אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק חשן משפט › סימן קנו

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן קנו

סימן קנה

כמה פעמים בא לפני מי שמוכר כל נכסיו או מוכר ברע לגאול ביפה וכדומה שאין להמצרן על הלוקח דינא דב"מ. ובכ"ז אם באו שניהם ליקח פשוט שהמצרן קודם. והנה הלוקח קנה מהמוכר רק בכסף וצריך עוד לכתוב שטר וידוע דעת הפוסקים שאף בקרקע יש דין מש"פ אם יחזור בו המוכר. ועתה בא המצרן ליקח אם רשאי או מחויב המוכר למכור להמצרן ואין עליו מש"פ נגד הלוקח. או מחויב לגמור קנינו עם הלוקח:

והנה לכאורה נראה דכיון דקיי"ל שהמצרן אין דינו עם המוכר רק עם הלוקח וכמ"ש הסמ"ע בסי' קע"ה סק"ז וסקל"ח וס"ק ס"ז. וכ"כ הראשונים דלהכי במוכר לעובד כוכבים ליתא לדינא דבר מצרא מפני שעל המוכר אין דין מצרנות. עי' בעה"ע דין מצרנות. ואף כשבאים לכתחילה ליקח ג"כ מוטל על השני שלא יקח כדי שיקח המצרן. אבל המוכר יכול למכור לכל מי שרוצה. וכן הסמ"ע בסקל"ח איירי שם בבאים לכתחילה לקנות ע"ש. וכשלקח הלוקח אמרינן שהוא כשלוחו של המצרן כדאיתא בש"ס. וא"כ בנ"ד המצרן אין לו דין עם המוכר והלוקח תובעו שיגמור את מקחו וע"ז יש עליו מש"פ. והמצרן לא יוכל לתבוע כיון שכבר קנה ואינו שלוחו במקח זה כי אין כאן דין מצרנות:

ולכאורה קשה ממ"ש הפוסקים והובא בח"מ סי' קע"ה סל"ד שאם אין המצרן שם יודיע המוכר לב"ד שיודיעו לאוהבי וקרובי המצרן ע"ש. הרי נראה שגם על המוכר מוטל חיוב זה דמצרנות. וכ"נ מהא דלכתחילה המצרן קודם משמע שזה מצוה על המוכר. וראיתי שהרגיש בזה הפרישה שם בסעיף נ"ד על מ"ש בטור בשם הרא"ש שאם רוצה למכור כל נכסיו א"צ המוכר להודיע למצרן שמא בתוך כך ימלך הקונה והקשה הפרישה דהא בלא"ה אין מצות מצרנות מוטלת על המוכר. ותירץ לפי ששום לוקח לא יקנה מפני שירא שהמצרן יקח ממנו לזה דרך המוכר להודיע למצרן ולכן כתב דבענין כזה לא תקנוה עכ"ד. וכעין זה כתב בסמ"ע ס"ק ס"ג. ודבריו צ"ע דלמה להרא"ש והטור להזכיר ההודעה למצרן שאינה מדינא הול"ל כפשוטו שאין בזה דין מצרנות. והנראה בזה דהנה הטעם שאין בזה דין מצרנות מבואר בפוסקים ובפירש"י לפי שלא תקנו מצרנות במקום שהוא רעה למוכר. והיכא שרוצה למכור כל נכסיו יש רעה להמוכר כשימסרו השדה להמצרן שלא ירצה הקונה לקנות שאר השדות ע"ש. וכן כשבן המצר במדינה אחרת יהי מזה רעה להמוכר שייראו לקנות שמא יבוא המצרן לאחר זמן ויוציא ממנו וכמ"ש הרמב"ם בפי"ד מה' שכנים והובא בטור סמ"ט. רק שקשה דהא אפשר בתקנה שישמור המוכר א"ע שלא יצמח לו רעה מזה. והיינו שיודיע מקודם להמצרן אולי יחפוץ גם הוא לקנות כל השדות. או כל המצרנים יקח כ"א שדה אחת. ואם לא יחפוץ אזי יאבד זכותו כדקיי"ל בסעיף ל"א ובטור סמ"ז בשם הרמ"ה ובב"י בשם הג"א. ולזה תירץ הרא"ש דכיון שאין מצוי קונה כזה שיקנה כל שדותיו ביחד יש לחוש שבתוך כך שיודיע למצרן יחזור בו הלוקח ושוב לא ימצא אחר וכן אין לטעון על הלוקח שהיה לו לשאול למצרן. כי אם נטיל זה על הלוקח יחזור בו בתוך כך ויוגרם רעה להמוכר. והג"א כתב באמת דלפירש"י אם בא המצרן ורוצה לקנות כל השדות או המצרנים קונים כל השדות כל אחד שדה אחת שפיר המצרן קודם. והיינו כמש"ל דבזה אין רעה להמוכר רק הרא"ש וש"פ הובאו בב"י חולקים ע"ז וס"ל דאינו קודם לפי שיש לחוש שיירא הלוקח מהמצרן ולא יקנה. ואף שיכול המוכר להודיע להמצרן בכ"ז יש לחוש שבתוך כך יחזור הקונה כי קונה כזה אינו מצוי:

[וראיתי בנתיבות סקל"ד על מ"ש בש"ע שם שאף אם המצרן חפץ לקנות כל השדות בכ"ז א"י לסלק הלוקח וכתב הנתיבות שאם באו כל המצרנים וכל אחד חפץ לקנות שדה אחת הם קודמים. נראה שהבין שמ"ש הסמ"ע שם בשם הג"א לדעת רש"י הוא דרך פירוש על הש"ע. ובמחכ"ת ז"א דההג"א חולק על דעת המחבר וכמבואר בב"י ואפשר לומר שדעתו דל"פ הרא"ש וההג"א. דכיון דסברת הרא"ש הוא מפני שאין מצוי מי שיקנה כל השדות יחד. לזה היכא שכל מצרן קונה שדה אחת שפיר מצוי שיקנה שדה אחת והו"ל להמוכר להודיעו וכנ"ל. אבל ז"א דעיקר הסברא שהלוקח הוא ודאי והמצרנים הם ספק. ורק בשאר מכירות אין חוששים שלא ימצא קונה אבל במוכר כל נכסיו חוששים לזה מפני שאינו מצוי. ובשטמ"ק מבואר דכמה מצרנים גרע ממצרן אחד שרוצה לקנות כל השדות. ונראה מדברי הנתיבות שכיון להעתיק דברי הסמ"ע ולא הרגיש שהסמ"ע הביא זה בתורת פלוגתא על הש"ע]:

ולזה גם גבי הא דהמצרן אינו במדינה קשה דהא אין זה רעה להמוכר דהא יכול להודיע לקרוביו ואוהביו של המצרן דנהי דלהמצרן עצמו אם יודיע יעבור לו זמן גדול והיא רעה לגביה אבל הלא יוכל להודיע לקרוביו שבעיר. ולזה כתבו הפוסקים שבאמת צריך המוכר להודיע לקרובי המצרן אם חפץ להנצל שלא יירא הלוקח מהמצרן וכמש"ל. ובחיבורי ח"א סי' צ"ב הסכמתי להסמ"ע ס"ק ס"ג ע"ש באות ח'. וכעת נראה עיקר כמש"ל:

עכ"פ שמענו שאין על המוכר דין מצרנות. ומה שלכתחילה המצרן קודם היינו ג"כ מצד שהלוקח אינו רשאי ליקח במקום המצרן. וגם די"ל שהמוכר שמוכר ללוקח במקום שהמצרן עומד ורוצה לקנות הוי כמסייע ידי עוברי עבירה שהלוקח עובר על תקנת חז"ל ועובר על לפ"ע מדרבנן וע' בחיבורי ח"א סי' ק"ג בזה. וכ"כ הסמ"ע בסק"כ בשם הב"י דלכתחילה האיסור על הלוקח יעו"ש. וכ"כ הש"ך בסק"ה שהמוכר יכול לומר שאם המצרן יקח השדה אינו מוכרה כלל ואף שנשבע למוכרה:

ובנ"י פ' המקבל כתב בשם הר"ן דאף שהמצרן חפץ לקנות כל השדות אין שומעין לו דלפעמים לא ימצא למי למכור כולם אם לא ימכור לזה. וכיון דאפשר דמטי מינה פסידא לא תקנו דינא דב"מ עכ"ל. נראה מזה שהטעם דלא פלוג בזה כדי שבשום פעם לא יבוא הפסד למוכר מזה וכ"כ בחיבורי ח"א סי' צ"ב אות כי אם לפעמים יהא דין מצרנות יירא הלוקח לקנות כי הוא א"י פרטי הדינים בזה. וממילא דבנ"ד אם יוכל המצרן לסלק הלוקח אחר שעשה התחלת קנין יהא פסידא להמוכר. כי הלוקח לא יחפוץ לקנות שמא יסלקו המצרן כי הרבה פעמים מעמיד הקונה על התחלת קנין באשר המוכר לא יחזור בו ולא יקבל ע"ע מש"פ:

ועוד דהא איתא בהג"א פ' המקבל והובא בש"ע סי' קע"ה סמ"ג דבכל הנהו (דליכא בהו דדב"מ אף לכתחילה אין המצרן קודם. ואף שדקדק שם מפירש"י שלכתחילה המצרן קודם והובא דיעה זו ג"כ בש"ע שם. מ"מ בספק פלוגתא וודאי שאין המצרן מוחזק למנוע הלוקח כי הוא בא בספק תקנה דהוי לקולא כמבואר בפוסקים. ואף שכתב הב"י ס"ס קע"ה והובא ברמ"א סמ"ה דלכתחילה המצרן קודם בספק. היינו היכא שהספק הוא אף לענין דיעבד. כי שם יש כמו ס"ס. די"ל דאף אם בדיעבד אין כאן דדב"מ מ"מ לכתחילה המצרן קודם. אבל בנ"ד שהספק הוא רק על לכתחילה וודאי שאין מוחין ביד הלוקח. ובאמת צ"ע מש"ש הב"י בספק שאומרים להמוכר שימכור למצרן דהא על המוכר אין מוטל כלל דין מצרנות כמש"ל. וצ"ל שאין זה בתורת דין רק כמ"ש קצת פוסקים גבי שכן וקרוב דהוי רק מדרך מוסר למוכר עב"י סע"ד בזה ומכ"ש בנ"ד שכבר קנה הלוקח לענין מש"פ נראה ברור דגם רש"י מודה שאין כאן דדב"מ דשם עיקר הטעם שכיון שבאים שניהם יחד וא"צ להמתין על המצרן. שוב ליכא פסידא למוכר ע"ש בהג"א שדקדק זה מלשון רש"י שכתב שאם ימתינו עד שיודיעו המוכר יחזור בו הלוקח. וא"כ גם בנ"ד כיון שלא בא בשעה אחת עם הלוקח. שוב ליכא דדב"מ דיש לחוש לפסידא דמוכר שהלוקח לא יחפוץ להתחיל בקנין. כי יפחד שמא עד שיכתוב השטר ויגמור הקנין יבוא המצרן. וא"ל שיוכל לעשות תיכף קנין גמור כגון כסף בשכירות. ואף במכירה יתנה שיוגמר הקנין בכסף לבדו וכמ"ש הפוסקים דמהני במתנה. ז"א דאפשר שאין לו כסף בעת מעשה או שאינו חפץ שיוגמר בלא שטר דלא סמכא דעתו. ודברי ההג"א צל"ע דלענ"ד אין ראיה מפירש"י וגם רש"י ס"ל שבשביל שאין פנאי להודיע להמצרן סילקו לגמרי דין מצרנות. והרי הרמב"ם כתב ג"כ הטעם בפ"ב מה' שכנים שלא יקנה לפי שיירא שיוציא מידו המצרן. בכ"ז כתב הב"י ס' קע"ה דס"ל דאף לכתחילה ליכא דדב"מ. והיינו כמ"ש שמשום טעם זה סילקו מכאן לגמרי דדב"מ. וכן כתבתי בחיבורי ח"א ס' צ"ב אות ז' שרש"י אינו חולק על הרמב"ם. וכן בדין דמה שייך לומר שרש"י כיון שלא יצטרכו להמתין עד שיודיע למצרן כיון שע"פ דין אין זה מוטל על המוכר. ורק הכוונה כמש"ל וצ"ל לדעת רש"י דאף דבמוכר רעה לגאול ביפה וכן לכרגא ומזוני ס"ל שאין כאן דדב"מ. מ"מ במוכר כל שדותיו ס"ל שאין לחוש שלא ימצא קונה. ואם המצרן חפץ ג"כ לקנות כל שדותיו מסלק הלוקח. וש"פ ס"ל שאין מצוי לוקח ויש למהר זה כמו במכר לגאול ביפה ואינך:

ובנמלך המוכר במצר וא"ל זיל זבין לעלמא דקיי"ל שאינו יכול לסלק אח"כ הלוקח וכמבואר בש"ע סעיף ל"א. נראה שאם תיכף חזר בו ואומר שרוצה לקנות קודם שעשה הלוקח שום קנין. וודאי יכול לחזור בו דהא עיקר הטעם מבואר במרדכי ובהג"א דלא גרע מהני ציירי והני שרו או איזיל ואטרח שאין בו דדב"מ. וה"נ יש פסידא למוכר שעתה אינו רוצה לקנות ואח"כ יחזור בו ומי ימתין על חזרתו. ועפמש"ל הדבר מבואר ביותר דהא בארנו שהוא תקנה למוכר שיודיע למצרן כדי שיהא הלוקח בטוח שלא יוציא המצרן ממנו ולא יירא לקנות. ולזה אמרינן שאינו יכול לסלק הלוקח. וא"כ קודם שקנה אין שייך שיירא הלוקח וכמבואר בפוסקים. ורק בדבר שנעשה במהירות כמו לכרגא ולמזוני ולגאול ביפה או במוכר כל נכסיו חששו בכל גוונא וכמש"ל. ולזה אם בא המצרן ונותן כסף כמו הלוקח ואין להמוכר שום ריעותא נראה שהמצרן קודם:

אכן אם כבר עשה קנין סיטומתא או כסף בלא שטר שיש דין מי שפרע אף בקרקע לדעת רוב הפוסקים. היה נראה שאז הלוקח קודם דבזה יש ג"כ פסידא למוכר דלא גרע מציירי ושרי דשם הטרחא מועטת יותר לקשור הכסף לפירוש הרא"ש שם דניחא למוכר בקשורים ע"ש מאשר פה שכבר נעשה קנין ביניהם. וכ"נ לשון הש"ס הני ציירי והני שרו דאיירי שעשה רק קנין כסף דלא קנה עד שיכתוב השטר. וכ"נ ברא"ש שם דאיירי הסוגיא בכה"ג שכתב שם שהעדים כותבים את השטר על שם המצרן מהמוכר כי הלוקח שלוחו של המצרן ע"ש והובא בש"ע ס"ו משמע דאיירי שעדיין לא נכתב השטר. וא"כ כשמדמין הפוסקים הא דלא בעינא לה להא דציירי איירי ג"כ בכה"ג. ובכ"ז פסקו שאין כאן דדב"מ:

ואם המוכר מתרצה למכרה להמצרן אחר שכבר קנה הלוקח כתב החמד"ש סי' ח' שיש בזה דין מצרנות. והביא ראיה מדמדמו לה הפוסקים לציירו ושרו ושם יכול המוכר לומר שמתרצה אף לאחר מכירה. ודבריו צ"ע דהא לאחר מכירה להמוכר שייכות בזה כיון שכבר קיבל מעותיו מהלוקח וכבר נחלקו הרמ"ה והטור בזה ע' טור סל"ח ל"ט דהרמ"ה סובר שאחר שקנה הלוקח יכול הלוקח ג"כ להקפיד על ציירו ושרו והטור חולק ועסמ"ע ס"ק ל"ח ובט"ז שם שהסכימו לדעת הטור וכ"כ שם בנתיבות. והחמד"ש כתב שם דבהני ציירי והני שרי נתחדש הדבר אחר הקנין. וז"א דהכא איירי בשעת מתן מעות כנ"ל. ואולי פירש הוא דאיירי שנעשה קנין בסודר ושטר ואח"כ נותן המעות. אבל ז"א כי מפשטות לשונות רש"י והפוסקים שם מבואר דאיירי בתחילה כשבא לקנות. וגם דהא בשעת מתן מעות נגמר עיקר הקנין וכדאיתא בקדושין כ"ו ובח"מ סי' קצ"א אם לא במוכרה מפני רעתה ע"ש. ואדרבא בשעת תחילת הקנין הוי רבותא טפי דמ"מ נדחה המצרן בשביל דבר קטן. ויותר מזה כתב הרשב"א בתשובה ח"ב סי' פ"ה דבהני ציירו והני שרי אף אם מתרצה המוכר אין מועיל כיון שדרך בנ"א להקפיד נסתלק מכאן דדב"מ. אך ש"פ חולקים ע"ז. ובב"י וש"ע לא הביא דעתו כלל וכן גבי מוכר בהקפה כתב שם הרשב"א שא"י המוכר לומר שמתרצה. ובש"ע פסקינן בס"ח דמהני ולא הביא דעת הרשב"א כלל. שוב מצאתי בשו"ת עמודי אש שחלק ג"כ על החמד"ש מהטעמים שבארנו. ורק בהא שהקשינו עליו על מ"ש דבציירו ושרו לא נתחדש אחר הקנין לא הרגיש שם. והרגיש ג"כ מה שהקשינו על הנתיבות בדין מוכר כל נכסיו. עכ"פ אם עשה הלוקח קנין למי שפרע א"י המוכר לחזור בו דדב"מ אין שייך במוכר וכמש"ל:

הארכתי בזה לפי שראיתי בש"ע ח"מ החדשים ס' קע"ה נדפס בשם הגאון מהר"ש קלוגר זצ"ל דבאמר המצרן למוכר לא בעינא ועשה הלוקח סיטומתא ובא המצרן לקנות יכול המוכר לחזור בו ואין עליו מש"פ. דעיקר טעם באמר למוכר לא בעינא שאין בו דדב"מ הוא מפני שבע"כ אין נעשה הלוקח שלוחו של המצרן. והיכא שלא עשה עדיין קנין גמור יכול המצרן לחזור בו והלוקח נעשה שלוחו על גמר הקנין וממילא אין על המוכר מש"פ כיון שאין חוזר בו מרצונו רק מצד דינא דועשית הישר והטוב ולזה המצרן קודם עכת"ד, והנה מ"ש שהטעם הוא מפני שאינו נעשה בע"כ שלוחו. הוא תמוה דהא מפורש הטעם בהג"א וש"פ משום דהוי טובת המוכר ודמי לאטרח ואייתי זוזי או ציירי ושרי וכמש"ל. והא דאין נעשה בע"כ שליח כתבו המרדכי וש"פ אהא דאם נמלך הלוקח במצרן וא"ל זיל זבין לנפשך דלא בעינא לה יעו"ש. אבל הכא שלא דבר עמו הלוקח לא שייך זה. ולזה באמת חולק רבינו שמחה על דין זה במרדכי משום שאין להמוכר שייכות בעסק מצרנות רק שהב"י הכריע דלא כהר"ש משום דדמי לציירו ושרו ע"ש ומ"ש דכיון שהמוכר חוזר מצד ועשית הישר אין עליו מש"פ. הוא ג"כ תמוה דהא על המוכר אין חל חיוב דועשית הישר כמש"ל ולא שייך לומר שחוזר בשביל זה. ואם מצד הלוקח הלא נראה מדברי מהרש"ק עצמו דלא ס"ל כהחמד"ש שהזכרנו. דאי ס"ל כהחמד"ש א"כ אם המשכיר מסכים ע"ז וכדאיירי המהרש"ק שם יכול לסלק את השוכר אף כשקנה קנין גמור. וע"כ צ"ל דס"ל כמש"ל וכמ"ש העמודי אש שהבאנו. וא"כ אינו יכול לסלק הלוקח או השוכר. ולא נשאר לנו לומר רק דכל זמן שלא עשה קנין גמור יכול המצרן לחזור מהסתלקותו ולסלק הלוקח וכבר בארנו שז"א שזה רעה להמוכר. ודמי לציירו ושרו דמשמע ג"כ דאיירי בתחילת הקנין וכמש"ל. ועכ"פ כיון שבקנין הסיטומתא או הכסף לא היה הלוקח שלוחו של המצרן כי לא היה בו דדב"מ. ממילא יכול לכוף את המוכר לגמור הקנין או שיקבל על עצמו מש"פ כי על המוכר אין חל דין מצרנות כנ"ל:

ונתברר לנו דבכל גוונא דליכא דדב"מ ואף באמר המצרן למוכר לא בעינא לה זבין לעלמא אם עשה לוקח קנין שאינו רק במש"פ אין יכול המצרן לסלקו. וכ"נ פשטות הש"ס ופוסקים שאם אמר המצרן אטרח ואייתי זוזי או הני ציירו והני שרו שהלוקח קודם. ואף שאחר מתן מעות קודם שנגמר כתיבת השטר הביא המצרן הכסף והם ממש ככסף של הלוקח. בכ"ז א"י לסלקו. ונראה שגם המהרש"ק זצ"ל לא הורה כן רק בשביל שהיו לו שם עוד טעמים שסילוק המצרן לא היה כראוי. וגם צידד שהקנין אינו כלום אף למש"פ מצד שהיה תוך הזמן יעו"ש. וז"ב בע"ה:

והנה בחיבורי ח"א סי' צ"ב אות י"ג כתבתי שבק"ס בלא שטר שקצת פוסקים ס"ל דהוי קנין למי שפרע וקצתם ס"ל שקונה קנין גמור. הוי הלוקח מוחזק נגד המצרן ויכול לומר קים לי דהוי קנין גמור. ונראה מדברי אלה אשר לשיטת הפוסקים דקנה רק למש"פ יכול המצרן לסלקו. אבל ז"א וכמש"ל. ושם אני מדבר כעין הא דמוכר לגאול ביפה ולכרגא דהרבה פוסקים ס"ל דאף לכתחילה אין המצרן קודם. ומכ"ש בספק אי הוי קנין גמור דהוי ס"ס לטובת הלוקח דוודאי כ"ע מודו שאינו מסלקו. ורק כתבתי זה לומר שאף להרוצה לחלוק על דין זה ולומר דבמש"פ יכול לסלקו או דבק"ס ליכא אף מש"פ. בכ"ז א"י לסלק הלוקח משום שהוא כמוחזק נגדו. ואף שהוא ספק בגוף החזקה. כיון שהספק הוא אי הוי קנין גמור. בכ"ז כבר כתבו הפוסקים שעיקר הסברא דקיי"ל שהלוקח מוחזק הוא מטעם שהמצרן אינו בא מדינא רק מתקנה דועשית הישר והטוב. ואף דמי שפרע הוא ג"כ תקנת חכמים. בכ"ז הא קנין כסף הוי מדאורייתא וכן קנין סודר. ורק משום דלא סמכא דעתו אמרינן שלא קנה עד שיכתוב השטר. וכבר כתב הר"ן בפ"ק דקדושין דהיכא שכותבין שטר ראיה קונה הקרקע למפרע משעה שנתן הכסף יעו"ש. ושטרי דידן ג"כ שטרי ראיה נינהו לדעת הקצה"ח ר"ס קצ"א. ובפרט אצלינו שעושים שטרות בדיניהם נלע"ד וודאי דהוי רק לראיה ולבטחון ולא לקנין ואכמ"ל בזה:

שוב ראיתי בשו"ת רשמי שאלה סי' נ"ה שכתב ג"כ שאף שקנה רק למש"פ. מ"מ אין קדימה למצרן במקום שא"י לסלק הלוקח אף שלכתחילה המצרן קודם ע"ש והובא בפ"ת ס' קע"ה ס"ק כ"א. והראו לי אחר כותבי בספר מלבושי חח"מ סי' ב' שכתב שתלוי אם הלוקח ידע בעת שקנה שהמוכר מוכרה לגאול ביפה או בקרוב או ששאל להמצרן ואמר זיל זבין ע"ש. והנה ת"ל בחיבורי ח"א סי' צ"ב הרגשתי בזה והוכחתי שז"א. ע"ש באות ט' י'. ושם רצה לישב דברי הנתיבות שהזכרנו. והרואה יראה שאינו מספיק כלל ואקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה