אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק חשן משפט › סימן קעא

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן קעא

סימן קע

ע"ד שנים שיש לכל אחד בית מיוחד ובאמצע פרוזדור משותף והחצר ג"כ משותף. ואחורי החצר עומד בנין אשר חלק ממנו שייך להאחד והשאר להשני. ובשטרות שלהם כתוב שאם יחלקו את החצר ימדדו ממחצה הפרוזדור והלאה עד סוף החצר אבל לא נתבאר אם ימשכו קו המדה בקו ישר. או ימשכוהו באלכסון עד הכותל המבדיל בין חלקיהם בבנין שאחורי החצר והיה ביניהם עוד איזה טענות וקבלו בקגא"ס לסמוך על מעכ"ת ועוד שני נבררים לפשר ביניהם. והגידו להם דעתם על יתר טענותיהם וכן על סכסוך הלז שימדדו באלכסון ומחויב לכתוב כן בשטר כחוק שהמדידה תהי כן. ובעד זה יפוצה מצד שכנגדו בסך מוגבל. והסכימו הבע"ד. ולמחר חזר בו האיש אשר חלקו בבנין שאחורי החצר פחות מחלק חבירו. וגם הנברר שלו לא רצה אח"כ לחתום על הכתב פשר אף שבעת הגדת הפשר להבע"ד הסכים ע"ז. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי איך היה צריך למדוד ביניהם ע"פ ד"ת. וגם אם קיים הפשר שעשו כיון שצריך לכתוב פארמאלנא והוי אתרא דכתבי שטרא ולא קנה בקנין לחוד. והאריך בדברי חכמה. והנה באשר ביקש מעכ"ת להשיב בלי איחור. ואנכי טרוד מאוד לזאת אשיבנו בקוצר:

הנה מתחילה נראה פשוט שהיה צריך למדוד בקו ישר מחצי הפרוזדור דכיון שלא נזכר בשטר איך יומשך ממילא מובן שצריך למדוד בקו ישר. דהא חלוקת החצר אינו תלוי בערך חלקם בבנינים שאצל החצר וכדקיי"ל בח"מ סי' קע"ב ואף לענין ד"א כנגד הפתחים לא שייך בשותפים שקנו כדאיתא התם. וא"כ אם לא נתברר איך יחלוקו בחצר. היינו דנין שיחלוקו שוה בשוה רק עכשיו שכתוב שיומדד נגד חצי הפרוזדור ודאי צריך לפרש שיומדד בקו ישר. ולכאורה יש לדון שהכוונה שיחלוקו החצר שוה בשוה כפשטות לשון שותפות. ורק לבאר איזה צד יקח זה ואיזה צד יקח זה כתבו שימדדו נגד הפרוזדור אבל יומשך קו עקום באופן שיהא חלקיהם שוים במדת הריבוע ואם לא כתבו כן בשטר היה יכול אחד לומר שיעלה חלק אחד כנכסי דבר מריון כדאיתא בב"ב י"ב ובח"מ סי' קע"א: וגם דהא קיי"ל בב"ב דף ק"ז שאם מכר חצי שדה משמנים ביניהם ע"ש לענין חציו בדרום. ועכ"פ היו מטילים גורל ביניהם. ולזה בארו בשטר שיחלוקו באופן הנזכר. אבל גוף החלוקה תהי שוה בשוה. אכן לפי לשון מכתב כת"ר נראה שאין כתוב בשטר שיהא החצר משותף. רק כתוב שהחצר שייך לשניהם ויחולק כנגד אמצע הפרוזדור. ולזה נראה פשוט כמש"ל שימדדו בקו ישר. כי אין נ"מ כלל מרוחב הבנין שיש להם אחורי החצר. ואם היה לפנינו העתק השטר היה אפשר לברר יותר כוונת הדברים:

ומה שנתפשרו ע"י מעכ"ת ונבררים. לכאורה מפורש בח"מ סי' י"ב ס"ז שצריך להקנות גוף החפץ כדי שלא יהא קנין דברים. ומעכ"ת לא ביאר אם אמרו כן בשעת הקנין או לא והנה אם קבלו בקנין בלשון חיוב שמתחייבים לקיים כאשר יאמרו הפשרנים ג"כ מהני כמ"ש הסמ"ע שם. ולא נתבאר בדברי כבודו אם היה המדובר כן. או אולי עשו שטרי בירורין שחתמו הבע"ד עליהם ושם כתוב בלשון חיוב או שכתוב בסוף שנעשה באופן היותר מועיל ע"פ תקחז"ל דהוי כהודאה שנעשה בחיוב עח"מ סי' ס"א. ואחרי שלא הזכיר כת"ר מזה נראה שלא עשו כן. וא"כ הוי רק קנין דברים בעלמא. ומ"ש בתשובת הרשב"א והובא בש"ע סי' י"ב סעי"ב שאם נתפשרו אודות בנין בלא קנין וכבר בנו מקצת שא"י לחזור. משמע דבקנין אף שעדיין לא בנו אינו יכול לחזור ואף בקרקע סגי בקנין לחוד. ז"א דשם כך היה מעשה שהיה בלי קנין. וזה שרצה לחזור בו טען שרוצה לחזור בשביל שלא היה קנין יעו"ש ברשב"א הובא בב"י שם. אבל באמת גם קנין לא היה מועיל דהוי קנין דברים וכדאיתא בב"ב דף ג' ובח"מ סי' קנ"ז ודווקא כשבנו א"י לחזור:

והנה הש"ך סי' כ"ב סק"ד הביא בשם הראב"ן שאם קנו מידו לעשות כמו שיעיד או ידון זה הפסול מהני ולא הוי קנין דברים. הרי מבואר שאף שלא אמר בפירוש שמתחייב לעשות כן מ"מ הוי זה כלשון חיוב וכ"ה משמעות הלשון. ודוחק לומר שהוא קיצור לשון בהראב"ן וכוונתו שיאמר שמתחייב לעשות. ונראה הטעם בזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכוונתו שמחייב א"ע לעשות כן. וכעין זה קיי"ל בח"מ ס' קצ"ה ס"ה דסתם קנין הכוונה מעכשיו דלא עביד מילתא בכדי. וכה"ג קיי"ל בס' רי"ג במקנה פירות שובך וכוורת דאמרינן שמקנה שובך וכוורת לפירותיה וקנה דלא הוי דשלב"ל וכ"כ הר"ן בנדרים ט"ז ע"ב דכיון שהזכיר בדבריו ידים הוי כאומר יקדשו ידי לעושיהם. וכבר בארנו בס"ד בחיבורי ח"א סי' נ"ז דבכה"ג שאפשר לפרש כן בדבריו מודו אף רבנן דר"מ שמפרשים דבריו כן וע' חיבורי ח"ב ס' ס"ח אות ט"ז בזה. ולזה ה"ה הכא נראה דבקנה לעשות כמו שיפשרו הוי כאומר שמתחייב לעשות כן. ומה שהצריכו הפוסקים בפשרה שיקנה גוף החפץ. היינו משום דאף בחיוב אינו קונה גוף הדבר רק שמחויב לתת לו חפץ זה והוי שעבוד הגוף וכמ"ש הקצה"ח סי' של"ב בכגון זה. ולזה כתבו שצריך להקנות גוף החפץ שיהא לו קנין גמור בו. ועוי"ל דאיירי כגון מ"ש הראב"ן שהובא בש"ך סי' כ"ב סק"ד שקנה שלא יחזור דהוי קנין דברים. או אי קנה סתם הוי ג"כ קנין דברים. אבל כשאמר בפירוש בשעת קנין שקונה לעשות כאשר יפשרו הנבררים הוי זה לשון חיוב ונתחייב לקיים ככל אשר יאמרו ואף בקרקעות. ולא שייך בהא דלא קנה בק"ס באתרא דכתיבי שטרא. דהכא אין אנו דנין מצד קנין רק מצד חיוב ושעבוד הגוף שנתחייב לקיים מה שיפשרו והם אמרו בפשרתם שיכתוב לו שטר על קרקע זו. וקיי"ל בסימן מ' שיכול להתחייב אף בדבר שאינו קצוב. ואף קים לי כהרמב"ם לא מצי למימר כמבואר בפוסקים. ונראה דאף אם קנו מידם סתם אם דיברו מקודם שקיבלו על עצמם לעשות כאשר יפשרו אלו הנבחרים ועל זה קנו מידם סתם. הוי כפירש שמחייב א"ע בזה כנ"ל. וכדתנן בפ"ד דמע"ש ובקדושין דף ו' שאם דיבר עמה בעסק גיטין וקדושין ונתן לה סתם הוי קדושין אף בנתינה סתם. דמוכחא מילתא שנותן לה בתורת קדושין שמדבר עמה מזה. וה"ה הכא:

אכן אם לא דיברו מזה וקנו מהם סתם או קנו שלא יחזרו בהם הוי קנין דברים. ואף מי שפרע שהעיר מעכ"ת אין שייך כאן. כי זה נאמר רק בשהקנה בפירוש הקרקע. אבל כאן לא הקנה הקרקע רק קנה שלא יחזור בו מהפשרה והוי קנין דברים כמש"ל. ורק אם קנו ממנו בפירוש שמקנה הקרקע כפי שיגידו הפשרנים בזה יש לדון אם שייך מש"פ אבל בנ"ד לא היה כן כפי המבואר במכתב כבודו. ואם קנו ממנו לעשות כפי שיפשרו הנבררים או קנו מתוך דברים הללו ודאי מחויב לקיים הפשרה ולכתוב לחבירו הפלאץ באלכסון. ומה שחזר בו הנברר אח"כ ולא רצה לחתום על הכתב. פשרה אינו כלום כיון שכבר הגידו הפשרה להבעלי דינים שוב אין כח להפשרנים לחזור בהם וכמבואר בסי' י"ב ובס' כ"ג. והכתב פשר שכותבים הוא רק לזכרון דברים שלא ישכחו הפשרה. וכ"כ בס' ברכי יוסף סי' י"ב שהעיקר תלוי באמירת הפשרה להבע"ד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה