שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן קע
ע"ד שהעיר כת"ר במ"ש הש"ך סי' ע"ה סק"ב בשם הרד"כ שאין לצוות? על הנתבע להשליש תביעת התובע משום שאפשר שיזכה הנתבע בדין ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ונסתפק כת"ר אם יכולים ב"ד למחול על טרחתם בכדי ולצוות להנתבע שישליש את התביעה והאריך קצת בזה. הנה לדעתי אין מקום לצוות להשליש מה שתובעים ממנו ומהיכי תיתי לן לכוף לאיש לתת ליד הדיין כסף שלו בשביל שאחד תובע ממנו וגם דהא ע"פ רוב יש לו הפסד מזה כי נצרך לו הכסף לאיזה עסק. וגם הלא יכול לומר שחושש שהדיין לא ישמרנו כראוי וגם דהא הדיין עכ"פ אינו רק ש"ח או ש"ש על הכסף ולפעמים הוא פטור לגמרי דהוי שמירה בבעלים אם אנשי העיר משועבדים אצלו לדון אצלו ולשאלו כל אשר מזדמן להם ע' ב"מ דף צ"ז וכעין זה חיישינן בכתובות דף צ"ד שמא תכסיף. ואף מאן דלא חייש לה שם. היינו רק משום שעכשיו גובה כדין ע"ש. אבל בנ"ד שהוא צווח שאינו חייב. וודאי שאין לכופו להשליש ואפילו מ"ד בב"ב דף ל"ד תפסינן היינו רק בחפץ מיוחד שאין שום אחד מוחזק בו ע"ש. אבל לא היכא שאחד תובע איזה תביעה אצל חבירו. ומ"ש הש"ך בשם הרד"ך הטעם משום אסרוחי ב"ד. הנה הרד"כ איירי שם בנכסים שנשארו מאיש שמת בלא בנים ואחיו רוצה ליבם אשתו ורוצה בנכסים והאלמנה רוצה בחליצה ולא ביבום ע"ש. וא"כ הנכסים נשארו בחזקת יורשיו שהוא היבם. ורק היבמה מחזקת בנכסים והיבם טען שלע"ע יוציאו הנכסים מידה ליד שליש ולזה הוצרך הרד"ך שם לסברא דאטרוחי בי דינא לא מטרחינן משום דדמי לעובדא דב"מ דף ק"י ומייתי לה הרד"כ שם. דבב"מ אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת. והתם נמי הנכסים בחזקת היורשים עומדים. אבל בכל תובע ונתבע לא שייך זה. והד"מ והש"ך שהביאו דברי הרד"כ היינו לרבותא דאף בכה"ג שהיו הנכסים ידועים והיו בתחלה בחזקת היורשים מ"מ לא מפקינן מינה:
אכן אם יש לחוש שעד שיוגמר הדין יתקלקל מצב הנתבע ולא יוכל לשלם. או שהנתבע הוא גבר אלם וחשוד שלא ישמע אח"כ לקול ב"ד. וקודם הדין שעדיין הוא חושב שיזכה בדינו ישמע להשליש. או כגון שגם הוא תובע איזה תביעה מהשני ומסכים להשליש כדי שישליש גם השני. או שלפעמים יוכל התובע לגבות את שלו בעש"ג. רק כשיגלה טענותיו האמיתיות לפני ב"ד שוב לא יוכל לתבוע בעש"ג וכידוע שמצוי כזה. בכל כה"ג נלע"ד שיכול הדיין לצוות להשליש קודם הדין. ויש ללמוד זה מהא דקיי"ל בסי' ע"ג ס"י שאם יש לחוש שהלוה יבזבז נכסיו יכולים ב"ד לעכב נכסיו שלא יבואו לידו ע"ש. ואף שכתב שם הש"ך בשם המהרש"ל שאם מתמוטטים נכסיו של לוה אינו יכול לעכב. מ"מ הא מסיק הש"ך שם שזה תלוי במנהג. וכבר כתב התה"ד הובא ברמ"א שם להלכה שנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע אף שאין בו צורך כולי האי. ועוד דהא הרא"ש פ"ק דגיטין כתב דאף באינו מבזבז יכולים לעכב נכסיו וכ"נ בח"מ סי' ק"ה ס"ד ע"ש. והעיקר בדיני ממונות שצריך הדיין להשתדל להציל העשוק מיד עושקו ולהעמיד על האמת וכעין שמצינו בב"מ ל"ט ע"ב הכי דאיננא לך ולכל אלמי דכוותך. הרי שבשביל אלמותו הטילו עליו להביא העדים כדי לברר האמת. וע' ח"מ סי' ט"ו ס"ד שיכול להשביעו כדי לברר האמת וע"ש באחרונים. ואף דהא דסי' ע"ג היינו רק כשידוע שהוא חייב לזה. וכתבו שם הפוסקים דהיינו רק כשיש לו שטר ע"ש. ובנ"ד הרי הנתבע צווח שאינו חייב כלל. מ"מ כדי להעמיד הדין על תלו נראה שיכול הדיין לצוות להשליש באופנים שזכרנו. והכל לפי ראות עיני הדיין ובלבד שיכוין לשם שמים:
ונראה דלפי המנהג בעתים הללו שהדיין מקבל שכר שלישות בעד כל דבר שמשלישים תחת ידו וכדקיי"ל בסי' נ"ו ס"א. מ"מ בהשלשה כזו אסור לקבל שכר השלשה. כי אם יקבל שכר א"כ יהי נוגע בדבר בשעה שידון אם מחויב הנתבע להשליש. וראוי לדיינים ליזהר בכל כגון זה שלא יהיו נוגעים בדבר והחכם עיניו בראשו:
ואם ב"ד יכולים לטרוח במקום דאיתא דלא מטרחינן. נראה מהא דאיתא בב"ק פ"ט ע"ב שאם חבלה באחרים לא אמרינן שתמכור להנחבל כתובתה בטובת הנאה משום דלגבי בעלה ודאי מחלה ולא מטרחינן ב"ד בכדי. דלכאורה קשה דהא אסורה למחול הכתובה כשאין לה מה לשלם לו עבור שיווי הכתובה. והא דאמר ר"נ בכתובות פ"ו שתמחול היינו באופן שתשלם להלוקח וכמש"ש התו' ד"ה תיזיל ע"ש. אבל היכא שאין לה לשלם אסור לה למחול. ולזה נראה הכוונה שאין טובת הנאה זו ש"פ לפי דלגבי בעלה ודאי מחלה. ולזה קרי לה אטרוחי בכדי דאין נזקקין לגבות פמש"פ. וכן איתא בסוגיא שם שאסור למכור לאחר לפי שגורמים לו הפסד דודאי מחלה והוי כאונאה. ואף שנאמר לה שאסור למחול מ"מ בודאי יעבירנה בעלה על דעתה ותמחול לו:
ובהא דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ כתב הנתיבות בסי' ו' שאם נזקקו ב"ד לפמש"פ יש להם דין ב"ד לענין הודאה והוחזק כפרן. נראה מזה דאף שאין ב"ד חייבין להזדקק לזה. מ"מ מותרים להזדקק אם ירצו. אבל הא גופא צריך ראיה והנתיבות לא הביא שום ראיה לדבריו ובשטמ"ק בב"מ נ"ה הביא בשם הריטב"א שאם סברו שהתביעה ש"פ ונזקקו לדין ואח"כ נמצא שהוא פמש"פ גומרין דינו. נראה מזה שהכוונה שהרשות בידם לגמור הדין דאין לומר שהכוונה שמחויבים לגמור הדין. דהא פמש"פ אינה בהשבה ומה בצע בגמר הדין ואיך שייך לחייבם בזה. וע"כ צ"ל שהכוונה שמותרים לגמור הדין וממילא מוכח דלכתחילה אסור להזדקק לפמש"פ. ולפירש"י בב"מ נ"ה ע"ב שהכוונה שאם חזר הנתבע ותבעו פמש"פ קודם שעמדו ב"ד משם נזקקין לו. נראה מזה שמותר ליזקק. אך י"ל דשם איירי שא"צ להוציא ממנו רק רוצה לנכות זה ממה שזכה ממנו בדין. ובזה שפיר י"ל שחייבים ליזקק לו. ובש"ס שם ס"ד דרב קטינא ס"ל שנזקקין בתחילה לפמש"פ. ויש להוכיח מזה ג"כ הכוונה שמותר להזדקק כי לחייבם אין סברא וכמש"ל. אכן רש"י פי' שם ישיבת הדיינין שישבו לדון ולכופו שישלם. וקשה דא"כ היכי ס"ד דהש"ס שם דרב קטינא ס"ל שישיבת הדיינין בתחילה היא בפמש"פ. דהא ודאי אין כופין לשלם פמש"פ. וע' במח"א הלכות גזילה סימן א' שהאריך לבאר שגזל בפמש"פ אינו מצד מחילה אלא אף אם לא מחל אין חיוב להשיבו לבעלים. רק דבר בעין כל היכא דאיתיה ברשותא דמרא קאי. ונראה שזהו טעם השטמ"ק בב"מ שם שכתב דעל דבר שהוא בעין נזקקין ב"ד אף לפמש"פ. והיינו משום דברשותא דמרא קאי. ובש"ך סי' ו' נזכר רק לענין כלי מהא דסי' פ"ח ע"ש. ונראה דרש"י מפרש כמ"ש התו' שם בד"ה ותנא דשפיר ידע הש"ס הא דמסיק דרב קטינא איירי בגמר דין. ודקאמר דלוי אתא לאפוקי מדר"ק היינו משום דישיבת הדיינים במשמעותו אף גמר דין כמ"ש התו' שם לגירסת ס"א ע"ש. ועכ"פ משמע שאסור לב"ד להזדקק לפמש"פ. וממילא ה"ה בהא דאטרוחי ב"ד בכדי לפמש"ל שהטעם הוא משום שאינו ש"פ אסור לב"ד להזדקק לזה:
והא דאיתא בב"מ דף ק"י דאטרוחי ב"ד תרי זימני לא מטרחינן. נראה הכוונה דשם הטעם שיכול להוציא כעת הפירות הוא משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת. אבל כשידוע שיש שטר ואפשר לברר נחלש כח החזקה ואין מוציאין מידו עד שיבורר. וכמו בכל דבר שאפשר לברר שצריך לברר. וגם י"ל שזה דומה להא דכתובות ק"י הפוכי מטרתא ל"ל. ואף דאיתא בפ' זה בורר שאם אומר שיש לו עדים במדה"י אין שומעין לו להמתין עליהם. שם הוא אומר כן אבל אין ידוע זה לנו משא"כ הכא שידוע שיש עדים חתומים בשטר. וכן אין להקשות ממ"ש התו' בקדושין י"ב ע"ב ד"ה והאיכא שיצא קול שיש עדים במדה"י מ"מ לא חיישינן להו ע"ש. י"ל דהיינו רק בקול בעלמא אבל הכא שיש עדים חתומים על השטר הרי ודאי עומד להתברר. ויש להאריך בזה מהא דכתובות כ"ו אי חישינן לזילותא דב"ד ואין הפנאי מסכים לזה וע"ל סי' קע"ג:
והעיקר נראה שאין ביד ב"ד לומר שרוצים לטרוח בזה דכיון שפסקו בש"ס הדין כן שוב אין כח ורשות לב"ד אחר לשנות הדין. וה"ז דומה לדבר שנאסר במנין ובטל הטעם שבשבילו אסרו דמ"מ צריך מנין אחר להתירו וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח בזה. ומכ"ש הכא שזיכו חז"ל בדין את האחד בשביל זה דבודאי אין רשות לב"ד לחייבו. ועדיפא מדין פמש"פ דבפמש"פ נראה ודאי שאם בא לישאל אומרים לו ב"ד שאף שאין אנו מזדקקים לזה מ"מ מוטל עליך לעשות כדין. משא"כ הכא אינו מחויב לעשות כלל. וכגון בהא דב"ק פ"ט ודאי אין עליה חיוב למכור כתובתה בטובת הנאה. ורק בהא דב"מ ק"י ודאי שאומרים לו שאם הוא יודע שאין הפירות שלו הוא מחויב לשלם. וכת"ר כתב דכיון שאמרו חז"ל דלא מטרחינן ב"ד. ממילא אף אם רוצים לטרוח לא עבדי שליחותיהו בזה והיא סברא נכונה. אך י"ל דאם הדין שב"ד יכולים לטרוח לדון בזה. ממילא גם עכשיו אנחנו שלוחיהם לכל דבר שאפשר לדון כן וגם יש לדון אם קבלוהו עליו לדיין דאז אינו דן מצד דעבדינן שליחותייהו ומ"ש כת"ר לתלות זה בהא דיכול אדם לומר א"א בתקנת חכמים. נראה דאינו שייך בנ"ד דהכא אמרו דלהכי פסקינן הכי לפי דלא מטרחינן ב"ד. וממילא נפסק הדין כן. וב"ד הרוצים לטרוח בזה הרי דנים שלא כדין. ולא הוטל על ב"ד רק לדון כפי דקיי"ל בש"ס ולא יותר. דהא הדין הוא מצוה המוטלת על ב"ד לשפוט בין איש לרעהו ולהציל את העשוק והיכא שאין כאן דין מדינא דגמרא. יכול הלה לומר שאינו מקבל את דינם כי אינם דיינים בדבר זה. משא"כ בתקנה שנתקנה לזכות אנשים פרטיים. שפיר יכול לומר א"א בתק"ח: