי דין מצרנות. והרי הרמב"ם כתב ג"כ הטעם בפ"ב מה' שכנים שלא יקנה לפי שיירא שיוציא מידו המצרן. בכ"ז כתב הב"י ס' קע"ה דס"ל דאף לכתחילה ליכא דדב"מ. והיינו כמ"ש שמשום טעם זה סילקו מכאן לגמרי דדב"מ. וכן כתבתי בחיבורי ח"א ס' צ"ב אות ז' שרש"י אינו חולק על הרמב"ם. וכן בדין דמה שייך לומר שרש"י כיון שלא יצטרכו להמתין עד שיודיע למצרן כיון שע"פ דין אין זה מוטל על המוכר. ורק הכוונה כמש"ל וצ"ל לדעת רש"י דאף דבמוכר רעה לגאול ביפה וכן לכרגא ומזוני ס"ל שאין כאן דדב"מ. מ"מ במוכר כל שדותיו ס"ל שאין לחוש שלא ימצא קונה. ואם המצרן חפץ ג"כ לקנות כל שדותיו מסלק הלוקח. וש"פ ס"ל שאין מצוי לוקח ויש למהר זה כמו במכר לגאול ביפה ואינך:
ובנמלך המוכר במצר וא"ל זיל זבין לעלמא דקיי"ל שאינו יכול לסלק אח"כ הלוקח וכמבואר בש"ע סעיף ל"א. נראה שאם תיכף חזר בו ואומר שרוצה לקנות קודם שעשה הלוקח שום קנין. וודאי יכול לחזור בו דהא עיקר הטעם מבואר במרדכי ובהג"א דלא גרע מהני ציירי והני שרו או איזיל ואטרח שאין בו דדב"מ. וה"נ יש פסידא למוכר שעתה אינו רוצה לקנות ואח"כ יחזור בו ומי ימתין על חזרתו. ועפמש"ל הדבר מבואר ביותר דהא בארנו שהוא תקנה למוכר שיודיע למצרן כדי שיהא הלוקח בטוח שלא יוציא המצרן ממנו ולא יירא לקנות. ולזה אמרינן שאינו יכול לסלק הלוקח. וא"כ קודם שקנה אין שייך שיירא הלוקח וכמבואר בפוסקים. ורק בדבר שנעשה במהירות כמו לכרגא ולמזוני ולגאול ביפה או במוכר כל נכסיו חששו בכל גוונא וכמש"ל. ולזה אם בא המצרן ונותן כסף כמו הלוקח ואין להמוכר שום ריעותא נראה שהמצרן קודם:
אכן אם כבר עשה קנין סיטומתא או כסף בלא שטר שיש דין מי שפרע אף בקרקע לדעת רוב הפוסקים. היה נראה שאז הלוקח קודם דבזה יש ג"כ פסידא למוכר דלא גרע מציירי ושרי דשם הטרחא מועטת יותר לקשור הכסף לפירוש הרא"ש שם דניחא למוכר בקשורים ע"ש מאשר פה שכבר נעשה קנין ביניהם. וכ"נ לשון הש"ס הני ציירי והני שרו דאיירי שעשה רק קנין כסף דלא קנה עד שיכתוב השטר. וכ"נ ברא"ש שם דאיירי הסוגיא בכה"ג שכתב שם שהעדים כותבים את השטר על שם המצרן מהמוכר כי הלוקח שלוחו של המצרן ע"ש והובא בש"ע ס"ו משמע דאיירי שעדיין לא נכתב השטר. וא"כ כשמדמין הפוסקים הא דלא בעינא לה להא דציירי איירי ג"כ בכה"ג. ובכ"ז פסקו שאין כאן דדב"מ:
ואם המוכר מתרצה למכרה להמצרן אחר שכבר קנה הלוקח כתב החמד"ש סי' ח' שיש בזה דין מצרנות. והביא ראיה מדמדמו לה הפוסקים לציירו ושרו ושם יכול המוכר לומר שמתרצה אף לאחר מכירה. ודבריו צ"ע דהא לאחר מכירה להמוכר שייכות בזה כיון שכבר קיבל מעותיו מהלוקח וכבר נחלקו הרמ"ה והטור בזה ע' טור סל"ח ל"ט דהרמ"ה סובר שאחר שקנה הלוקח יכול הלוקח ג"כ להקפיד על ציירו ושרו והטור חולק ועסמ"ע ס"ק ל"ח ובט"ז שם שהסכימו לדעת הטור וכ"כ שם בנתיבות. והחמד"ש כתב שם דבהני ציירי והני שרי נתחדש הדבר אחר הקנין. וז"א דהכא איירי בשעת מתן מעות כנ"ל. ואולי פירש הוא דאיירי שנעשה קנין בסודר ושטר ואח"כ נותן המעות. אבל ז"א כי מפשטות לשונות רש"י והפוסקים שם מבואר דאיירי בתחילה כשבא לקנות. וגם דהא בשעת מתן מעות נגמר עיקר הקנין וכדאיתא בקדושין כ"ו ובח"מ סי' קצ"א אם לא במוכרה מפני רעתה ע"ש. ואדרבא בשעת תחילת הקנין הוי רבותא טפי דמ"מ נדחה המצרן בשביל דבר קטן. ויותר מזה כתב הרשב"א בתשובה ח"ב סי' פ"ה דבהני ציירו והני שרי אף אם מתרצה המוכר אין מועיל כיון שדרך בנ"א להקפיד נסתלק מכאן דדב"מ. אך ש"פ חולקים ע"ז. ובב"י וש"ע לא הביא דעתו כלל וכן גבי מוכר בהקפה כתב שם הרשב"א שא"י המוכר לומר שמתרצה. ובש"ע פסקינן בס"ח דמהני ולא הביא דעת הרשב"א כלל. שוב מצאתי בשו"ת עמודי אש שחלק ג"כ על החמד"ש מהטעמים שבארנו. ורק בהא שהקשינו עליו על מ"ש דבציירו ושרו לא נתחדש אחר הקנין לא הרגיש שם. והרגיש ג"כ מה שהקשינו על הנתיבות בדין מוכר כל נכסיו. עכ"פ אם עשה הלוקח קנין למי שפרע א"י המוכר לחזור בו דדב"מ אין שייך במוכר וכמש"ל:
הארכתי בזה לפי שראיתי בש"ע ח"מ החדשים ס' קע"ה נדפס בשם הגאון מהר"ש קלוגר זצ"ל דבאמר המצרן למוכר לא בעינא ועשה הלוקח סיטומתא ובא המצרן לקנות יכול המוכר לחזור בו ואין עליו מש"פ. דעיקר טעם באמר למוכר לא בעינא שאין בו דדב"מ הוא מפני שבע"כ אין נעשה הלוקח שלוחו של המצרן. והיכא שלא עשה עדיין קנין גמור יכול המצרן לחזור בו והלוקח נעשה שלוחו על גמר הקנין וממילא אין על המוכר מש"פ כיון שאין חוזר בו מרצונו רק מצד דינא דועשית הישר והטוב ולזה המצרן קודם עכת"ד, והנה מ"ש שהטעם הוא מפני שאינו נעשה בע"כ שלוחו. הוא תמוה דהא מפורש הטעם בהג"א וש"פ משום דהוי טובת המוכר ודמי לאטרח ואייתי זוזי או ציירי ושרי וכמש"ל. והא דאין נעשה בע"כ שליח כתבו המרדכי וש"פ אהא דאם נמלך הלוקח במצרן וא"ל זיל זבין לנפשך דלא בעינא לה יעו"ש. אבל הכא שלא דבר עמו הלוקח לא שייך זה. ולזה באמת חולק רבינו שמחה על דין זה במרדכי משום שאין להמוכר שייכות בעסק מצרנות רק שהב"י הכריע דלא כהר"ש משום דדמי לציירו ושרו ע"ש ומ"ש דכיון שהמוכר חוזר מצד ועשית הישר אין עליו מש"פ. הוא ג"כ תמוה דהא על המוכר אין חל חיוב דועשית הישר כמש"ל ולא שייך לומר שחוזר בשביל זה. ואם מצד הלוקח הלא נראה מדברי מהרש"ק עצמו דלא ס"ל כהחמד"ש שהזכרנו. דאי ס"ל כהחמד"ש א"כ אם המשכיר מסכים ע"ז וכדאיירי המהרש"ק שם יכול לסלק את השוכר אף כשקנה קנין גמור. וע"כ צ"ל דס"ל כמש"ל וכמ"ש העמודי אש שהבאנו. וא"כ אינו יכול לסלק הלוקח או השוכר. ולא נשאר לנו לומר רק דכל זמן שלא עשה קנין גמור יכול המצרן לחזור מהסתלקותו ולסלק הלוקח וכבר בארנו שז"א שזה רעה להמוכר. ודמי לציירו ושרו דמשמע ג"כ דאיירי בתחילת הקנין וכמש"ל. ועכ"פ כיון שבקנין הסיטומתא או הכסף לא היה הלוקח שלוחו של המצרן כי לא היה בו דדב"מ. ממילא יכול לכוף את המוכר לגמור הקנין או שיקבל על עצמו מש"פ כי על המוכר אין חל דין מצרנות כנ"ל:
ונתברר לנו דבכל גוונא דליכא דדב"מ ואף באמר המצרן למוכר לא בעינא לה זבין לעלמא אם עשה לוקח קנין שאינו רק במש"פ אין יכול המצרן לסלקו. וכ"נ פשטות הש"ס ופוסקים שאם אמר המצרן אטרח ואייתי זוזי או הני ציירו והני שרו שהלוקח קודם. ואף שאחר מתן מעות קודם שנגמר כתיבת השטר הביא המצרן הכסף והם ממש ככסף של הלוקח. בכ"ז א"י לסלקו. ונראה שגם המהרש"ק זצ"ל לא הורה כן רק בשביל שהיו לו שם עוד טעמים שסילוק המצרן לא היה כראוי. וגם צידד שהקנין אינו כלום אף למש"פ מצד שהיה תוך הזמן יעו"ש. וז"ב בע"ה:
והנה בחיבורי ח"א סי' צ"ב אות י"ג כתבתי שבק"ס בלא שטר שקצת פוסקים ס"ל דהוי קנין למי שפרע וקצתם ס"ל שקונה קנין גמור. הוי הלוקח מוחזק נגד המצרן ויכול לומר קים לי דהוי קנין גמור. ונראה מדברי אלה אשר לשיטת הפוסקים דקנה רק למש"פ יכול המצרן לסלקו. אבל ז"א וכמש"ל. ושם אני מדבר כעין הא דמוכר לגאול ביפה ולכרגא דהרבה פוסקים ס"ל דאף לכתחילה אין המצרן קודם. ומכ"ש בספק אי הוי קנין גמור דהוי ס"ס לטובת הלוקח דוודאי כ"ע מודו שאינו מסלקו. ורק כתבתי זה לומר שאף להרוצה לחלוק על דין זה ולומר דבמש"פ יכול לסלקו או דבק"ס ליכא אף מש"פ. בכ"ז א"י לסלק הלוקח משום שהוא כמוחזק נגדו. ואף שהוא ספק בגוף החזקה. כיון שהספק הוא אי הוי קנין גמור. בכ"ז כבר כתבו הפוסקים שעיקר הסברא דקיי"ל שהלוקח מוחזק הוא מטעם שהמצרן אינו בא מדינא רק מתקנה דועשית הישר והטוב. ואף דמי שפרע הוא ג"כ תקנת חכמים. בכ"ז הא קנין כסף הוי מדאורייתא וכן קנין סודר. ורק משום דלא סמכא דעתו אמרינן שלא קנה עד שיכתוב השטר. וכבר כתב הר"ן בפ"ק דקדושין דהיכא שכותבין שטר ראיה קונה הקרקע למפרע משעה שנתן הכסף יעו"ש. ושטרי דידן ג"כ שטרי ראיה נינהו לדעת הקצה"ח ר"ס קצ"א. ובפרט אצלינו שעושים שטרות בדיניהם נלע"ד וודאי דהוי רק לראיה ולבטחון ולא לקנין ואכמ"ל בזה:
שוב ראיתי בשו"ת רשמי שאלה סי' נ"ה שכתב ג"כ שאף שקנה רק למש"פ. מ"מ אין קדימה למצרן במקום שא"י לסלק הלוקח אף שלכתחילה המצרן קודם ע"ש והובא בפ"ת ס' קע"ה ס"ק כ"א. והראו לי אחר כותבי בספר מלבושי חח"מ סי' ב' שכתב שתלוי אם הלוקח ידע בעת שקנה שהמוכר מוכרה לגאול ביפה או בקרוב או ששאל להמצרן ואמר זיל זבין ע"ש. והנה ת"ל בחיבורי ח"א סי' צ"ב הרגשתי בזה והוכחתי שז"א. ע"ש באות ט' י'. ושם רצה לישב דברי הנתיבות שהזכרנו. והרואה יראה שאינו מספיק כלל ואקצר:
סימן קנז
ע"ד אשר חפץ לדעת דעתי בדבר אשר אחד המציא לעשות מים מתוקים ומריחים והשיג רשיון ע"ז מבית מועצות הרפואה בווארשא ומובן כי דרוש לזה עמל והוצאה לא מעט. והדפיס ניירות שקורין עטיקעטין להדביק על הכלים של מים הנ"ל ובניירות הנ"ל מפורש שמו והרשיון מהממשלה ע"ז. ועתה קם אחד הדר במרחק ט"ז פרסה ממנו והדפיס עטיקעטין כמתכונת של איש הנ"ל ועושה ג"כ מים הנ"ל ומדביק עליהם עטיקעטין שכתוב בהם שם האיש הנ"ל. וטוען הראשון שאינו רוצה שהלה יהנה מזכותו שהשיג רשיון מה שעלה לו בטורח והוצאה. וגם כי עי"ז תתמעט פרנסתו. כי אם לא ימכור הלה אזי ימכור הוא למקומות ההם. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים. והנה טרדותי כעת עצומות וגם רעיוני טרודים מסיבות שונות ומעכ"ת נטל עלי להשיבו בהקדם האפשר. לזאת אשיב בקוצר:
הנה בב"ק כ' ע"ב איתא דהמקיף חבירו מג' רוחות ועמד ניקף וגדר רביעית מגלגלין עליו הכל דגלי דעתו דניחא ליה בהוצאה וכמ"ש התו' שם ד"ה טעמא וכ"כ טוש"ע ח"מ סי' שס"ג ס"ח דכל שגילה בדעתו שניחא לו באיזה הוצאה משלם הכל. וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד דכיון שמדפיס העטיקעטין כמו של פלוני הרי חזינן דניחא לו בהוצאה וממילא יתחייב לשלם חלק בהוצאות הראשון על הרשיון. ולכאורה יש לחלק דשם נהנה מגוף ממונו שנהנה מגדר שלו ממש. אבל בנ"ד אינו נראה משלו מאומה. דהא גוף הנייר ששלחה הממשלה להודיע שנותנים רשיון לפלוני מונח במקומו. רק יש מזה גרם הנאה להשני שע"י שמדפיס הניירות על שם הראשון אין מוחים בידו לעשות סחורה זו. וכן מצד שכבר נתפרסם טיב סחורתו של ראשון. אבל ז"א דאטו שם נהנה מגוף הגדר. והלא התו' פירשו בב"ק שם שהגדר הוא סביב שדות המקיף ומבואר בח"מ סי' קנ"ח דבכה"ג אין חלק להניקף בגוף הגדר ורק נותן למקיף דבר מועט כפי שנהנה ע"ש. וא"כ הוי הגדר רק כמבריח ארי שמונע ממנו היזק ראיית בני רה"ר והיזק כניסת בהמות וגנבים וע"ש בנתיבות סק"ד. ובכ"ז מחייבינן ע"י גילוי דעת:
ובאמת סברא דגילוי דעת צריכה ביאור דמה מהני גילוי דעתו לחייבו בשביל זה. וכבר נתקשה היש"ש בפ"ב דב"ק סי' ט"ז וחלק על דין זה ע"ש. ועו"ק מהא דקיי"ל בב"ק כ"א ע"א שאם שכר הבית מראובן ונמצא של שמעון אם לא קיימא לאגרא פטור מלשלם וכן קיי"ל בח"מ סי' שס"ג ס"ט וקשה דהא גילה דעתו דניחא לו בהוצאה. והנ"י בשם הרמ"ה הרגיש בזה ותירץ שלא גילה דעתו לתת רק לראובן ולא לשמעון והוא קשה דהא גם בעמד ניקף גילה דעתו רק לעשות הוצאה על הכותל ולא לתת להמקיף. וכן בתו' בב"ב ה' ע"א ד"ה אע"פ כתבו דלהכי בסמך לו כותל מגלגלין עליו את הכל משום דגלי דעתא דניחא לו בהוצאה ומייתי ראיה שם מהך דעמד ניקף. והרי הכא לא גילה דעתו רק לעשות הוצאה על כותל בשלו ולא לתת להלה שעשה כבר כותל. ושם איירי אף אם הגביה הכותל רק על חלקו דהא י"א שמעכב עליו שלא יגביה רק על חלקו וכדאיתא בח"מ סי' קנ"ז ס"ט. וכמ"ש הראב"ד בפ"ג מה' שכנים והרמב"ן בחידושיו דאיירי בהקיף המקיף על קרקע שלו וכ"ה דעת התו' בב"ק שם כ' ע"ב שפרשו שהקיף מבחוץ בינו לרה"ר. ואף הרמב"ם שם מודה שנותן דבר מועט לפי מה שנהנה וכמבואר בח"מ ס' קנ"ח ס"ו וקשה כנ"ל [והקצה"ח בסי' קנ"ח ס"ו כתב דלהרמב"ם דס"ל דאינו משלם מחצה רק כשהכותל על מקום של שניהם לק"מ קושיית התו' בב"ק כ' ע"ב למה חייב הא זה נהנה וזה לא חסר. דכיון שעי"ז שמגלה דעתו דניחא לו זוכה בחצי הכותל. א"כ שפיר חסר וצריך לשלם. ולענ"ד אינו מספיק דהא גם הרמב"ם מודה שצריך לתת כפי מה שנהנה אף אם בנה הכותל על שלו. ותקשה ע"ז קושיית התו' כנ"ל] ועוד הקשה היש"ש מסוגיא דב"ק צ"ז דמשמע שאף אם נחת לאגרא מ"מ אי לא עביד לאגרא פטור מלשלם השכר רק אם יש פחת יעו"ש. וזה יש לדחות לענ"ד דבלישנא קמא שם איירי בלא נחית אדעתא דאגרא ולא בגזלנותא רק סתמא. וכן פירש"י ד"ה עביד לאגרא ע"ש. אבל אי גלי דעתא להדיא דנחית אדעתא דאגרא וודאי חייב. ועכ"פ קושיות הראשונות קשה: