שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן קעד
ב"ה כ"ב כסלו תרל"א
ראשית דבריך כתבת להקשות על מימרא דרבא מכות ה' ע"א וז"ל ועיינתי בבבא השניה דאמרי דנגמר דינו ואינם באים לחייב העדים רק את הרוצח הלא עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דאם יוזמו על הדבור שאמרו בתרי בשבתא הרג יבוטל גם הדבור שאמרו בא' בשבת עמנו הייתם בתורת תכ"ד ותבטל הזמתן ויתחייב הרוצח מיתה מחמת עדים הראשונים עכ"ל. ונראה מדבריך שלא הקשית על בבא ראשונה משני פנים. אם משום די"ל דשם באמת אין נהרג הרוצח על פיהם. או משום דכמו דהראשונים נהרגים אף שהרוצח נהרג ע"י עדות השניה. כן תהרג השניה אף שנהרג מעדות הראשונה דאכתי גברא לאו בר קטלא הוא. אבל גם שניהם טעות הם טעם הא' אינו דקאמר טעמא דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא. אלמא שנהרג ע"פ עדות השניה וכ"ה בפירש"י שם. וטעם הב' אינו דהא אין העדים נהרגין עד שיוגמר הדין ע"פ ואם תבטל הזמתן בתורת תכ"ד הרי בעידן סהדותייהו הוי גברא בר קטלא שנגמר דינו. וא"כ קושייתו חלה גם על בבא הראשונה:
ולכאורה י"ל בקושייתך דהא דאמרינן בב"ק ע"ג ע"א דהעדות בטילה בתכ"ד הוא רק למ"ד עד זומם למפרע הוא נפסל יעו"ש. ולרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל ל"א הכי. וא"כ שפיר רבא לטעמיה. וקרוב היה בעיני לומר שזהו הטעם של הרי"ף והרא"ש שהביאו מימרא דרבא הקודמת ומימרא זו לא הביאו ע"ש. והיינו משום דאנן פסקינן בהא כאביי דהוא מיע"ל קג"ם. ואף שיש נ"מ לענין אם הגידו לאחר כ"ד. מ"מ כיון שאינו נוגע כ"כ בזה"ז קצרו בזה. וכן קצרו בדיני קנסות בכ"מ אף דנ"מ לענין תפיסה. אכן קושייתך תחול על הרמב"ם שפסק בפי"ט מה' עדות בהא כרבא. והוא פוסק למפרע הוא נפסל כאביי. ובזה נדחה ג"כ מ"ש כבודו דא"ל שמה שתבטל העדות הוא בתורת תכ"ד ואינו רק הכחשה ומידי ספיקא לא נפקא וא"כ לא נהרגנו בעדות ראשונים וא"כ הם מחייבים אותו מיתה. דמ"מ כיון שהדבר בספק איך נוכל להורגם מספק עכ"ד. ולפמ"ש דהטעם הוא משום דלמפרע הוא נפסל א"כ הוא נעשה פסול ועדותו לאו כלום הוא וכן פירש"י בב"ק ע"ג ע"א. ואף שהמהרש"א פקפק בזה ע"ש. דבריו קשים שם וכבר השיג עליו הפנ"י. וכ"כ בבעל המאור שם בסוגיא דמיפך והזמה שאם בטלה הזמת הראשונים בתורת תכ"ד עדות הראשונים קיימת ואינם מוכחשים כלל ומקוצר העת אקצר בזה. גם עיקר סברתך אינה דכיון דהוו מוכחשים יש להעמידו בחזקת כשרות וכדאיתא ביבמות ל"א ואינו פטור בתורת ספק רק בתורת וודאי וגם כי אזלינן בתר רובא. ולקמן אזכיר זה עוד ברצות ד'. והעיקר דמ"מ לאו גברא קטילא הוא בעידן סהדותייהו וע"ש בשטמ"ק:
ולכאורה י"ל בפשיטות שהגידו שהרג בתרי בשבתא לאחר כ"ד. ובזה מיושב ג"כ מה שקשה מכאן על הרמב"ם שפסק בפ"כ מה' עדות דהכחשה והזמה כאחת לאו הזמה היא. ולפמ"ש ניחא. וכעין זה תירצו התומים בס"ס ל"ח ובנתיבות סי' כ"ט על קושיית מהריב"ל על הרמב"ם הנ"ל מסוגיא דמיפך והזמה. וכ"נ בתו' שם ע"ג ע"ב שכתבו בתירוצם הראשון דאפכינהו ואזמינהו לאו דווקא. ואח"כ כתבו לתרץ דהעידו תכ"ד. אלמא שיותר פשוט לומר שלא העידו תכ"ד יעו"ש. אבל עדיין יקשה על תי' השני שבתו' שם דאוקמא למיפך והזמה בתכ"ד. וקשה דהו"ל עשאאי"ל וכנ"ל. ואף דשם איירי בשעמד בדין. מ"מ הא כבר כתב הש"ך ס"ס ל"ג לדעת התו' דאף בממון בעי עשאאי"ל. וישוב הסוגיא דב"ק אליבא דסוגיא דמכות ע' בשטמ"ק שם. ואף שהם מחייבים את הרב בדמי עין שיותר על דמי שן. וביתרון זה מיקיימא בהו דין הזמה וכיון דמיקיימא במקצת קיים כל עדותן. וכ"נ סברת התו' ריש מכות שהקשו על עדות בן גרושה ובן חלוצה הא הוי עשאאי"ל ותירצו דכיון דלוקין הוי עשאי"ל. והקשו עוד מנערה המאורסה ותירצו דמלקות במקום מיתה לא חשיבא תורת הזמה משא"כ בבן גו"ח דהוי לאו ע"ש. נראה מדבריהם שצריך רק שיתקיים איזה דבר ושיהיה מעין עדותם. וא"כ ה"נ מיקיים במקצת ממון. ותירוצם השני שם יסבור כתירוצם הראשון כאן:
אכן לא מוכח כן במכות ה' ע"א דאיתא התם משלשין בממון ואין משלשין במכות. ואמר רבא הטעם משום דבעי כאשר זמם וממון מצטרף ביד המקבל משא"כ במלקות ע"ש הרי שצריך צירוף דווקא. וגם אביי דיליף לה התם מג"ש דרשע רשע נראה דרק משמעות דורשין איכא בינייהו ונראה דהתו' לטעמייהו בסנהדרין ל"ג וב"ק פ"ז שכתבו דרבא דקאמר סברא דכאשר זמם היינו שא"צ לג"ש דרשע רשע. משמע מזה דאביי ס"ל שצריך הג"ש ולא ס"ל סברא דרבא וכמו בסנהדרין י' כה"ג ע"ש. וא"כ שפיר הכא אביי לטעמיה דס"ל דאף במקצת מיקיים כאשר זמם. ובזה י"ל דאביי ורבא לטעמייהו דלכאורה קשה על תירוץ הראשון שבתו' ריש מכות לרבא דאמר בסנהדרין י' מלקות במקום מיתה עומדת ע"ש בסוגיא שמבואר שצער מלקות קרוב למיתה. וא"כ הוי שפיר מלקות מעין מיתה ומיקיים כאשר זמם ונפש בנפש. אך לפמ"ש ניחא דתירוצם זה אזיל אליבא דאביי דפליג ארבא שם ויליף לה מג"ש דרשע רשע שנידון בכ"ג. אבל לרבא בלא"ה לא א"ש תירוץ זה דלדידיה לא סגי בקיום מקצת כאשר זמם, וע"כ צ"ל כתירוץ השני שבתו' שם ועל תירוץ הראשון אין להקשות מגלות. דבגלות הוא גזירת הכתוב הוא ולא זוממין. וממילא משתמע דמ"מ העדות כשירה משא"כ בבן גו"ח דממעיט מלו ולא לזרעו דלא קאי רק על בן גו"ח כמובן. והוא כעין שאמרו בגיטין מ"ד לדידיה קנסו לבריה לא קנסו ועוי"ל. ובזה יתישבו ג"כ דברי רש"י בב"ק שם דמשמע דאיירי בתכ"ד יע"ש. אכן רחוק מכמה טעמים לומר דבכה"ג מיקיים כאשר זמם וממכות דף ה' יש לחלק ולא אאריך בזה:
ונראה לתרץ עפמ"ש השטמ"ק בב"ק שם דלא אמרינן הך דתכ"ד רק בתובע אחד ונתבע אחד ע"ש. וא"כ הכא בהזמתם הם מעידים על גופה של עדות ומחייבים להעדים ופוסלים אותם לעדות. ובהיפוכם מעידים בין הרב ובין העבד. וכן במכות על הרוצח. ואף כי יש נגיעה בהזמה להרוצח ובעדות שניה מצילים להמוזמים. מ"מ עיקר העדות הוא בנושא אחר ולא בטל כלל בתורת תכ"ד. אכן הבעה"מ כתב שם בסוגיא דמיפך והזמה דבטלה בתורת תכ"ד יע"ש. וע"כ לא ס"ל סברת השטמ"ק הנ"ל. או לא ס"ל סברתינו שהנגיעה לאו כלום הוא. [וסברת השטמ"ק נראה שמקורה מירושלמי בענין הכותב נכסיו לשני בנ"א אי בתרי גופי פלגינן דיבורא ועפ"ק דגיטין ואכמ"ל בזה] וא"כ הדרא קושייתינו עליו וגם דבשיטת הבעה"מ כתב הש"ך בסי' ל"ג ובסי' ל"ח דאף בדיני ממונות בעי עשאי"ל ע"ש:
לזה נראה דהנה בלא סברא דתכ"ד קשה טובא לפמ"ש הלח"מ בפ"כ מה"ע לדעת הרמב"ם דבשני כיתי עדים שהעידו אחר כדי דיבור והוזמו שניהם אין נהרגת רק הראשונה דהאחרונה יכולה שתאמר דגברא קטילא בעינן למיקטל כיון שהעידו כבר הראשונים. וכן הוכיח התומים בסי' ל"ח מדברי הנ"י במכות יע"ש. ושם פשוט דאיירי שעדיין לא נגמר דינו עפ"י הראשונים בשעה שהעידו האחרונים ע"ש. וקשה דהא הכא קאמר דלא מיקרי גברא קטילא עד שיוגמר הדין. וע"כ צ"ל דהיינו רק כאן שאחר שהעידו הם באו עדים אחרים והעידו והראשונים הוזמו. צריך שיאמרו האחרונים שנגמר דינו. ואם לאו הרי בשעת עדות הראשונים לא היה עדיין חייב מיתה והם לא ידעו משום דבר ואין להם שום תירוץ. רק כשנגמר דינו איגלי מילתא דהוי גברא קטילא וכמו טריפה וכמ"ש התוס' בסנהדרין פ"א ע"א. משא"כ בהך דהלח"מ שהאחרונים ראו הראשונים. יש להם תירוץ שלא רצו לחייבו שום דבר כיון שראו שהראשונים העידו ולא ידעו שאח"כ יבואו ויזימום [ויש להקשות ע"ז מסנהדרין כ"ג ע"ב ע"ש בתו' ובב"ב ק"ע לפמ"ש הש"ך דדעת כל הפוסקים דגם בד"מ בעי עשאי"ל ודוק. אבל גברא אגברא קרמית. וכבר חלקו האחרונים על הש"ך בזה]:
והנה לפז"ק דא"כ העדים האחרונים בהך דמכות וכן בהך דב"ק לדעת הש"ך כשיזימום יוכלו לומר דכיון דראינו שכבר העידו העדים הראשונים ובפרט דכאן איירי שנגמר דינו וכמש"ל. הרי באנו להעיד על גברא קטילא. ומה שהוצרכנו להפוך ולהזים היינו להרוג עדים ראשונים בבבא ראשונה ולפסלם בבבא שניה. ובב"ק שם לחייבו דמי עין לעבד וכן לחייב העדים. וקושיא זו תחול אף אם נאמר שהעידו לאחר כ"ד ההיפוך וההזמה. וא"כ קשה טובא לכ"ע דהא הו"ל עשאאי"ל. וקשה גם לרבא דס"ל מכאן ולהבא וכמובן. לזה היה נראה שאנו הורגים אותן על שלא עמדו בהזמתן שממילא לא היה נהרג הרוצח. וגרמו באמירתם האחרונה לחייבו מיתה ולא דמי לההיא דלח"מ דשם בשעה שהעידו האחרונים היה חייב מיתה מפי הראשונים. אבל כאן כשהעידו האחרונים היו הראשונים כבר מוזמים מפיהם. ולפ"ז מיושב קושייתך מתכ"יד דאם לא העידו עדותם האחרונה לא היתה מתבטלת הזמתם בתורת תכ"ד. ועכ"פ גרמו לו מיתה בעדותם זו. ואף שהוא נהרג מ"מ הא משכחת לה הוא והן נהרגין וכדמייתי הש"ס במכות ה'. ואין סברא לדמות זה להרגו אין נהרגין כי עיקר הריגתם הוא על עדות עצמם. רק שמצד ההריגה השניה אנו מבטלים התנצלותם שאנו אומרים להם שגם בזה הם גורמים וכן יש לתרץ בב"ק שם. אך ז"א דכיון שנשאר עדות הראשונים קיים כשנגמר דינו. איגלי מילתא דהוי גברא קטילא וכטריפה דמי וכמש"ל וכן בהך דב"ק י"ל כן. ואם נאמר כסברתך דביטול בתכ"ד לא הוי רק כעין הכחשה א"ש תירוצינו זה שגם לדעתך שספק הוא מ"מ כיון שאין הורגים אותו יש להרגם שעכ"פ הם גרמו בהריגתו אך יש לדמותו לספק טריפה. אבל כבר כתבתי שאינו כן. וצ"ל דכיון שהוזמו הראשונים תו לא הוי גברא קטילא וכשנתבטלה הזמתן בתורת תכ"ד לא אמרינן איגלי מילתא וצ"ע בזה:
ולפ"ז היה נראה ליישב דברי בעה"מ בתירוצך שכתבת דמ"מ מיקרי עדות שאתה י"ל כשיוזמו גם הראשונים וכמ"ש התו' בסנהדרין פ"א. אכן לכאורה יש לחלק דהנה נראה נא מקור הדבר שצריך עשאי"ל מאיזה פסוק הוא והנה התו' ריש מכות כתבו שנלמד מועשיתם כאשר זמם אלמא שבהעדות יוכל להתקיים הזמה ולכאורה קשה דמ"מ מנלן דמעכב. ואפשר לומר דקאי אליבא דמ"ד בסנהדרין מ"ה ע"ב בעינן קרא כדכתיב ומעכב יעו"ש. והנה התו' הקשו ביבמות ק"ד ובחולין פ"ג לר' זירא דבעי ראוי לבילה מסנהדרין מ"ה למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב יע"ש שנדחקו בזה. אכן לפמ"ש התו' בקידושין כ"ה דלהכי בעי ראוי משום ששנה הכתוב א"ש. ומיושב בזה ג"כ מה שקשה על מ"ד בעינן קרא כדכתיב דהא צריך בכ"מ שנה הכתוב לעכב. דנראה דסברתם הוא דמ"ד לא בעינן קרא כדכתיב ס"ל דלא בעינן ראוי כלל. וכששנה הכתוב צריך ראוי. ומ"ד בעינן קרא כדכתיב ס"ל דאם לא שנה הכתוב אז אם ראוי מעיקרא מעכב אח"כ כגון עדים שהיה להם יד בשעת עדותן מעכבת אח"כ. וכן בוהן במצורע יעו"ש. אך אם לא היה להם מקודם לא שייך בהם כלל ואינו מעכב יעו"ש בתוס' שכ"כ להדיא. וכששנה הכ' אז אין די שיהא להם יד מתחלה ועד סוף רק שמעכב הדבר בעצמו. והך דר"ז שאני שלא נאמרה בלשון ציווי כמ"ש התוס' שם. ולפז"ק היכי משכחת לה עשאאי"ל אף למ"ד בעינן קרא כדכתיב דהא בכל עשאאי"ל מעיקרא אינם ראוים ובכי הא לכ"ע לא מעכב. ונראה שתלוי בשעת ראייתם העדות אם בידם לעשותה עשאי"ל כמו בנערה המאורסה שיכולים להתרותה וכן בשעת הגדתם להגביל הזמן והמקום. וא"כ הוי ראוי מעיקרא שיהיה בהם תורת הזמה. לכן כשמעידים אח"כ באופן שאאי"ל שפיר מעכב למאן דבעי קרא כדכתיב. ובזה מבואר סברת התוס' ריש מכות בתירוצם להיות דכשא"א כלל בהו תורת הזמה א"צ עשאי"ל דלכאורה צריך להבין טעמם. ולפמ"ש ניחא דכאן דאינו ראוי מעיקרא אף למ"ד בעי קרא כדכתיב אין מעכב. ויש להסביר סברתם גם באופן אחר ואכמ"ל. ובענין שנה הכתוב יש חלוק בין קדשים לחולין ואקצר:
ואין להקשות ע"ז מסנהדרין ע"ח ע"א דקאמר דטריפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דהו"ל עשאאי"ל. והא התם לא משכחת לה כאשר זמם מעיקרא. ועל תירוץ השני של התו' דמכות הנ"ל לא יקשה די"ל דמ"מ משכחת לה בדין רציחה. אכן לפמ"ש קשה. אך ז"א דלכאורה קשה למה סתים רבא דפטור והא משכחת לה שהעדים ג"כ טריפות דלרבא כשירים כדאיתא התם. וכן סתם בטריפה שרבע שלא בפני ב"ד דמשמע דאף עידי טריפה לא מהני. ועו"ק דאיתא בב"ק פ"ח ע"א דממעט עבד מאחיו ופריך אלא מעתה זוממי עבד לא יהרוגו ומשני רבא משום דכתיב ובערת הרע מקרבך. אלמא דמשום ובערת הרע קטלינן להו אף שלא העידו על ישראל גמור ואינו כאשר זמם ממש. וא"כ גם עדים שהעידו על טריפה יהרגו משום ובערת. לזה נראה דרש"י פי' בסנהדרין דלזה הוי עשאאי"ל משום דהוי גברא קטילא. והכוונה כיון דהוי גברא קטילא מה שגרמו לחייבו מיתה אינו ענין כלל כיון שכבר חשוב כמת וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פ' הנחנקין [והרעק"א בסי' קע"ו כתבה מסברא דנפשיה. דבעי שירשיעו באיזה דבר. אבל כשאינם עושים כלום בעדותם לא שייך בהו כלל כאשר זמם ואף מלקות לא מחייבי]. וכ"כ התו' בכתובות ל' ע"א שעידי טריפה פטורים אף ממלקות וישבו בזה קושיתם אהך דמכות ע"ש והיינו כמש"ל ואף שתפס רבא לשון עשאאי"ל. מ"מ עיקר הטעם משום שאינם כלל בתורת הזמה לפי שעדותן לא גרמו שום רשע כלל כנ"ל. וכן במכות ה' לא חילק רבא בין אם היו העדים טריפות דאז הם כמו הרוצח שנגמר דינו. או שנגמר דינם של העדות ג"כ רק שעשו תשובה ומ"מ הם עומדים למיתה. ולרבא הם כשרים לעדות. אלא ע"כ כנ"ל דכיון דהוי כגברא קטילא לאו מידי עבדי בעדותם:
ובזה מיושב ג"כ מה שקשה על דברינו מב"ק פ"ד ע"א דקאמר דלא אפשר דאלת"ה טריפה שהרג את השלם מאי עבדינן ליה יע"ש ופירש"י דהא הוי עשאאי"ל. ושם קאי על ר' שמעון ואיהו ס"ל בסנהדרין מ"ה ע"ב דלא בעי קרא כדכתיב. ולפמ"ש צ"ל דס"ל דעשאי"ל לא מעכבא. אבל באמת בלא"ה הסוגיא שם קשה להולמה דמאי קושיא היא זו דהתם ליכא סהדי דבכה"ת עשאאי"ל לא עדות הוא. וכשהרג בפני ב"ד באמת חייב. ולפמ"ש ניחא דמדמי לה התם לחיגר שאין לו רגל כלל. וכן כאן טריפה דומה כמו שאין לו נפש כלל דגברא קטילא הוא. ואף אם נהרגנו מיקרי לא אפשר דלאו מידי הוא ורש"י שפירש משום עשאאי"ל צ"ל דאשמועינן האמת שהוא פטור מכלום שלא בפני ב"ד ודחוק:
ובזה יש ליישב מה שהקשה יקירי ל"ל לרבא קרא דובערת כיון דס"ל ע"כ כר' טרפון לימא בקיצור הלכה כר"ט והנה זה אינה קושיא כ"כ דאשמעינן שב"ד א"צ דומיא דעדים שיוכלו להזימם. וכעין שכ' התו' בב"ק צ' לענין עדים הקרובים לדיינים שאף שהדיינים לא יקבלו עליהם הזמה מ"מ יקבלו דיינים אחרים. וה"נ צריך שיוכלו להזים הדיינים בב"ד אחר. ובאמת כיון דטעמיה דר"ט משום לא תהא שמיעה גדולה מראיה א"כ דיו לבוא מה"ד להיות כנדון דמה בשמיעה צריך שיהא אופן שיוכלו להזימה ה"נ בראיה. וכ"ש לפמ"ש דעיקר הטעם שכשהרג שלא בפני ב"ד שפטור הוא משום דלא עבדי מידי ואנן בעינן והרשיעו את הרשע ואי לא לאו עדות הוא כלל. ואין יכולים להרוג את הטריפה בעדות כזו. דחייבי מיתות ילפינן רשע רשע ממלקות ובמלקות כתיב והרשיעו וע' תו' סנהדרין ל"ג ע"ב וב"ק פ"ז ע"ב ואכ"מ. וכן מצאתי בנו"ב סי' ע"ד שכתב ג"כ שטעם שטריפה פטור משום דבעי והרשיעו יע"ש. [ומש"ש לחלק בין בן גו"ח דכתיב מיעוטא בגופיה ובין טריפה יע"ש. קשה עליו מגלות דג"כ לא כתיב מיעוטא בגופיה ואקצר] וא"כ בוודאי ה"א שצריך כן בב"ד. לזה אשמועינן רבא דמ"מ מוטל על הב"ד להרגו מצד ובערת דכשהרג שלא בפניהם כל זמן שלא באו עדות הראויה להורגו על פיהם לא חלה עליהם מצות ובערת משא"כ כאן שרואין אותו עושה הרע. ויותר קשה על רש"י בסנהדרין שם אהא דעידי טריפה נהרגין שפירש משום ובערת הרע. וזה נפלא דל"ל טעמא דובערת הכא וכבר פירש"י לקמן טעמא דרבא משום דעדים זוממין חידוש הוא ולכאורה קשה ע"ז דהא קאמר בב"ק ע"ב ע"ב א"נ משום פסידא דלקוחות וי"ל. ולפמ"ש קצת אחרונים דאביי לא ס"ל דחידוש הוא ובאמת אינו חידוש י"ל דזהו טעם דרב אשי דפליג עליה. אבל באמת נראה דמחלוקתם בפירושא דקרא דודרשו השופטים היטב והנה עד שקר וגומר אמאן קאי ע' ר"פ היו בודקין בסוגיא שם ופירש"י שם מ"א ע"א ודו"ק] וגם לא שייך קרא דובערת שלא בפני ב"ד. וכ"ק בב"ק פ"ח דקאמר רבא דזוממי עבד חייבים מובערת הא קרא דובערת לא קאי רק על העובר בפני ב"ד. וזה יש ליישב קצת:
והנראה בזה דבאמת לפמש"ל דעשאי"ל תלי בפלוגתא דקרא כדכתיב קשה ממה שפשוט בכמה סוגיות דעשאאי"ל לאו עדות הוא. וכן קשה מה בין חקירות לבדיקות ע' סנהדרין מ"א ע"ב. ובב"ק ע"ה פריך בפשיטות והא קיי"ל עשאאי"ל לאו עדות. וכן קשה מסוגיא דב"ק פ"ח ע"ש בתוס' דהתם מעיקרו אין ראוי להזמה [ומב"ק ע"ה י"ל דזה באמת פלוגתתם דת"ק וסומכוס. ולזה י"ל שהשמיטו הפוסקים דין זה משום שכבר פסקו דבעי קרא כדכתיב וקצרתי] והנה יש אתי מקום ליישב זה קצת בדרך פלפול אך רצוני לקצר. והנראה בזה דכיון דכתבה התורה ודרשו השופטים וגו' ועשיתם לו כאשר זמם וגו' והנשארים ישמעו וייראו וגו'. נראה מזה דכל עיקר הדרישה הוא לתכלית להודע אם הם אמיתים. וגם מה שעושים להם כאשר זמם הוא קנס למען ישמעו וייראו העדים מלהעיד שקר ולזה למדו מזה בסנהדרין פ"ט ומכות ה' שצריך הכרזה ע"ש. ולזה אף מאן דלא דריש טעמא דקרא מ"מ הכא שמפורש הטעם בפסוק מודה שצריך עשאי"ל כדי שיירא מלומר שקר. וע' סנהדרין כ"א וב"מ קט"ו. ועפמש"ל י"ל דר"ש דדריש טעמא דקרא לטעמיה בסנהדרין מ"ה דלא בעי קרא כדכתיב. ואם אאי"ל לא ייראו מלשקר:
ולזה רבא דס"ל עדים זוממין חידוש הוא דמ"ש הני מהני ס"ל דא"צ בהו עשאי"ל. דלכאורה קשה דאדרבא הו"ל למימר אין לך בו אלא חידושו אבל הסברא כיון שראינו שא"צ בזה עדות גמורה כמו בכל התורה דהא האמינתם התורה טפי מעדים אחרים. לזה א"צ ג"כ בהם עשאי"ל כי אמונתם חזקה וכעין זה מצינו בבכורות רפ"ק דכיון דהותר חלב הוי חידוש ויש להתיר אף חלב בהמה טמאה עיי"ש. וכ"כ התו' בחולין ס"ד ע"א גבי ביצה ע"ש. ואף שיש לחלק מ"מ נכון כמ"ש. אכן עדיין קשה אף שנאמינם מ"מ אין כאן והרשיעו כלל כיון שהם טריפות וכנ"ל ואיך יהרגום על פיהם. ולזה פירש"י מובערת שכיון שעיקר העדות העידו בפני ב"ד רק שב"ד סוברים שהעדות הוא אמת. וכיון שבאו אחרים והזימום ואנחנו מאמינים לעצם דברי האחרונים. רק שאין דבריהם מספיקים בכה"ג במקום אחר להרגם מצד שאינו עדות גמור כנ"ל. לזה קאמר דשאני הכא דאין זה כ"א גילוי מילתא בעלמא שהעידו שקר. וממילא מחויבים הב"ד להרגם משום ובערת כיון שעיקר העבירה עשו בפניהם. וקצת דמיון הוא להא דאכלה לאיסורא והדר לתנאיה דההיא דשבועות כ"ח ע"ב ואקצר:
ונראה לדמות לזה אם ב"ד ראו אחד שחלל שבת רק ששכחו ב"ד בעצמם אם שבת היום או לא או שבעל את הערוה ולא ידעו הב"ד שהיא ערוה עליו ואח"כ באו עדים והעידו שהיה היום ההוא שבת או שהיא אשת איש וכגון למ"ד חבר א"צ התראה וגם שידוע שיודע מי היא וכה"ג דבוודאי חייבים להרגו משום ובערת. ובעדים זוממין שא"צ התראה דומה ממש לזה. וסברת רב אשי אינו כן משום דמפרש קרא דודרשו קאי על המזימין וכמש"ל וכדמשמע ר"פ היו בודקין וגם י"ל עפמש"ל דלא ס"ל דחידוש הוא. וההיא דב"ק פ"ח יש ג"כ ליישב בדרך זה רבא לטעמיה. אך דוחק קצת ויותר נראה דס"ל לרבא דלר"י אתא קרא דובערת דבעדים זוממין לריבוי זה. או כוונתו דכיון דטעם עדים זוממין משום יראה וביעור הרע כנ"ל א"כ בזוממי עבד נמי. ועפמ"ש הנוב"י בסי' ע"ד בסוגי' זו א"ש בלא"ה ע"ש:
נחזור לענינינו דלפמ"ש דעיקר הסברא שצריך עשאי"ל הוא כדי שייראו לומר שקר שמא יזימום. ואף שיוכלו לכווין שעה שלא היה עמהם אדם. מ"מ ע"צ הרוב קאמרינן א"כ י"ל בההיא דמכות אף שאי"ל כשוזמו גם עדים הראשונים וכמ"ש יקירי. מ"מ אינם יראים מזה דהא הם בעצמם הזימו הראשונים ואמרו עמנו הייתם באותה שעה וא"כ יודעים שלא יבואו אחרים ויזימום. דממ"נ אם היו עוד אחרים עמם שם כיון שהם נפסלו הו"ל נמצא אחד קרוב או פסול. ואם לא היו אחרים. לעידי שקר לא חיישי. ואף שיש למצוא אופן בדאתי למחזי וגם כי בזה אין מתכוונים מתחילה בוודאי להעיד כמובן. מ"מ י"ל שיודעים שלא היו אחרים עמהם. ובשלמא בעדות עצמם לא חיישינן לזה. דא"כ י"ל כן בכל עדיות שבתורה ולזה חייבה התורה בדרישה וחקירה על דרך הרוב כנ"ל. אבל כאן שהוא במקרה בוודאי י"ל כן:
וכן צ"ל לדעת הלח"מ והנ"י שהבאנו דקשה ג"כ עליהם למה פטורים האחרונים דהו"ל למיחש שמא יוזמו הראשונים וכמו שהיה כן לבסוף. וע"כ צ"ל דכיון שהם העידו שראו יחדיו א"כ ידעו שלא יבואו להזימם דלעידי שקר לא חיישי לענין עדות אחרים שהוא במקרה כנ"ל. משא"כ בהך דסנהדרין פ"א בתו' שהעדים האחרונים אין יודעים כלל מענין הראשונים שפיר יש להם לחוש שמא יוזמו. ואף שלכאורה היא סברא חדשה מ"מ להלח"מ והנ"י הנ"ל הוא מוכרח. וא"כ הדרא קושייתינו על הבעה"מ דב"ק הנ"ל. אך באמת לק"מ דהא מ"מ יש להם לחוש שמא יוכחשו הראשונים באופן שיאמרו עדים אחרים שבאותו יום היה הרוצח עמהם וכה"ג דהוי הכחשה. וא"כ לא יתחייב מיתה והוי תרי ותרי ואוקמא אחזקתיה ולא הוי בר קטלא כלל אפילו בספק. דלא כמו שעלה על דעתך דבהכחשה הוי עדיין ספק ולא קטלינן להאחרונים בשביל זה. דמכל הנ"ל מוכח ע"כ כמ"ש. משא"כ בהך דהלח"מ והנ"י אין להאחרונים לחוש שמא יוכחשו הראשונים דהא הם מעידים שראו המעשה באותו יום ואותו מקום וא"כ יודעים שלא יבואו ויכחישום. ולקצר אני צריך כי יסרני ד' בכאב שינים ואוזן קשה מאוד. ולזאת אולי ימצא בו דבר אשר לא כן הוא: