אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק חשן משפט › סימן קנז

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן קנז

סימן קנו

ע"ד אשר חפץ לדעת דעתי בדבר אשר אחד המציא לעשות מים מתוקים ומריחים והשיג רשיון ע"ז מבית מועצות הרפואה בווארשא ומובן כי דרוש לזה עמל והוצאה לא מעט. והדפיס ניירות שקורין עטיקעטין להדביק על הכלים של מים הנ"ל ובניירות הנ"ל מפורש שמו והרשיון מהממשלה ע"ז. ועתה קם אחד הדר במרחק ט"ז פרסה ממנו והדפיס עטיקעטין כמתכונת של איש הנ"ל ועושה ג"כ מים הנ"ל ומדביק עליהם עטיקעטין שכתוב בהם שם האיש הנ"ל. וטוען הראשון שאינו רוצה שהלה יהנה מזכותו שהשיג רשיון מה שעלה לו בטורח והוצאה. וגם כי עי"ז תתמעט פרנסתו. כי אם לא ימכור הלה אזי ימכור הוא למקומות ההם. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים. והנה טרדותי כעת עצומות וגם רעיוני טרודים מסיבות שונות ומעכ"ת נטל עלי להשיבו בהקדם האפשר. לזאת אשיב בקוצר:

הנה בב"ק כ' ע"ב איתא דהמקיף חבירו מג' רוחות ועמד ניקף וגדר רביעית מגלגלין עליו הכל דגלי דעתו דניחא ליה בהוצאה וכמ"ש התו' שם ד"ה טעמא וכ"כ טוש"ע ח"מ סי' שס"ג ס"ח דכל שגילה בדעתו שניחא לו באיזה הוצאה משלם הכל. וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד דכיון שמדפיס העטיקעטין כמו של פלוני הרי חזינן דניחא לו בהוצאה וממילא יתחייב לשלם חלק בהוצאות הראשון על הרשיון. ולכאורה יש לחלק דשם נהנה מגוף ממונו שנהנה מגדר שלו ממש. אבל בנ"ד אינו נראה משלו מאומה. דהא גוף הנייר ששלחה הממשלה להודיע שנותנים רשיון לפלוני מונח במקומו. רק יש מזה גרם הנאה להשני שע"י שמדפיס הניירות על שם הראשון אין מוחים בידו לעשות סחורה זו. וכן מצד שכבר נתפרסם טיב סחורתו של ראשון. אבל ז"א דאטו שם נהנה מגוף הגדר. והלא התו' פירשו בב"ק שם שהגדר הוא סביב שדות המקיף ומבואר בח"מ סי' קנ"ח דבכה"ג אין חלק להניקף בגוף הגדר ורק נותן למקיף דבר מועט כפי שנהנה ע"ש. וא"כ הוי הגדר רק כמבריח ארי שמונע ממנו היזק ראיית בני רה"ר והיזק כניסת בהמות וגנבים וע"ש בנתיבות סק"ד. ובכ"ז מחייבינן ע"י גילוי דעת:

ובאמת סברא דגילוי דעת צריכה ביאור דמה מהני גילוי דעתו לחייבו בשביל זה. וכבר נתקשה היש"ש בפ"ב דב"ק סי' ט"ז וחלק על דין זה ע"ש. ועו"ק מהא דקיי"ל בב"ק כ"א ע"א שאם שכר הבית מראובן ונמצא של שמעון אם לא קיימא לאגרא פטור מלשלם וכן קיי"ל בח"מ סי' שס"ג ס"ט וקשה דהא גילה דעתו דניחא לו בהוצאה. והנ"י בשם הרמ"ה הרגיש בזה ותירץ שלא גילה דעתו לתת רק לראובן ולא לשמעון והוא קשה דהא גם בעמד ניקף גילה דעתו רק לעשות הוצאה על הכותל ולא לתת להמקיף. וכן בתו' בב"ב ה' ע"א ד"ה אע"פ כתבו דלהכי בסמך לו כותל מגלגלין עליו את הכל משום דגלי דעתא דניחא לו בהוצאה ומייתי ראיה שם מהך דעמד ניקף. והרי הכא לא גילה דעתו רק לעשות הוצאה על כותל בשלו ולא לתת להלה שעשה כבר כותל. ושם איירי אף אם הגביה הכותל רק על חלקו דהא י"א שמעכב עליו שלא יגביה רק על חלקו וכדאיתא בח"מ סי' קנ"ז ס"ט. וכמ"ש הראב"ד בפ"ג מה' שכנים והרמב"ן בחידושיו דאיירי בהקיף המקיף על קרקע שלו וכ"ה דעת התו' בב"ק שם כ' ע"ב שפרשו שהקיף מבחוץ בינו לרה"ר. ואף הרמב"ם שם מודה שנותן דבר מועט לפי מה שנהנה וכמבואר בח"מ ס' קנ"ח ס"ו וקשה כנ"ל [והקצה"ח בסי' קנ"ח ס"ו כתב דלהרמב"ם דס"ל דאינו משלם מחצה רק כשהכותל על מקום של שניהם לק"מ קושיית התו' בב"ק כ' ע"ב למה חייב הא זה נהנה וזה לא חסר. דכיון שעי"ז שמגלה דעתו דניחא לו זוכה בחצי הכותל. א"כ שפיר חסר וצריך לשלם. ולענ"ד אינו מספיק דהא גם הרמב"ם מודה שצריך לתת כפי מה שנהנה אף אם בנה הכותל על שלו. ותקשה ע"ז קושיית התו' כנ"ל] ועוד הקשה היש"ש מסוגיא דב"ק צ"ז דמשמע שאף אם נחת לאגרא מ"מ אי לא עביד לאגרא פטור מלשלם השכר רק אם יש פחת יעו"ש. וזה יש לדחות לענ"ד דבלישנא קמא שם איירי בלא נחית אדעתא דאגרא ולא בגזלנותא רק סתמא. וכן פירש"י ד"ה עביד לאגרא ע"ש. אבל אי גלי דעתא להדיא דנחית אדעתא דאגרא וודאי חייב. ועכ"פ קושיות הראשונות קשה:

ונראה הסברא בזה דהא קיי"ל דכל היכא שיש איזה הוצאה ופעולה שמשותף בה טובת שני אנשים. הרי הם שותפים בדבר וכופין זא"ז ליתן חלק בהוצאה ההיא. וכמו שכופין זא"ז לבנות גדר וכדומה מהדברים המבוארים בפ"ק דב"ב. וכ"ז בדבר שידוע שההכרח לעשות הוצאה זו והמנהג כן אבל בשאר דברים יוכל אחד מהם לומר לא ניחא לי לעשות הוצאה על טובה זו וכמו גדר בבקעה או למעלה מד' אמות ולא יוכל לכופו. אכן אם גילה דעתו דניחא לו בהוצאה ע"ז. א"כ איגלי מילתא דמיקרי שותף לפעולה זאת והיה יכול לכופו מתחילה להשתתף בהוצאה זו. ולזה מגלגלין עליו את הכל ובזה מובן לשון התו' בב"ב ה' ע"א דגלי דעתו דניחא ליה בהגבהה. ולא כתבו דניחא ליה בהוצאה על ההגבהה וכלשון התו' בב"ק כ' ע"ב. אבל הכוונה כמ"ש שעיקר הטעם משום דניחא לו להשתתף בפעולה שעשה חבירו לטובת שניהם. וכ"כ הרמב"ן בחי' בב"ב ד' והרמ"ה שם דמקיף איירי בבקעה והטעם משום שותף דעדיף מיורד שלא ברשות כיון דגלי דעתא דניחא לו ע"ש וע' קצה"ח ונתיבות סי' קנ"ח בזה. ולפ"ז לא שייכא סברא זו רק בטובה משותפת. אבל בדר בחצר חבירו דלא קאי לאגרא לא שייך זה דהא מ"מ זה לא חסר דהא לא קאי לאגרא וא"כ קשה על הטוש"ע סי' שס"ג ס"ח שכתבו להלכה שאם גילה הדר דעתו ליתן שכר חייב לשלם. ונראה הטעם דכיון שבשעת הנאתו מחצר חבירו חשב ליתן שכר א"כ נתחייב השכר לבעליו וכדין כל זוכה בשל חבירו על מנת לשלם לו. והוי חיוב גמור ולזה שפיר אמרינן שאם שכר הבית מראובן א"צ לשלם לשמעון אי לא קיימא לאגרא דהא לא חשב להתחייב לו כלל שום דבר ואוקמא אדינא דפטור. ובזה מיושב הא דב"ק כ"א ע"א גבי ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אגבי ר"נ לאפדנא מיניה ופריך הש"ס לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ומשני ההוא מעיקרא קרמנאי הוו דיירי בה ויהבי להו ליתמי דבר מועט. וקשה דתיפוק ליה דגלי דעתו דניחא לו בהוצאה דהא בנה אפדנא. ודוחק לומר שבנה בטעות שהיה סבור שהקרקע שלו או של אחר שאינו של יתומים דדמי לשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון. דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ולפמ"ש א"ש דס"ד דהכא לא חשב כלל לשלם שכירות ולזה לא נתחייב להיתומים כלל. וגם מצד הנאה משותפת אין שייך לחייבו דההנאה היא רק לשוכר וכנ"ל:

וממילא מבואר דבנ"ד כיון דגלי דעתא דניחא לו בהוצאת הדפסת העטיקעטין א"כ הויא טובת השגת הרשיון מהממשלה טובה משותפת. ושפיר צריך לשלם חלק בהוצאות הרשיון. והא דבסי' רס"ד ס"ד קיי"ל שאם הוציא הוצאות בשביל עצמו והשני יצא ממילא. פטור מלתת חלק בהוצאה אם לא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו. היינו רק משום דלא גילה דעתו דניחא לו בהוצאה. וגם כבר כתב הנתיבות ס"ס קע"ח דאיירי שלא נתפסו על ענין אחד ולא שייכי כלל אהדדי. אבל בנ"ד שהענין הוא אחד וגם גילה דעתו דניחא לו בהוצאה שפיר חיב. וא"ל דהא בעת שעשה הוצאות על הרשיון לא עלה כלל ע"ד השני לעשות עסק זה. רק אח"כ נמלך לעשות עסק זה. ולא שייך לומר שנעשה שותף בזה למפרע. ז"א דאטו במקיף וניקף או בסמך לו כותל לא איירי בעומד וצוח דלא ניחא ליה בהקיפו או בהגבהת הכותל או שהיה הניקף במדה"י ולא ידע בהקיפו. ובכ"ז מתחייב אח"כ למפרע וה"ה בנ"ד. ואף שהרמ"ה כתב בחי' בב"ב ד' שאם גילה דעתו דלא ניחא לו פטור. היינו אם גדר מקיף את הרביעית אבל אם גדר ניקף חייב דהא גלי דעתו דניחא לו. ואף שיש קצת לחלק בכ"ז עיקר נראה כמ"ש. וע' ח"מ סי' קס"ג ס"ו מ"ש הרמ"א בשם מהרי"ק שורש ד' שצריכים הקהילות לסייע זה את זה וע' שו"ת ח"צ סי' קל"ב בזה ואקצר. ויש לדחות קצת דלא מיקרי ניחא לו בהוצאה דהא בלא"ה הדרך להדפיס עט קעטין. ומה שהדפיס על שם הראשון אפשר לא עלה לו יותר מכפי היה מדפיס על שמו:

ועוד הא קיי"ל בב"ק כ' ע"ב ובח"מ סי' שס"ג ס"ז דהיכא דחסרו דבר מועט צריך לשלם לו. ופסק בש"ע שם שמשלם כל ההנאה ולא החסרון לבד. וה"ה בנ"ד מחסרו במה שמוכר סחורה זו. כי לולא הוא היה יכול למכור יותר. וגם מזיקו במה שמגדיל את מסחרו בעיני אנשי העולם ויוסיפו עליו מסים וכדומה. וכבר אמרו חז"ל שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו. וא"ל דבעינן דווקא שיחסר אותו דבר בידים וכמו שחרוריתא דאשייתא דבב"ק שם שע"י שדר בבית משחיר בידים הכותלים. ז"א דהא איתא שם שלפי שגרם לו הקיפא יתירתא צריך לשלם כפי ההנאה אף שלא גרם לו זה בידים. ובפרט לפמ"ש התו' שם ושאר ראשונים דאיירי שגדר המקיף בינו ובין רה"ר ומצד שיש להניקף שדה באמצע שדות המקיף הוצרך להרחיב הגדר מבחוץ. דהוי ודאי גרם רחוק. ובכ"ז אמרינן שם שצריך לשלם. וגם בשחרוריתא דאשייתא כתב הקצה"ח דמזיק גמור לא מיקרי מפני שחוזר ומתלבן ע"י פועל שיבנו והוי כזורק דינר לים שפטור. והוי רק גרמא ובכ"ז משלם וכמו גבי גורם היקפא יתירתא דהוי רק גרם בעלמא ע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שגורם לו היזק קצת יש לחייבו לשלם כל מה שנהנה ובאמת דברי הקצה"ח צ"ע דגבי זורק דינר אין בהדינר שום שינוי רק שמניח בים. ובר אמוראה שמגביהו אינו עושה שום פעולה בגוף הדינר. אבל הכא גוף הכותל הושחר והפועל צריך לעשות פעולת הליבון בגוף הכותל וזה הוי היזק גמור וניכר. וקושית הקצה"ח שם על הרמ"ה מהא דב"מ קי"ז דר"י ס"ל שיושב בבית וא"צ להעלות שכר כיון שבנה העליה ואינו נהנה. דהא מ"מ צריך לשלם מה שהזיקו בשחרוריתא דאשייתא לענ"ד לק"מ די"ל דהרמ"ה ס"ל כהתו' דגרסי בב"מ שם בדר"י שיושב בעליה ולא בבית ע"ש]:

ועפ"ז נראה לבאר לשון הש"ס בב"ק כ' ע"ב שלחוה בי ר' אמי אמר וכי מה עשה לו ומה חסרו ומה הזיקו. וצריך להבין כפל הלשון דסגי שיאמר וכי מה חסרו דהא עיקר טעם הפטור הוא מפני שלא חסר. אבל הכוונה שבא לבאר דלא מיבעיא אם חסרו ע"י הנאה שנהנה ממנו והוא נתמלא מחסרונו של זה דוודאי חייב. אלא אף אם הזיקו היזק בעלמא ע"י הנאתו ולא בגוף הדבר שנהנה מזה בכ"ז חייב. ולא מיבעיא הזיקו באופן שיש לחייבו משום מזיק. אלא אף אם גרם לו איזה גרם היזק בצד רחוק באופן שפטור מלשלם מצד הנזק בעצמו. מ"מ כיון שגרם הנזק בא מזה שזה נהנה חייב לשלם ובזה מובן פירש"י שם שפירש על שלחוה בי ר"א ששלחו הא דזה נהנה וזה לא חסר. וקשה ל"ל פירש דקאי על הדר בחצר חבירו דהא מינה סליק דאיבעיא לרב חסדא שם כ' ע"א. אבל הכוונה דעל זה לא היה שייך להשיב בפשיטות כ"כ מה עשה לו דהא איכא שחרוריתא דאשייתא ורק אמרינן בדף כ"א שכנגד זה ניחא לו בהנאה דליכא שאיה יוכת שער או משום ביתא מיתבא יתיב. וא"כ נהי דפטור מלשלם. מ"מ לא שייך לומר הלשון מה עשה דהא מ"מ גרם לו היזק ולזה פירש"י דקאי על זה נהנה וזה ל"ח. ולזה לא סגי בלשון מה עשה לו לחוד דהוי מפרשים דקאי על חסרון או היזק גמור:

וממילא מוכח דבנ"ד שגורם לו היזק מצד שאינו יכול למכור סחורתו בריבוי כ"כ. וגם לפעמים יעשה הלה הסחורה שלא כהוגן ויתלו החסרון בסחורתו. מגלגלין עליו הכל. ואף שאינו מזיק ממש שיתחייב לשלם עבורו הא בארנו דסגי בגרם היזק לחוד:

וכעין זה כתב הנו"ב במ"ת חח"מ סי' כ"ד באחד ששילם בעד סידור אותיות להדפיס ספר. ואח"כ הדפיס המדפיס באותן אותיות המסודרים עוד ספרים. שצריך לשלם שגורם לו היזק שע"י שמדפיס עוד ספרים ממין זה יזולו הספרים של הראשון. אלמא דאף שאינו מזיק גמור. ואף גרמי אין כאן בכ"ז כיון שיש לו איזה חסרון חייב לשלם מה שנהנה על ידו וה"ה בנ"ד. וכן מצאתי בשו"ת עמודי אש להגאון הרא"ש זצ"ל דף ס"ז שכתב שאם העתיק ספר של חבירו שהיה כתוב שם אופני מלאכת הצביעה שחייב לשלם מה שנהנה לפי שגרם לו חסרון שעי"ז שיוכל הוא ג"כ מלאכת הצביעה יקפח את פרנסתו ולא ירויח כ"כ הרבה. ודקדק שם ג"כ מלשון מה עשה לו ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו הק':

ולכאורה קשה טובא ע"ז דהא כתב הרשב"א בחידושיו בב"ק צ"ד דבמטלטלין לא אמרינן סברא זו דהיכא דחסר קצת ישלם מה שנהנה משום דהוי גזלן ואף דלא נחית אדעתא דגזלנותא משלם רק מה שחסר על ידו יעו"ש וא"כ הכא א"צ לשלם מה שנהנה. ואף מה שחסר לא ישלם כיון שהפחת אינו היזק גמור רק גרם היזק מצד אחר. אך באמת בנ"ד וכן בהא דהנו"ב שהזכרנו אין שייך זה. דהרשב"א כתב זה רק היכא שנוטל מטלטלין של חבירו ומשתמש בהם בעל כרחו וכמו בתוקף ספינה דאיירי שם והוי גזלן ע"ז. אבל בנ"ד ובהא דהנו"ב שאינו נוטל של חבירו כלום לא שייך זה ושפיר משלם מה שנהנה. ועוד דהרשב"א כתב שם זה היכא דלא נחית אדעתא דאגרא והיינו שבפירוש נחית על דעת שלא לשלם לו מאומה בעד שנהנה. ואף שלא רצה לגזלה לגמרי. בכ"ז רצה לגזול ההנאה. אבל היכא שהלה בא לדין ואומר שלא רצה לעשות לו עול. וחפצו לשלם כל מה שיוכל לזכות בדין. בוודאי חייב לשלם כל מה שנהנה אם חיסרו במקצת דהוי כמו נחית לאגרא שכתב הרשב"א שם שמשלם. דהא אין רצונו שיפטרוהו בשביל זה שרוצה לגזול מחבירו ההנאה של חפץ שלו. ויש להאריך בדברי האחרונים וע' שעה"מ פ"ג מה' גזילה ומקוצר הפנאי אקצר:

והנה כ"ז לענין שיתן לו חלק בהוצאה. אבל לענין אם מותר לכתחילה לעשות כן כשחבירו אינו נותן רשות. הנה בדר בחצר חבירו כתבו התו' בב"ק כ' ע"ב שיכול לעכב עליו אף שאינו חסר. ואף למ"ד כופין על מדת סדום מ"מ בזה יכול לעכב. וכ"כ הנ"י שם בשם הרא"ה והריטב"א שכל דבר שהוא שלו אין שייך לכופו לתתו לחבירו להשתמש בו מצד שאינו חסר בזה. ובאמת הסברא ברורה דהא יכול לומר שהלה יכול לקלקל את הדבר וכגון בבית יכול לקלקל הבנין או לגרום שריפה וכדומה. וגם אפשר שכשיצטרך להבית לא יחפוץ לצאת תיכף ויצטרך לירד עמו בדינא ודיינא וכדחזינן בב"ב ז' דבאמתלא מועטת דלא בעינא למיטרח יכול לבטל סברא דכופין על מדת סדום. והרמ"א בסי' שס"ג ס"ו כתב הטעם שיכול לעכב עליו מפני שיכול להשכירו אם ירצה. וזה צ"ע טובא דמשמע שאם אין יכול להשכיר אינו יכול לעכב. וזה נגד דברי התו' והנ"י הנ"ל ונגד הסברא. ומקור הדברים רשום מהמרדכי ונ"י פ' כיצד הרגל וכ"ה בד"מ שם. ובאמת ליתא רק במרדכי אבל בנ"י מפורש שבדבר שהוא שלו אין שייך כופין על מדת סדום. ובדעת הראבי"ה שבמרדכי שם נלע"ד דבאמת לענין דר בחצר חבירו לא הוצרך לטעם זה. רק כתב טעם זה כדי לבאר דאף היכא דלא חסר וגם א"צ לתת לו חפץ שלו להשתמש בו. מ"מ היכא שיכול להשתכר בו וודאי שאין שייך בזה כופין על מדת סדום. ויותר נראה דהיינו סברא דמעלינן לי' כנכסי דבר מריון דבב"ב י"ב ע"ב וס"ל דלא אמרינן כלל כופין על מדת סדום אף בגורל השדות בהא דב"ב שם מפני שאם יזכה בשדה שסמוכה לחבירו יוכל ליקח בעדה דמים יקרים מחבירו וכשיטת הרא"ש שם. וכ"כ המרדכי שם בשם רבינו אליעזר והיינו הראבי"ה שהוא היה כפי הנראה חבירו של רבינו ברוך בר' שמואל שמבואר שם שדנו יחד את זה הדין. וכן מוכח למי שבקי בסדרי הדורות ולא אאריך בזה. והנו"ב מ"ת חח"מ סכ"ד כתב דהמרדכי כתב זה לדעת הרמב"ם דס"ל דכופין על מדת סדום ולא מעלינא ליה כנכסי דבר מריון ע"ש. ולענ"ד העיקר כמ"ש. ונראה שהנוב"י שם לא ראה דברי הנ"י הנ"ל יעו"ש בדבריו:

והרשד"ם חח"מ סי' ת"ט כתב להוכיח דהרמב"ם לא ס"ל סברת הנ"י וס"ל דאף להשתמש בשלו ג"כ כופין על מדת סדום. דכתב הרמב"ם בפ"ח מה' שכנים שלהעמיד סולם קטן בחצירו אינו יכול למחות בידו לפי שאין לו חזקה. וביאר המ"מ הטעם משום כופין עמ"ס. ולפ"ז מוכח דהכי קיי"ל דהא כן פסק בש"ע ח"מ סי' קנ"ג סי"ג ולא הביאו דעת הטור שחולק שם על הרמב"ם בזה. אבל נלע"ד שאין ראיה מזה דשם כשירצה בעל החצר להוציאו משם א"צ לרשות בעל הסולם. ובעצמו יכול ליטול הסולם משם ולהניחו בחצר של בעל הסולם או אף להוציאו לרה"ר וכדאיתא בב"מ ק"א ע"ב ובח"מ סי' שי"ט היכא שהכניס דבר לבית חבירו שלא מדעתו. ואף לדעת הפוסקים שם שצריך מקודם להודיעו. היינו דווקא היכא שהכניס שלא מדעתו. אבל הכא שמוחה בו כעת והוא מעמידו בע"כ מצד שאנו כופים אותו עמ"ס ה"ז כאלו התנה בפירוש שיהי לו רשות להוציא בעצמו לרה"ר כדי שלא יצטרך לטרוח בזה. דהיכא דאיכא טירחא אין כופין אותו וכדאיתא בב"ב ז' ע"ב דהיכא דבעי למיטרח אינו יכול לכופו. ומדוקדק בזה לשון הרמב"ם והמחבר שם אינו יכול למנעו שהרי אומרים לו אין לך הפסד בזה כל זמן שתרצה תטלנו. דקדקו בלשונם שהוא בעצמו יטלנו ולא יצטרך להמתין עד שיטלנו בעל הסולם. אבל בבית לדור בו ההכרח עליו להמתין עד שיצא מביתו וגם כי יש לחוש לקלקול וכמש"ל בודאי יכול למחות בידו וכ"ע מודו בזה:

אכן בנ"ד י"ל דכיון שאינו משתמש בשלו יכול לעשות זה לכתחילה. ואף להנו"ב שם סי' כ"ד שכתב שלכתחילה היה יכול למחות שלא ידפיס באותיות ששילם הוא בעד סידורם י"ל דשם אף שהאותיות הם של המדפיס. מ"מ הסידור הוא שלו ויש לו קצת קנין בזה אי נימא אומן קונה בשבח כלי. אבל בנ"ד אינו משתמש בשלו מאומה. והנו"ב צ"ע בזה דאיזה קנין יש לו בהאותיות אחר ההדפסה שנאמר שיכול למחות לכתחילה אם לא דנימא דהוי אומדנא דמוכח דאי הוי מסיק אדעתא שיעשה המדפיס כן להדפיס פעם אחרת היה מתנה עמו שיסתור את האותיות מסידורם ואכמ"ל בזה:

והנלע"ד בזה דנהי שאינו גורם לו היזק ברור בכ"ז גרם היזק יש בזה שמגדיל את מסחרו בעיני העולם וידוע שאין אדם עשוי להשביע א"ע. ופשוט שאם אחד יאמר על נכסיו שהם של חבירו. יוכל הלה למחות בידו כדי שלא יאמרו עליו שיש לו מה שאין לו. וגם דבנ"ד יכול לומר שאינו מאמינו שימכור סחורה טובה. ואולי יקלקל הסחורה ויתלו הקלקול בו. ולזה על כרחינו לתת לו רשות לפרסם שהסחורה של הלה אינו שלו. וממילא לא יוכל לעשות כן כי ימחו בידו מהממשלה ועוד ענוש יענש ע"ז. ויוכל להתרות בו שאם לא יחדל מעשות זאת ימחה בידו ע"י הממשלה. ואנו מצוים לו שיחדל מלעשות כן כדי שלא יצטרך ללכת בדיניהם ויוגרם לשניהם הוצאות והיזיקות. וכמו מי שאומר על שלו שהוא של חבירו. ודאי שרשות ביד חבירו לפרסם שאינו שלו ולעשות כל טצדקי לברר הדבר שהאמת אתו. וק"ו הדברים מהא דקיי"ל שאם מזכה דבר לחבירו יכול הלה שלא לזכות משום שונא מתנות יחיה וכ"ש היכא שהדבר באמת אינו שלו. וכעין זה כתב המהרי"ק שורש קצ"א והובא. בח"מ סי' קנ"ו שאם אחד רצה להלוות בריבית בעיר אחרת ויש לחוש לריבוי עין השר עליהם יכולים בני העיר לסגור הדלת עליו ע"י השר. אף שע"י ב"ד אין יכולים לעכב עליו לסחור בעירם. והא דאיתא בב"ק ק"ב ע"ב דפריך הש"ס אהא דס"ד לומר שאם קנה שדה בשם ריש גלותא שכופין את הר"ג לכתוב לו שטר מכר. ופריך לימא להו ר"ג לא יקרייכו ולא זילותייכו בעינא. נראה מזה דרק לענין שלא יצטרך לכתוב שטר מכירה מצי למימר הכי. אבל על גוף השטר שכתבו על שמו אינו יכול למחות ז"א. דה"ק הש"ס דאף שנתרצה הר"ג מתחילה שיכתבו על שמו. בכ"ז לא יוכל לכופו לכתוב שטר מכירה שיכול לומר ע"ד כן לא נתרציתי שיכתבו על שמי דלא יקרייכו ולא זילותייכו בעינא. וכ"ה בשטמ"ק דעת רוב הראשונים דלא מהני מה שנתרצה. ואם התנה עם ר"ג שיכתוב לו אח"כ שטר מכירה נחלקו בזה הראשונים אם יכול לכופו כיון שלא עשה שום קנין עם הר"ג שיתחייב בזה ועפ"ת ח"מ ס"ס ס' בשם הדגמ"ר בזה. אבל אם הר"ג אומר שאינו חפץ שיהי על שמו. פשוט שיכול לכופו שלא לכתוב על שמו ולא גרע זה מהא דערכין ט"ו באומר נורא בי פלניא שאסור משום לה"ר. ופירש"י שאומר אצל מי מצוי אש אם לא אצל פלוני שמבשלים אצלו תדיר. וכמו הא דמברך רעהו בקול גדול וגו'. ומכ"ש בכה"ג שקורא שם חבירו על נכסים שאינם שלו בוודאי אסור ומוטל על ב"ד להגיד לו שאסור. והלה יכול לעכב עליו בדיניהם מפני שאפשר שיוגרם לו הפסד וכמש"ל:

ואף שמצד פיסוק חיותא וודאי שא"י לעכב עליו כיון שהוא מוכר סחורתו בריחוק מקום. ומצד שהוא השיג הרשיון מהממשלה לעשות סחורה הנ"ל אין שייך שיוכל למחות על חבירו כמו בחזקת ישוב בס"ס קנ"ו דהיכא שראובן השיג לבדו רשות יכול למחות על שמעון. דהתם איירי שהשיג בפירוש הרשיון שהוא לבדו ידור שם ולא זולתו לטובתו כדי שיסחור שם לבדו. אבל הכא אין זה לטובתו רק מצד שבחנו סחורתו ומצאוה יפה. ואם ישתדלו אחרים וימצאו סחורתם יפה יתנו גם להם רשות. וחילוק זה מבואר להדיא במהרי"ק שורש קע"ב שאין יכול לעכב רק כשהרשיון הוא בפירוש לטובתו שהוא לבדו יעסוק בזה ע"ש בכ"ז יכול לעכב בנ"ד מטעם שבארנו [וראיתי בשו"ת שם אריה סי' כ' נידון הדפסת ספרי הירושלמי שלקחו מדפיסי ווילנא הסכמות שלא ידפיסום זולתם איזה משך וכתב שם שמדפיסי זיטאמיר שיש להם רשיון מהממשלה להדפיס ספרי ישראל ומשלמים מס עבור זה. אין יכולים למחות עליהם מלהדפיס שום ספר כי דינא דמלכותא דינא. ואין הרבנים יכולים לבטלו בתקנתם וגזירתם ומדמה לה להא דהמהרי"ק שהשר נתן רשות לאחד לדור בעירו ולא לזולתו. ונהי שלא ימחו במדפיסי ווילנא אבל גם בהם לא יוכלו למחות ע"ש באורך. ודבריו תמוהים דאטו הרשיון מהממשלה היה שרק הם ידפיסו ולא אחרים וגם אטו מדפיסי ווילנא הדפיסו נגד רשיון הממשלה. ובכה"ג וודאי לא היו נותנים הרבנים הסכמתם לעבור דד"מ. ודבר כזה לא נעשה במסתרים. אבל מדפיסי ווילנא עשו ברשות הממשלה וגם מדפיסי זיטאמיר. אך לפי הנראה בפלך ההוא היה החק שישלמו איזה מס מהדפסת ספרי ישראל. ויותר נראה שגם מדפיסי ווילנא שלמו המס אז. כי הלא שניהם היו במדינתינו וחוק אחד לכולם. והרשיון היה שיוכלו להדפיס ספרי ישראל אבל לא לאסור על זולתם. ורק החוק מצד דד"מ היה על מי שלא שילם המס ולא השיג הרשיון שלא ידפיס. ואטו בשביל זה היו יכולים להדפיס ספרים שאסור מדיני ישראל להדפיסם. והוא כתב שם שאין בכח תקנת הרבנים לבטל דד"מ. ודבריו תמוהים דאטו הרבנים רצו לתקן נגד דד"מ. רק הממשלה נתנה רשיון להדפיס ספרי ישראל. ומ"מ ספרים שאסור להדפיס ע"פ דיננו אסור גם להם ואקצר]:

והנה המהרי"ק שורש קצ"א כתב דאף בהנהו שהדין דלא מצי מעכב וכמו בר מתא אבר מתא או אמאן דשייך בכרגא. היינו דב"ד אין יכולים לעכב על ידו בדין אבל אם יש בכחו של זה לעכב ע"י השר הרשות בידו. והביא ראיה מהא דנפל על המציאה או פירס טליתו עליה שיכול אחר להעבירו ולזכות בה. ובכ"ז אם הראשון יתגבר על השני ולא יניחו לזכות ויזכה בעצמו וודאי שהרשות בידו ומכ"ש הכא שהראשון יכול לעכב על השני. והב"י בבד"ה סי' קנ"ו והמבי"ט ח"ג סי' ל"א תמהו עליו דאיך אפשר שיוכל לעכב ע"י השר אף שע"פ דין אינו יכול לעכב. וכתבו דהכא כיון שיש לו רשות לבוא שם ע"פ דין הו"ל כמו שכבר זכה. ול"ד למציאה שלא זכה עדיין. והב"ח כתב בס"ס קנ"ו דהמהרי"ק מיירי רק בחזקת ישוב במקומות שנהגו בכך וצריך לילך לפי מנהג המקומות ודבריו צ"ע דהא המהרי"ק שם דינא קאמר ומפרש הכי סוגיא דב"ב כ"א דרק בדין לא מצי מעכב אבל ע"י השר מצי מעכב ע"ש. ואיך אפשר לומר שתלוי במנהג המקום. ונראה דעת מהרי"ק בזה דהוי כדין כל דאלים גבר וכמו בכל מציאות ודבר הפקר שכל הקודם זכה. ואף דכתבו הפוסקים שאף היכא דכל דאלים גבר מ"מ אסור להתגבר ע"י נכרי ומקורם מהך דב"ק קי"ז גבי ההוא שותא וכ"כ המהרי"ק בעצמו בשורש קנ"ד ועח"מ שפ"ח ס"ה בזה. מ"מ ס"ל דהיינו רק היכא שמוסר איזה חפץ ביד נכרי וכמבואר במרדכי שם או שמוסר לנכרי בקום ועשה שיעשה איזה דבר להישראל וכדומה דזה הוי בכלל מוסר. אבל היכא שהעובד כוכבים אינו עושה כלום רק מעכב בפקודתו את הישראל מלדור שם או מלעשות שם איזה עסק. לא מיקרי מוסר בשעה שאין כוונתו להרע לו רק כדי שעי"ז יזכה הוא בעסק הלז כי כל העסקים הם כהפקר וכל הקודם זכה כן נראה לדחוק בדעת מהרי"ק בזה. וכעין זה כתב המהרי"ק בשורש קס"א לחלק בין היכא שמוסרו ביד עובד כוכבים להיכא שהעובד כוכבים אין עושה מאומה רק תופס שלו. אבל למעשה העיקר כמ"ש הבד"ה והמבי"ט. כי עי"ז יהיו מסירות בכל יום ויאמר כי הוא עושה לטובת עצמו. וע' רשד"ם חח"מ סי' ת"ד שכתב שאין לדחות לגמרי דברי מהרי"ק הללו. ובכ"ז כתב להתיר זה רק במקום שמגיע להם קצת נזק יעו"ש:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה