אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר

חלק יורה דעה

סימן פח

כבוד ידידי הרה"ג וכו' מוה' נחמי' נ"י הגאבד"ק ראדזימין

ע"ד אחד שיש לו מים בכיס הביצים ונעשה הכיס גדול וכבד עד שקשה עליו ההילוך וכן קשה עליו קושי האבר וכשמוציאים הרופאים המים מתרבים שנית בימים מעטים. ומספטף מ"ר תדיר. והחליטו הרופאים שהמים הם סביבות ביצה השמאלית וההכרח לכרתה. ואומרים שיוכל להוליד אח"כ והאריך מעכ"ת אם מותר לבוא בקהל וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה בענין זה כבר האריכו האחרונים וכמעט לא הניחו מקום וגם כי אנכי חלוש כעת ל"ע לזאת אכתוב דעתי בזה בקוצר:

הנה בענין זה יש ו' שיטות. שיטת הרמב"ם ודעימיה דבידי אדם פסול אף בביצה אחת. וע"י חולי מיקרי בידי שמים ואף כשההתחלה היה ביד"ש ואח"כ נכרת ביד"א וכמ"ש היש"ש פ' הערל סי' ט' בכוונתו. שיטת ר"ת ודעימיה להכשיר בביצה אחת אם ניטלה. ורק בנפצעה ואח"כ ניטלה מחמיר והר"י ודעימיה מכשירים אף בנפצעה ואח"כ ניטלה ע' תו' יבמות דף ע"ה וברא"ש וש"פ. שיטת הרא"ש ודעימיה דע"י חולי מיקרי ביד"א. שיטת הבית מאיר והחת"ס סי' י"ז וחוט המשולש סי' י"א דהיכא שנתמסמסה הביצה או שבתה מפעולתה ע"י חולי מותר לבוא בקהל אם יכרתו אותה. שיטת היש"ש פ' הערל סי' ח' שאף להפוסלים בביצה אחת. זה רק אם נכרתה בשביל חולי שבגוף הביצה. אבל אם נכרתה ע"י רופאים בשביל חולי שבמקום אחר בגוף. אמרינן שהרופאים יודעים לכרות באופן שלא יזיקו לשביל הזרע. ולזה כשר לקהל ויכול להוליד ולכאורה דברי היש"ש סותרים זא"ז שהרי כתב בסימן ט' שאם נכרתה בשביל חולי שבביצים כשר. ונראה דבסימן ח' כתב זה לשיטת הרא"ש ודעימיה שע"י חולי מיקרי ביד"א. ועכ"פ אם סופו ביד"א מיקרי ודאי ביד"א (ובזה מבואר מה שהביא הרא"ש ראיה מהירושלמי שנתקשו האחרונים בזה ע"ש ובירושלמי שם]. אך ז"א דלבסוף כתב זה גם להרמב"ם וצ"ל דבסימן ט' איירי באופן שנהמסמסה מחמת חולי והוי כאלו ניטלה יעו"ש בדבריו. ובסימן ח' מיירי בחולי שבביצה אבל עדיין לא נתמסמסה ולפ"ז מוכח מזה דלא כהב"מ שכתב לצדד דעומד לכרות ככרות דמי. ומבואר שם אף שלא נתמסמסה ע"ש. ובלא"ה סברתו צ"ע דאטו בשביל שרפואתו בנטילת הביצה יוכשר עי"ז לקהל. כיון שיטלוה ביד"א. וזה לא דמי כלל לדאמרינן בעלמא כל העומד לזרוק ולפדות וכדומה ולדבריו נכשיר באם זרקו פסולים דהא כבר הוי כזרוק. ויש לדחות זה כמובן. ואקצר באשר בגוף דין דכל העומד לא קיי"ל הכי: וע' בשעה"מ פ"ד מה' גירושין ובשער אפרים סי' א' וח"ס סי' מ"ו] וראיתי אחרונים שהעתיקו דברי היש"ש ולא דקדקו במחכ"ת בדבריו כראוי:

והנה בנ"ד לשיטת ר"ת שמכשיר בביצה אחת. פשוט שמותר לבוא בקהל. וכבר החליטו כל האחרונים להורות כדבריו למעשה וביחוד האריך בחוט המשולש סי' י"א בזה. ולכאורה יש לחוש שמא נימוקה ביצה מחמת חולי והו"ל נפצע ואח"כ ניטל שר"ת מחמיר. ואין לחלק בין נימוק לנפצע. דא"כ יקשה על ר"ת למה נימוקה ביצה אחת פסול כמ"ש הפוסקים ע' ביש"ש ובנ"י ובאה"ע סי' ה' והוא מפורש בירושלמי פ' הערל ה"ב נימוקה לשוק יחיד. וכ"כ התו' דף ע"ה דגם סיפא דברייתא הוי אפילו בביצה אחת וכ"כ הנו"ב סי' ו'. והאחרונים לא הרגישו שכ"ה בירושלמי כנ"ל. וע"כ צ"ל דנימוק דינו כנפצע וכמ"ש הנו"ב שם דנפצע אינו דווקא ע"י מכת חרב וכן קיי"ל ביו"ד סי' מ"ג מ"ד גבי טחול וכליות שנימוק הוי כנחתך ע"ש ואף דהכא נימוק מחמת חולי והוי ביד"ש לדעת הרמב"ם מ"מ נראה שאין לחלק דהא בירושלמי קאמר ובלבד בשלימין ומפרשו התו' בפירוש אחד שתהא הביצה שלימה קודם שניטלה ומשמע שאם אינה שלימה אף בשביל חולי ג"כ פסול כשניטלה וכן ראיית ר"ת שם היא מטחול ובטחול אסור ניקב מחמת חולי:

אכן באמת ז"א דמי יימר שנימוקה הביצה בנ"ד ואפשר שהוא חולי בביצה אבל לא נימוקה. ועוד דשיעור נימוקה לא נתבאר בכמה. ובנו"ב סי' ו' כתב דפצוע וכרות הוי אף במקצת ודך הוי ברובו ודייק לה דאלת"ה למה לי פצוע וכרות נילף חדא מאידך ע"ש. וכן מסתבר דבכל מקום הוי רובו ככולו ומה שפירש"י שהוקטנו צ"ל ברובו ועי' בנ"י בזה. אכן גבי חסרו פירש"י בדף ע"ה ע"א אפילו כל שהו ע"ש. וצ"ל לדעת הנו"ב דזה הוי בכלל כרות. ולפ"ז בנ"ד בודאי לא נימוקה רובה. ואף בספק הלא הסכימו רוב האחרונים להתיר ספק פצוע דכא דלא כהנו"ב. ובפרט דבנ"ד יש לו חזקת הגוף דנימא שלא נימוקה דאף שיש ריעותא שיש חולי בביצה. מ"מ אמרינן אוקמא אחזקתו שלא נימוקה רובה ועדיין ראוי להוליד וכן קיי"ל בכל מקום דאף בבהמה חולה מוקמינן בחזקת כשרות ואמרינן אימור שגרונא נקטא וכבר האריכו הפוסקים בענין ריעותא מחיים ואכמ"ל בזה. וכיון שלא נימוקה רובה כשר אף שנכרתה הביצה אח"כ לשיטת ר"ת ור"י וכנ"ל. ובפרט דהרבה פוסקים פירשו הירושלמי ובלבד בשלימין שהביצה הנשארת תהא שלימה. וגם הרבה פירשו בשל ימין וממילא כשר בנ"ד:

ועוד דאי נימא דנימוקה רובה. א"כ הוי נתמסמסה. ונתמסמסה הוי כאלו אינו דהוי בשר שהרשל שהרופא גורדו וכמש"ל בשם האחרונים דבכה"ג אם נתמסמס ביד"ש כשר אף כשכרתו אח"כ. ונלע"ד דבכה"ג כשר אף בשני בצים. דמה שכורת אח"כ הוי ככורת בשר המת. ואף אי נימא דלענין לאו דמסרס חייב אף בכה"ג משום דמרבינן מסרס אחר מסרס בשבת קי"א ובכורות ל"ג ואף בנותק אחר כורת. מ"מ בנ"ד לא מצינו כלל שיופסל לקהל אם כבר ניטל גידו בידי שמים למטה מהעטרה ואח"כ ניקב גידו ביד"א. ורק גבי מסרס הוי גזה"כ לחייב בכה"ג. וזוהי שיטת הרמב"ם שהביא ביש"ש סי' ט' שאם נימוקה מחמת חולי וכרתה כשר אף שפוסל בביצה אחת. שוב ראיתי בח"ס סי' י"ז שנתקשה בהא דנותק אחר כורת. ותמהני דמנ"ל להשוות לאו דמסרס ללאו דפסול קהל ולכאורה י"ל לפי מ"ש הנו"ב סי' ו' להקשות ל"ל פצוע וכרות ותירץ לרבות במקצת. ולענ"ד דבריו תמוהים איך נוכל לעשות דרשות מדעתינו וללמוד דינים חדשים נגד הכלל דבכ"מ בעי רובו. וזה מסור רק לחכמי הש"ס. ואם באנו לדרוש יותר נראה לדרוש שבא הכתוב לאסור בכרות אחר פצוע באופן שנפצע בהיתר כגון ע"י חולי וכדומה. והוי דומיא דדרשא דנותק אחר כורת אבל באמת גם בזה אין בידינו לחדש דינים מדרשות. וגם דהא כתיב דכא באמצע וגם דהא קרא איירי כולו בידי אדם. ועכ"פ בנ"ד שפיר יש להתיר משום ס"ס. שמא נימוקה רובה ונתמסמסה מחמת חולי ושרי אף לשיטת הרמב"ם וש"פ הפוסלים בביצה אחת. ואף אי נימא שלא נימוקה רובה מ"מ שמא הלכה כהסוברים דביצה אחת כשר ובפרט דהוי בשל שמאל, ובנימוקה רק מקצת ואח"כ ניטלה כשירה אף לשיטת ר"י לשיטת המכשירים בביצה אחת. ולפ"ז בנימוקה רובה ביד"ש ואח"כ ניטלה ביד"א כשר לשיטת ר"י דהא בלא"ה הויא כניטלה כנ"ל:

וראיתי בח"ס שכתב בסי' י"ז שאם סופה להתמסמס ושבתה מפעולתה לפי דברי הרופאים. והקדימו הרופאים ונטלוה כשר לכ"ע דהוי כנתמסמס. ותמהני דכל זמן שלא נתמסמס לגמרי. ודאי לא הוי כניטלה. וגם דהא כתב הח"ס בעצמו בסי' י"ח ובכמה מקומות שאין נאמנות לרופאים בגוף פרטי רק בדבר כללי. והכא נמי איך נאמין לרופאים שאומרים ששבתה הביצה מפעולתה ושעומדת לינטל. ואפשר ימצא רופא חכם אופן לרפאות הביצה. וכדאמרינן בחולין נ"ד אי בדרו לה סמא חיי. אף שלרופאים שלפנינו אין ידוע שום סם לזה ומחליטים שתמות. ונראה דאף בספק אין להתיר משום דאיכא כנגדו חזקת הגוף כמש"ל. ואף שיש לו ג"כ חזקת היתר לקהל מ"מ הרי קודם שכרתו הביצה נולד ספק אם נתמסמסה הביצה או לא. ואז ג"כ נ"מ לדינא אם מותר לכרות הביצה שלא להכרח רפואה וכמש"ל שאם נתמסמסה הוי ככורת בשר מת ונרקב דלאו מידי קעביד. ואז ודאי אמרינן דאוקמא על חזקת הגוף שלא נתמסמסה וגם חזקת מוליד. וחזקת איסור לכרות הביצה. וממילא אח"כ שכרתוה הרופאים לרפואה ודאי דאסור לקהל כיון שכבר החלטנו מקודם שלא נתמסמס וכן קיי"ל בכל דוכתא כמבואר בפוסקים מהירושלמי פ"ז דנזיר שלוקה על חלב שהוחזק ע"פ ע"א ובלא"ה קיי"ל דחזקת הגוף עדיפא ועכ"פ בזה אין הרופא נאמן לומר שהביצה שבתה מפעולתה או שנתמסמסה. ובגוף דין דנתמסמס קיי"ל ביו"ד סי' מ"ג ונ' שאין אנו בקיאים. ואף דשם איירי לענין שחוששין שנתמסמס מ"מ נראה פשוט שגם להיפוך אין בקיאין. וגם אם הרופא נאמן נשאל לרופאים. וע"כ צ"ל שאין הרופא נאמן. ואף דאיתא בחולין נ"ג השיעור דנתמסמס שהרופא גורדו. נראה שלא תלו זה בדעת הרופא. דידוע שגם הרופאים אין דיעותם שוות בכל דבר. ורק נראה שהיה להם שיעור ידוע שבשר כזה רופא גורדו ובש"ס שם משמע דאיירי כגון שאם אוחז במקצתו לא יעלה הנותר רק יפול תילחי תילחי ע"ש וע' יו"ד סי' מ"ג בזה. והנה אם נימוק הבשר ונרקב לגמרי ודאי דהוי נתמסמס ואין ספק בדבר. אבל אם לא נימוק לגמרי הוי ספק עכ"פ ואין הרופא נאמן ע"ז. ודין זה נ"מ גם גבי טריפות אם יש שני אברים כפולים ואחד נתמסמס דאי נימא דהוי כמי שאינו כשירה. ואי לא הוי נתמסמס גמורה הוי יתרת אבר וטריפה. ובחוט המשולש סי' י"א א"ש דאיירי שם שנרקב לגמרי ע"ש. אבל דברי הח"ס שם צ"ע:

[ועוד ראיתי שם בח"ס שהביא דרשא דלא תעשו. וברש"י בשבת ק"י ע"ב פי' דדרשינן לא תיעשו. ובתו"כ פ' אמור דרשינן אדם מארצכם דמשמע ליה בכם ע"ש. ומסרס אחר מסרס לא נזכר שם כלל רק איתא שם בעל מום מנין ת"ל לא תעשו. ונראה דהיינו דקאמר מנין שאסור לסרס למי שהוא כבר מסורס ויליף מלא תעשו לשון רבים דהא זה קאי על סירוס ולא על עשיית מום בקדשים כמבואר בתו"כ שם ובש"ס בשבת שם ובמנחות נ"ו ובכורות ל"ג וזהו מקור דברי הפרישה ופירש"י צע"ק, וצ"ל דלא גרס בש"ס בכם לא תעשו. רק לא תעשו לחוד. ובאמת הש"ס הוא מתו"כ שם וז"ל התו"כ מנין אף באדם ת"ל ובכם כדברי בן חכינאי. ולא הוזכר לא תעשו ור"ח דאיתא בש"ס היינו ר' חנינא בן חכינאי דבתו"כ. וכן פי' הראב"ד בתו"כ שם דבכם היינו מבארצכם מדלא כתיב בארץ. ובאמת דרשא דבש"ס אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש קשה טובא. דהא בעינן לה להוסיף לאו בפ"ע. דנהי די"ל דלא שייך הכא אין עונשין מן הדין משום דנתוק הוי ממש בכלל כרות וכעין מ"ש התו' ביבמות ב' ע"ב ד"ה בתו דהיכא דהוי ממש בכלל זה לא מיקרי מן הדין. מ"מ בעי לחייבו על שני לאוין מיוחדים וכגון שהקריב בבת אחת ב' זתים משני בעלי מומים כרות ונתוק שחייב על כאו"א. דמכרות לחוד הוי חייב רק על אחת דהוי משם אחד וכדאיתא בכריתות דף ט"ו דבהמות לא הוו גופין מוחלקים. והשתא חייב שתים על נתוק וכרות והכא לא הוי לאו שבכללות כעין מ"ש התו' בפסחים דף כ"ד גבי לא תוכל ע"ש ד"ה דכתיב וברש"י במכות דף י"ח ע"א. וה"ה הכא מדלא כתיב לא תקריבום וכן קיי"ל בש"ס וברמב"ם שלוקה ע"ז. ואף במקריב זה אחר זה ג"כ יש נ"מ אם לא התרה בינתיים על כרות עוד הפעם רק מתחלה התרה על כרות ונתוק וכדתנן במכות דף כ"א. ויש שם מחלוקת הראשונים בכה"ג ואכמ"ל בזה. ולא שייך הכא למימר היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כדאיתא בפסחים כ"ד ובכ"מ דזה שייך רק לענין לחייב על עבירה אחת שני מלקיות משום שני לאוין. אבל הכא מגלה קרא שהם עבירות מיוחדות ויש כאן שני מעשים נפרדים רק שעשאם בב"א. והוי כאוכל חלב ודם בב"א והותרה על שניהם שלוקה ב'. ואפשר עוד בבהמה כרותה ונתוקה כגון כרות דגיד ונתוק בביצים או להיפוך והקריב ממנה עובר על שני לאוין דנתוק וכרות אף דהוי גוף אחד. אכן באמת ז"א דאין מלקות מיוחדים על כל מום ומום. והמומים המפורשים הוא רק פרטים לכלל ופרט וכלל כדאיתא בבכורות דף ל"ז יעו"ש. וקרא דלא תקריבו דגבי מעוך וכתות דרשינן בתמורה דף ז' לזריקת הדם או לבמת יחיד ע"ש וע' רמב"ם פ"א מהאה"מ ה"ד ובמפרשיו שם. וקשה לי דבנזיר ל"ד ע"ב איתא דיין וחומץ ואינך דגבי נזיר הוי פרטי לכללי שכתובים שם. ומ"מ קיי"ל שם ל"ח ע"ב שלוקה על כאו"א. ויש להאריך הרבה בזה ולבאר שיש מחלוקת בזה ובהא פליגי סוגיא דשבת והתו"כ שהזכרנו אבל אכמ"ל בזה]:

והנה דברתי עם רופא מומחה והגיד לי כי המים שבכיס אינם מחמת חולי שבביצה. רק הוא מחמת חולי שבקרומי הביצה כי הביצה יש לה כמה קרומים. ולפ"ז אין כאן כלל מקום להסתפק שמא נתמסמסה. ואין לנו צד להקל רק ע"פ שיטת המקילים בנכרתה ביצה אחת. והנה לפי דעת הבית מאיר דהיכא שצריך לכרתה לרפואה הוי ככרותה יש לצדד להקל גם בנ"ד כיון שלפי דברי הרופא עומדת לכריתה. אבל כבר בארנו שאין לסמוך ע"ז להלכה. וגם דשם איירי שנולד חולי בגוף הביצה דבלא"ה כתב היש"ש בדעת הרמב"ם דשרי לכרות מחמת חולי שבביצה ומותר לקהל וכמש"ל. מה שאם כן בנידון דידן שהחולי מחמת הקרומים. באמת דברי הבית מאיר תמוהים לענ"ד שכתב שם שאם נפסל ביד"ש עד שנחלה ומוכרח להנטל ביד"א שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצץ וניטל ביד"א אם לא יש לדמות למה דקיי"ל כר"ש דס"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי וחשיב ביד"ש וכשר עכ"ל. ומדכתב שאם נפסל מבואר דמיירי שניקב או נימוק באופן ששוב אינו מוליד וביד"א הוי פסול בכה"ג. ולזה קרי לה נפסל. ובכה"ג בלא"ה פשוט דשרי לקהל דכיון שהוא כבר סריס ביד"ש. שוב אינו נפסל במה שכורת האבר לגמרי. ולא דמי למסרס אחר מסרס וכמש"ל. ולמה הוצרך לסברא דכל העומד ליגזז. עכ"פ אין זה ענין להא דנ"ד:

ונראה דמ"מ יש לצרף דעת היש"ש שכתב דאף הפוסלים בביצה אחת מודו שאם כרתו הרופאים הביצה בשביל חולי האבן או השבירה כשר. דכיון שאין חולי בגוף הביצה יכולים הרופאים לכרות באופן שישארו שבילי הזרע קיימים ושפיר מוליד וכמו שאנו רואים באמת שמולידים. והח"ס סי' י"ז ושאר אחרונים הביאו דברי יש"ש הללו להלכה. ונהי שיש חולקים על היש"ש בזה דהא מפורש במרדכי ר"פ הערל שאם כרתו מחמת שבירה או חולי האבן אינו כשר רק לשיטת ר"ת שמכשיר בביצה אחת. מ"מ הרי יש כאן ס"ס שמא הלכה דכשר בביצה אחת. ואף לדעת הרמב"ם שמא כשר בכה"ג וכמ"ש היש"ש ולכאורה צ"ע בדברי היש"ש דמנ"ל לחדש קולא כזו בלי שום סיוע מדברי הראשונים. ואדרבה מסתימת לשונות הש"ס ופוסקים מבואר שאין לחלק ולא מצינו שנסמוך בזה על דברי הרופאים והשערתם וא"כ נתיר בכל מקום שיאמרו הרופאים שיוליד. וזה בודאי אינו וכמש"ל שאין הרופאים נאמנים בדבר איסור על גוף פרטי:

ונראה הסבר דברי היש"ש דהנה קיי"ל ביבמות ע"ה ע"ב דכרות איתא בגיד ובביצים ובחוטי ביצים וכן פצוע ודכא ע"ש וכן קיי"ל להלכה. ולכאורה קשה דבבכורות ל"ט ע"ב איתא דראב"י ור' יוסי ס"ל דכרות דגבי מומים הוי רק בגיד והכא משמע דכ"ע מודו דהוי בין בביצים בין בגיד. ואף די"ל דשם פליגי אי הוי מום שבגלוי. אבל הכא הטעם משום שאינו מוליד ובזה אין חילוק ע"ש בבכורות בסוגיא. מ"מ כל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי. וגם כיון דלשון כרות קאי רק על גיד א"כ גם הכא נימא הכי ולכאורה יש ליישב עפ"ז הא דתנן ר"פ הערל דפצוע דכא הוא בביצים וכרות בגיד. וקשה טובא דהא פצוע וכרות קאי על ביצים וגיד כדקתני בברייתא בדף ע"ה. ולפמ"ש י"ל דמתניתין אתיא כר' יוסי דמעוך וכתות קאי בביצים וכרות בגיד. אך ז"א דודאי לא אתיא מתניתין דלא כהילכתא וכן העתיק הרמב"ם פט"ז מהא"ב ובשו"ע סי' ה' ע"ש. וכבר הרגישו בזה התו' ביבמות דף ע"ה ונדחקו דשפכה אינו רק בגיד ולענ"ד זה צ"ע דכיון דהש"ס מוקי כרות בביצים ע"כ צ"ל דגם שם שייך שפכה וכמו שיבואר להלן. וצ"ל בכוונת התו' דמ"מ פשטיה דקרא משמע טפי דקאי כרות בגיד]:

ועו"ק דלמה לא נתבאר שיעור הפציעה ודכא וכרות וגבי נקב איכא מחלוקת הפוסקים אי בעי מפולש או רק עד שבילי הזרע. וקשה למה סתם הש"ס בזה. ובנימוקה פירש"י שהוקטנו הביצים ובנ"י כתב דהוי כמו חסרו. ולא פירשו עד כמה יוקטנו ויופסלו דלא מסתבר שיופסל במשהו. והנו"ב סי' ו' כתב דפצוע וכרות הוי במקצת ג"כ דאלת"ה ל"ל תרווייהו ודכא הוי ברובו. ולמעלה הקשינו עליו דמנ"ל לחדש דרשות מדעתו לפסול במקצת. אבל באמת דבריו הקדושים מפורשים בספרי פ' כי תצא אין לי אלא כולו מנין אף מקצתו ת"ל וכרות שפכה. ולכאורה אין לו ביאור דהיכי נלמד מזה אף מקצתו אבל לפמ"ש הנו"ב א"ש דיליף מיתורא דקרא. אכן הגר"א הגיה בספרי שם ת"ל דכא. נראה מזה שחולק על סברת הנו"ב וס"ל דאף בדכא סגי במקצת ולא בעי רובו. ונראה דבאמת דברי הנוב"י צ"ע דהא כרות לא הוי ידעינן מפצוע דהו"א דכרות עדיף מפצוע וכעין שכתבו התו' ביבמות ע"ה דאף דניטל כשר מ"מ נפצע פסול וכמו בטחול ע"ש. ואי כתיב כרות הו"א דפצוע עדיף שעכ"פ ישנה הביצה או הגיד ולא נכרתה לגמרי ואף דמפורש בשבת דף קי"א ובבכורות ל"ט דכרות עדיין מעורה במקצת וע"ש בתו'. מ"מ הוי, רק מעורה קצת. ופצוע עודנו מחובר כדרכו. וא"כ צריכי תרווייהו. ולזה הגיה הגר"א ת"ל דכא. ודכא היינו נימוקו שהוקטנו וכפירש"י ביבמות ע"ה. ומוכח דאף במקצת דבכולה הוי כ"ש מפצוע וכדאיתא בבכורות ל"ט ע"ב דמעוך וכתות ליתנהו ע"ש. ומוכח דהכא איירי אף במקצת ודלא כהנו"ב:

אבל עדיין צ"ע דא"כ מעכב אף משהו. ולמה בניקב הגיד ס"ל לרוב הפוסקים דבעי עד שבילי הזרע וי"א דבפ' מעבר לעבר. והרי כתב הב"ש בשם הסמ"ג דניקב הוי בכלל כרות וש"פ ס"ל דהוי בכלל פצוע ע"ש. וא"כ סגי בכל שהו וגם תמוה דכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי שיעורא. ובדף ע"ו משמע שהשיעור עד שביל הזרע כנ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב כ"ג ח"ד שאם ניקבו הביצים שיעור הנקב עד שיצא הזרע ע"ש. ונראה מקורו מהא דאיתא ביבמות ע"ה בההוא דחרזיה סילוא ונפיק כי חוטא דמוגלא ופירש"י שיצא ממנו ש"ז וקשה טובא למה לא פירש כפשוטו שיצאה מוגלא וליחות מן הביצה ובזה הכירו שניקבה הביצה. ולזה דייק רבינו ירוחם שצריך שיצא ש"ז בניקבו הביצים. ולפלא שלא הוזכר דין זה בשו"ע. אכן הא גופא טעמא בעי מנ"ל לרש"י ורי"ו האי שיעורא כיון שלא נזכר בש"ס והו"ל לרש"י לפרש באמת מוגלא כפשוטו על ליחות הביצה. וגם דברי הספרי צ"ע קצת דאף אם נגיה כהגהת הגר"א. מ"מ לא משמע דדריש מיתורא. דכל כה"ג הו"ל לפרושי ולמימר בזה"ל אם נאמר פצוע למה נאמר דכא וכו' וכידוע לשון הברייתות בכה"ג. וגם דבנקל יש לחלק בזה. ועוד דלשיטת הסמ"ג וש"פ שלוקה על פצוע לחוד ועל דכא לחוד איצטריך דכא ללאו מיוחד. ומנ"ל ללמוד אף מקצתו:

לזה נלע"ד דהא דדרשינן כרות שפכה ששופך ע"י כריתה ולא מקלח זה קאי אכולהו גם על פצוע ודכא דבעינן שיפצע או ידוך עד מקום הזרע שיהא הזרע שותת ולא יורה כחץ. וזהו שיעור פצוע דכא וכרות עד שביל הזרע. וכן ניקב שיעורו בהכי כנ"ל. ולזה פירש"י חוטא דמוגלא שיצא ש"ז. דאי מוגלא הוא ליחות הביצה עדיין מנ"ל שהגיע הנקב לשביל הזרע. ומהיכא פריך בפשיטות על מה שהוליד. ואם בדקו וראו שהגיע הנקב לשביל זרע הו"ל להש"ס לפרושי ולזה פירש"י דמוגלא היינו ש"ז. ובספרי נלע"ד לקיים הגירסא שלפנינו ת"ל וכרות שפכה כל שנכרת הגיד. ובילקוט הגירסא כל שנכרת הגיד הפוסק. ונראה עיקר כגירסת הילקוט. דלשון הספרי אינו מובן דמאי קאמר כל שנכרת הגיד. אבל לגירסת הילקוט הכוונה שנכרת עד הקרום שמפסיק בין שביל מי רגלים לשביל הזרע וכדאיתא ביבמות ע"ו שיש שני שבילים ויליף מינה שעיקר הפסול הוא מצד שפיכת הזרע. וה"ה בפצוע ובדכא השיעור עד שביל הזרע ומה שפירש"י שהוקטנו הביצים צ"ל ג"כ דאיירי שנימוקו עד שביל הזרע. וסמך רש"י על מה שמפורש להלן בש"ס שהעיקר תלוי בשבילי הזרע. ואף שפירש"י שחסרו כל שהן פסול. צריך לדחוק דהכוונה שחיסר משהו עד שבילי הזרע. ואפשר ס"ל לרש"י דכיון שחסר כל שהו סופה להתקלקל כולה. וצ"ע דמנ"ל זה וגם ברמב"ם ושו"ע לא נזכר כלל חסרה כל שהו רק חסרה סתם ומשמע חסרה כולה. ועכ"פ להלכה נראה פשטות דברי הפוסקים דבכל שהו לא מיפסל:

ולזה מוקמינן לכרות אף בביצים ולא פליגי ראב"י ור' יוסי בבכורות ל"ט. משום דהכא כתיב שפכה. ומתבאר הטעם ששופך הזרע וממילא מוכח דאף בביצים וחוטי הביצים הדין כן כיון דגם שם שותת הזרע. ואדרבא שם גרע טפי כידוע שכל שהזרע נמשך למעלה כח הדוחה שבו הוא יותר חזק. וכל שיוצא למטה הוא יותר חלוש. ולזה אם יוצא הזרע דרך הביצה אזי ודאי לא יוליד דאינו יורה כחץ. אבל גבי מומים דלא כתיב כרות שפכה רק כרות לחוד שפיר ס"ל לראב"י ור"י דקאי רק על גיד דמשמע להו הכי לשון הכתוב. וס"ל דכרות ביצה לא הוי מום שבגלוי כדאיתא בסוגיא שם. ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים:

ועפ"ז מבוארים דברי היש"ש דכיון שעיקר פסול כרות ביצה, הוא מצד שפיכת הזרע. וא"כ כשנשארו שבילי הזרע שלימים שפיר כשר. ולזה כשהחולי בגוף הביצה ס"ל שא"א להזהר שישארו שלימים כיון שנתקלקלה גוף הביצה משא"כ כשכורתה הרופא בשביל חולי אחר שפיר יכול להזהר בזה. ולפ"ז דברי היש"ש מוכרחים להלכה כיון שהוכחנו שעיקר פסול כרות הוא משום שפיכת הזרע וזהו שיעור פסולו וראיתי בחינוך פ' תצא שכתב דשבילים שמתבשל בהם הזרע היינו חוטי הבצים. ותמהני דא"כ מה חילוק בין ביצים לחוטי ביצים. דהא גם בביצה בעינן שינקוב או יכרות שביל הזרע ואולי שביל שיוצא הזרע לאו היינו שביל שמתבשל הזרע. ורש"י פירש חוטי ביצים שתלוים בהם הביצים. ונראה הטעם דכיון שנפצעו או נכרתו הוי כאלו נכרתה הביצה. וע' במרדכי שכתב דבעינן שיכרתו כל החוטים. ולהלכה קיי"ל אף בחוט אחד פסול ע' בפוסקים ובאה"ע סי' ה'. ויש להאריך בזה ואכ"מ וגם צריך לחקור אצל הרופאים איך תהלוכות החוטים ושבילי הזרע

עכ"פ כיון שבארנו דברי היש"ש שיש להם יסוד להלכה נראה שיש להקל בנ"ד דהוי ס"ס שמא הלכה דנכרתה ביצה אחת כשר ואף להפוסלים שמא עיקר כהיש"ש דאם אין חולי בגוף הביצה וכרתוה לרפואה כשר. ואם נתפוס שיש כאן חולי בגוף הביצה או שקרום הביצה היא מגוף הביצה. א"כ יש לצדד עפמ"ש היש"ש סי' ט' בדעת הרמב"ם שכיון שההכרח לכרתה הוו תחילתו בידי שמים וסופו ביד"א דמוכח בירושלמי דכשר וכ"כ הח"ס סי' י"ז ושאר אחרונים שדעת הרמב"ם דכשר בסופו ביד"ח. ואם נימוק מקצת הביצה ג"כ יש לצדד כן. ולשיטת רש"י והנ"י דסגי בכל שהו א"כ הו"ל כבר סריס בידי שמים. ותו לא מיפסל על הכריתה וכמש"ל:

וראיתי בספר עין יצחק סי' י"א שכתב להוכיח דבנכרתה ביצה אחת מוליד וכשר מקושיית המקנה בקדושין כ"ה דעבד שסרסו בביצים הא אין לוקה ומשלם. והאריך בזה. ולענ"ד ז"א דאי ס"ל לסוגיא דהתם שמוליד. א"כ למה קרי לה סירוס. וגם עיקר קושיית המקנה לענ"ד יש לישב דאיירי שכרתו לרפואה ובזה אינו לוקה דהא מותר לכתחילה וכדקיי"ל דבהפיל שינו או חטט עינו לרפואה יצא לחירות כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' עבדים הי"ג. וגם ראיתי שכתב שם דבנכרת ראש הגויה ונשארה העטרה בשלימות יצא לחירות. ולענ"ד זה צ"ע מסוגיא דקדושין שם דקאמר סירוס בגיד היינו ראש הגויה. ולדבריו משכחת סירוס בגיד שנחתכה העטרה וראש הגויה נשאר בשלימות. והוי סריס בכה"ג וי"ל בזה. וגם מש"ש ראיה להבית מאיר מהא דלא מייתי שן נדודה. תמוה דשן נדודה הוי ממש כאבר מדולדל שאינו שייך עוד להגוף והוי כבשר מת כידוע. משא"כ הכא שהביצה עודה במקומה כראוי וההכרח לקצר:

ועוד יש לדון בנ"ד עפמ"ש האחרונים להקל בספק פצוע דכא. אך אקצר בזה באשר כי לענ"ד בספיקא דדינא לא שייך זה וכמ"ש בס"ד בסימן שאח"ז:

סימן פט

ע"ד אחד שקשרו לו חוט בגידו בילדותו ועי"ז נתפח הגיד ואחר שריפאו הרופא ע"י תחבושת נשאר חריץ עמוק על פני כל ראש הגיד עד כלות העטרה מלמעלה לצד הגוף. והחריץ אינו מגיע לחלל הנקב. ולמטה לצד הקרקע חסר קצת מן הגיד עד מקום הנקב ונעשה שם כעין מרזב מראש הגיד עד העטרה ועד בכלל. ושם תחת העטרה נראה נקב השתן ודרך שם הולך קילוח השתן דרך המרזב עד ראש הגיד במקום שהיה הנקב בתולדה. והוא מתקשה ויש לו שערות באותו מקום ועושה כיפה ומקלח למרחוק כדרך כל אדם. ונשאלתי אם מותר להשיאו אשה:

לכאורה יש להחמיר בזה דהנה בשו"ע אה"ע סי' ה' ס"ג איתא שאם נחתך הגיד כמרזב שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות לרש"י והרא"ש פסול ולהרמב"ם כשר. וכתב הב"ש דאיירי שהעטרה קיימת דהא הרמב"ם ס"ל שהעטרה צריכה להקיף כל הגיד. ולפ"ז בנ"ד שהמרזב עובר גם על העטרה פסול לכ"ע דלרש"י והרא"ש פסול כמרזב. ולהרמב"ם פסול מצד שניקבה העטרה. ואין לנו לתפוס תרי קולי. קולא דרש"י דסגי ברוחב הגיד. וקולא דרמב"ם להכשיר במרזב. ובפרע דבשו"ע קבע להלכה בסעיף ב' וס"ה כהרמב"ם דבעי כל הגיד. והח"מ כתב בסק"ג דניקב גרע מנחתך כי הנקב מגיע עד חלל הש"ז ונחתך הוא רק מבחוץ או דניקב הוא מפולש עכ"ד. ונראה שמפרש דאיירי הא דמרזב דלא כהב"ש. ולכאורה צ"ע דהא משמע דמרזב איירי שנחתך עד מקום הש"ז דהא פירש"י ביבמות ע"ה ע"ב דכמרזב שליט אוירא שהרוח נכנס בדפנות ומתקרר הגיד ואין מתבשל הש"ז. וצ"ל דאף שלא נחתך עד מקום ש"ז. מ"מ עי"ז שנכנס הרוח בתוך הגיד מממממ הוא מתקרר. ונ"מ לשון רש"י וכ"כ הט"ז סק"ב דאיירי שלא נכרת עד מקום ש"ז. ולפ"ז בנ"ד שנחתך עד החלל למעלה מעטרה פסול:

אבן בתו' ביבמות ע"ה ע"ב ד"ה ניקב משמע דמפרשי שניקב עד החלל ששם יוצא ש"ז ג"כ. דהא כתבו שם להוכיח דניקב למטה מעטרה כנגדו פסול היינו בנקב מפולש אבל בניקב עד החלל כשר. דאי בניקב עד החלל אף למטה מעטרה פסול אם כנגדו הוי למעלה מעטרה א"כ למה מכשרינן בכמרזב וכקולמס. וכיון דחתך לגמרי כשר כ"ש ניקב עכ"ל. הרי מפורש דעד החלל כשר. וא"ל דכוונת התו' דרק למטה מעטרה כשר עד החלל וכמ"ש בדבריהם ולא למעלה דז"א דהא מהכא מוכח דגם למעלה כשר דאלת"ה היכי בעי רחב"א ביבמות שם לאכשורי בניקב למטה וכנגדו למעלה. תיפוק ליה דהא ניקב עד החלל כיון דהוי נקב מפולש. ואי"ל דס"ל להתו' דאיירי בנקב מפולש מעבר לעבר אבל לא נגד חללו של גיד רק מן הצד. ונגד החלל באמת לא בעי מפולש דז"א דהנה י"ל בזה שלשה סברות. או דבעי דווקא נקב מפולש וכמו גבי טריפות דכל היכא דמטרפינן בניקב בעי נקב מפולש רק בטחול יש חילוק בעוביו. או שהעיקר תלוי בהגעת הנקב עד החלל שעי"ז מתקרר הש"ז וכמו בניקב הלב דטריפה בניקב לחלל וכן בבני מעיים וכדומה. או דנימא דכל שנפגמה העטרה בכל שהוא פסול דהעטרה כולה מעכבת וכדעת הרמב"ם. והנה אי נימא שעד החלל פסול מפני שמתקרר. א"כ פסול אף בניקב למטה מעטרה עד החלל וכנגדו למעלה מעטרה. דנהי דלמטה מעטרה לגמרי כשר בניקב לחלל כי כשמגעת הש"ז לשם כבר נתבשלה ואין חשש שתתקרר. אבל במקום שכנגדו למעלה מעטרה יהא פסול. והרי מפורש בתו' שכשר בכה"ג. וממילא שמעינן דכשר אף בניקב למעלה מעטרה עד החלל. וכ"נ מראיית התו' ממרזב וקולמוס שנראה שהבינו שנחתך עד החלל. והתם איירי למעלה מהעטרה כמפורש בש"ס שם. וממילא מוכח דס"ל להתו' דאף למעלה מעטרה בעי נקב מפולש ולא סגי עד החלל. וכ"כ הב"ש סק"ט דלהתו' בעינן נקב מפולש. והט"ז כתב דהא דמרזב וקולמוס איירי שלא הגיע לחלל. והוא נגד דברי התו' וכמש"ל והדרישה והב"ח כתבו דאף לדעת התו' אם ניקב בתחתית הגיד למעלה מעטרה עד החלל פסול. ולענ"ד מוכח מהתו' להיפוך וכמש"ל וכמ"ש הב"ש וכ"כ המהרש"ל ביש"ש סי' י"א ע"ש. ופשטות דברי הטור סי' ה' נראה ג"כ כדעת התו' ע"ש. וכ"כ הב"ש שם. אך י"ל דהטור מפרש דאיירי שלא ניקב כנגד החלל רק מן הצד וכמש"ל:

והנה רוב הפוסקים חולקים על התו' בזה וס"ל דניקב לחלל פסול. וקצת פוסקים תירצו דהא דמרזב וקולמוס איירי שלא הגיע לחלל וכ"כ הט"ז. וקצתם פירשו דאיירי שבשר העטרה קיים רק שנגרר ממקומו וכ"כ הרי"ו בשם הרמ"ה. והמהרש"ל ביש"ש מחלק בין מרזב וקולמוס לנקב. דבמרזב וקולמוס יוצא הזרע כדרכו דרך המרזב. אבל בנקב מתחלק כח החמימות שקצתו נדחק לצאת דרך הנקב וקצתו הולך דרך השביל ועי"ז נחלש כח הזרע ואינו יורה כחץ כראוי ואינו מוליד וכ"כ הב"ח סי' ה'. ונראה להוכיח כן מדברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ג שכתב שאם יש נקב בגיד למעלה מעטרה והשביל משם ואילך סתום. והזרע יוצא דרך הנקב. שפיר מזריע ומוליד מידי דהוי אברזא דחביתא ע"ש. וקשה דהא מפורש בש"ס דניקב פסול ולא חילקו בין נסתם השביל ללא נסתם. יצ"ל שהוכיח זה מהא דקולמוס ומרזב דכשר ומוכח שטעם פסול נקב הוא מפני שמתחלק כח החמימות כמ"ש היש"ש. ולזה היכא שנסתם השביל משם ולהלן שוב אין מתחלק כח החמימות ושפיר מזריע ומוליד. ורק הרא"ש פוסל כמרזב משום דשליט ביה אוירא כדאיתא בש"ס בזה. ודעת הרא"מ היא שניקב כשר רק שאינו מוליד והובאה דעתו בהרבה פוסקים. והב"ש ס"ק י"א כתב שאם כבר נשא צ"ע אם כופין להוציא נגד דעת הרא"מ. אלמא שאינה, דעת יחיד. ואפשר לצרפה לסניף או לספק:

ובניטלה קצת מהעטרה דעת הרמב"ם שכל העטרה מעכבת. ורוב הפוסקים חולקים עליו וס"ל דרק רובה מעכבת. וקצת פוסקים ס"ל דעיקר העטרה הוא למעלה בעליונו של גיד ולא בתחתיתו. והא דקולמוס ומרזב מפרשים לדעת הרמב"ם שגררו בשר העטרה אבל לא הסירוהו ובמרחזב דאיתא בטוש"ע דלרש"י והרא"ש פסול ולהרמב"ם כשר. נראה דכ"ז רק בעליונו של גיד אבל בתחתית הגיד אם המרזב אינו מגיע נגד מקום שלמעלה מעטרה בצד העליון של הגיד י"ל דכשר לשיטת התוס' דס"ל דבעינן נקב מפולש במקום שכנגדו הוא למטה מהעטרה. וא"כ ה"ה במרזב דהא אינו מפולש ובגוף דין מרזב כבר הכריע היש"ש שהעיקר כהרמב"ם דכשר וכ"פ רבינו ירוחם דכשר:

והנה מחמת חולי ידוע מחלוקת הפוסקים אי הוי בידי אדם או בידי שמים. וכבר האריכו האחרונים לבאר דפשטות הירושלמי משמע דהוי בידי שמים. ובנ"ד שנעשה החריץ בגיד ע"י שנתפח הגיד ועי"ז נהדק החוט שהיה קשור על הגיד ונעשה חריץ. בזה י"ל דמיקרי ביד"ש דהא בקשירת החוט לא עשה מאומה. ואפשר לדמות זה נע"י חולי דהא תפיחת הגיד הוא חולי שבא מחמת קשירת החוט. ואף שבא החולי ע"י אדם. מ"מ מיקרי חולי ביד"ש דהא רוב חלאים באים ע"י מעשה האדם וכמבואר באחרונים דלהכי ס"ל לקצת פוסקים דהוי ביד"א ומ"מ ס"ל לרוב הפוסקים דהוי ביד"ש. וכעין זה איתא כסנהדרין דף ע"ז שם כפתו במקום שסוף חמה לבוא פטור דלא הוי כעושה מעשה בהריגתו. וה"ה הכא לא מיקרי ביד"א ע"י מה שסופו ליתפח. ואף שיש לחלק דהכא נתפח ע"י החוט. מ"מ י"ל דאינו ודאי שיתפח. ועוד דלענין חיוב מיתה י"ל דהיה פטור לפי שהיה אפשר להסיר את החוט תיכף. ואף שלא היה להתינוק דעת לעשות כן. מ"מ לא הוי כעושה בידים דהא התפיחה נעשית ע"י שהיה החוט מונח על הגיד משך רב. וזה לא נעשה ע"י מעשה אדם. ורק לענין נזקין נראה דחייב וכדקיי"ל בב"ק דף כ"ז דאם הניח גחלת על שור חייב לפי שאין לו דעת להסירה ע"ש. וכ"כ החמדת שלמה סי' מ"ה דבנתפח ע"י קשירת החוט מיקרי ע"י חולי ושם כתב די"ל דמיקרי ביד"ש ממש והביא דמשמע כן בשו"ת שב יעקב. ואין ספר זה ת"י:

עכ"פ בנ"ד יש כמה צדדים וספיקות להקל. שמא הלכה כהתוספת דבעי נקב מפולש דווקא וכמ"ש המהרש"ל והב"ש לדעתם וכמש"ל שכן עיקר. ואף להסוברים דניקב לחלל פסול אף שאינו מפולש שמא הילכתא כהיש"ש וב"ח שחילקו בין נקב למרזב וקולמס וכמש"ל. ואף אי נימא דמרזב פסול כדעת רש"י והרא"ש שמא היינו רק למעלה מעטרה בצד עליון של גיד ולא בתחתית הגיד דשם בעי מפולש כדעת התו' ואף אי נימא בכ"ז לחומרא מ"מ שמא הוי בידי שמים וכמש"ל וגם אולי שביל הזרע לא ניקב רק שביל מ"ר. וכדאיתא ביבמות דף ע"ו שיש להם שבילים מיוחדים. ואף שאפשר לבדוק כדאיתא ביבמות דף ע"ו. מ"מ אנן לא בקיאינן בזה כמ"ש האחרונים וגם שיש לחוש להרגל הוצאת ש"ז לבטלה. וממילא לא מיקרי אפשר לברר. וא"כ שפיר יש להקל כיון דהוי טובי ספיקי בזה. ואף שיש גם ס"ס להחמיר. שמא הלכה דמרזב פסול. ואף אם מרזב כשר שמא דווקא כשלא הגיע לחלל. וגם שמא הלכה כהרמב"ם דמקצת עטרה מעכבת. והוי תלתא ספיקי לחומרא מ"מ נראה שיש להקל דלקולא איכא ספיקי טפי ובפרט דיותר מסתבר דזה מיקרי ע"י חולי כמש"ל ורוב הפוסקים ס"ל דע"י חולי הוי ביד"ש. ובפרט לדעת השב יעקב וחמד"ש דהוי ביד"ש ממש כמש"ל. וגם דהא יש כאן חזקת היתר. וכ"כ החמ"ש שם שיש לו חזקת היתר. ובפרט דגם בלא"ה כתבו כל האחרונים שבספק פצוע דכא יש להקל והביאם החמ"ש שם ג"כ. ולכאורה עלה על דעתי לומר דבספיקא דדינא אין שייך זה. שוב ראיתי שכ"כ הרעק"א בתשובותיו שבסוף ספר דרוש וחידוש וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. וכ"כ הנודע בשערים ס"ס כ"ז. וכ"כ השעה"מ פ"ב מה' י"ט ה"ו והג"פ לחלק בין ספק במעשה לספק בדין לענין ספק ערלה וספק מעשר בהמה ע"ש. אכן העמק יהושע סי' ט"ו ובאר יצחק חאה"ע סי' ד' חלקו ע"ז. והביאו ראיה עצומה מבכורות נ"ח ע"ב דקרי לספיקא דדינא עשירי ספק ע"ש:

והנה לענ"ד העיקר כמש"ל דספיקא דדינא אינו בכלל מיעוטא דממזר ופצוע דכא ספק. ומ"ש הע"י ובא"י להוכיח מבכורות נ"ח. לענ"ד יש להוכיח משם להיפוך. דהנה לכאורה סוגיא דשם קשה טובא דאיתא שם דבן עזאי ס"ל שהאלויים מתעשרים בפ"ע לפי שהוא ספק אם ילפינן מעשר בהמה ממעשר דגן שסמוך לגמרו עישורו ור"ה שלו אלול. או ילפינן ממע"ד שר"ה שלו תשרי. ואמר רבא לדברי ב"ע אם נולדו לו ה' באב וה' באלול וה' בתשרי כונסן לדיר ומעשרן ונוטל אחד מן האלוליין והשאר פטורין ממנ"פ. אי אחד באלול ר"ה דאלול ותשרי מצטרפין ודאב פטורים. ואי תשרי ר"ה דאב ואלול מצטרפים ודתשרי פטורים. מאי אמרת לצרפו לגורן אחר עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וקשה למה צריך לעשרן כלל כיון שהוא ספק. וספק פטור ואף שהאלוליים חייבים ממ"נ. מ"מ כיון שצריך למנותם ובלא"ה אינו קדוש. ופירש"י שם שמונה אותם רבוצים. וצ"ל שמונה שני פעמים פעם אחד בשל אב של אלול ופעם שני של תשרי ושל אלול ומכוין שיסיים מנינו באותו שסיים בו בפעם ראשון ולפ"ז קשה האיך מצטרפים של אלול למנין השני דהא הוי עשירי ספק. וגם בפעם ראשון למה מונה הא הוי עשירי ספק. ואין לומר דכיון שסוף סוף חייבים ממ"נ תו לא מיקרי זה עשירי ספק. דא"כ קשה למה של תשרי פטורים משום עשירי ספק יניחם לשנה הבאה דשמא יולדו לו באלול חמשה ובתשרי הבא חמשה ויכניסם לדיר יחד לעשרם בתורת ממ"נ. ואי"ל שאין דרך להמתין רק לגורן אחר ולא עד אחר שלש גרנות. ז"א דהא פירש"י בדף ס' שהבהמות שנקבעו בדיר להתעשר ונשארו אסור לשחטם עד שיתעשרו לגורן אחר וא"כ אין חילוק בין גורן ראשון לשלישי. ואף דהכא אפשר שלא נצטרפו כלל. מ"מ מסתבר שימתינו דהא אמרינן בדף נ"ח דניחא לאינש למעבד מצוה בממונו. וא"כ אין חילוק בין גורן ראשון לשלישי. וגם א"ל שקודם שנכנסו למנין לא מיקרי עשירי ספק. דז"א דהא בקפץ לקוח ויתום פטרינן אף שלא נכנסו למנין. אך ז"א כי ודאי א"צ להמתין שנה שלימה בשביל ספק מעשר:

אבל קשה דהא כתבו התו' בחולין כ"ג ע"א דעשירי ספק מימעט בתורת ודאי והיינו שפטור בודאי ממעשר ולא מצד שספיקו לקולא. וממילא פטור אף היכא שיש מקום לחייבו בתורת ממ"נ כמובן. וכן איתא בנדה דף כ"ח שהתורה מיעטה טומטום ואנדרוגינוס מחיוב ביאת מקדש בטומאה מקרא דמזכר ועד נקיבה זכר ודאי ונקיבה ודאית. ואיתא שם שאף אם ראו לובן ואודם פטורין אף שיש לחייבם ממ"נ וכ"כ התו' ריש נדה ובחולין ט' ע"ב דהיכא דמטהרינן בספק מצד דאוקמא אחזקתו מטהרים אף היכא שממ"נ יש אחד טמא כיון דגזה"כ הוא דאזלינן בתר חזקה. וכ"כ המהרי"ט בחיו"ד סי' א' דספק ממזר מיעטתן תורה בתורת ודאי ולא בתורת ספק ומותר בממזרת וישראלית ביחד אף דממ"נ עושה איסור ע"ש. וכבר האריכו האחרונים בזה בענין אי סד"א לחומרא מה"ת ואכ"מ. עכ"פ שמענו דהיכא דמיעטה התורה ספק מיעטתו בתורת ודאי ואף בתורת ממ"נ אין לחייבו וא"כ קשה מהא דבכורות כנ"ל. וכ"נ להוכיח מהא דאיתא בתוספתא וכ"פ הרמב"ם ספ"ו מה"ב שאם נתערב לקוח או יתום פטורים משום דהוי עשירי ספק. וקשה דהא אפשר לעשרם באופן כזה שיקח עשרה מבהמות אלו ויצרף להם עוד אחת ודאית וימנם רבוצים ויקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ויכוין שהאחד עשר יהא זה הודאי שהוסיף. ובכה"ג שפיר קדוש האחד עשר דהא אף בכל מעשר קיי"ל בבכורות דף ס' שאם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי קדוש גם האחד עשר. וכ"ש בנ"ד שהאמת הוא כן שהעשירי הוא תשיעי דהא אחד יש ביניהם לקוח או יתום. והאחד עשר הוא עשירי ואף דאפשר דבעלמא אסור לעשות כן לכתחילה. מ"מ הכא שהאמת הוא כן כנ"ל. שפיר מותר לעשות כן לכתחילה. וע"כ צ"ל דכיון שהתורה פטרה את הספק ממעשר. אינו מצטרף אף היכא שיש מקום לחייבו בתורת ודאי בממ"נ וכמש"ל. ואף שי"ל דכיון שהעשירי שבמנין אינו עשירי לזה פטור. מ"מ נראה שז"א כיון דעכ"פ האחד עשר הוא ודאי עשירי:

ולזה נלע"ד דהעיקר כמ"ש הג"פ והרעק"א והשעה"מ והנודע בשערים וכ"כ הרדב"ז ח"ג סי' תקל"א והמל"מ פ"ב מה' טו"צ ה"א דספיקא דדינא אין שייך למעטו מקרא. ולזה הצריך רבא לעשרם בתורת ממ"נ משום דכיון שהספק הוא בדין לא ממעיט מקרא דעשירי ספק. אכן אחר שכבר עישרם. וכבר בארנו שמנה כולם בין של אב בין של תשרי. וא"כ כבר עשה מעשה המנין באותם של תשרי. רק שספק אם נפטרו. שוב מיקרי זה ספק במעשה ולא ספק בדין. ואף שעיקר הספק נצמח מצד ספק בדין. מ"מ עכשיו יש כאן ספק במעשה אם המנין שלו פטרם או לא. וספק במעשה מימעיט מקרא ופטור אף במקום שיש לחייבו בתורת ממ"נ. ולהכי לא הצריכו לעכבם עד תשרי הבא כדי לעשרם בתורת ממ"נ ועוד נראה דבהא דרבא לא מנה ב"פ. רק העמיד של אב וד' של אלול וה' של תשרי ואחד של אלול. ומנאם כסדר וכשהגיע לשל תשרי שצ"ל עשירי אמר חמישי ולהאחרון שהוא של אלול קרא עשירי. והוא כעין מש"ל. ויותר נראה שמנה של אב ואח"כ התחיל שנית למנות של תשרי והתחיל באחד ואח"כ של אלול. ועכ"פ יש כאן ספק במעשה שהרי כבר מנאם: והנה הרעק"א שם ציין לעיין בתו' יומא דף ע"ד גבי כוי ונראה שהביא ממ"ש שם דהיכא שהספק גלוי קמי שמיא תמיד באופן אחד אין שייך למעטו מקרא ע"ש. וא"כ ה"ה בספיקא דדינא. ולפ"ז יקשה דהא גם אחר המנין מ"מ ספיקו גלוי קמי שמיא אם ר"ה תשרי או אלול. והנראה דבאמת מתו' דיומא אין ראיה דהתו' כתבו שם זה רק גבי כוי דכיון שהוא או בהמה תמיד או חיה תמיד ממילא אין לומר דממעיט בתורת ספק דהא קמי שמיא גליא. ואי נימא דס"ד דקרא שיהא לנו ספק מה הוא. הו"ל לקרא לפרש מה הוא ולא למעטו מצד ספק. אבל גבי עשירי ספק וממזר ספק צריך קרא למעט כל הספיקות וממילא מימעט גם ספיקא דדינא. ולז"נ שעיקר טעם מ"ש הרעק"א דספיקא דדינא לא מימעט הוא דכיון דבתורה אין שייך לקרותו ספק דאי ס"ד דקרא שיסתפק זה לנו היה מפרשו בפירוש ממילא אין שייך לומר שיהא בכלל מיעוטא דקרא. וכ"ה לשון הרעק"א שם יעו"ש. ולתו' דיומא ציין רק שנמצא שם כעין סברא זו. ולפ"ז י"ל בהא דבכורות כמש"ל דכיון שנכנס למנין ונולד הספק ע"י מעשה שפיר ממעיט מקרא דעשירי ספק. ואף שיש לדחות דהא ספק זה תלוי בספק בדין. מ"מ הסברא לחלק כן מוכרחת מסוגיא זו כנ"ל וע' שו"ת רעק"א סימן קכ"ט סד"ה ולכאורה. וזה מכבר נסתפקתי בהא דקיי"ל דספק בר"ה טהור וברה"י טמא אם הדין כן גם בספיקא דדינא. וזה תלוי בסברא שהזכרנו ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ונראה להסביר דברינו דהא דילפינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק. נראה שנלמד לפי שהקדושה חלה על פי האדם שקורהו עשירי במנינו וכן קיי"ל בבכורות דף ט' ע"א כר"י דלמנין שלו קדוש ע"ש. וכ"כ הכ"מ בפ"ח מה' בכורות ה"ה דרבא סבר למנין שלו קדוש. ושפיר רבא לטעמו. ואין אדם קורא עשירי רק כשמנה תשעה והוא עשירי. אבל אם יש לו ספק באחד אם הוא חייב במעשר א"כ אינו בכלל המנין. אם הוא פטור ממעשר ואינו יכול לקרותו עשירי בהחלט כי את הפטור אין שייך למנותו ואף דקיי"ל בבכורות דף נ"ט שאף אם שתק בשעה שיצא העשירי או שנשאר העשירי בדיר ג"כ קדוש. היינו משום דכיון שכבר מנה תשעה ממילא הוא עשירי בהחלט. אבל עכ"פ צריך שיהא אפשר למנות כולם בהחלט ולא בספק. ועפ"ז נראה לישב דברי השטמ"ק בב"מ ו' ע"ב שכתב דאף בנתערב ברוב מיקרי ג"כ עשירי ספק. והקשו האחרונים ע"ז דהא ממזר ספק ג"כ מימעיט בקדושין ע"ג ומ"מ אזלינן ביה בתר רובא כדאיתא התם משום דרוב הוי כודאי. וע' בשו"ת רעק"א מהדו"ת סי' ק"ח בזה. ולפמ"ש א"ש דהכא שאני שהעיקר תלוי בלשון האדם המונה אם קוראו עשירי. ודרך בנ"א כשראה בעיניו שנתערב בעדרו אחד מהפטורים לא יאמר על העשירי עשירי בהחלט לפי שראה בעיניו שיש כאן אחד שפטור ממעשר ואינו בכלל המנין. ובשביל שיש רוב כנגדו לא יקראוהו עשירי בהחלט:

וכעין זה קיי"ל בנדרים דף נ"ג ע"א דהנודר מן השמן אסור בשמן שומשמין ושמן זית אף היכא שהרוב מסתפקים באחד מהם וכן קיי"ל בסי' רי"ז סעי' ג' וסעי"ז דל"א בנדרים בתר רובא. ונתקשו המפרשים למה לא אזלינן בתר רובא ע' לח"מ פ"ט מה' נדרים וכן נתקשו הב"י והט"ז והש"ך בסי' ר"ח יעו"ש. וע' ש"ך סי' רי"ז ס"ק כ"ד מ"ש בזה. ולפמ"ש י"ל דהא בנדרים הולכין אחר לשון בנ"א. ובלשון בנ"א לא מיקרי בהחלט בשביל רוב. ולזה אמרינן שכונתו לכלול בלשון שמן כל מיני שמן ובלשון כבוש כל מיני כבוש כדי לכלול גם דעת המיעוט. וזה הוי ודאי שמן וכבוש בהחלט. אבל גבי האומר עד הקציר כיון שא"א לומר שיכוין על שניהם וע"כ מכוין לאחד מהם לזה אנו אומרים שכיון לדבר שרוב הקציר באותו מקום הוא מזה. וכ"כ הלח"מ בפ"ט מה"נ ה"ה ובפ"י ה"ט בישוב קושיא זו ע"ש. רק שאנחנו הסברנו הדבר בע"ה. ועדיין קשה ע"ז מהא דקיי"ל בנדרים ס"א ע"ב עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו רוב המקצועות וכ"פ הרמב"ם. ובש"ע סי' ר"כ לא הזכיר רוב וצ"ע למה. וביותר קשה על לשון הטור שם שכתב עד שישמרו הסכינים שעבר כל זמן קציצתן. והול' רוב זמן קציצתן. והנראה בזה דלזה נקיט הש"ס רוב המקצועות ופירש הרמב"ם המחצלאות שמיבשים עליהם התאנים לפי שקצתם היו מניחים המחצלאות על הארץ עד הקיץ השני ולזה אמרינן בנדרים ס"ב שהתאנים משהוכפלו רוב המקצועות הן הפקר ומותרות משום גזל לפי שנתיאשו מהם והיינו משום שהמיעוט הנשאר אין מקפלים אותם כלל. ולזה לא שייך לומר שכוונתו עד שיקפלו כל המקצועות. ועפ"ז יש לישב דברי הטור שכתב שיעבור כל זמן קציצת התאנים. דכיון שקיפלו רוב הסכינים שקוצצים בהם. זה ראיה שכבר כלה כל זמן הקציצה ולזה המותר מותר משום גזל. ורק יש מיעוט שאין מקפלים כלל סכיניהם ומשאירים אותם כך לשנה הבאה. ולזה לא הזכירו הטוש"ע שישמרו רוב סכיניהם. דכיון שכתבו עד שישמרו הסכינים שקוצצים בהם התאנים ממילא נדע שאין שייך לומר שכונתו על מיעוט הסכינים שמשאירים אותם בבית עד הקיץ הבא. דלזה אין זמן מוגבל. ואין זמן קציצת התאנים תלוי בזה. וכן במשנה תנן סתמא משיקפלו המקצועות. ובזה מבואר הא דמייתי בנדרים ס"ב הא דמשהוקפלו רוב המקצועות מותר משום גזל ופטור מן המעשר. דלא שייך להתם כלל. ולפמ"ש י"ל דמייתי לה לישב דלא תקשה על הברייתא דקתני משיקפלו רוב המקצועות הא בנדרים ל"א בתר רובא כנ"ל. ולזה מייתי שאז מותר משום גזל. והיינו משום שהמיעוט אין מקפלים כלל ונגמר הקיץ לגמרי עד שמתיאשים מן המותר וכמש"ל. ולפלא שהשמיטו הפוסקים דין זה דמותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות. ועכ"פ מיושבים דברי הטוש"ע דנקיט משישמרו הסכינים ולא הזכיר רוב להורות שבאמת אינו תלוי ברוב דהא ל"א בנדרים בתר רובא כנ"ל. ורק הכא תלוי בעת שכל השומרים סכיניהם לקיץ הבא יקפלו סכיניהם. וממילא מובן שאם יש מקצת שאין מקפלים סכיניהם רק נשארים בבית עד זמן הקיץ הבא אין משגיחים עליהם וכנ"ל:

עכ"פ שמענו דבלשון בנ"א אין נקרא דבר בהחלט בשביל שיש כאן רוב. ומכל שכן במקום שיש ספק גמור ולזה ברישא קאמר רבא שמצטרפים של אב ואלול ותשרי. משום דנהי שחדש וישן אין מצטרפים אין שייך לומר שהם פטורים ממעשר. דהא אם היו לו עוד בהמות משנה זו היו שפיר מתעשרים. ולזה כשמונה אותם הוי המנין בהחלט דהא עדיין לא נפטרו ממעשר. ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' בכורות שאם עישר מחדש על הישן הוי מעשר בדיעבד ע"ש. א"כ מיקרי עשירי ודאי. אבל בסיפא דאיירי שכבר נמנו של תשרי רק יש ספק אם אם נצטרפו עם האלוליים ונפטרו. בזה שפיר מיקרי עשירי ספק לצרפם עם אחרים. דהא אפשר שכבר נפטרו ממעשר. ואין שייך למנותם כלל. ואפשר שמכאן הוכיח הרמב"ם דבדיעבד הוי מעשר מחדש על ישן. מדלא מיקרי ברישא עשירי ספק. ויש להאריך בדברי הרמב"ם הללו ואכ"מ:

ןעפמ"ש י"ל דאף דנימא דכל היכי שהתורה מיעטה ספק לא קאי על ספיקא דדינא. מ"מ הכא גבי עשירי מתמעט אף ספיקא דדינא. דהכא תלה הכתוב בדעת האדם שדרכו לקרוא עשירי רק במקום שאין בו שום ספק וכמש"ל. וממילא מימעט אף ספק בדין. דאף שאין שייך לומר שהכתוב ימעט ספק בדין לפי שקמי שמיא גליא ואין כאן ספק כלל. אבל היכא דקאי על דעת האדם שפיר מימעט אף ספק בדין. ובזה מיושב קושיית הע"י והבא"י מהא דבכורות דף נ"ח בפשיטות בע"ה בלי שום דוחק. וממילא קמה וגם נצבה לעיקר דעת הרדב"ז וג"פ ומל"מ ושעה"מ ורעק"א ונוב"ש דספיקא דדינא לא מימעט מקראי דממזר ופצוע דכא. וח"ו שיעלם מעיניהם סוגיא ערוכה:

ובהא דעשירי ספק יש להעיר מהא דאיתא בבכורות דף נ"ז ע"א מה בנך בברור לך אף צאנך בברור לך. דא"כ למה לי דרשא דעשירי ספק. וגם הא גופא קשיא דגם בבנך א"צ ברור דהא גם בנולדו בתערובות עם אחר חייב כדתנן בדף מ"ח ע"ב. ויש לחלק ואקצר. וגם פירש"י בדף נ"ז שפירש בברור לך שנולד ברשותך צריך ביאור. דאטו זה תלוי במקום הלידה. ואי נימא דהיינו כשנולד כשהיה של אחר א"כ היינו לקוח וצ"ע בכ"ז לעה"פ ואכמ"ל בזה]:

עכ"פ אף שנתבאר דספק בדין לא מימעט מקרא דממזר ודאי ופצוע דכא ודאי. מ"מ בנ"ד שפיר יש לצרף סברא דספק פצוע דכא כשר. משום דאיכא ספק במעשה אם הגיע לחלל שביל הזרע או רק לשביל מ"ר וכמש"ל ובלא"ה א"צ לזה כיון דאיכא טובא ספיקי כמש"ל. וגם יש לו חזקת כשרות ואף דאיתרע קצת במה שאנו רואים שנעשה חריץ בגיד. מ"מ כבר כתבו הפוסקים דזה הוי רק מדרבנן. והכא דאיכא ספיקי טובא הוי רק ספק דרבנן:

ומה שהחריץ עובר על פני העטרה בעליונו של גיד אין בזה חשש. ולא מיבעיא לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דרק רובה של עטרה מעכבת. והכא איכא רוב עטרה בשלימות. אלא אף לדעת הרמב"ם דס"ל דכל העטרה מעכבת. מ"מ הא י"ל דבעינן שיהא הנקב עד החלל שיהא הזרע יוצא כדאיתא בדף ע"ו ע"א דגריס הרמב"ם שם ניקב בעטרה וכ"ה בשו"ע ס' ה' ס"ד. ובנ"ד החריץ למעלה אינו מגיע עד החלל:

ועוד יש לצרף בנ"ד מצד שאנו רואים אשר מי רגליו הולכים בקילוח דרך המרזב עד פי האמה ועושים כיפה כראוי. וי"ל שגם הש"ז יהי יורה כחץ וכמש"ל בשם היש"ש דבכה"ג לא נפסק חמימותו. וגם דהא מסימני סריס שאינו עושה כיפה כדאיתא ביבמות פ' ע"ב. וכיון שעושה כיפה אינו סריס. ובפרט שיש לו שערות באותו מקום כראוי וקיי"ל באה"ע סי' קע"ב ס"ה שאינו סריס כשיש לו שערות אף אם יש לו סימני סריס וע"ש בב"ש סק"ו. ומכ"ש בנ"ד שאין לו סימני סריס. ונהי דבפצוע דכא גמור אין נ"מ אם יש לו סימני סריס או לא. מ"מ במקום שיש ספק יש להוכיח מזה שאינו סריס. והנו"ב חאה"ע סי' ו' הביא שהגאון מראדיוויל רצה לומר כן. והוא דחה דבריו דכיון דלית ליה חזקה דרבא תלינן השערות בשומא. ולענ"ד ריבוי שערות אין לתלות בשומא. ובלא"ה כתבו הב"מ והב"א הובאו בח"ס סי' י"ד שאין לתלות בשומא. רק הח"ס כתב להוכיח שסימן שערות אינו מדאורייתא והוי כסימני ביצים ואתרוג ממה שלא הזכירו סימן זה בש"ס ופוסקים גבי פסול קהל וכן גבי פלוגתא דמרזב וקולמוס לברר עי"ז אי כשר או פסול. ולענ"ד תמוה לומר כן דכיון שהרמב"ם כתב בפ"ב מה"א שא"א כלל שסריס יהא לו שערות. א"כ הרי הוא החלט גמור. ומנ"ל לומר שהסימן הזה הוא רק דרבנן כמו סימני ביצים ואתרוג. וגם מה שהשוה סימני אתרוג לזה הוא תמוה דסימני אתרוג לא הוזכרו כלל בש"ס. רק האחרונים הביאו זה שע"פ רוב הוא כן. ומה שלא הובא בש"ס לענין פסול קהל אינו ראיה דזה ידוע מסוגיא דיבמות דף פ' שחשבו שם סימני סריס. ולענין פלוגתא דמרזב אין שייך שיביאו זה. דלמ"ד כמרזב פסול אין שייך לומר שיבורר ע"י סימני סריס דכיון דס"ל שהוא ודאי פצו"ד אין שייך בירור כמש"ל ודמי לטריפה ודאית שראינו שחיתה י"ב חודש דמ"מ חלילה לעקור הדין עי"ז. ורק בספק במעשה שייך לברר ע"י זה אבל לא בספק בדין. וכ"כ הח"ס בעצמו שם מקודם ע"ש. ויש להאריך בזה אך טרדותי עצומות ובנ"ד אין צורך לזה דבלא"ה יש מקום להקל וכמש"ל וגם הח"ס היקל שם בנקב בגיד לצרף הא שיש לו שערות ע"ש. שוב ראיתי בכסא דהרסנא סימן ש"מ שהאריך בזה וביאר דרק כשנסתרס לגמרי אינו מגדל שער. וכן מבואר בלשון הרמב"ם פ"ב מה"א והסכים עמו בנוב"ש סי' כ"ז:

וראיתי בח"ס שם שהחליט שאם ניקב בתחתית הגיד עד החלל הוא פסול אף להתו'. וכמרזב דכשר הוא ג"כ רק בעליונו של גיד ולא בתחתיתו אם הגיע עד החלל והנה בעיקר החילוק בין עליונו לתחתיתו של גיד כבר כתב בדרישה יע"ש. אבל לענ"ד א"א לומר כן דכל כה"ג הוי להש"ס ופוסקים לפרושי דכמרזב הוא רק אעליונו של גיד אם הגיע לחלל. ועוד דהא בתו' משמע שמוכיחים דבעינן מפולש גם מהא דכקולמס כשר. וכקולמס ע"כ איירי שהתחיל בעליונו למטה מעטרה ובתחתיתו הוא למעלה מעטרה כדאיתא בש"ס דאיירי למעלה מעטרה. וא"כ הרי יש כאן נקב בתחתיתו לחללו למעלה מעטרה. וע"כ צ"ל דכשר בכה"ג להתו'. ואין לחלק דשאני הכא שהגיד נכרת באלכסון כקולמס וכפירש"י שם בזה ונמשך הש"ז עד סופו ואינו שותת דרך הנקב. דזה תמוה לומר שניקב פסול ואם נכרת לגמרי ממקום הגיד והלאה והנקב יהא קצת באלכסון כשר. וכ"ה לשון התו' שם כיון דאפילו חתך לגמרי כשר כ"ש כשניקב ע"ש. וגם על פירש"י שפירש דמר בר ר"א תיקן המרזב ועשאו כקולמס הקשו הפוסקים ע"ש. ומכ"ש בכה"ג. ועוד דפשטות הש"ס ודברי התו' שם מבואר דדווקא מעבר לעבר פסול. אבל בניקב בתחתיתו לבד כשר. והח"ס הרגיש בזה וכתב דנקט מעבר לעבר לאשמועינן רבותא דרחב"א דסבר לאכשורי אף בכה"ג ולענ"ד הוא תמוה שיבוא לאשמועינן רבותא בדבר שאינו אלא סלקא דעתא דחד. ואם נבוא לדחות יש מקום לומר שכך אירע מעשה לפניהם. אבל ג"ז אינו דפשטות לשון התו' מבואר דבעינן דווקא נקב מפולש וכמו שהבינו היש"ש וב"ש ועוד פוסקים. ועוד דפשטות לשון הש"ס וירושלמי דניקב הגיד פסול מבואר שאין חילוק בין עליונו לתחתיתו וכל שניקב לחלל פסול. ונראה הטעם דאף בעליונו ג"כ י"ל שיצא הש"ז בשביל כח הדוחה שיש להש"ז. וכשיש מקום לצאת וגם החמימות נפסק קצת ע"י הנקב אפשר שיצא קצת אף למעלה. ועוד יש להוכיח שאין לחלק בין עליונו לתחתיתו לענין נקב ומרזב וע' שו"ע או"ח סי' ר"מ ס"ה אך אקצר. ועוד דהא הרבה פוסקים ס"ל דרק בתוך העטרה תלוי אם שותת הזרע דרך שם אבל למעלה מעטרה אין נ"מ מזה וכמ"ש הרי"ו בשם הרמ"ה. ולדידהו ודאי אין שייך לחלק בין עליונו לתחתיתו. ולזה נלע"ד דלהפוסקים המכשירים מרזב כשר בכל גוונא אף בתחתית הגיד. וכן להתו' דבעי נקב מפולש כשר בניקב בתחתית הגיד נגד מקום שבעליונו הוא למטה מעטרה:

עכ"פ בנ"ד יש להתירו לבוא בקהל. ובפרט שאין לך שעה"ד גדול מזה כי איך אפשר שימצא גיורת לישא. ולישב בלא אשה בודאי א"א. וכן התיר בחמדת שלמה סימן מ"ה בכה"ג. ויכולים להשיאו אשה בלי פקפוק. שוב ראיתי בשו"ת נודע בשערים סי' כ"ח שהתיר בענין כזה ממש מצד ספק שמא לא הגיע לחלל אף שהמרזב הגיע לשביל של מ"ר ע"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו הק':

סימן צ

והנה יש להסתפק במקום שאנו מתירים אותו לקהל מפני שהוא שכח שעת הדחק שלא יוכל לישא אשה. מ"מ איך מתירים להאשה לישא אותו דהא לה אינו שעה"ד כלל. ועכ"פ צריך להודיע לה שהותר רק משום דוחק כי אולי לא תתרצה בזה והוי כעין אונאה אם לא יגיד לה. דהא כל מום הוא כך שיש בנ"א שמתרצים במום. ומ"מ כיון שרוב בנ"א אין מתפייסים במומים פשוט שמחויב מי שיש לו מום להודיע להשני מזה. וכן בטריפות במקום שאנו מקילים בשביל הפסד מרובה צ"ע. דהניחא להתיר לבעל הבהמה לאכלה. אבל איך מתירים למכרה לאחרים. הא להקונה אינו הפ"מ. ועכ"פ צריך להודיע להקונה שהותר רק משום הפ"מ כי אולי לא יתרצה בזה והוי כמום במקח:

ונראה בנ"ד ראיה מהא דגיטין דף מ"א. שחצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו לשחררו. והקשו התו' שם הא אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך ותירצו דבמקום דלא פשע שפיר אמרינן. ובפסחים דף פ"ח כתבו התו' הטעם דלישא אשה דהוי מצוה רבה שאני. וא"כ ה"ה בנ"ד שפיר מותר להאשה לישא אותו משום דהוי מצוה רבה. ואף דודאי איסור גמור אסור לה לעבור בשביל זה דהא כתבו התו' בגיטין שם דלא אמרינן שישא אשה דאתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דלא יהיה קדש. משום דהיא יכולה לישא אחר. הרי מבואר דאף דהוי מצוה רבה מ"מ אסור לה לינשא לו. ועוד דהכא הוי רק ספק מצוה דאם הוא באמת כרות שפכה הרי לא יוליד ואין כאן מצוה דפו"ר ולא שבת. וע' בתפארת למשה בסי' רס"ז שכתב דבסריס איכא שבת ודבריו צ"ע וע' אה"ע סי' א' ס"ח ובאחרונים ויש להאריך בזה. מ"מ בנ"ד שאינו איסור רק שאם לא היה שעה"ד היינו מחמירים עליו בזה. ודאי יש להקל לה לינשא לו ואדרבא עוד יש מצוה בזה להמציא לו אשה ולהצילו מעבירה וכמו שאנו כופין הרב לשחררו וכנ"ל וע' טו"א ריש חגיגה מ"ש בדברי התו' שהזכרנו ואכמ"ל בזה:

ולכאורה יש להביא ראיה דאף על ספק קיום מצות פו"ר אומרים לאדם חטוא. דהא גם בחצי עבד יש ספק שמא לא יוליד וכמ"ש בהג"א פ"ק דכתובות דלהכי אין מברכין על מצות פו"ר דשמא לא יזכה להבנות ממנה ע"ש. אבל ז"א דאנו סומכים על הרוב דרוב מתעברות ויולדות כדאיתא ביבמות קי"ט. ורק גבי ברכה החמירו לחוש למיעוט המצוי דלא ליהוי ברכה לבטלה ובמק"א הארכתי בזה בס"ד:

אכן יש להביא ראיה מדאמרינן בע"ז דף י"ג שכהן מטמא בבית הפרס ללמוד תורה ולישא אשה וכן קיי"ל ביו"ד סי' שע"ב. ומשמע אף קודם אירוסין. והרי אפשר שלא תתרצה לינשא לו ואף אם נתרצתה אפשר תחזור בה ואף אחר אירוסין אפשר שתחזור בה כדאיתא בכתובות דף ח'. אך שם י"ל דהוי רק חשש למיעוט החוזרים אחר אירוסין. וע"כ צ"ל דאף בשביל ספק מצוה רבה התירו לעבור על איסור ביה"פ וטומאת ארץ העמים. וכן איתא שם שמותר לטמא לדון ולערער עם נכרים. ואף שאפשר שלא יוכל להציל עי"ז שידון עמם. מ"מ התירו על הספק ועמש"ש התו' בשם השאלתות ואכמ"ל בזה. וכן איתא שם דמותר לטמא ללמוד תורה אף שמוצא ללמוד במקום אחר שלא מכל אדם זוכה ללמוד. והרי עכ"פ יש ספק שמא יזכה ללמוד גם במקום האחר. ומ"מ מותר. ואף דשם איירי באותו איש שמקיים המצוה. מ"מ מינה נשמע דכיון שודאי איסור נדחה אף אצל איש אחר במקום ודאי קיום מצוה רבה. ממילא במקום ספק קיום מצוה רבה יש להתיר לדחות ספק איסור קל אצל אחר. ומכ"ש בנ"ד שאף ספק איסור אין כאן. רק שבלא שעה"ד היינו מחמירים בתורת חומרא. וכן מצינו בגיטין דף י"ט ע"א שהכשיר ריב"ל גט משום דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד. אלמא שהתיר לישא אותה אף שלהאיש הנושא אותה לא היה לו שעה"ד. והיינו כמש"ל דבמקום שיש לחבירו מצוה רבה. שרי גם לאחר לסמוך על קולא דשעה"ד. וכן מצינו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים שהקילו במקום עיגון בדברים חמורים. אף שהאיש הנושא אותה יכול לישא אחרת. והיינו כמש"ל שהתירו זה לכל אדם:

ולכאורה יש לדון דהא אשה מצווה על שבת כמ"ש התו' בגיטין מ"א ע"ב. וא"כ איך תכניס א"ע בספק זה שאם לא יוליד הרי לא תקיים מצות שבת. ושבת היא ג"כ מצוה רבה כמבואר בתו' שם. והנראה דכיון שאפשר לה לכופו אח"כ להתגרש ע"י טענת בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה ממילא מותרת עתה להכניס א"ע לספק זה:

והעיקר נלע"ד שצריך להודיע זה להאשה דודאי הוי מום במקח. דלא כל אשה התרצה לינשא על הספק אם יוליד. וגם דהא אפשר שאינו ראוי לביאה. ובאשר אם יודיע רחוק הדבר שישיג אשה ובפרט כי הוא איש עני. לזאת נראה לצדד שישאל לרופא ואם הרופא יגיד לו שיוכל להוליד יוכל לסמוך ע"ז שלא להודיע. ואף דלענין איסורא דפצוע דכא ודאי שלא נסמוך על דברי הרופאים וכמבואר בפוסקים וע"ל סי' פ"ח בזה מ"מ לענין להסמיך את חבירו על זה שפיר יוכל לסמוך. באשר ידוע דרך העולם שסומכים על דברי הרופאים בענינים כאלו. ובפרט שגם אנו מתירים לו לישא אשה והוי רק חשש ובחשש בעלמא לכ"ע הרופאים נאמנים כמבואר בפוסקים דבדרבנן נאמנים. ובפרט שמום מיקרי רק מה שבנ"א מקפידים ורוב בנ"א מאמינים לרופאים ואין מקפידין ע"ז. ואף במוכר בהמה ויש לו חשש שהיא חולה והרופא אומר שאיננה חולה. נראה פשוט שמותר לו לסמוך על דברי הרופא ושלא להודיע מזה להקונה. ואכמ"ל בזה. ובכ"ז יותר נכון אם אפשר שיודיע מזה להאשה:

ובמקום שמקילים בטריפות בהפ"מ נראה שמותרים לאחרים ג"כ דכיון דאשתרי אשתרי. והיכן מצינו שיהא מותר לזה ואסור לזה. וכגון זה מביא לידי חוכא ואטלולא. וכן מצינו בביצה כ"ה שהתירו לשחוט מסוכנת ומבואר בפסחים מ"ו ע"ב דלרבה דאית ליה הואיל התירו משום פסידא אף שאין דעתו לאכול וכ"כ המפרשים שם. ופשוט שאף אחר יכול לשוחטה וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח אות ו'. וכן בכמה מקומות שהקילו חז"ל משום פסידא פשוט שמותר גם לאחרים וע' שבת קי"ז ע"ב וקכ"ז ע"א ויש לפלפל בזה ואין העת מסכמת. וכן בחוה"מ בדבר האבד הותר אף לאחרים לעשות מלאכתו כמבואר בש"ס ופוסקים ואף לעשות בשכר מותר כדקיי"ל בסי' תקמ"ב וגם דבטריפות אם לא נתיר לו למכור הבשר. ממילא אינו ניצול מהפסד וכידוע שא"א שיאכל בעצמו את כל השור. ואצלינו עיקר השחיטה הוא לסחורה. ולזה נראה פשוט שמותר לכל אדם. ולענין להודיע נראה שאם יודע שהקונה הזה מחמיר על עצמו שלא לאכול דבר אשר יקל בו החכם מפני הפ"מ אזי מחויב להודיעו. ואם מיקל לעצמו בזה. א"צ להודיעו:

אחרי כותבי ראיתי בח"ס חא"ח ס"ס ס"ה שכתב דבדבר שהקילו בהפ"מ צריך להודיע לאחרים ואם לא הודיע קרוב לומר דהוי מום במקח. ולענד"נ כמש"ל בס"ד. עוד כתב שם שלא הותר רק להשואל ובני ביתו משום הפסידו אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחילה. והנה דבריו סותרים זא"ז דא"כ למה כתב שצריך להודיע לאחרים. תיפוק ליה שאסור למכור לאחרים דהוי כמאכילם איסור לדבריו שאוסר לאחרים לקנות. אבל העיקר נלע"ד כמש"ל שמותר לקנות ממנו. וגם להודיע א"צ רק למי שנזהר גם בביתו מלאכול דבר שהקילו בו משום הפ"מ. ואף דבב"ק צ' ע"ב איתא שאין ראיה ממה שלא הקפידה האשה על כבודה בשביל שמן כאיסר דאדם רשאי לחבול בעצמו ולא אחרים ע"ש. מ"מ גבי איסור לא שייך זה דכיון דחזינן שאינו מן המהדרין שפיר אינו מחויב להדר גם בזה ואין זה מום ופגם אצלו. וע' ע"ז ע"ו ע"ב שם כעין זה ע"ש ברש"י ותו'. וכן משתבר דהא מום אין נקרא רק מה שרוב בנ"א מקפידים עליו. ואם ידוע שאינו מקפיד ע"ז אינו יכול לחזור בו מצד מקח טעות. רק יכול לטעון מצד שחפץ עם מום כזה נמכר בזול. וא"כ בנ"ד שזה שהותר בהפ"מ רוב בנ"א אין מקפידים והקונה הזה אינו מן המקפידים. אין שייך לומר שזה יגרוס להוזיל שיווי הבשר. לזה בודאי א"צ להודיע להקונה מזה. רק כשידוע שמקפיד ע"ז או ששואל בפירוש אם הוא משאלת חכם:

סימן צא

ע"ד הזוג שלא נפקדו בבנים זמן רב. ואמרו הרופאים שצריכים להוציא הזרע מרחמה ביום ששימשו ועי"ז יבחינו בשלמי המניעה להוליד ומה הסיבה לזה. וביקש מעכ"ת לדעת דעתי בזה אם אין בזה משום השחתת זרע. ומעכ"ת האריך בזה בחו"ב. ואנכי מוכרח לקצר באשר הימים האלה מוטרדים מאוד:

הנה אם יש להתיר לאיש להוציא זרעו לבחינת הרופאים כבר כתבתי בחיבורי ח"א סי' ע"ח שאין לעשות כן. וע' חמדת שלמה חאה"ע סי' מ"ה דאף לענין כרות שפכה אין לעשות כן. אכן באשה בכה"ג דנ"ד נלע"ד שיש להקל דהא תנן במקואות פ"ח מ"ד שהאשה ששמשה וטבלה ולא כבדה ביתה כאלו לא טבלה אלמא שצריכה ומותרת לכבד ביתה ביום ששמשה. וכ"כ הרא"ש ובטוש"ע יו"ד ס"ס קצ"ו שאם שמשה וראתה תקנח יפה יפה להפליט הזרע. אלמא דשרי לכתחילה ולא מיבעיא לשיטת ר"ת ביבמות דף י"ב דנשים מותרות לשמש במוך משום שאין מצוות על השחתת זרע דאיש דודאי מותר בנ"ד. אלא אף לש"פ וכן לפמ"ש התו' בנדה י"ג ע"א דאשה מצווה על השחתת זרע דאיש. מ"מ הכא לא מיקרי השחתת זרע דהא אין הרופא מקבל רק הזרע שמבחוץ. וזרע העיבור נקלט לפנים. וכ"כ הרעק"א בתשובה סי' ע"ב וכן מוכח מהא שמצריכין האשה לבדוק את עצמה תיכף אחר תשמיש. והלא א"א שלא תקנח מעט ש"ז. וע"כ צ"ל דבמעט שבבית החיצון אין קפידא. ואף לדעת הרשב"א בשם הרמב"ן רפ"ב דנדה דנשים אסורות לקנח אחר תשמיש וכ"כ רש"י בכתובות ל"ז ע"א שע"י קינוח אחר תשמיש לא תתעבר. י"ל דהיינו תיכף אחר תשמיש וקינוח עמוק קצת. אבל בנ"ד בודאי לא יקח הרופא את הזרע תיכף רק יומשך איזה זמן. נראה דאין חשש לכ"ע. ובירושלמי פ' המדיר מפרש על ממלאה ומערה לאשפה כגון מעשה ער ואונן. ונראה דהיינו דבש"ס דילן ממלאה ונופצת רק מפרש שנופצת תיכף וכמו עו"א שתיכף יצא לחוץ. והמג"א כתב בסי' תר"ו דתיכף אחר. טבילתה וקודם וסתה אסורה לכבד ביתה בחמין לפי שאפשר שתשחית ביתה. נראה דזה רק בחמין שהחמין מפליטין אף מבפנים. אבל בקינוח בעלמא שרי. וע' באר הגולה ביו"ד ס"ס קצ"ו שכתב שהמנהג שלא לרחוץ תוך ג' לתשמיש ולא חילק בין שעת טבילתה לאח"כ. ואולי משום לא פלוג נמנעו בכל גוונא. והח"ס חי"ד סי' קע"ב תמה על המג"א דמנ"ל לחלק. ולכאורה צדקו דבריו ואכמ"ל בזה. וע' שו"ת רעק"א ס"ס ע"א שהביא דברי המג"א בסתם והקשה עליו מיבמות י"ב. ולא הביא שהמג"א חילק בין עת טבילתה לאח"כ. ובפרט דאף באיש דעת הרבה פוסקים להתיר באקראי. וגם דהא אינו בידים רק בגרמא וכהא דיבמות ע"ו ע"א וכ"ש הכא שהרופא עושה זאת. אך זה דוחק ועיקר ההיתר כמש"ל. ועוד אפשר לצדד דהוי אינו מתכוין ולאו רישא וכעין מ"ש הרעק"א בתשובה סי' ע"ב בזה ע"ש. וגם לעשות שלא יהא סמוך לטבילתה ולוסתה וכמ"ש מעכ"ת ג"כ. ויפה העיר מעכ"ת דבנ"ד שלא הולידו זמן רב יש קצת מקום להקל כמ"ש התו' ביבמות ל"ז דבזה ליכא רובא דמתעברות ויולדות:

סימן צב

עד שאחד הוציא קול שקידש לפני עדים בתולה שכבר נשתדכה עם אחד ושלחו אחר העדים והבחור והבתולה והעדים והבתולה באו. והבחור לא רצה לבוא. ואחרי ששלחו לו אשר אם לא יבוא יגבו עדות בלעדו. השיב שנותן רשות לגבות עדות בלעדו וכן עשו ואיימו על העדים באליו"ע ובח' של יב"נ והעידו העדים שאין יודעים משום קדושין בעולם ובלילה צוה הבחור להשליח ב"ד שיתרה את אחד מהעדים שישיב לו הכסף שקיבל ממנו כיון שהגיד שלא היה קדושין. אח"כ באו העדים ואמרו שהיו קדושין גמורים. ואחד מהעדים אמר שמן הבחור לקח חמשה ועשרים רו"כ. ומאבי הבתולה לקח, אח"כ שמונה רו"כ להגיד שקר. והשני אמר שמהבחור לקח שמונה רו"כ ומאב הבתולה לא לקח מאומה. רק שחבירו יעצו שלא יעשה רעה להבתולה. והבתולה ואביה ואמה צווחים שהכל שקר וכזב. ורק הבחור נתן להם שכר שיגידו שקר. ובב"ד בשביל האיומים והח' הגידו האמת. ועתה הוסיף להם הבחור כסף ולזה חפצים להעיד כעת שקר:

הנה אף שפשוט שכיון שהגידו שוב אין חוזרים ומגידים. מ"מ יש לפקפק בזה מצד שלא היה הבחור בשעת קבלת עדות ויש פוסקים שבכה"ג חוזרים ומגידים כדאיתא בח"מ סי' כ"ח. ואף אם הגידו בח' ג"כ אין נפסלים. כמ"ש התומים ונתיבות שם דהוי כסיפור דברים בעלמא. ואף דבנ"ד שלחו ולא בא הא יש כמה פוסקים דס"ל דבעי ג"כ שרוצים העדים לילך למדינת הים. וגם לשיטת הפוסקים דהא דאין מקבלים שלא בפני בע"ד הוא דאורייתא א"כ הא דשלחו לו ולא בא הוא רק תקנתא דרבנן כמ"ש האחרונים. ובקדושין לא שייך זה דאטו רבנן הפקיעו הקדושין בכה"ג וע' תו' ב"ב מ"ח ע"ב שלא הפקיעו רק בפשיעה. וא"כ י"ל בנ"ד שיוכלו לחזור מעדותם ויצטרכו לגבות עדותם שנית. ואף שאומרים שנטלו שכר מן הבחור להעיד. ואומרים שלקחו השכר אחרי הקדושין. וא"כ הוא רק להעיד. הא יש עצה שישיבו השכר ויוכלו להעיד. וכן העד שאמר על עצמו שקיבל שכר מאבי הבתולה להגיד שקר י"ל ג"כ שלא נפסל בזה אם נתפוס כשיטת הפוסקים שקבלת עדות שלא בפניו לאו כלום הוא. וכמ"ש התומים לענין חרם ושבועה:

אבל לענ"ד העיקר שלא נקבל עדותם עוד הפעם דהא דעת הרבה פוסקים דבקדושין א"צ כלל קבלת עדות בפניו דהוי מילתא דאיסורא. ואף להפוסקים שצריך לקבל בפניו כבר כתב הח"ס חאה"ע סי' פ"ד שא"צ רק בפני האשה שעליה אנו דנין אם היא אסורה או מותרת. אבל האיש לא מיקרי בע"ד כלל וא"צ בפניו. ואף שלכאורה יש לפקפק בדבריו דהא שם העידו העדים שקדשה. וא"כ מחייבים אותו שלא ישא אחרת משום חדר"ג. וצ"ל בדעתו דכיון שאינו איסור שבגופו רק מצד תקנת רגמ"ה. לא שייך לקראו בע"ד והוי כמעידים שהוא חלב שממילא נאסר לאכלו וכדומה בשאר איסורים:

ועכ"פ בנ"ד לא שייך זה כיון שהעידו שלא היה קדושין א"כ לא אסרוהו באחרת. ובלא"ה הרי הוא אומר על עצמו שהיה קדושין ואין נ"מ בזה. ויש לעיין בזה אם מותר לישא אחרת כיון דשוי נפשיה חד"א שאומר שהיו קדושין. וא"ל דהא בקדושין קונה אותה. והפקיעו קנינו. דהא בקדושין לחוד לא קנה אותה לשום דבר. וגם לא יוכל לכפותה לינשא לו ולא ראינו מי שיחלוק על הח"ס בסברא זו. ועכ"פ הרי יש כאן ספיקות וצדדים טובא להקל דשמא עיקר כהפוסקים שבקדושין א"צ קב"ע בפניו. ואף אם צריך הרי דעת הח"ס שצריך רק בפניה ולא בפניו. ואף אי נימא שצריך גם בפניו שמא עיקר כדעת הפוסקים שבדיעבד אם קבלו שלא בפניו אין חוזרים ומגידים. ואף לדעת הסוברים שחוזרים ומגידים. שמא הלכה כדעת הסוברים דסגי בשלחו ולא בא. ול"צ שילכו העדים למדה"י. וכבר כתבו הפוסקים להקל בס"ס בקדושין דאיכא ג"כ חזקת פנויה. וגם דבנ"ד שנתן רשות לגבות שלא בפניו י"ל דהוי כבפניו. וכעין מ"ש העבודת הגרשוני סי' ג' שאם הבע"ד מרוצה על קבלת עדות שלא בפניו שפיר הוי עדות. רק שיש לחלק בין ממון דהוי כנאמן עלי אבא ובין קדושין, וגם שי"ל דלהכי נתן רשות לקבל שלא בפניו לפי שהתרו בו שאם לא יבוא יקבלו שלא בפניו. אבל ז"א דא"כ לא שבקת חיי שכ"א יוציא קול על בנות ישראל. וכשירצו לברר הדבר לא יבוא לב"ד כדי שיודחה הבירור. ויוכל להחזיק הקול. ומצוה רבה בענינים כאלו לשבור מתלעות עושי עול לעשות בנות ישראל הפקר וכבר כתב הנו"ב סי' ע"ב שבקבלת עדות סגי בשלחו ולא בא לחוד. ורק בגמר דין צריך בפניו ע"ש. והכא שהעידו שלא היה קדושין. א"צ לדון כלל. ויש להאריך בדבריו ואין הפנאי מסכים לזה:

ולכאורה יש עוד מקום לצדד היתר מצד שבאים העדים לפטרה. וכתב הר"ן הובא בח"מ סי' כ"ח סי"ח שלפטור מקבלים אף שלא בפני בע"ד. אכן באמת נראה דהא דלפטור לא שייך הכא. דעיקר הטעם שם הוא משום דהוי כעדיו חולים או שהולך למה"י דאיירי שם שהיתומים תובעים אותה. וכ"כ המהרי"ט חח"מ סי' ל"ב וכ"ה בשטמ"ק בכתובות צ"ח ע"א וכ"ה בתשובות הרשב"א סי' אלף כ"א והובא במהרי"ט שם. וכתב שם המהרי"ט שאם אין תובעין אותו אינו יכול להביא עדים לפטור א"ע. וה"נ כיון שעדיין לא תבעה המקדש מה לה בזה. ואף כשתובעה הרי יסוד הטעם הוא משום דהוי כהולך למדה"י או חלה. וכ"ז שייך, רק אי נימא דקבלת עדות בפני בע"ד הוי דרבנן. אבל אי נימא דהוי דאורייתא צ"ל הטעם שמקבלים שלא בפניו לפטור משום דהוי כהפקר ב"ד וכמ"ש האחרונים גבי עדיו חולים או שלחו ולא בא. וא"כ לא שייך זה גבי קדושין דהוי מדאורייתא וכמ"ש הרמ"א בתשובה סי' י"ד. וכן הסכים הקצה"ח בסי' כ"ח סק"ט לדעת המהרי"ט והביא שכן דעת המבי"ט. ולא ראה שמפורש כן בשיטה מקובצת וכמש"ל ובאמת אין חידוש בדברי הר"ן שהובא בח"מ שם בסי' כ"ח דהוא מפורש בש"ס בב"ק דף קי"ב גבי בר חמוה דר' ירמיה שאם אין הקרקע בחזקת הקטן א"י להוציא. וכ"ה בש"ע סי' קמ"ט ס"כ. והיינו רק כשבא לתבוע. אבל אם אינו תובע אין מקבלים שלא בפני בע"ד רק היכא דהוי כהא דהעדים הולכים למדה"י. וע' ח"מ סי' ק"מ ס"י ובאחרונים שם:

ועדיין יש לדון מצד שע"י הקול ימנעו לישא אותה והמוציא קול לעולם לא יבוא לב"ד ואין לך תביעה גדולה מזה והוי קבלת העדות לפטרה. ואף שמותרת לינשא מ"מ לא שבקת חיי שכל איש יוציא קול שקידש ולא יבוא לב"ד וכמש"ל. וכ"כ הנו"ב סברא זו במ"ק סי' ע"ב ופסק שלזה מותר לקבל שלא בפניו בשלחו אחריו ולא בא ע"ש. וגם יש לצרף שיטת הפוסקים דס"ל שאם קבלו שלא בפניו אף אי הוי מדאורייתא הוי קבלה. דכיון שהעידו לפני ב"ד אין חוזרים ומגידים וכהא דקיי"ל ס"ס כ"ח שאם קבלו עדות מעומד כשר בדיעבד. וכ"כ קצת פוסקים לדמות הא דקבלת עדות שלא בפניו לעבר ודן בלילה. דלהירושלמי שדינו דין. ה"נ שפיר הוי קבלה ואין חוזר ומגיד. עכ"פ נתבאר שאין לקבל עדות האנשים האלה שנית. והבתולה אין עליה שום חשש קדושין. והעדים ראוי להענישם דהא הם רשעים ממ"נ. ובנ"ד ניכר השקר שהרי מודים המקדש והעדים שקבלו שכר מהמקדש. והסכים לזה אז הגאון מהרי"א זצ"ל למעשה:

סימן צג

ע"ד פועל אצל חייט שלקח בית אצבע שקורים פינגערוט של הבעה"ב ונתנו באצבע בתולה אחת ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו. וכל הפועלים שהיו בבית אז שמעו את דבריו רק לא ראו נתינת הפינגערוט באצבעה ואחד מהם אמר שראה הפינגערוט בידי הבחור אבל לא ראה היטב נתינתו באצבעה ומכ"ש שלא ראה הסרת הפינגערוס מאצבעה. והמקדש אומר שהפינגערוט היה של הבעה"ב וכיון זה לשחוק בעלמא. והיא אומרת שהיא באה לשאול מהבעה"ב פינגערוט ואמר הבחור דוד לה אפשר יהא פינגערוט זה טוב עבורך ונתנו באצבעה לראות אם הוא למדתה ואמר איזה דברים. ובראותה שאינו למדת אצבעה הסירתו וזרקתו לו על הווארסטאט. ולא ידעה כלל מהו אומר בעת נתינתו. והוא והיא מודים שהפועלים שהיו בבית היו טרודים במלאכתם. ועל זה שהטבעת הוא של הבעה"ב אין בירור רק מה שהפועל מודה בעצמו. ושני פועלים שמעו רק תיבות הרי את. ואחד אמר ששמע שקודם שאמר הרי את מקודשת אמר הבחור הלז בפינגערוט זה יכולים' ג"כ לקדש. אבל הנתינה לא ראה ואם אמר כדמו"י הוא מסופק. ואחד אומר שגם אמר כדמו"י. והעדים אומרים ששחקו הכל כששמעו הדברים מהמקדש וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה:

והנה כת"ר לא בירר בהגב"ע אם ראו אח"כ הפינגערוט באצבעה ורק בדברי אחד נזכר שלא ראה ההסרה. וג"ז אינו מבואר אם ראהו באצבעה רק לא ראה ההסרה. או שלא ראהו כלל באצבעה. וגם מה שאמר הלז שלא ראה היטב הנתינה לא בירר אם ראה שהושיטו לה רק לא ראה שנתנו באצבעה. או שמסופק אם ראה. וראיתי במכתבו שנסתפק בכוונתו. והיה לו לשאל את העד כוונת דבריו. גם לא ביאר אם הפועלים מכירים את הפינגערוט שהיה מכבר בידי המקדש למלאכתו ואם ראו אח"כ הפינגערוט ביד הבתולה. וכן אם דרך הפועלים שם לעשות מלאכתם בפינגערוט של הבעה"ב או עושים גם בשל עצמם. וכן מה הבעה"ב בצלאל אליעזר אומר אם הוא שלו או לא. וכן העד אברהם מיכל בן בצלאל אליעזר אשר כפי הנראה הוא בנו של הבעה"ב אם הוא אומר שיודע שהפינגערוט הוא של אביו או לא. כי בכל פרטים הנ"ל יש נ"מ לדינא. וכן עלה ברעיוני אולי העד חיים צבי בן יוסף והעד ישראל בן יוסף הם אחים. וכן לא ביאר אם ידעו הפועלים שבאה לשאול פינגערוט. כי נראה מדבריה שאמרה זה בפני כולם. כי לפי דבריה המקדש שמע זה ואמר לה שאולי הפינגערוט זה יהי טוב עבורה. אך באשר לענ"ד גם לפי סתימות הדברים יש ג"כ להקל בנ"ד. לזאת אשיבו תיכף כי מעכ"ת ביקש להשיבו בלי איחור:

לכאורה נראה שאין בזה חשש קדושין כיון ששום אחד מהם לא ראה הנתינה וכדקיי"ל בסי' מ"ב ס"ד ואף לשיטת המרדכי פ' האומר הובא בב"ש שם ס"ק י"ב דהיכא שמוכח הדבר שנתנו לה הוי כאלו ראו הנתינה. הנה בנ"ד אין שום הוכחה דהא נראה מדברי העדים שלא ראו מקודם הפינגערוט ביד המקדש ואח"ז ביד הבתולה שזה היתה הוכחה שנתנו לה וכדאיירי שם המרדכי בכה"ג. והעד אברהם מיכל שאמר שראהו בידו הרי אומר שלא ראה הסרתו. ומשמע מזה שלא ראהו כלל בידה. כי אם הפירוש שראהו בידה רק ההסרה לא ראה. א"כ מה אמר שהנתינה לא ראה היטב ומכ"ש שלא ראה ההסרה. דמה קו"ח הוא זה דהרי ראהו באצבעה. וע"כ צ"ל כוונתו שלא ראהו כלל באצבעה. וא"ל שראה שנתנו לה רק לא ראה אם שם באצבעה או נתן לידה. ז"א דמדאמר שכ"ש שלא ראה ההסרה מוכח שלא ראה כלל שנתנו לה. וכוונתו לומר שלא נסתכל היטב בעת אמירתו האמ"ל אם נתן לה או לא. ובאשר שראהו בידו וגם פשוט לו שנתנו לה לפי ששניהם מודים בזה. לזה אומר שהנתינה לא ראה היטב. ובזה נאמן העד גם כעת לפרש דבריו. וע' ח"מ ס' כ"ט בזה:

ואף אם יאמר עתה שראה שנתנו לידה רק לא ראה אם שמו באצבעה. נראה שלא יהי נאמן. כי לשון העד בהגב"ע. האב איך גיזעהן אז דוד האט גיהאלטין דעם פינגערוט אונ איך האב ניט אזוי גוט גיזעהן וויא ער האט דער בתולה ארוף גיזעצט דעם פינגערוט אויפין פינגער נאר איך האב גיהערט דעם גאנצין פסוק האמ"ל בטבעת זו כדמו"י. אונ דעם אראפ נעמען אודאי נישט. מוכח מזה שלא ראה שנתנו לה מדלא אמר שראה שהושיטו לה. רק אמר שראה שדוד אחז הפינגערוט. וקרוב יותר לפרש כוונתו שהנתינה מסופקת אצלו: ופשוט דכה"ג לא כלום הוא דבעינן עדות ברורה. והאומר איני יודע בגופה של עדות לאו כלום הוא. וע' באה"ע סי' ל' בח"מ סק"ח ובב"ש סק"ט ובשעה"מ פ"ט מה"א לענין אם העדים העידו על קדושי ספק. ובנ"ד נראה דכ"ע מודו דלא הוי קדושין כיון שספק לו בגוף הנתינה. משא"כ בספק קרוב לה שראו עכ"פ שזרק לה קדושין ואכמ"ל. וע' בקה"י באה"ע שם בזה. וכבר כתבו החות יאיר והמקנה והח"ס סי' ק"א וכל האחרונים בנידון דהרשב"א המובא בש"ע דגם המרדכי מודה דהא לא מוכח כלל. דאפשר שלא נתנו לה בעת האמירה רק מקודם או אח"כ וגם אפשר שלא היה בידו כלל כי לא נזכר שם שראו האתרוג מקודם ביד המקדש. וכ"כ בשו"ת הרשב"א סי' אלף קל"ג להדיא ע"ש. [ובחות יאיר כתב שמא לא נתנו לידה רק הניחו ולקחה. נראה שתפס בפשיטות דטלי מע"ג קרקע לא הוי קדושין. ובאמת היא מחלוקת גדולה כידוע והעיקר נראה דהוי קדושין. וע' אחרונים סי' כ"ז וסי' ל"]:

[והח"ס סי' ק"א כתב דבע"א לא אזלינן בתר הוכחה והביא ראיה מתוספתא דגיטין שאם נתיחד בע"א לא אמרינן שנתיחד לביאה וא"צ גט ע"ש שהקשה מזה על המרדכי. ולענ"ד שם הטעם משום דכיון שאין דרך לקדש רק בפני שני עדים. אין כאן אומדנא שבא עליה וקידשה. וכעין זה כתב הח"ס בסי' ק"א וק"ד שמזה שקידש לפני ע"א מוכח שלא כיון לשם קדושין גמורים ע"ש. וא"כ כ"ש הכא שלא שמע ולא ראה שום ענין קדושין. ואף למ"ד שחוששין לקדושי ע"א. אינו רק חשש ולא שיהו קדושין גמורים וכמ"ש המהרי"ט בחידושיו והנו"ב מ"ת סי' ע"ה ולזה אין דרך לקדש לפני ע"א. אבל בנידון דהמרדכי דאיירי ששמע העד שקידשה ולא ראה הנתינה רק ראה הטבעת מקודם בידו ואח"כ בידה בזה אמרינן אומדנא אף בע"א. וכן מסתבר דמה מקום יש לחלק באומדנא בין אחד לשנים. ולכאורה קשה בקדושין ס"ה ע"א דמייתי מהא דלנה בפונדקי ובעי לאוקמא פלוגתייהו בעד אחד. למה לא מייתי הא דמפורש בתוספתא דאיירי רק בשני עדים. וי"ל דכיון דלהתוספתא צריך ג"כ לבאר דפליגי בהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וממילא נדחה ראייתו לענין ע"א. לזה לא האריך הש"ס להביא התוספתא. ויש להאריך בזה ואכ"מ]:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה