שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן קעג
בע"ה כ"א סיון תרמ"ה
ע"ד יתומים אחד גדול ואחד קטן וטען הגדול על קרקע שהיא שלהם מאביהם וגם אמם שסמוכים אצלה טוענת כן בברי. והשכן שאצל קרקע ההיא טוען שכמדומה לו שזה שייך לו. והנה הדין בזה פשוט שברי עדיף. ורק יקבל בח' היתום הגדול כדין נטען טענת שמא מחבירו. רק צריך לברר הדין בשמא ושמא בכה"ג. ובנוגע לחלק הקטן שאינו טוען ברי. וכן אם לא ירצה הגדול לקבל בח' על טענתו מה דינם:
הנה בב"ב ל"ד איתא ז"א של אבותי וז"א של אבותי אר"נ כל דאלים גבר. והרא"ש כתב בטעם דין כד"ג שמי שהצדק אתו ימסור א"ע יותר ע"ז ומי שאין הצדק אתו לא ימסור א"ע כ"כ כי יחשוב מה בצע כי אולי אח"כ יביא השני ראיות ויקחהו ממנו. ולפ"ז בשמא ושמא דאין שייך סברות אלה לא שייך כד"ג וכ"כ הש"ך בס"ס קל"ט בשם הלבוש והסכים עמו וכ"כ המל"מ פט"ו מה' טוען. וע"פ סברת הרא"ש מבואר הא דאיתא שם בש"ס דמקשה עלה מב' שטרות ומשני התם ליכא למיקם הכא איכא למיקם ופי' רשב"ם דכיון דאיכא למיקם אין דנין ביניהם שמא יבואו עדים ויסתרו דינם וסברא זו צ"ע טובא דהא קיי"ל בב"ב ל"א ע"ב דלא חיישינן לזילותא דבי דינא. ואף דשם איירי שכבר דנו ב"ד ועתה. יתברר שאין הדין כן. מ"מ הא מצינו בקידושין י"ב וכתובות כ"ג וב"ב קל"ה דאמרינן דאף שיצא קול שיש עדים במדה"י מ"מ מתירין אותה דעדים בצד אסתן ותאסר. ותיקשי דאיך יפסקו ב"ד דין שיבוא לידי סתירה ואיכא למיקם עלה דמילתא אף שיש לחלק דשם לפי שהוא עתה פוסקין ב"ד כדין לאוקמה פנויה או היתר לכהן ולשוק משא"כ הכא שיפסקו חלוקה או שודא מצד ספק. וכה"ג הכא אם אחד מעמידים בחזקתו וכמבואר בש"ס ובפוסקים:
אבל עדיין קשה מיבמות ק"ו דאר"ה חולצין אעפ"י שאין מכירין ולזה אין כותבין גט חליצה אא"כ מכירין. וקשה איך יעשו ב"ד חליצה במקום שקרוב שיתברר שאין זה היבם והיבמה. וזה ודאי איכא למיקם דהוי מילתא דעבידא לאגלויי ביבמות ל"ט. ודוחק לומר משום דלא שכיח שישקרו בזה. דהרי מ"מ אין נאמנים. ואף מ"ד שם דאין חולצין אא"כ מכירין היינו משום שחוששין לב"ד טועין אבל לא משום לעז ב"ד. ואף שיש לחלק דשם אין פוסקין שום דין להיתר או לאיסור דכ"ז שלא נתנו לה גט חליצה אין תועלת לה בחליצה בכ"ז נראה דאין חילוק כיון שאין מקפידים אם יסתרו מעשה ב"ד. ואף דאמרינן בב"ק דף פ"ט דכיון דגבי בעלה ודאי מחלה לא מטרחינן ב"ד בכדי. שם אינו מצד שיסתרו דינם כי הלא דינם עומד רק שהחוב נמחל. אבל הוי ודאי שתמחול ולא הוי גוביינא כלל והא דאיתא בסנהדרין ח' פלוגתא אי חוששין ללעז ולכבודם של ראשונים. שאני התם שלא נפסק הדין ע"פ הראשונים וחוששין שיאמרו שהראשונים לא ידעו לדון ע"ש בתוס' משא"כ הכא הכל יודעים שכשמביאים ראיה משתנה הדין. והוי כדאמרינן בדף ל"א אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה והיינו שמקודם היה ע"פ דין וגם עכשיו ע"פ דין. ואף למ"ד שם בכתובות כ"ג וקדושין וב"ב שימתינו עד שיבואו עדים. שאני התם שכבר יצא קול שיש עדים ואם יתירו כעת יבואו לידי מכשול אבל הכא דנים עתה כדין ואי"ל הטעם לחוש שמא יאבד זה שיתפוס את החפץ או הקרקע ולא יהא אח"כ מה לגבות ממנו וכעין מ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק סי' ה' שאם יצא ערעור על שדה יכול הלוקח לעכב ע"פ ב"ד מעות הקרקע ע"ש וכעין הא דאיתא בכתובות צ"ד שמא תכסיף יעו"ש. דא"כ הו"ל לב"ד לתפוס החפץ ולעכבו ת"י. והא קיי"ל בב"ב ל"ד דלא תפסינן. וגם הרא"ש לא כתב שם רק כשיש אמתלא ניכרת יע"ש. ואף דמצינו בעירובין ע"ו ונדה ס' ע"ש ברש"י ותו' דחיישינן שלא יהו מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ועוד בכ"ד. היינו שם שפסקיהס יסתרו זא"ז ושניהם יהיו קיימים יעו"ש. משא"כ הכא שדנין לפי טענותיהם וראיותיהם:
ועוד קצת ראיה לזה ממ"ש הפוסקים דבס"ס מותר אף שאפשר לברר. וכתב בנוב"ק חיו"ד סי' נ"ז דהיינו אף דליכא חזקת היתר וקשה שמא יתברר אח"כ לאיסור ויסתרו דבריהם. ואף דשם הוי ס"ס כעין רוב להיתר והוי הבירור לאיסור כעין מילתא דלא שכיחא מ"מ ה"נ נימא שמא לא יבואו עדים כלל ואף שיבואו עדים שמא יגידו כפי שפסקו ב"ד השודא או החלוקה. והוי סתירת פסק ב"ד מיעוט. הרי מבואר שאין חוששין לסתירת הדין שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואף שיש לדחות דשם הוי דין גמור מהיכי תיתי לילך אחר ס"ס להתיר משא"כ הכא חלוקה ושודא אינו דין גמור. בכ"ז חזינן עיקר הסברא שאין חוששין לסתירת דברי ב"ד. כיון שעכשיו שנקבע הדין חלוקה או שודא ה"ז ג"כ כדין גמור לכל ב"ד שבישראל. ועו"ק טובא דבדף ל"א איתא בז"א של אבותי וז"א של אבותי וכ"א הביא עדים כדבריו והו"ל עדות מוכחשת וכן אם הכחישו א"ע בשני חזקה הדין דאלים גבר יעו"ש. וקשה דהא הכא ליכא למיקם עלה דמילתא שאף אם יביא עדים שהוא של אבותיו הרי תרי כמאה. וכעין זה כתבו התוס' בכתובות כ"ב ד"ה תרי ותרי שכיון שב' אמרו שהוא עבד שוב א"א להתברר שאין כל העולם יכולים להכחישן דתרי כמאה. וכ"כ התוס' ביבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא גברא. וא"ל שיוזמו העדים. דמה שייך הזמה בשל אבותי. וגם דהא כתבו הראשונים גבי שני שטרות בב"ב ל"ה דאף שאם נמסר לאחד קודם לחבירו קנה הראשון. מ"מ מיקרי ליכא למיקם משום דלא שכיח לברר זה שיזכרו העדים עי'' רמב"ן ושטמ"ק ור"ן וכ"כ הרשב"ם שם דלא שכיח שיומסר זמן רב אחר הכתיבה. וא"כ ה"ה הזמה הוי מילתא דלא שכיח כמ"ש הרא"ש פ' הגוזל ומאכיל סי' כ"א. ועוד דאם הזמה מיקרי איכא למיקם. א"כ גם בב' שטרות נימא שמא יוזמו עידי שטר אחד. ועכצ"ל דזה לא מיקרי איכא למיקם ואף שיש לחלק דשם הכוונה דלא שכיח שיעידו עדים שקר ויוזמו. אבל הכא הרי לפנינו כת אחת משקרת ושפיר י"ל דשכיח שיוזמו. וכעין זה איתא בכריתות כ"ד בשוה"נ שהוזמו עדיו כל הקודם זכה שנתייאש ממנו משום דהזמה לא שכיח כמ"ש הרא"ש סוף ב"ק. אבל אם העידו שהוא בעצמו רבעו איתא שם דלא מפקיר ליה דכיון דידע שלא רבעו טרח ומייתי סהדי. הרי דעדים שקרים שכיח להזימם. אבל ז"א דשם אף דלא שכיח מ"מ אינו מפקירו לפי שיודע האמת ומקוה שיתגלה האמת אף באופן רחוק. וגם י"ל שחושב שיביא עדים שיכחישום וזה מצוי למצוא. אבל הזמה לא שכיחא. וכן לפסול עדים בגזלנות צ"ל ג"כ דלא שכיח דאלת"ה א"כ הרי לא נתייאש בשוה"נ דשמא יופסלו העדים בגזלנות. ובזה אין חילוק בין כשיש עדי שקר בוודאי או לא [ובתוס' כריתות כ"ד ד"ה אם משמע דטפי סומך שיוזמו העדים משיוכחשו והוא קשה. ונראה כוונתם דשם איירי שיודע שאכל שומן ובאו עדים ואמרו שהיה ספק חלב. ולזה לא מסיק אדעתיה שיוכחשו כיון שאפשר שאומרים אמת. אבל כשלא היו כלל בעת שאכל השומן שפיר סומך שיוזמו כשיבואו עדים ויעידו שהיו עמם. ועוי"ל בזה ואקצר. ועפ"ז יש ליישב מה שקשה טובא בסוגיא שם דמ"ש אשם תלוי משוה"נ דכיון דידע בנפשיה שהוא שקר טרח ומייתי סהדי ומצאתי בנר תמיד שהתעורר בזה ולמ"ש א"ש ואכמ"ל] עכ"פ קשה דהו"ל ליכא למיקם:
אכן לפמ"ש הרא"ש בטעם כד"ג שמי שיודע בנפשו שטוען שקר לא ימסור נפשו כ"כ שיחוש שאח"כ יתברר שקרו מבואר סברת חילוק דאיכא למיקם. דכיון דאיכא למיקם לא ימסור נפשו אבל היכא דליכא למיקם יתגבר גם מי שמשקר ולזה עדיפא שודא או יחלוקו. וגם קושייתי מהא דדף ל"א מיושב שמי שיודע בנפשו שעדיו מעידים שקר יחוש שיופסלו בגזלנות כי אף שיודע בהם שאינם גזלנים בכ"ז יחשוב כמו שהוא השיג עידי שקר כן ימצא חבירו עידי שקר לפסלם. ועי"ל כאמרם סהדי שקרי אאוגרייהו זילי ויחשוב כי בוודאי נמצא עליהם איזה פסול מכבר ויתברר ולא ימסור נפשו כ"כ ע"ז וכעין זה כתבו התו' בב"ב ל"ב ויבמות פ"ח וכתובות כ"ו דבשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אמרינן דאף שא"א להתברר כי כל מי שיעיד שלא נתגרשה יהיה מוכחש מהם. אמרינן חזקה דדייקא ומינסבא לפי שחוששת שמא יוזמו עדיה או יופסלו בגזלנות. והכוונה כי בגט שיודעת בעצמה אם קבלה גט או לא. אמרינן שאם לא קבלה גט ויודעת שהאומרים שנתגרשה עידי שקר הם חוששת שיוזמו או יופסלו דהא איירי שם באומרת ברי לי יעו"ש והסברא מבוארת דאף דלא מיקרי איכא למיקם משום שאפשר שיופסלו העדים בגזלנות מ"מ המשקר לא ימסור נפשו לפי שיחשוב שקרוב שעידי שקר יופסלו ג"כ. ועפ"ז י"ל מ"ש הטור סי' ר"מ שאם שני שטרות ביום אחד הם שטרי הקנאה ואין העדים לפנינו עבדינן שודא. וקשה דכיון דאיכא עידי קנין הו"ל איכא למיקם והול"ל כד"ג כדאיתא בב"ב ל"ה. ועפמ"ש א"ש דבכתב ומסר לזה וכתב ומסר לזה יודע כ"א מתי מסר לו וטוען ברי. ושפיר פריך מינה הש"ס בב"ב אהא דכד"ג משמע דאיירי נמי בברי וברי. אבל בשטרי הקנאה שכותבים שטר למוכר או נותן בלא לוקח ומקבל מתנה. וא"כ המקבלים טוענים שמא ושמא ורק העדים יודעים. ובשמא ושמא לא שייך דין כד"ג כמש"ל לדעת הרא"ש. ולזה כתב דהוי שודא דקיי"ל כשמואל דשודא עדיפא מחלוקה. וכן דקדק הטור בלשונו בס"ס קל"ח שכ"א אומר אני קודם ע"ש. דהיינו שטוען ברי משום דקאי על המסירה:
ובפשוטו נראה בישוב הטור דהא במסירה אם נמסר לאחד קודם זכה. ומ"מ כתב הטור ס"ס קל"ח דמיקרי ליכא למיקם שאין דרך עידי מסירה לדקדק בשעות ולא יזכרו וכ"כ כמה ראשונים. וא"כ ה"ה בשטרי הקנאה אמרינן שלא יזכרו העדים למי הקנה בשעה הקודמת. ומצאתי בנתיבות ס"ס ר"מ שהקשה על הטור דהא איכא למיקם וכתב דאף דבע"מ אמרינן שלא דקדקו בשעות מ"מ עדי קנין מדקדקין יותר בשני אנשים למי הקנה קודם. ואין חילוקו מובן דגם עידי מסירה הוא בב' אנשים שמוסר לזה ואח"כ לזה. ומה חילוק בין מסירה לקנין. ואולי הבין דע"מ של שטר אחד לא היו לשטר השני אבל לשון הטור ס"ס קל"ח משמע דאיירי אף כשאפשר שהיו העדים אצל מסירת שניהם. ומש"ש הנתיבות לתרץ דמ"ש הטור שאין עידי הקנין לפנינו היינו שמתו. לענ"ד ז"א דכל כה"ג הו"ל לפרושי וכ"נ מדמסיק שם ואם העדים לפנינו והחתומים ע"ז חתומים ע"ז דיינינן עפ"י עדותן עכ"ל. ואם כוונתו דווקא מתו הו"ל לפרש איך הדין בגוונא דאינם לפנינו ולא מתו. ומ"ש שהחתומים ע"ז חתומים על זה. המ"ל כפשוטו שאין העדים יודעים. וצ"ע מזה בהא דאם נחקרו העדים ואמרו א"י עח"מ סי' ל'. ויש ליישב דברי הטור עפ"י חילוק אם עידי השטרות הם כת אחת ואקצר. ובנתיבות שם כתב שאם הספק במסירת השטרות בימים ולא בשעות הו"ל איכא למיקם ובברי וברי כד"ג ובשמא ושמא יחלוקו. וצ"ע למה תפס יחלוקו והוא קיי"ל שם בסי' רמ"א דשודא עדיפא מחלוקה ובזה אין חילוק בין איכא למיקם או לא כיון דאין שייך כאן כד"ג. ואם כוונתו לשיטת הפוסקים דליכא שודא רק בדיין מומחה. כל כה"ג הו"ל לפרושי ולפלא שלא הביא שהב"י בסי' ר"מ כתב דאף בשני ימים הדין בשודא. ואף שהדרישה השיג עליו שם היינו רק שמוכיח דאיירי גם ביום אחד אבל לא חלק עליו לומר שבב' ימים אין הדין כן. אכן דברי הנתיבות מסתברים דבשני ימים ודאי יזכרו העדים. והב"י צ"ל דס"ל דאיירי דליכא עידי מסירה כלל כגון ששניהם מודים שאין עדים ע"ז ואקצר:
אכן באמת קשה לומר מסברא טעם על כד"ג. ולעשות חילוק לדינא דבשמא ושמא ליכא דין כד"ג. וכ"נ בסוגיא דב"ב ל"ה דפריך משני שטרות ולא משני דאיירי בשמא ושמא. ואף שי"ל דמשמע דאיירי אף בברי וברי או דנימא שידעו דרב ושמואל איירי אף בברי וכעין זה כתבו התוס' שבת קנ"ו ע"ב ד"ה תרגמא ובכ"מ. אבל יקשה מאי פריך ממשנה דמחליף פרה בחמור הא רבא מוקי לה בב"מ ק' בשמא ושמא ולא שייך כד"ג. ואף שי"ל דבעי לישב אף למאן דמוקי לה שם בברי וברי או דהאמת משני דבאיכא דררא דממונא ל"א כד"ג אבל פשטות הסוגיא אין מורה כן ועו"ק דבגיטין ס' איתא גבי בני נהרא השתא דל"א הילכתא לא כמר ולא כמר כד"ג. הרי דאף בספיקא דדינא אמרינן כד"ג ואף דהתם נמי ליכא למיקם. וכבר הרגיש בזה בת"ה סי' שנ"ב וכתב דהתם משום דלא שייך למיעבד חלוקה. ושודא ליכא רק בב"ד כעין של ר"נ ולא בדורינו ורק במקום שנזכר בש"ס. והנה הרבה פוסקים ס"ל דגם ב"ד שבדורינו יעשו שודא. וגם אין זה תירוץ על הש"ס דגיטין שם שהיה אז ב"ד גמור. וצ"ל שהתה"ד לא משני זה אהא דגיטין רק לענין הא דמהר"ם שמביא שם שפסק בספיקא דדינא כד"ג. אבל בהא דגיטין י"ל דר"ה בר תחליפא ס"ל כרב דחלוקה עדיפא ולא ס"ל דין שודא. ולזה שם דלא שייך חלוקה אמר כד"ג. אבל לשמואל שפיר נימא שם שודא. אבל לדידן קשה דהרמב"ם וטוש"ע פסקו דין שודא ומ"מ בהא דגיטין פסקו כד"ג ולענד"נ דבספיקא דדינא ל"ש שודא ל"מ לשיטת רש"י דשודא היינו אומדן דעת א"כ מאן ספין ומאן רקיע להכריע באומדן דעתו ספק שבש"ס. אלא אף לשיטת ר"ת שמה שירצה יעשה א"ל שפעם יפסוק הדיין כזה ופעם כזה והוי כחוכא. ואף דאשכחן הכי בשבועות מ"ח ע"ב דעבד כמר עבד ובב"ב קכ"ד עשה כרבי עשה וכו'. נראה דשם הכוונה שדיין שעושה כרבי עשה. אבל צריך שיורה כן תמיד לפי שתופס כן למעשה. וכן בהך דשבועות וכ"כ התוס' בב"ב ס"ב ע"ב סד"ה איתמר דאיירי שהדיין סובר כן. ובהך דגיטין איירי שהדיין מסופק ואינו רוצה להכריע ועוד דשם פירשב"ם עשה ולא הוי טועה בדבר משנה נראה דעתו דבאמת העיקר לפסוק כרבנן רק אי עביד כרבי לא מהדרינן וכן בהא דשבועות מ"ח ג"כ קיי"ל בחו"מ סי' ק"ח דלכתחלה מורים כמ"ד אין אדם מוריש שבועה רק אי עביד הדיין וגבה החוב לא מהדרינן ע"ש. ובגיטין איירי שהדיין יפסוק כן בתחילה כי הדבר שקול כמו"ש התו' שם. ועכ"פ בספיקא דדינא לא שייך שודא ולזה פסק בגיטין כד"ג אף דליכא למיקם כיון דחלוקה ושודא לא שייך. אבל מ"מ חזינן שענין כד"ג אינו מצד שהשקרן לא יתאמץ כ"כ רק הוא מצד שאין לנו דין מפורש לדון ביניהם לזה מסלקין ב"ד א"ע מהם ויעשו מה שירצו ומנ"ל לחלק בין כד"ג דב"ב לכד"ג דבגיטין:
ועוד מוכח משיטת הפוסקים שהביא הש"ך ר"ס קל"ט דס"ל שלעולם אף שיתגבר אח"כ על מי שגבר בתחלה זכה וא"כ ע"כ אין זה מצד טעם הרא"ש כמובן. והרא"ש פסק באמת דרק הראשון זכה. והפוסקים הנ"ל ע"כ לא ס"ל דעת הרא"ש. וגם הנהו פוסקים דס"ל כהרא"ש דרק הגובר בתחלה זכה. טעמם שאין זו תקנה שיהא כל ימיהם במריבה ולא מטעם הרא"ש הנ"ל. וגם הרא"ש בעצמו כתב שם הטעם שלא יהא כל ימיהם במריבה. ונראה שלא כתב סברתו בכד"ג בהחלט ויש לדחות ע"ש. ובשטמ"ק בב"ב הביא בשם שיטה אחת שהטעם לפי שב"ד מסלקין עצמם מזה כיון שא"י איך הדין. וע' סמ"ע סי' רמ"ה סקכ"א שכ' ג"כ גבי ספיקא דדינא במקום שאין שניהם מוחזקין דהוי דין תפיסה היינו כד"ג ושוב לא יוכל השני להוציא מידו ואף דשם ל"ש טעם הרא"ש מ"מ ס"ל הטעם שלא יהו כל ימיהם במריבות. והט"ז השיג עליו מזה דל"ש שם סברת הרא"ש. ולענ"ד דברי הסמ"ע נכונים. ומ"ש דין כד"ג ולא חלוקה או שודא כיון דהוי ליכא למיקם. צ"ל דס"ל דשודא לא שייך בספק דין כמש"ל. וחלוקה הנה שיטת הרמב"ם בכל ספק דין המע"ה ולא ס"ל דין חלוקה וטעמו נראה דס"ל דשמואל דאמר שודא לא ס"ל דין חלוקה רק היכא ששניהם מוחזקים וכן במקום שהחלוקה יכולה להיות אמת משא"כ הכא. ואנן קי"ל כשמואל. ולפ"ז מבואר שכל הפוסקים שחושב הש"ך בספר תקפו כהן דס"ל בספיקא דדינא מהני תפיסה מיד המוחזק ס"ל בטעם כד"ג דלא כהרא"ש. ואף שהש"ך כתב שם בסי' ק"ה דלא דמי להדדי. כבר כתב התומים שם דבתו' כתובות כ' ע"א ד"ה ואוקי מפורש דכד"ג היינו דינא דהמע"ה. ואף הסוברים בספק דין דל"מ תפיסה מ"מ בכד"ג י"ל דס"ל שלעולם כד"ג. דשם איירי כשאחד מוחזק וזיכוהו מצד חזקתו. אבל כאן שזכותו בא רק מצד תפיסתו שפיר יכול לחזור ולתפוס:
ובתקפו כהן סי' קכ"ה כתב שדעת הרי"ף ורמב"ם בתיקו היכא שאין שניהם מוחזקים שיחלוקו. והביא ראיה ממה שפסקו בבעיא דר"פ המפקיד גבי כפל שיחלוקו מפקיד ונפקד. וכבר הקשה המל"מ פט"ו מה' טוען ממ"ש הרמב"ם פ"ד מה' ערכין הכ"ב באשה שהקדישה ופדה הבעל למי יוצאה ביובל אם לאשה או לכהנים שמי שתפס זכה. ושם אין שניהם מוחזקים ונשאר בקושיא ע"ש. ולזה נלע"ד דגם באין שניהם מוחזקים ס"ל המע"ה היינו כד"ג כמש"ל. ורק בכפל דר"פ המפקיד לא שייך זה דשם הכפל ביד הגנב והו"ל כמו תפסו דלא מפקינן כמ"ש התו' ב"ב ל"ד ע"ב לענין נפקד במנה ומאתים ע"ש וכיון דליכא רמאי וגם אם נאמר יהא מונח יהא חוטא נשכר לזה פסקינן יחלוקו כיון דכד"ג ושודא לא שייכי הכא. ומצאתי בתומים סי' קל"ט שכתב ג"כ דשייך כד"ג בשמא ושמא. רק מש"ש זה לדעת הרא"ש שלא יתגבר עד שיתברר לו שהוא שלו כמעט בבירור. הוא דחוק לענ"ד ושם כתב בדעת הרמב"ם פ"ד מה"ע כמש"ל ות"ל שכוונתי לדעתו הק':
ומש"ל על רשב"ם בהא דאיכא למיקם. אין ראיה מזה להרא"ש כי באמת סברת רשב"ם מפורש בב"מ ק"י גבי שטר שכתוב בו שנין סתמא דפסקינן פירות בחזקת אוכליהן אף דקיי"ל קרקע בחזקת בעלים משום דעבידא לאגלויי ולא מטרחינן ב"ד בכדי. הרי מפורש הטעם דהיכא דאיכא למיקם חיישינן לטורח ב"ד בכדי. וכ"כ הט"ז ס"ס שי"ז דהיינו הך דאיכא למיקם דבב"ב ל"ה וע"ש בש"ך. רק שנראה מזה שאין הטעם משום זילותא שיסתרו דבריהם רק משום טרחא בכדי ובזה נתיישב כל מה שהקשינו ע"ז למעלה דלזילותא דב"ד ל"ח רק לטירחתם חוששין וכמו בב"ק פ"ט. ומש"ל בב"ב ל"א דהוי ליכא למיקם מצאתי בחידושי הרמב"ן שם שהקשה ונשאר בקושיא ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ומוכיח מזה כפיר"ח אנן מסקינן ליה למי שהיה מוחזק תחלה ולא לומר כד"ג. ולשיטת הפוסקים שם כד"ג. צ"ל דעתם כמש"ל דכיון דוודאי יש עידי שקר מיקרי איכא למיקם שיופסלו בגזלנות או יוזמו ושקרא לא קאי שסופו להתברר. וכ"כ בנ"י שם. ונ"ל דאפשר למיקם כי מי שהדין עמו יחקור אחריהם להוכיח שקדם (צ"ל שקרם] וקרוב הוא שנדע הדבר בבירור עי"ז עכ"ל. וראיתי בתומים סי' קמ"ו ס"ק כ"ד שכ' דאפשר לברר ע"י שידעו עדים שאחר שנים שהגידו הללו שהחזיקו אבותיהם החזיקו אבות אחד מהם אבל אם מעידים שהיא של אבותיו מעולם ודאי מיקרי ליכא למיקם והבין כן בכוונת הנ"י הנ"ל ופירש שקדם לשון קדימה ע"ש. ותמהני דא"כ הול"ל שאיחר שזהו עיקר העדות האחרונה לדעתו. וגם לשון של אבותיו הוא של אבותיו ממש מעולם לא שהחזיקו אח"כ. וכ"נ בהא דדף ל"א ע"א ובש"ע ס' קמ"ו סכ"ד דסתמא כשחולקים ז"א של אבותי וז"א ש"א משמע ולא של אבותיך. רק קודם שיצא מב"ד יכול לפרש שלקחו מאבותיך ע"ש. ושם כתב שדוחק לפרש כוונת הנ"י משום דשקרא לא קאי ויוזמו או יופסלו כי אין זה נזכר בנ"י. ולפמ"ש להגיה שקרם. שפיר מפורש כן בנ"י וז"ב. ובנתיבות ס"ק כ"ח כתב על התומים ול"י מציאות לזה דמ"מ אפשר שיביאו עדים או שטר מכירה שקנו אבות אבותיו דלא יתכחשו מעדים אלו עכ"ל ותמוה. דכיון שמעידים שהקרקע של אבותיו של זה שירשוה או שלקחוה א"כ הרי מכחישים כל עדות שיבואו. באמת יש למצוא שיבואו עידי הודאה שהודו אבות של זה לאבות ש"ז או שימצאו שטר חתום בחת"י אבותיו של אחד מהם. אך נראה דלא מיקרי אפשר למיקם כי אין מצוי למצוא בירורים כאלה. ואיכא למיקם הכוונה שעפ"י רוב אפשר לברר ע"י אנשים היודעים של מי הקרקע מצד שהיו שכנים שם וכדומה:
עכ"פ נתבאר שהתו' והגמ"ר והגמי"י ואגודה בשם ר"י דס"ל בכד"ג שלעולם יכולים לתפוס זה מזה. לא ס"ל סברת הרא"ש בכד"ג. והשטמ"ק כתב בהדיא דלא כהרא"ש וכ"כ הרשב"ם בב"ב ל"ה ע"א סד"ה התם שטעם כד"ג משום שב"ד א"י לדון ומניחים הדבר ביניהם. וכ"נ דעת תו' רי"ד והריטב"א ריש ב"מ שכתבו הטעם בכד"ג לפי שב"ד מסתלקים מזה וכ"נ מסתימת כל הפוסקים. וגם הרא"ש בעצמו לא כתב זה בהחלט כמש"ל. ובפרט שהתומים כתב שגם לדעת הרא"ש אמרינן כד"ג בשמא ושמא. א"כ נראה ברור דאמרינן כד"ג בשמא ושמא. וכ"כ המרדכי ריש ב"מ סי' רכ"א בשם סמ"ג הטעם בכד"ג מצד שאין יכולים ב"ד למחות ביד התופס ע"ש וראיתי בשו"ת שמן רוקח סי' ע"ט שנתקשה על המ"מ פ"ה מה' זו"מ שכתב דלהכי אמרינן שודא משום שמא יבואו עדים ויאמרו שנמסר לזה קודם. והקשה דא"כ הו"ל איכא למיקם. ולא ידעתי ל"ל הקשה כן על רש"י ותוס' בכתובות צ"ד שפרשו דלהכי שמואל דס"ל כר"א אמר שודא מפני שאפשר שיש עדים למי נמסר ראשון ע"ש. וע"כ צ"ל כמו"ש השטמ"ק שאין מצוי שיבואו עדים בזה וכ"כ הלח"מ שם לדעת הרמב"ם. ומ"ש המ"מ שמא יבואו עדים. ל"ד והכוונה שמא מסר לאחד קודם והו"ל החלוקה שלא כדין. ובאמת י"ל שהרמב"ם פירש להיפוך דכד"ג אמרינן היכא דליכא למיקם ושודא באיכא למיקם וקרי איכא למיקם בב' שטרות דלר"א ע"כ יש עידי מסירה וכמו בב"מ ק"י דקרי עביד לאגלויי מפני שיש עידי שטר ע"ש. וא"ש דמקשה ממחליף פרה בחמור דמיקרי נמי ליכא למיקם ולשון הכא והתם שבש"ס בב"ב ל"ה י"ל דלאו דווקא. ומצינו כעין זה בש"ס ע' תוס' ב"מ ק"ב ע"ב סד"ה הו"א ואקצר]:
ולפ"ז בנ"ד שיש יתום קטן הוי שמא ושמא וכד"ג. וברי של אמם נראה וודאי שאין מועיל להם למיהוי ברי ושמא. ואף שהיא אפוטרופסת גמורה וסמכו אצלה בכ"ז אין ברי שלה מועיל. ואף שכתב הש"ך סי' ע"ה ס"ק פ"ג שקרוב הבא בהרשאה וטוען ברי יכול לשבע אף שהבע"ד בעצמו אינו יודע. כבר השיגו שם עליו התומים וקצה"ח והדין עמם יעו"ש. אבל ברי של האח הגדול נראה דמהני כיון שיש לו חלק בכל הקרקע אין שייך לומר שיהנה ברי שלו רק לגבי חלקו כי מאן פליג ליה חלקו בקרקע זו. וכיון דקיי"ל ברי ושמא ברי עדיף היכא שאין שניהם מוחזקים א"כ טענתו עדיפא מטענת שמא וממילא הקרקע בחזקת היורשים. והא קיי"ל בכתובות צ"ד ובח"מ ס"ס קכ"ב ששני אחים או שותפים יכול אחד לדון בלא חבירו אם חבירו בעיר וא"י לומר שלא ידון עד שיבוא השני ג"כ. והב"ח כתב שם כהסמ"ג שיכול לומר לא אדון עד שיבוא השני שהוא לא יעיז נגדי כ"כ בשקרים והובא בש"ך שם. ולא כתב הטעם משום שיש נ"מ לענין טענת ברי ושמא. שאפשר שהוא יטעון שמא וגם השני יטעון שמא. וע"כ צ"ל שברי של שותף אחד מהני גם לשותף השני כיון שהוא משותף בכל פרוטה ופרוטה. ובב"ב קל"ה ע"א איתא באומר זה אחי אם שאר האחים אומרים שאין יודעים ומת הספק יחלוקו כולם בנכסיו. רק מה שנתן לו מחלקו יחזרו למקומן. ואם שאר האחים אומרים שאינו אחיהם לא יירשו אחיו עמו. ומבואר ברמב"ם ספ"ד מה' נחלות ובש"ע סי' ר"פ ס"ד שאח זה שהודה שהוא אחיו ונתן לו מחלקו יירש כל נכסיו. ובש"ס שם מבואר דאיירי שהספק בעצמו אינו יודע אם הוא אח דאי טעין וודאי יקשה למ"ד ברי ושמא ברי עדיף. ע"ש. והנה אין להקשות דכיון דאיירי בקרקע של ירושה א"כ שניהם אין מוחזקים והיכא דליכא חזקת ממון לכ"ע ברי עדיף. ז"א דהכא שהם וודאי יורשים אין ספק מוציא מידי ודאי וכדאיתא ביבמות ל"ז ע"ב וע"ש בתוס' ל"ח ע"א ובב"מ ל"ט ע"ב גבי מרי בר איסק שידע שהיה לו אח במדה"י יעו"ש בתו'. וא"כ הו"ל כהא דבירושלמי דקידושין פ"ג הל"ד באומר שמכר שדה וא"י למי ובא אחד ואמר שהוא הלוקח אינו נאמן. ואף לדעת ההג"מ פ"ט מה' אישות שכ' שנאמן. י"ל דהכא שאני דמירתת שמא יכירנו. והיינו דקאמר שם שיצא בלי חתימת זקן ויודע שאינו מכירו ולא מירתת. שוב ראיתי בהג"א פ' המפקיד שמוכיח באמת מהא דמרי בר איסק שא"נ לומר במכר שדה אני לקחתי. ולענ"ד י"ל כנ"ל. ומיושב בזה קושיית הש"ך סי' רכ"ב סק"ה מהא דסי' קמ"ו ס"ט דשם ג"כ לא מירתת יעו"ש. ועוי"ל דבהא דמרי בר איסק יכול לומר שמא אינך אחי ואחי כבר מת ואני יורשו וכיון שהוא מוחזק אין מוציאין ממנו. ואם יבוא האח ויברר בעדים שהוא האח יוכל לתבוע חלק בנכסים כי יטעון מאן פליג לך. ולזה מקשה הש"ס שם רק למ"ד ברי עדיף אף בחזקת ממון. ומשני דברי של אחיו אין מועיל לו כיון שהוא בעצמו טוען שמא:
עכ"פ מבואר שאותם האחים שאין יודעין יורשים גם כן בנכסיו. וכשאומרים ברי שאינו אחיהם דעת הריב"א בהג"א והתוס' רי"ד שם שמניחים ב"ד שאר הנכסים עד שיתברר יורשו. ורק לזה שאומר שהוא אח וודאי נותנים לו חלקו וקשה דכיון דס"ל שב"ד מזדקקים לנכסיו ואין מניחין לזה או לשאר אחים ליטול כל נכסיו שמא יפסיד היורש האמיתי א"כ גם לאותם שאין יודעים איך נותנים ב"ד חלק בנכסים שמא אינם שלהם. וכשלא יחזיקו ויבוא אח יהי ברי ושמא ברי עדיף כיון שלא יהיו מוחזקים. אבל כשיחזיקו לא יוציא מידם ע"י ברי כי ברי לא מהני במקום חזקת ממון דקיי"ל כר"נ ור"י בכתובות י"ב כדאיתא בח"מ סי' ע"ה. וע"כ צ"ל שברי של אחיהם מהני גם להם דליהוי שמא שלהם כברי. ואף שלא יחזיקו ויבוא אחד ויאמר שהוא יורשו ג"כ יהא דינם כברי וברי וכל דאלים גבר. ולזה גם עתה מניחים אותו לתפוס וכדקיי"ל בב"ב ל"ד ע"ב שב"ד אין תופסים ת"י דבר שדינו כד"ג. ובאמת אם היו כולם אומרים שא"י אם הוא אחיהם לא היו מניחים ב"ד להם ליטול נכסיו. שמא יבוא אחד ויאמר בבירור שהוא יורשו וכשזה אומר ברי שפיר מניחים ליקח אף לאותם שאומרים בספק. ובאמת עדיין צ"ע דשמא יבוא אחד ויברר בעדים שהוא קרוב. ובפרט לפמ"ש בהג"א בב"ב שם שאף שיברר שהוא רק קרוב קצת ג"כ יוציא מן האח שאין לו עדים. ודין זה מפורש בתוס' ב"ב ל"ג גבי קריביה דרב אידי יעו"ש שתלוי בגירסת ר"ח ורש"י שם. וע"ש בשטמ"ק בזה ואכ"מ. ונראה דמ"מ אין לב"ד לחוש לזה כיון שזה שלפנינו אומר ברי. וכמו בכל דבר שמונח ויבוא אחד ויאמר שהוא שלו. שאין לב"ד לעכבו ולחוש שמא אינו שלו. ועכ"פ יש ראיה משיטת ריב"א הנ"ל שמועיל ברי של יורש אחד לשאר יורשים. ובתוס' רי"ד שם כתב שהאח אומר בברי שהם אחיו ע"ש. ותמהני דבש"ס מפורש שאינו יודע ורק שהאח השני אומר כן] ויש לדחות זה דשם שאין לפנינו מי שיטעון ברי שהוא היורש. וכיון שאחד טוען ברי שהוא אחיו וממילא הוא יורש הכל לא יוכלו ב"ד לעכב עליו. והוא מודה שגם לשאר אחיו יש חלק בזה. ושפיר נוטל הכל ונותן לאחיו חלקם. ובאומרים ברי שאינו אחיהם. ב"ד מניחים עד שיבוא יורש מבורר. משא"כ היכא שיש מי שאינו מניח ליטול וטוען שמא הוא שלי. אז י"ל שאין מועיל ברי של האחד לשארם. ועוי"ל דל"א ברי עדיף רק כשאין שום אדם מכחישו אז אמרינן שטענת שמא גרועה נגד טענת ברי. אבל כשיש מי שמכחישו הו"ל טענת ברי ג"כ גרועה. וא"כ הכא אף אם יבוא אחד ויטעון ברי הנה האחד שטוען ברי מכחישו. ואף שאינו כשר לעדות לאחיו אבל מ"מ הרי יש הכחשה ביניהם וברי גרוע הוא ויש לדחות ממה שדימו התו' ב"מ ל"ז ע"א הך דגזל מחמשה להא דברי ושמא אף שיש הכחשה ביניהם ע"ש. אכן לדינא נראה דמהני ברי של אחד בנ"ד דאיך אפשר שיטול רק כפי חלקו באותה קרקע. כי עם מי יחלוק. וכל חלק שיקח יאמרו אחיו שיתן להם חלק בו כהא דב"ב קל"ה שיטלו אחיו עמו וע"כ צ"ל שיועיל ברי שלו לכל הקרקע שטוענים עליו:
ובמש"ל דהיכא שאין שניהם מוחזקים ברי עדיף אף שכ"כ הש"ך סי' צ"א סק"ה דאם מת הפועל נאמן החנוני לגבי בע"ה משום ברי ושמא דהבעה"ב לא הוי מוחזק כיון שעכ"פ צריך לשלם לאחד מהם. בכ"ז יש לדון דהא בב"מ קי"ו ע"ב איתא דאף שהאבנים מונחים בר"ה לא הוי ברי עדיף. והקשו שם התו' דהא ליכא חזקה דממונא ותרצו דכל ממון שמוטל בספק הו"ל כשניהם מוחזקים בו. וא"כ ה"ה בנ"ד נימא ששניהם מוחזקים בו. אבל באמת ז"א דהתו' סמכו שם על דבריהם בפ' השואל צ"ז ע"ב ושם כתבו סברא זו לסומכוס וקשה דהא הכא הוי אף לרבנן והכי קיי"ל בח"מ סי' קס"ד. וצ"ל כוונתם דכמו לסומכוס היכא שהדין יחלוקו הו"ל כמוחזקים ה"ה לרבנן היכא דאיכא דררא דממונא שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד ואין שניהם מוחזקים דקיי"ל ג"כ יחלוקו כדאיתא בב"ב ל"ה ע"א. וה"נ איכא דררא דממונא שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד של מי הם השלימות והוי דינא לרבנן יחלוקו וכ"כ הנתיבות סי' קס"ד דמיקרי דררא דממונא ע"ש. וא"כ ה"נ מקרי לרבנן בחזקת שניהם ול"א ברי עדיף. אבל בנ"ד דליכא דררא דממונא וקיי"ל כל דאלים גבר. לא שייך לומר ששניהם מוחזקים ושפיר אמרינן ברי עדיף. וכ"מ בחי' הרמב"ן ב"ב ל"ד ע"ב דבכה"ג ברי עדיף יעו"ש. ומ"מ דברי הש"ך בסי' צ"א צ"ע לענ"ד דלא שייך ברי עדיף רק בהו"ל למידע אבל בלא הו"ל למידע וודאי אין שייך לומר כן דא"כ למ"ד אף במוחזק נאמן בברי ושמא בכתובות י"ב לא שבקת חיי וכמ"ש בתו' רי"ד ב"ב קל"ה וש"מ כי כאשר יבוא אחד ויאמר שאביו חייב לו אלף דינר והוא אינו יודע יתחייב לשלם. וכ"כ הש"ך בעצמו בסי' ע"ב ס"ק נ"א ע"ש וכ"כ בהפלאה כתובות י"ב ע"ב שאף לר"ה ור"י אין ברי עדיף רק בברי טוב ושמא גרוע והרמב"ם דס"ל משואי"ל גם בלא הו"ל למידע כבר כתב הש"ך שם דהיינו כשטוען הלה שגם הוא יודע ומיושב בזה קושית הפנ"י ממוצא אבידה דהשמא טוב. וכן מה שקשה מהירושלמי דאינו יודע למי מכר שדהו ובא אחד ואמר אני לקחתיה עח"מ סי' רכ"ב. ובהא דכתובות י"ב לס"ד דהש"ס י"ל ג"כ שברי שלה טוב שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ובלי ספק חקר עליה ואילו זינתה קודם היה יודע זה. ועוי"ל דנראה דבכה"ג מיקרי ברי טוב כיון שיש לה כתובה ממנו. ורק יש חשש שנבעלה וזה היא יודעת ולא הוא ונאמנת על עצמה. ובהא דב"ב קל"ה כבר כתבו הראשונים שם דרגיל לידע אם יש לו אח במדינה הים:
וראיתי בנועם ירושלמי פ"ג דקידושין ה"י ופ"י דב"ק ה"ז וס"פ הכונס החליט דס"ל לירושלמי ברי ושמא ברי עדיף לכ"ע אף בברי גרוע ושמא טוב. והוא תמוה לענ"ד להחליט שיטת הירושלמי דלא כהילכתא בלי שום הכרח והא דא"ר יוחנן בב"ק שם בבא לצי"ש משום שפשטות המשנה מורה שאין תובעו וכמ"ש הפ"מ שם. ומ"ש מהא דכתובות י"ב דמסקינן למ"ד ברי ושמא פטור דטעמא דר"ג משום מיגו או חזקה וא"כ בטוענת מוכת עץ דליכא מיגו ולא חזקת הגוף רק חזקת כשרות קשה דהא קיי"ל דרובא עדיף מחזקה ומ"מ חזקת ממון עדיפא מרוב. ובשלמא לש"ס דילן י"ל כרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אבל בירושלמי מפורש הוא ספ"ה דשבועות דכ"ע ס"ל אין הולכין אחר הרוב. וא"כ ק' למה נאמנת לר"ג. וע"כ צ"ל דכ"ע ס"ל ברי עדיף להירושלמי לענ"ד קשה דהא אנן קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וקיי"ל ברי עדיף. ותיקשי דהא מוכח מדר"י דס"ל ברי ושמא פטור ומוקי להא דמוכת עץ כר"מ וליכא מיגו א"כ ע"כ ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב. ועו"ק דמוקי לה כר"מ ור"מ ס"ל חיישינן למיעוט אף בעלמא וכ"ש בממון. וזה יש לדחות כמובן. וגם דא"כ נימא הש"ס שם דרב יהודה דשמואל היא דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. רק זה י"ל דנוקי כרבנן דר"מ ומשום מיגו אכן בעיקר הדבר פשוט כוונת הש"ס דכ"ע מודו דברי עדיף משמא ורק ר"נ ור"י ס"ל דחזקת ממון עדיפא טפי. והיינו דס"ל שברי הוי כרוב ומ"מ חזקת ממון עדיף. ולהכי היכא שמסייע חזקה לרוב שפיר אזלינן בתרייהו אף נגד חזקת ממון כמ"ש הת"י בכתובות ט"ז ע"א. וה"נ בברי היכא דמסייע ליה חזקה אזלינן בתרייהו כמסקנת הש"ס הכא. וכן דימו הת"י ט"ז ע"א להדיא רוב בממון לברי ושמא יעו"ש. וכעין זה כתבו התוס' בב"ב צ"ב ע"א שהדמים עם הרוב מכריעים נגד חזקת ממון. וה"נ ברי וחזקת כשרות מכריעים נגד חזקת ממון וכן ברי ומיגו ועש"ך בכללי מיגו בזה. אבל בעלמא וודאי דחזקת ממון עדיף מברי כדקיי"ל בש"ס דילן. וגם מה שבנה ע"ז בנוע"י בקידושין פ"ג להוכיח מהא דב"ב קל"ה דס"ל לירושלמי דאף באומרים שאינו אחיהם נוטלין חלק עמו דאי אמרי שאינם יודעים א"כ מוכח דחזקת ממון עדיפא מברי. לפמש"ל ז"א דבאמת ס"ל לירושלמי כן. ובלא"ה תמיהני דמי סני ליה תירוץ הש"ס בב"ב שם שגם האח בעצמו טוען שמא יעו"ש. וכן יתר הוכחותיו אין בהם הכרע ואקצר:
ומש"ש בביאור הירושלמי פ"י דב"ק ה"ז. הוצאתי מן הכיס ונתתי לך והוא אומר אינו יודע ר"ה אמר אומרים ליה את לית ידע אהן ידע. ופי' דר"ה לטעמיה דברי עדיף בש"ס דילן קי"ח ע"א וכ"כ שם הפ"מ. לענ"ד אף דר"ה ס"ל הכי באמת אבל בירושלמי אין הפי' כן. דאי בברי מהו הלשון שהוציא מן הכיס והול"ל נתתי לך כך וכך. אכן לענ"ד הכוונה שאמר הלוה שהוציא כסף מכיסו ונתן למלוה ואינו יודע כמה נתן לו כי לא מנה והמלוה משיב שג"כ אינו יודע כמה נתן לו והנה בספק פרעון אם גם המלוה מסופק קיי"ל בסי' ע"ה שפטור והוא מב"ק קי"ח. וא"כ הו"א דה"נ פטור כיון שגם להמלוה ספק. ואר"ה דשאני הכא. כיון שבעצמו גרם הספק שלא מנה הכסף ואמר לו כך וכך אני נותן לך. והמלוה סמך עליו שבוודאי מנה. וכדאמרינן בכתובות פ"ז ע"ב דפרע דייק דמיפרע לא דייק. וכמ"ש המל"מ פ"ד מה' שאלה ובקצה"ח סי' ע"ה ססק"ו שאם המלוה לא הו"ל למידע חייב הלוה בספק פרעון אף שגם המלוה מסופק. וקאמר ר"ה שאומרים ללוה אתה אינך יודע כמה נתת אף שהיה לך לידע דפרע דייק. אהן ידע פי' אתה רוצה שהמלוה ידע כי הוא לא הו"ל לידע דמיפרע לא דייק. וזה ביאור נכון בס"ד אכן לדינא צ"ע ועח"מ סי' נ"ט ובקצות ונתיבות שם דלא משמע כן ואקצר. ועמל"מ פ"ד מה"ש ה"א:
ומ"ש הירושלמי פ"ו דשבועות ה"ח סלע הלויתני עליו וכו' והלה אומר איני יודע ר' בא רב הונא בשם רב אמר אנת לית ידע אהן ידע ר' יהושע דיומא בעא קומי ר' יונה תמן את אמר לית את ידע אהן ידע וכא את מר הכין תמן יש חלול שבועה הכא לית חילול שבועה. והנה הרא"ש בשם הרמב"ן פירשו וכבר כתב מה"פ שם שהוא דחוק וגם פי' המה"פ דחוק מאוד שמקשה מברי ושמא על ברי וברי. וגם מ"ש הנוע"י בפ"ג דקדושין ה"י ג"כ דחוק שמפרש חילול שבועה חלות שבועה כהרמב"ן הנ"ל. וגם שמפרש שמקשה על דין שלא נזכר כלל כאן. ומ"ש דמקשה משבועה שאינה ברשותו. הא כל שבועות השומרים כן ואקצר. וכן מ"ש בס"פ הכונס דחוק מאוד יעו"ש. ונראה לפרש דר"ה אמר שאומרים למלוה שאתה שאינו שלך אינך יודע שויו אבל הלוה יודע וכדאמרינן בב"מ ל"ה דלוה קים ליה ומלוה לא קים ליה בגויה. ואיירי שהמלוה טוען שאין יודע אם שוה אף כנגד חובו ולהכי לא הוי משואי"ל. וברא"ש הגירסא יאות את לית ידע וכו'. והיינו כנ"ל שיאות כן. ואף דהיכא שהשמא טוב מגרע כח הברי כמ"ש התו' בכ"מ. מ"מ הכא לא מיקרי שמא טוב דמ"מ ראה המשכון. ורק ר"ה מסביר שהוא דבר שאפשר לשמוע שהלוה יודע האמת וגם המלוה יודה שהלוה יודע יותר. וטעמו י"ל משום שעשו תקנת נגזל בפקדון וכמ"ש הראשונים מהירושלמי דפ' הכונס ועח"מ סי' ע"ב ובש"ך סקנ"א. וכעין זה קיי"ל בח"מ ס' צ"א ס"ג דכל היכא שזה יודע וזה אינו יודע היודע נאמן יעו"ש. ועכ"פ י"ל דר"ה לטעמיה דס"ל ברי עדיף. וגם לפמש"ל דברי נגד שמא הוי כמו רוב שפיר י"ל דרב לטעמיה דס"ל הולכים בממון אחר הרוב וה"נ ס"ל ברי עדיף. ומקשה ר' יהושע דהכא אמרינן שהלוה בקי יותר בשיווי המשכון. ובמשנה אמרינן שישבע המלוה מפני שהמשכון אצלו. משמע שהמלוה יודע יותר שוויו. ומשני דשאני הכא שיש חילול שבועה פירוש שיש לחוש שיבוא לידי חילול שבועה ע"י שיוציא אח"כ המשכון ויראו שנשבע לשקר ועתו"ס ב"מ ל"ד ע"ב בזה. אבל הכא דליכא חילול שבועה אמרינן דהלוה בקי יותר. וצ"ל הכא יש חילול שבועה תמן וכו'. או י"ל כמ"ש הפ"מ במה"פ שם שבירושלמי אינו מדקדק בלשון תמן והכא יעו"ש:
נחזור לנ"ד דבברי ושמא והשמא גרוע ואינו מוחזק ברי עדיף. ונתבאר דמהני ברי של האח האחד לשארם. וקיי"ל בסי' צ"א דבברי ושמא א"צ לישבע הטוען ברי ע"ש בהגהת הט"ז ובתומים ובקצה"ח שם וסי' שמ"ד ובהפלאה כתובות י"ב. ורק צריך לקבל בח'. ואם אינו רוצה לקבל בח' נהי דלא נחתינן לנכסיו מ"מ אם תפס השני לא מפקינן מיניה עד שמקבל בח'. ואף דתפיסה בספק לא הוי תפיסה אבל ב"ד לא יזדקקו להוציא מידו עד שיקבל בח' כנ"ל וכ"ה דעת הש"ך בסי' פ"ז ס"ק כ"ה וכן החליט התומים שם באורים סקכ"ד והביא כן מרדב"ז לענין שבועת היסת שיוכל לתפוס עד שישבע. ובקצה"ח שם פקפק דכיון דלא נחתינן לנכסיה א"כ לא עביד נמי דינא לנפשיה, ולענ"ד נ' היכי דהוי פסידא דלא הדר בדין אז לכ"ע עביד דינא לנפשיה וכמבואר בב"ק כ"ז ע"ב ועח"מ ס"ד ובאחרונים. וה"ה הכא כיון שעפ"י דין צריך לישבע רק שא"י לירד לנכסיו א"כ כשתופס הלה איך נזדקק להוציא ממנו בלא שבועה נגד הדין. ולא מיבעיא כשטוען ברי שהוא שלו דפשיטא שעושה דין לנפשיה בכה"ג עד שישבע אלא אף בטענת שמא כי הא דנ"ד ג"כ תופס ואין מזדקקים להוציא עד שיקיים כד"ת והרשב"א כתב שם טעמים אחרים חדא דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה. והוא טעם קלוש דכיון שמנדים ומנגדים אותו לא שייך לומר כן. ועוד כ' שכיון שא"ר לישבע רגלים לדבר שמשקר. וק' דא"כ ניחות לנכסיה. וצ"ל כוונתו דהוי כדין מרומה ולזה אין מזדקקים להוציא מן התופס כמבואר בס' ט"ו. ועוד כתב דכיון דאלמוה לתקנתא עד שמנדים ומנגדים אותו ה"נ אלמוה שיוכל לתפוס. וג"ז אינו מוכרע כמובן. ועוד כ' כיון דלר' יוסי נחתינן לנכסי הבו דלא לוסיף עלה ולא מפקינן מיניה. והוא תמוה דלא מצינו שיוכל תופס לטעון קים לי כתנא יחיד שבש"ס שנפסק הדין שלא כדבריו וכמבואר בסי' כ"ה בדיני קים לי. ועיקר הטעם נלע"ד כמש"ל שאין ב"ד מזדקקים לעשות נגד הדין. ולכאורה נכונו דברי הקצה"ח דהש"ס מדמה לה בשבועות מ"א למציאת חש"ו לרבנן שאינה רק משום דרכי שלום. ובגזל משום ד"ש כתב הסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ע"ח שמבואר מדברי הרא"ש ורי"ו שא"צ להחזיר כשעושה תשובה דלא כהרמ"א שם. וממילא מובן שאף אם יתפוס החש"ו מיד הגוזל מוציאים מידו. דהא הגוזל זכה מן התורה דאף בעושה תשובה א"צ להחזיר והרי הוא שלו ממש. ורק עשה איסור שגרם לאינצויי ועבר על תקנת ד"ש. וא"כ ה"ה בחייב שבועה דרבנן ג"כ אין לו עליו תביעת ממון ואף אם תופס לא מהני. וענין השבועה י"ל דג"כ הוי כעין דרכי שלום להפיס דעתו של תובע שצווח ככרוכיא שיש לו אצל חבירו וכעין הא דלהפיס דעת בעה"ב:
אבל באמת לא דמי דהחש"ו אין לו זכות במציאתו מן הדין רק מפני ד"ש. והגוזל ממנו יש לו זכות בו מה"ת. לזה אין שייך לומר שיתפוס ממנו. אבל בשבועה דרבנן התובע טוען שמן התורה החפץ שלו או שחייב לו איזה סך. רק מצד שהוא כופר הכל אין כח לב"ד להוציא ממנו שהמע"ה. ואף כשתופס בפני עדים לא מהני דכל מה שת"י אדם הוא בחזקת שלו ולא יוכל לטעון דידי חטפי כמבואר בש"ס ופוסקים. ולזה השתא דתקון רבנן שבועת היסת לנתבע. ודאי שאם יתפוס התובע בעדים לא יזדקקו ב"ד להוציא ממנו נגד הדין וכי ב"ד מסייעים ידי עוברי עברה כיון שמנדים אותו ומותר לקרותו עבריין כמבואר בסי' פ"ז. והיינו משום שלפי טענת התופס הוא שלו מן התורה. ונהי שאין מאמינים לו מ"מ כיון שתקנו לו שבועה לא נוציא עד שישבע. ובזה מיושב ג"כ מה שקשה טובא דהא גבי שבועה קיי"ל בש"ס שם שמנדים ומנגדים אותו ובמציאת חש"ו נראה שאין מנדים אותו כיון שאף בעושה תשובה א"צ להחזיר וגבי שבועה ודאי אם יעשה תשובה צריך לקיים כדין כשישוב התובע לתבעו שישבע. וכ"כ הש"ך בס' תקפו כהן סי' ל' ל"ב שבגזל מציאת חש"ו אין משמתים אותו ומש"ש שב"ד אומרים לו שיחזיר ואם לא יחזיר שרי לקרותו עבריין. צל"ע דבסי' ל"ד סעיף ל' שתיק להסמ"ע שכתב שא"צ להחזיר ומשמע שמסכים לדבריו וכ"כ התומים שם. ואי מיקרי עבריין כ"ז שלא החזיר. מה תשובה היא זו כשלא החזיר ועודנו עבריין בשביל זה. וע"כ צ"ל לדעת הסמ"ע שלא נקרא עבריין רק על שעת הגזילה. אבל לא על מה שאינו מחזיר. והו"ל ככל עושה איסור דרבנן דשרי לקרותו עבריין כמו מזיע ורוחץ בשבת שבת מ' ע"א שאין לו תקנה לעקור עבירתו רק סגי בתשובה שיקבל על עצמו שלא יעשה עוד כן ויתחרט על העבר. וה"ה הכא. וא"כ קשה מאי שנא משבועה דרבנן. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דשאני בשבועה שטענת התובע הוא בתביעת ממון שלפי דבריו הם שלו לגמרי משא"כ בחש"ו שאין לו זכות כלל בו כנ"ל. והש"ך בת"כ שם כ' לדעת רבינו ירוחם שביאת חש"ו מנדים אותו עד שיחזיר רק דלא נחתינן לנכסיו וס"ל דהא דמבואר בשבועות מ"א דמנדים קאי גם על מציאת חש"ו ע"ש. ודבריו תמוהים במחכ"ת דמפורש בש"ס שם שנידוי עד שישבע הוא נקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא. ורק שמנדים אותו ל' יום ומנגדים אותו ומתירים לו. וכ"כ רבינו ירוחם להדיא כמו שהעתיק הש"ך שם. ולפלא שהתומים בקיצור ת"כ דקדק בכל דבריו ולא הרגיש בתמיה זו:
ובעיקר הדין שהחליטו הסמ"ע ושאר אחרונים ס"ס ל"ד והב"ח שם והמע"מ בסנהדרין פ"ג דגזל משום ד"ש א"צ להחזיר בעושה תשובה. לענ"ד צע"ג דמפורש בש"ס ב"מ ק"ב ע"א שחייב להחזיר אביו של קטן אם לקח בנו קטן יוני שובך. אף שהוא רק מפני ד"ש. וא"ל דשם הכוונה שאסור לו לכתחלה לזכות מן הקטן אף שכבר לקחם הקטן בכ"ז אביו לא ניחא ליה למיקני איסורא ואיירי בקטן שמריצה אצל אביו כדאיתא בב"מ י"ב ע"א. ז"א דלשון חייב להחזיר. משמע בתורת חזרה ולא שאסור ליקחם לעצמו לכתחלה ויש לעיין ג"כ מסוגיא דב"ב כ"ג ע"ב גבי ניפול דמבואר שם דגם במפריחין שייך לבעל השובך אי לא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא ע"ש ברש"י ותו'. וק' לכאורה דתיפוק ליה שאינו רק מפני ד"ש. וע"כ צ"ל דמ"מ ישנו בחזרה רק שא"י להוציאו בדיינים. והטור כתב ס"ס ר"ס שבמפריחים הרי הם של מוצאם והובא ברמ"א שם ס"ח וכתב הסמ"ע שם הטעם משום רובא דעלמא. ולדעת הסמ"ע דבד"ש א"צ להחזיר א"כ י"ל דבלא"ה הוא של מוצאו אכן לפמ"ש א"ש דגם בד"ש חייב להחזיר. אך י"ל דשם הכוונה שאסור למוצאו ליטלו לכתחילה משום ד"ש כיון שאינו שלו ואכמ"ל בזה]. וכן מסתבר כיון שהממון לקח באיסור. ומ"ש רבינו ירוחם י"א שא"צ להחזיר היינו במשחק בקוביא דקיי"ל דלא הוי אסמכתא ואינו גזל כלל רק מפני שאינו עוסק בישובו של עולם הוי כאבק גזל וכמבואר בש"ע שם סט"ז. אבל ביוני שובך שיש גזל מפני ד"ש שפיר חייב להחזיר. והרא"ש שכתב בסנהדרין שם דבמפריחי יונים למ"ד אי תקדם יונך ליוני חייב להחזיר למ"ד דהוי אסמכתא והוי גזל גמור. נראה שלא בא למעט דלמ"ד ארא שצד יוני ישוב שא"צ להחזיר. רק נקיט זה בהדי משחק בקוביא דאיירי בה שם דחדא מילתא הוא. וגם דלא מייתי שם הרא"ש כלל הא דמפריחי יונים ארא. והיינו משום דאיתא בש"ס כ"ה ע"ב שבגזל דבריהם נפסל לעדות והיינו גזל שמשום ד"ש. וא"כ היינו הך. אבל לענין תשובה נראה שגם הרא"ש מודה דבכה"ג ג"כ בעי להחזיר הגזל לבעליו ועוד נראה דהרא"ש שם איירי מקודם לענין אם גזל רבים וא"י למי שיעשה צרכי רבים. והנה מפריח יונים שצד יוני ישוב ג"כ אינו יודע של מי הם. ובגזל משום ד"ש לא החמירו כולי האי שיעשה בהם צרכי רבים דכיון שאין יכול להשיבם לבעלים ממש לא שייך ד"ש ופטור. אבל אם יודע של מי הם וודאי חייב להחזיר וכמפורש בב"מ ק"ב ע"ב. וכ"נ להוכיח מדברי התו' בגיטין ס"א והרשב"א ושאר ראשונים שם שנתקשו בהא דעני המנקף אסור משום ד"ש ובליקט ביד הוי גזל גמור. וחד גברא הפיל תמרים של הפקר וליקטם רב כהנא ואכלם וא"ל ההוא גברא חזי דבידאי שדיתינהו. והקשו הראשונים שאף שלא בידו אסור משום ד"ש ובוודאי היה רב כהנא חושש לד"ש ונדחקו דא"ל דגזל גמור נמי הוי. וקשה מה קושייתם דהא י"ל שאמר כן ההוא גברא כדי שישלם לו רב כהנא עבור מה שאכל כבר. כי משום ד"ש א"צ להחזיר כמ"ש הסמ"ע. וע"כ צ"ל שדעת הראשונים שחייב לשלם אף בגזל שמשום ד"ש ואף אם אינו בעין. ומשום להוציא בדיינין לא שייך לומר. דוודאי רב כהנא לא היה ממתין עד שיוציא בדיינין והיה משלם תיכף. וכ"נ בב"ק קי"ד ע"ב דקאמר בנחיל דבורים שצריך יאוש בפירוש ואם לא נתיאש חייב להחזיר אף דהוי רק מפני ד"ש כדאיתא התם. ודוחק לומר דשם איירי כשבא הנחיל לתוך חצירו ולא נתכוין לגזלו ורק שואל אם מותר לכתחילה לזכות בו:
וכיון שבארנו דבגזל דרבנן חייב ג"כ להחזיר. א"כ נראה דנהי שאין מוציאים בדיינים. מ"מ אם תפס אין מוציאין מידו ודמי להיכי דקלב"מ שאם תפס א"מ מידו ועקצה"ח סי' כ"ח סק"א. והיינו משום שאין ב"ד נזקקים לעשות דבר נגד עיקר תקנת חז"ל שקונה משום ד"ש. וכעין זה קיי"ל בדיני קנסות שאף שאין דנין בזה"ז מ"מ אם תפס אין ב"ד נזקקין להוציא ממנו נגד עיקר הדין שחייבוהו חכמים. רק דשם חמיר טפי שמנדים אותו עד שיפייסנו כמבואר בפוסקים והכא אין מנדים אותו רק ל' יום כמש"ל ולפ"ז מבואר דבשבועה דרבנן העיקר כדעת הש"ך בשם הר"מ ראקאנטי והרדב"ז והתומים שאם לא רצה לישבע ותפס שכנגדו לא מפקינן מיניה עד שישבע דלא כהקצה"ח. כיון דהש"ס מדמה לה לגזל דדבריהם וכן מסתבר שאין ב"ד נזקקין לעבריין לסייעו לעשות נגד הדין: וממילא מבואר שאף אם התופס אינו תופס רק בטענת שמא מ"מ יוכל להחזיק עד שישבע חבירו. כגון בטוענו אמר לי אבא או פלוני וכדומה. שאין ב"ד נזקקין לעשות נגד הדין. וגם טעמים של הרדב"ז שייכים הכא כמובן. וא"כ ה"ה בטוענו שמא וחבירו צריך לקבל בח' יוכל לתפוס דבר שטוענים עליו עד שיקבל בח':
והנתיבות כתב בסי' כ"ח סק"ב דלהכי לא תפס רבא הנהו דכרי בסנהדרין ע"ב דעיקר טעם תפיסה כתב הש"ך סי' כ"ה סק"ב משום עביד דינא לנפשיה. וכיון שאין ב"ד מוציאים גם הוא אסור לכתחלה לתפוס. ולפ"ז גם בנ"ד נהי שאם תפס אין מוציאים עד שישבע או יקבל בח' אבל אין מורים לו לכתחלה שמותר לתפוס כיון שב"ד אין יורדים לנכסיו. ולפ"ז גם בגזל משום ד"ש אין מורים לו שמותר לתפוס. ולדבריו צ"ל דבקנס שמשמע שמותר לתפוס היינו משום דהוי לנפשיה כב"ד סמוך שבא"י. ולכאורה צ"ע מהא דבכתובות פ"ד ע"ב שתפסו ר"פ ור"ה בדר"י ההיא ארבא דיתמי. אף שב"ד אין מגבין מטלטלי דיתמי דמשמע שם דס"ל כר"ע שם שיתננו ליורשים רק ס"ד דלר"ע מהני תפיסה לאחר מיתה ומ"מ תפסו לכתחלה. ויש לדחות דשם היתה התקנה מעיקרא כך דפירות תלושים ומונחים בר"ה כל הקודם זכה. וכמו כל דאלים גבר שהתירו בפירוש לתפוס. אבל בעלמא לא. אכן בלא"ה נראה פשטות הש"ס ופוסקים שמותר לכתחילה לתפוס. ואף שכתב הש"ך בסי' כ"ה סק"ב ובס' ת"כ שטעם תפיסה הוא משום עביד דינא לנפשיה. אינו ממש כמו דיין. אלא אף היכא שהדיין לא יחייבנו. מ"מ כיון שתפיסתו מועלת עפ"י דין יכול לתפוס לכתחלה. וכמו דמצינו שיכול לתפוס בספק אף שב"ד אין דנים בספק. וע' מהרי"ק שורש קס"א שכתב ג"כ שבע"ד יכול לתפוס אף בטענה רעועה כדי לכופו שידין עמו והובא ברמ"א ס' ד'. וכ"כ הנתיבות שם סק"ג בדעת מהרי"ק שרק לתפוס בתורת גוביינא נכנס בגדר עביד דינא לנפשיה שהוא כדיין בזה אבל כשתופס ויורד תיכף לדין עמו שרי בכל גוונא יע"ש. וא"כ מבואר דבנ"ד גם להנתיבות יוכל לתפוס עד שיקיים חבירו כפי הדין. ומכ"ש בקרקע שאין א' מהם מוחזק וגם אינו תופס לעצמו רק אינו מניח לחבירו להחזיק עד שיקיים כד"ת. פשיטא שמותר לדיין לומר לו שיעשה מה שיוכל עד שיקיים כד"ת. ובעובדא דהני דיכרי שנתקשו המפרשים למה לא תפס רבא. נראה דבלצ"ש אף דבדיעבד אם תפס א"מ מידו כי אין לב"ד לעשות מעשה נגד דיני שמים. אכן לכתחלה לתפוס אסור כיון שבדיני אדם אין לו שום זכות בזה ולא דמי לשארי תפיסות שיש לו טענה בד"א או מצד ספק במעשה או בדין. אבל כאן אין לו שום זכות ורק בדיעבד תפיסתו תפיסה בחייב בד"ש. ולזה לא תפס רבא ואכמ"ל בזה:
אכן בקבלה בח' צ"ע כיון שאפשר ע"י שיגידו לו ב"ד בח' ורק שנהגו בקבלה בח'. א"כ אפשר דאין שייך שיכוף אותו ע"י תפיסה כיון דאפשר שב"ד יגידו לו בח' שיגיד האמת וכדאיתא בס'פ"ב ס"ט שאין מנדין בשביל שלא קיבל הח' רק אומרים שלא בפניו. אבל כבר כתבו התומים ונתיבות שם שנהגו לקבל בח' בפירוש ע"ש. ושפיר עביד דינא לנפשיה שלא להניחו להחזיק בקרקע עד שיקבל בח'. ומטרדותי ההכרח לקצר: