אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק חשן משפט › סימן קסא

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן קסא

סימן קס

איתא בב"ק י"ג ע"ב אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינה גובה מלחמה. לחמה פשיטא סיפא איצטריכא ליה ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם הא נמי פשיטא מהו דתימא כיון דלחם הכשירא דזבח הוא לימא ליה אנת אכלת בשר ואנא אייתי לחם קמ"ל דלחם חיובא דבעלים הוא. ויש בזה הרבה דקדוקים. א'. מאי קאמר סיפא איצטריכא ליה דהא אף אי לא אמר הא דאינו גובה מלחמה הוי מצי ג"כ למימר הך סיפא. עו"ק מה שייכות הך מימרא הכא כיון שאין בה חידוש לדיני נזקין. והו"ל לאתויי במנחות לענין דיני תודה מי יביא הלחם בכה"ג. עו"ק למה קראו מתכפר ולא מזיק כדאמר ברישא ניזק דכנגדו נקרא הלה מזיק. עו"ק למה באמת הניזק אינו מתכפר ונעשה בעלים על גוף הקרבן. דהא כתבו התוס' שם דאיירי לריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים. ואיתא בפסחים צ' ע"א דלריה"ג יכול אדם למכור שלמיו ומשמע אף להתכפר בהם דומיא דמוכר עולתו וכפירש"י שם פ"ט ע"ב ע"ש. וכבר נתקשה המל"מ בפ"ד מה' מעילה על הרמב"ם שפוסק שם דמוכר שלמיו לא עשה כלום ובפ"ה מה' נ"מ פוסק כריה"ג דקק"ל ממון בעלים. והרמב"ם בפ"ח מהנ"מ כתב שאינו גובה מלחמה שהלחם אינו בכלל בשר. ולשונו תמוה דמה שייך לומר שאינו בכלל בשר והול"ל בפשוטו כפירש"י בב"ק שם לחם פשיטא דהא לחם לא אזיק. ועו"ק דקאמר אינו גובה מלחמה דמשמע לחמה המיוחד לה. ובאמת הלחם אין נקבע לה רק בשעת שחיטה דהא היו עושין לחם למכור בשוק לצורך לחמי תודה כדאיתא בפסחים ל"ח וכן איתא בפסחים י"ג ע"ב שנקבע בשחיטה וזריקה. וא"כ כשהזיק קודם שחיטה אין שייך לומר לחמה המיוחד לה דהא עדיין אינו מיוחד לה. ששת הערות אלה אנו צריכין לישבם:

והנראה דהנה בב"ק י"ג ע"א אמרינן א"ר אבא (הרבה ראשונים גורסים רבא) שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. ופריך עלה פשיטא אימורין לגבוה סלקי. הכוונה נראה דהא עיקר הטעם שגובה מבשרן משום דקק"ל ממון בעלים. וזה שייך בבשר. אבל אימורי קק"ל הוי קדשי קדשים כדתנן בזבחים פ"ט ע"א ולאו ממון בעלים הוא. לזה אינו חייב בנזקין. ולפ"ז נראה דה"ה דם קק"ל דהוי ג"כ קק"ד כדאיתא במשנה דזבחים שם. ג"כ אינו חייב על נזקן ולא הוי ממון בעלים אף לריה"ג. והא דלא נקט דם ג"כ בב"ק י"ג. י"ל משום דקדשי קדשים לא הוי רק דם הנפש העומד לזריקה ולא דם התמצית ודם האיברים. וזה הוי דבר מועט בערך כל השור. ואפשר דאף דם הנפש לא הוי קדק"ד רק מה שזורק על המזבח ובשעת זריקה הוברר הדבר למפרע שלא היה קק"ד רק הדם הנזרק. וע' זבחים כ"ו ע"א דמשמע להדיא שדם האברים מתערב . ג"כ בדם הזריקה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ואף דקיי"ל בזבחים מ"ו וחולין קי"ז שאין מעילה בדם. מ"מ הוי קדשי קדשים ואינו במכירה. וכמו אימורים שאינם במעילה עד אחר זריקה כדאיתא במעילה ו'. ומ"מ אינם ממון בעלים כדאיתא בב"ק י"ג. ואף דילפינן בחולין קי"ז מלכם שלכם יהא ע"ש. מ"מ צ"ל דלאו דווקא שלכם ממש שיהא מותר בהנאה לכתחילה דא"כ הו"ל לאתויי זה הש"ס בפסחים כ"ב להוכיח שדם מותר בהנאה. ומצאתי שכ"כ הצל"ח להדיא בברכות ל"א ע"א שדם קודם זריקה אסור בהנאה מדאורייתא ויש להאריך ואכ"מ דלנ"ד נראה כיון דתנן בזבחים פ"ט דדם הוי קדשי קדשים פשיטא שדינו כאימירים דלא הוי ממון בעלים. והרי בדם חטאת ועולה שהם כולם קד"ק ג"כ אין מועלים. וכי נימא שנקרא הדם ממון בעלים ולכאורה י"ל עפמ"ש התו' ביומא נ"ט ב' וחולין קי"ז דמחיים מועלין בדם וכדאיתא במעילה י"ב. וע' ברבינו יונה בברכות ל"א שהוכיח ג"כ שמועלין מדאורייתא. אך לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' מעילה הטעם מפני שהדם כגופה וכ"כ בתו' רי"ח בברכות שם. א"כ אין זה ראיה לנ"ד שזה רק בקד"ק שמועלים בגופה אבל בקק"ל הוי ממון בעלים כמו גופה. וע' ראש יוסף בחולין קי"ז]:

ולפז"נ דאף דלריה"ג הוי קק"ל ממון בעלים ויכול לקדש בו אשה כמ"ש התו' בב"ק י"ב ע"ב ד"ה ומחיים וניזק גובה מבשרו. מ"מ אין יכול למכור שלמיו להתכפר בהם דהא עיקר הכפרה הוא הדם הנזרק כידוע שאין כפרה אלא בדם. והדם אינו יכול למכור דהוי קדשי קדשים כדתנן בזבחים פ"ט וכמש"ל. וגם האימורים אינו יכול למכור וכדאמרינן שאינו גובה מאימוריו. ואף דאימורים אין מעכבים ואם נטמאו או אבדו עולה לו הקרבן כדאיתא בפסחים נ"ט. מ"מ הכא דאיתנהו והם קרבים לשם איש אחר היינו הבעלים שהקדישו הקרבן. נהי שכתבו התוס' ריש זבחים דשינוי בעלים ליתא בהקטרה משום שהקטר אימורים אינו מעכב. מ"מ לכתחילה ודאי אסור להקריב באופן כזה. ועוד דהוי כמקריב בהמה בלא אימורים דהא לא מצינו קרבן משותף לשנים באופן כזה שיהא בשר לאחד ואימורים לאחר. ורק כששניהם משותפים מביאין. ונראה דלהכי קיי"ל במנחות ק"ד ע"ב שקרבנות בע"ח באים בשותפות ולא מנחה והיינו משום דמנחה אפשר לחלק את הסולת והשמן לכ"א לפי חלקו. וא"כ כ"א יביא פחות מכשיעור. משא"כ בבהמה כל איבריה כלולים יחד וקשורים בנפשה ודמה ואין שייך חלוקה בזה ויש לכ"א מהם שם קרבן מחיות הבהמה ומכל אבריה. ואף דיליף לה מקרא דנפש מ"מ הא דריש שם דרשא אחרינא מנפש וגם התוס' הקשו מתו"כ דדריש לה לציבור. וקרא דקרבנו קשה שהביאו התו' שם דגם בבהמה כתיב קרבנו ודרשינן לה במנחות צ"ב ע"ב וצ"ג ע"א אבל לפמ"ש א"ש דבאמת עיקר הטעם הוא מסברא כמש"ל. ואוקמי חז"ל דרשות הפסוקים כפי המסתבר. וכידוע בכמה דוכתי בכה"ג. וע' תו"כ פ"ז בויקרא ובפרק י' שם בדיבורא נדבה. ובזה מבואר הא דאיתא בתו"כ שם שאין מביאין בשותפות יין ולבונה ועצים. וקשה מנ"ל ללמוד זה ממנחה ולא מקרבן. והתוה"מ שם נדחק ועשה מחלוקת בזה. וגם ע' בתו"כ שם פ"ח דדריש גבי עוף קרבנו למילתא אחריתא ומרבה שותפים מיקריב שהוא דרש רחוק וע"ש בהתוה"מ מ"ש בזה. ולפמש"ל א"ש בס"ד לפי שעוף הוא בע"ח ואינו מתחלק לשיעורים בעוד חיותו בו. אבל יין ולבונה ועצים מתחלקים וכמש"ל. ויש להאריך ואכ"מ] ואף דבתמורה דף י"א אמרינן דבאומר הרי עלי עולה בחייה שפיר דמי אף להביא עולה שרגלה שייך לאחר ע"ש. מ"מ הרי נתבאר שם שזה דווקא באבר שאין הנשמה תלויה בו. ועוד דהאימורים שהם עיקר הקרבן שאני:

ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם מקושיית המל"מ דאף דס"ל כריה"ג מ"מ אינו יכול למכור שלמיו להתכפר בהם דהא א"י למכור דמו ואימוריו כנ"ל שהם קדק"ד ועיקר הכפרה ולזה גם בתודה קאמר שהמתכפר מביא לחם לפי שעיקר גמר קביעות הלחם הוא בשעת זריקה וכדאיתא בפסחים י"ג ע"ב וזה תלוי במתכפר שלשמו נשחט הקרבן ונזרק. ובזה מבוארת הסוגיא דלכאורה כיון שאסור לשחוט הקרבן בלא לחם וכדאיתא במנחות פ"א ע"ב שאף אם אמר שיביא תודה בלא לחם. מ"מ מחויב להביא לחם. א"כ הו"א שהלחם הוי כשבח הקרבן. ולר"ע דס"ל שקונה את גוף המזיק תיכף שייך השבח ג"כ לניזק כדאיתא בב"ק ל"ג. וע' ח"מ סי' ת"ז ס"ב ובאחרונים שם לענין אם נשתמש בו לרדיא. והו"א שזה דומה לשבח ושמין הקרבן תודה כמה ששוה עם הזכות שיהי לו לחם בעת שיקריבוהו. ואף שלא הופרש עדיין הלחם בעת שהזיק. מ"מ הרי א"א שיקריבוהו בלא לחם. וה"ז דומה למעוברת ששמין עם הולד כדאיתא בב"ק מ"ז ע"א וע"ש בתוס'. ולזה כדפריך הש"ס לחם פשיטא וכפירש"י דלחם לא אזיק. משני דסיפא איצטריך ליה שמתכפר מביא לחם. והטעם דכיון דהלחם נמשך מצד השחיטה וזריקה והם נעשים לשם כפרה להבעלים הראשונים. גם חיוב הלחם מוטל על הבעלים שלשמם נשחט ונזרק. דהא אם שחט שלא לשמו לא קדש הלחם כדאיתא בפסחים י"ג. וממילא מוכח שאין הלחם שבח הבהמה בעצמה רק שבח עיקר הקרבן שיתכפר בו והיינו הדם ולזה נקבע הלחם בזריקה. וכיון שהדם של בעלים והשחיטה לשם בעלים ממילא גם החיוב של לחם הוא על הבעלים מצד הכפרה בעצמה. וכיון שהדם הוי קדשי קדשים ופטור מנזק. ה"ה הלחם שנמשך ממנו ג"כ פטור מנזק. ומבאר בזה שחיוב הלחם אין נמשך מן הבשר שחייב בנזק רק מן עיקר המכפר שהוא הדם והוא פטור מן הנזק. ולזה קאמר דאינו גובה מלחמה. פירוש הנמשך בהכרח עמה בהקרבתה. מפני שאף שניזק אוכל בשר. מ"מ מתכפר מביא לחם שהלחם נמשך מהכפרה הוא הדם שהוא קדשי קדשים כנ"ל. ולזה קרי ליה מתכפר ולא מזיק. לפי שבשביל שהוא מתכפר לזה הוא מביא הלחם כנ"ל. ולכן אינו גובה ממנו ומיושבים כל הקושיות בס"ד ושפיר מייתי לה בב"ק לפי שמבאר בזה הא דאינו גובה מלחמה וזהו שכתב הרמב"ם שהלחם אינו בכלל בשר. הכוונה שאין חיובו נמשך מן הבשר רק מן הדם:

והא דאמרינן בפסחים צ' דהא דמוכר שלמיו לא עשה כלום לא אתיא כריה"ג. היינו משום דקאי שם לאביי דבעי למימר שם שיכול להקנות קדשים קלים לאחרים ע"ש לענין אתנן. ולא נחית לסברא דדם ואימורים שהם קדשי קדשים אינו יכול למכור. וס"ל שהם נעשים קדשי קדשים בעת השחיטה או הזריקה דהא חזינן שהאימורים אין מועלים בהם עד אחר זריקה כדאיתא במעילה ו' ע"ב. וכן קיי"ל בזבחים פ"ט ע"ב שהאימורים אין נפסלים ביוצא קודם זריקה וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' פסוה"מ הל"ג וע"ש בלח"מ בזה וע' תו' זבחים כ"ו ע"א ד"ה דילמא ואכמ"ל בזה. עכ"פ י"ל כן בסברת אביי. וכן בדם ס"ל שאין נעשה קדשי קדשים עד שעת זריקה. וכן מסתבר דהא קודם זריקה אין מבורר איזה דם יהי למזבח וגם דהא מתערב בו דם איברים וכמש"ל מהא דזבחים כ"ו. וע' זבחים ע"ט לענין נתערב דם התמצית בדם הנפש ואקצר. אבל למאי דמסיק שם דר' אושעיא מוקי הא דאתנן בממנה זונה על פסחו וכרבי. מבואר דס"ל דלריה"ג אינו יכול להקנות לה קרבנו. וע"כ הטעם משום דס"ל שהדם והאימורים הוי קדשי קדשים משעת הקדש. והא דמוכר שלמיו אתי גם לריה"ג דלהתכפר לא עשה כלום:

ולכאורה קשה על מ"ש למעלה דבזבחים קי"ד איתא דלריה"ג משכחת לה מוקצה ונעבד בקדשים קלים. אלמא שאוסר כל הבהמה ואף הדם. ואי"ל דכיון דחל איסור נעבד על הבשר. אסור להקריבה. דא"כ גם באתנן י"ל כן דחל אתנן לריה"ג על הבשר. וצ"ל דכיון שכוונתו לעבוד את כולו ממילא אם אין נאסר כולו אף מקצתו אינו נאסר. וסוגיא דזבחים קי"ד אתיא כאביי בפסחים דף צ'. ולר' אושעיא שם י"ל דנעבד ומוקצה איירי בולדות קדשים וכדמוקי בזבחים שם הא דאתנן ומחיר ע"ש. אבל בפסח ליכא לאוקמי. דלא מצינו רק שיכול למוכרו לצורך פסח. אבל לא למסרו לע"ז ועפ"ז יש ליישב מה שלא הביא הרמב"ם בפ"ד מהא"מ הא דזבחים קי"ד דמוקצה אוסר בקדשים קלים כיון שפוסק כריה"ג. וכן הקשה המל"מ בפ"ד מה' מעילה. ויש לדון בזה בדברי הרמב"ם פ"ד מהא"מ ה"ו. וגם י"ל דאיירי בעשה בו מעשה. וע' לח"מ שם הל"ה ואכמ"ל:

שוב מצאתי בקצה"ח סי' ת"ו שהקשה ג"כ למה לא יתכפר הניזק בגוף הקרבן והביא קושית המל"מ על הרמב"ם ותירץ דריה"ג מודה שאינו יכול למכור להתכפר ולא כתב ע"ז שום טעם וסברא. ובסוגיא דפסחים צ' נדחק לומר שמביא ראיה ממוכר שלמיו שאין המעות חולין. והוא דוחק גדול וכמעט אין לו ביאור יעו"ש. ולפמ"ש הכל מבואר בע"ה ביסודות נכונות ומבואר שפיר במה נחלקו אביי ור' אושעיא ולמה באמת אינו יכול למכור:

וראיתי שם בקצה"ח שהקשה דבקדושין נ"ב משמע דלריה"ג המקדש בקדשים קלים מחיים מקודשת והא איתא בפסחים כ"ז ע"ב דשלמים אסורים בהנאה מחיים ואיך אפשר לקדש באה"נ. ואי משום שאחר שחיטה יוכל לאכול הבשר. הא גם ערלה אפרה מותר ומ"מ לא הוי קדושין משום שאינו ראוי לקנין כמ"ש התו' בע"ז דף ס"ב ע"ב. וכן הקשה למה ניזק גובה מבשר דהא הוי ממון שאסור בהנאה ואיך יתחייבו הבעלים ע"ז ונשאר בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דהא איתא בבכורות ט' ע"ב שיכול לקדש אשה בפטר חמור במה שתוכל לפדותו וליהנות ממנו אף שכעת אסור בהנאה והיינו לפי שעומד לכך ומצותו בכך. משא"כ במקדש באה"נ שאינו עומד ליהנות ממנו שלא כדה"נ. והכא הקרבן עומד להקריבו ולאכלו ומצותו בכך. וכן מעשר שני למ"ד ממון הדיוט דמקדש אשה במה שתוכל להעלותו לירושלים ולאכלו או לפדותו ע' קדושין נ"ג ובכורות ט' וע"ל סי' ק"ו. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ה מה"א ה"א שכתב ג"כ לחלק בין פטר חמור לשאר אה"נ דפטר חמור יכול למכרו לצורך פדיון כדקיי"ל בסי' שי"א משא"כ אה"נ אסור למכרן לצורך הנאה שלא כדה"נ או לצורך האפר. וממילא דה"ה הכא יכול למכרו לריה"ג ליהנות בבשרו לאחר שחיטה ורק להתכפר א"י למכרו כמש"ל ויש להאריך בזה בדעת רש"י בקדושין נ"ב דגם בעלים לאחר שחיטה משולחן גבוה קזכו ובדברי התו' בב"ק י"ב ע"ב והרמב"ם בפ"ה מה"א דאיירי רק בחזה ושוק ושהחזה ושוק הוי משלחן גבוה גם מחיים ע"ש בתו' ושל בעלים הוי ממון הדיוט אף לאחר שחיטה. וכן יש להעיר בהא דקאמר בב"ק י"ג שאינו גובה נגד אימורין דהול"ל נמי נגד חזה ושוק כיון דלא הוי ממון הדיוט וההכרח לקצר. ועכ"פ קושיית הקצה"ח לק"מ. והעיקר שהאיסור על קרבן שלמים אינו רק שאסור ליהנות מגוף הבהמה כל שלא הוקרב. אבל הנאה חיצונית כגון למוכרו לאחר שיאכל הבשר לאחר הקרבה וודאי הוי שלו והוי ממש ברשותו. משא"כ בשאר אה"נ. וכן מצינו בערכין כ"ח ע"ב שיכול ליהנות בטובת הנאה למסרו לאיזה כהן שירצה. הרי שמותר בהנאה בכה"ג ועפמש"ל קשה על פירש"י בב"ק ע"ו ע"א שכתב דלריה"ג יש לחייבו על טביחה. וקשה דהא מפורש הכא דאימורין אינו יכול למכור דהוי ממון גבוה. וא"כ לא הוי טביחה כולו באיסור ועפמש"ל דלאביי בפסחים ס"ל דמחיים הוי גם האימורים ממון הדיוט יש לישב קצת דבעי לפרש גם אליבא דאביי ואקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה