שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן קנה
אנשים היו ביניהם כמה סכסוכים שתבעו זה מזה. ואמר אחד לחבירו אם תגיד בהן צדק על טענה זו אזי אני מוחל לך הכל. והלה הגיד תיכף בהן צדק על הטענה ההיא שדרש ממנו חבירו. ועתה חוזר בו השני ואינו חפץ למחול לו. וגם אומר שלא היתה כוונתו רק למחול לו על הטענה
הנה ברור לי בחיי ראשך בסי' כ"ב שכיון שנדר לו שוב א"י לחזור בו דהו"ל כנגמר הדין. וא"כ ה"ה בנ"ד. רק מה שיש לדון דאפשר שזה רק על אותה הטענה שנודר עליה ולא על שארי טענות. דבאמת לכאורה קשה למה מהני דור לי הא הוי אסמכתא די"ל דלא סמכא דעתיה משום שהיה ברור לו שלא ידור מפני שיודע בלבו שהוא שקר. ואף במחילה איכא פלוגתא בסי' ר"ז סי"א אי מהני אסמכתא. ומצאתי שהרגיש בזה בכנה"ג סי' כ"ב אות כ"ה ותירץ דמ"מ כיון שנשבע על פיו הו"ל כנשבע לקיים דבר שהוא כאסמכתא שחייב לקיים שבועתו ועוד דהכא שייך לומר דאגב דבעי למיקני גמר ומקני ובכה"ג ליכא אסמכתא עכ"ל. והנה תירוצו הראשון תמוה דאטו הוא נשבע לקיים הרי רק חבירו נשבע על הטענה שביניהם. ואין לזה ביאור . ומ"ש דבעי למיקנא ג"כ תמוה דאטו חבירו נתרצה שאם לא ישבע יזכה חבירו בטענתו בלי שום טענה. הלא זה לא נזכר כלל וא"כ מה בעי למיקנא איכא בזה. וגם גוף סברת דבעי למיקנא אינה מוסכמת. וגם לא שייכא רק היכא שאין בידו וכמבואר כ"ז ברמ"א ס' ר"ז סי"ג והוא מתו' סנהדרין כ"ד ע"ב ד"ה כל כה"ג. ואין להאריך כיון דלא שייך זה בנ"ד וכמש"ל:
והתו' בב"מ ע"ד ע"א ד"ה הכא כתבו בשם ר"ת דלהכי באתן לך ובדור לי בחיי ראשך א"י לחזור בו משום שיש להם תביעה זע"ז והם קבלו עליהם כך את הדין ולא דמי להיכא שאין לו שום תביעה. ודברי תו' אלו נראה שהיו בהעלם במחכ"ת מהכנה"ג. ולכאורה אין לזה ביאור דמ"מ קשה במה חל הקנין דהא הוי אסמכתא. ונראה הסבר דבריהם דכיון שיש להם תביעה זע"ז וההכרח עליהם לסמוך על זולתם כפי ביניהם ע"פ ד"ת או ע"פ פשר. ואף שאינם יודעים האיך ידון להם ומי יזכה בכ"ז גמרו ומקנו באשר אין להם דרך אחרת לגמור הדבר. וכן אם יצא בדין שאחד מהם ישבע עדיין אין ידוע אם ישבע או לא. ונמצא שבכגון זה ע"כ צ"ל שגומרים ומקנים אף שעדיין אין ידוע איך יפול דבר. ולזה אף בנאמן עלי אבא וכן בדור בחיי ראשך ג"כ אמרינן דגמר ומקני כיון שמקבל מעצמו את הדין באופן זה. הו"ל ככל דין שמוטל על שניהם לקיימו ולא יוכל לומר שילך אצל דיין אחר. משא"כ בשאר אסמכתא עיקר מה שמכניס א"ע לזה הוא מפני שסובר שיהי כרצונו ולא יפסיד עי"ז. ובזה מדוקדק לשון התו' שקבלו עליהם כך את הדין. וא"כ הוי דור בחיי ראשך כמו נאמן עלי אבא דהתו' מדמו להו להדדי. והאמינו על עצמו בשבועתו או נדרו:
ולפ"ז אין זה שייך רק בטענה שדנין עליה ושע"ז נשבע או נודר אבל בנ"ד שתלה בזה מחילת שארי תביעות לא שייך בזה סברא דהאמינו וסברא שקיבל ע"ע הדין. כי שבועה זו אינה שייכת כלל לשארי התביעות. ורק שאמר כן לפי שהיה סמוך בדעתו שהלה לא יגיד בהן צדק ע"ז מפני שהוא שקר. וא"כ הוי אסמכתא ממש. וא"ל דמ"מ יאמר קים לי כהרמב"ם דבמחילה קנה אף באסמכתא. ז"א דהא כתב הנו"ב בחח"מ סי' ל"א דאף לדעת הרמב"ם בעי קנין רק דלא בעי ב"ד חשוב והביא שזוהי דעת הסמ"ע בסי' כ"א. ולבד זה בנ"ד היה הוא תובע ג"כ מהשני ויוכל השני שלא להשיבו על טענותיו עד שישיבנו על תביעותיו. אך א"צ לזה וכמש"ל דבעי קנין:
ועדיין יש לדון בזה לפמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ר"ז מחו' מ"ו ובמל"מ פי"א מה' מכירה ובשער משפט שם דאם אין אסמכתא במקצת אז ליכא דין אסמכתא בכולו. והטעם דכיון דחזינן דגמר ומקני בזה א"כ אין דיבור לחצאין כיון דבדיבור אחד נאמרו וגמר ומקני בכולו יעו"ש. וא"כ בנ"ד כיון שלענין הטענה שעליה מגיד בהן צדק אמרינן דליכא אסמכתא. ה"ה בשארי טענות גמר ומקני:
ולכאורה קשה על הרשב"א דהא קיי"ל במוכר שדה וקיבל עירבון ואומר שאם יחזור בו יכפול לו ערבונו דהוי אסמכתא. ומ"מ צריך ליתן לו קרקע כנגד ערבונו שערבונו קונה לו. וא"כ חזינן דאף שכנגד הערבון קונה. מ"מ הכפל לא קנה משום אסמכתא. ונראה דשם אין קונה נגד הערבון בשביל שאמר שיכפול לו ערבונו. ורק בשביל שנתן הערבון לקנין וכדאיתא בב"מ מ"ח ע"ב שאמר ערבוני יקון. ורק המוכר אמר שיתן לו כפל זה. ולזה אף שבטל דיבור זה לגמרי. מ"מ קונה כנגד ערבון משום דיבור דערבוני יקון ועל אופן זה קבלו המוכר. ולהלן יבואר עוד בזה בס"ד. וכעין זה איתא בב"מ ק"ט גבי שתלא שאמר אי מפסידנא מסתלקנא בלא שבחא ומסיק שם דהוי אסמכתא ונותנים לו שבח רק מנכים מה שהפסיד. וקשה לכאורה דכיון שדיבורו מתקיים לגבי מה שהפסיד יתקיים גם בכל השבח וכסברת הרשב"א לפמ"ש א"ש בס"ד דהכא משלם ההפסד מן הדין אף בלא דיבורו. ושפיר אמרינן דלא גמר ומקני מידי. רק שאנחנו מחייבים אותו לשלם ההפסד מן הדין:
אכן באמת גוף דין זה שתפסוהו הב"י והמל"מ והשער משפט בלי חולק צ"ע דנראה שרוב חולקים ע"ז דהא גבי אם אוביר ולא אעבד אשלם אלפא זוזי כתב הרי"ף דמ"מ משלם כפי שיווי ההפסד דלשלם במיטבא לא הוי אסמכתא הרי מפורש דעת הרי"ף דאף דגמר ומקני כפי ההפסד מ"מ עד אלפא זוזי הוי אסמכתא ושפיר פלגינן דיבורא בכה"ג. ושם מן הדין א"צ לשלם דהוי כמבטל כיסו של חבירו וכמבואר בנ"י ובשטמ"ק וש"פ ובב"י סי' שכ"ח. ואף הרא"ש שחולק שם וס"ל שבטל כל דיבורו ולשלם במיטבא חייב רק מצד שנהגו לכתוב לזה אף בלא כתב ככתב דמי יעו"ש. מ"מ הרי ס"ל שבטל כל הדיבור ולא אמרינן דכיון שכנגד ההפסד לא הוי אסמכתא גם באידך גמר ומקני. דהא שכיר איירי אף בת"ח שיודע שבמיטבא חייב לשלם. וכ"נ מדברי הרמב"ם כיון דמ"מ החיוב תלוי בדעתו דאמרינן שמתחייב כפי המנהג לכתוב. ויש לדחות דמ"מ אין החיוב נעשה בדיבורו זה רק בלא"ה וכמ"ש הרא"ש שם. וכ"נ ברמב"ם פ"ח מה' שכירות הי"ג שסתם שישלם מה שהיתה ראויה לעשות. ומשמע אף במקום שלא נהגו לכתוב דלא שייך לומר שאף שלא כתבו ככתבו דמי. וכ"כ בשו"ת חוות יאיר סי' קס"ח שאצלינו אין המנהג לכתוב ואין שייך לומר ככתוב דמי. והרשב"א דס"ל דלא הוי אסמכתא בכה"ג נראה דאזיל לטעמיה שהובא בשטמ"ק ב"מ ע"ג ע"ב בשמו דס"ל דהא דמשלם במיטבא הוי תקנת חכמים ע"ש וא"כ אין זה תלוי בדעתו כלל. וע' ח"מ סי' ס"א ס"ה במי שהתחייב ליתן הוצאות על הכפל אם לא ישלם לו מעצמו דהוי אסמכתא ופטור והוא מתשובת הרא"ש. ומבואר שם שפטור מכלום אף מההוצאות שיהיו לו ע"ש בסמ"ע וש"ך. וביאר בתומים שם דהוי כאם אוביר אשלם אלפא זוזי שפטור אף מעצם ההפסד אי לאו משום שנהגו לכתוב לשלם במיטבא. והנה זה רק לשיטת הרא"ש בפ' המקבל. אבל לשיטת הרי"ף שהזכרנו דמשלם כפי ההפסד בלא"ה. נראה דהתם ג"כ ישלם כפי ההוצאות שיעלו לו. ודוחק לחלק בין שדה שנפסד ממילא לשטר שהוא בידים מוציא הוצאות. דאדרבה התם גרע טפי שמפסיד בידים משא"כ בשדה דהוי רק מבטל כיסו:
והנה בב"י סי' ס"א הביא תשובת הרשב"א שאם התחייב בשטר להשיב לו כל הוצאה והפסד שיבוא לו מחמת חוב זה אם לא יפרענו לזמן פלוני. בכ"ז פטור מלשלם לו בעד מה שהזדמנה לו סחורה בזול ולא קנאה. והקשה הד"מ שם דמ"ש מאם אוביר אשלם במיטבא והב"ח כתב דהכא גרע דהוי ג"כ מבטל כיסו. ובב"מ ע"ג ע"ב מדמה לה להא דפרוותא דזולשפט דהוי ג"כ מניעת הריוח שלא קנה הסחורה ע"ש. וכן מצינו בשידוכים שכתבו הפוסקים בסי' ר"ז סט"ו ובסי' רמ"ה דלא הוי הקנס אסמכתא משום דאיכא בושת אף דמדינא פטור על הבושת דלא עשה מעשה בגופו ולא עדיפא מרקק על בגדו וביישו בדברים בב"ק צ"א ע"א. ומ"מ כיון דאיכא קצת בושת שוב לא הוי אסמכתא. וה"ה הכא כיון שיש קצת הפסד בביטול כיסו שוב לא הוי אסמכתא דגמר ומקני ומקור סברא זו הוא מהא דאם אוביר דאף דהוי רק מבטל כיסו כמ"ש הנ"י והוא בירושלמי פ' המקבל מ"מ אם התחייב לשלם לא הוי אסמכתא. וע' קצה"ח סי' רס"ד סק"ב שכתב לענין זה נהנה וזה לא חסר שאם חסר מניעת הריוח מיקרי ג"כ חסר והביא כן מהרא"ש פ' אלו מציאות. וכן לענין טול דינר והעבירני שאם יש לו מניעת הריוח חייב לשלם וא"י לומר משטה אני בך יעו"ש. ולכאורה י"ל דהרשב"א בתשובה לשיטתו שכתב הנ"י פ' איזהו נשך בשם רב האי גאון והב"י סי' ר"ז בשם תלמידי הרשב"א שהחיוב לא היה מועיל אף באשלם במיטבא ורק חכמים תקנו שיועיל. ובתשובת הרשב"א ח"ב סי' רע"א ביאר ג"כ דהוי מצד מנהג. וא"כ א"ש דהכא פטור מהפסד מניעת הריוח דהכא לא תקנו חז"ל. אבל ז"א דהא בב"מ ע"ג מקשה הש"ס מהא דאשלם במיטבא אהא דפרוותא דזולשפט. ופירש הנ"י שם והרשב"א בתשובה שם דמקשה דכיון שתיקנו חכמים באם אוביר ה"ה דהו"ל לתקן בכל מקום שנמנע מלהרוויח שיתחייב לשלם בכה"ג. ומתרץ הש"ס דלאו בידו שימכרו לו יעו"ש. הרי שתקנה זו שייכת בכל דוכתא דהוי מניעת הריוח בבירור שבידו לקנותו. וכ"נ מדחייבו לשלם קנס בשידוכים אף דהבושת אינו חייב לשלם מדינא וכמש"ל והיכן מצינו שתקנו חז"ל בזה. וע"כ צ"ל שהתקנה היא תקנה כוללת דהיכא דאיכא שמץ הפסד שוב אין דנים דין אסמכתא וא"כ גם בנ"ד כן. ולחלק בין מניעת הריוח זה להא דשדה דחוק מאוד. אבל באמת במחכ"ת אין כוונת הרשב"א משום אסמכתא וכוונתו דכיון שנתחייב סתם לשלם הפסדו יד בעהש"ט על התחתונה ואמרינן שכוונתו רק לשלם לו הפסד גמור ולא מניעת הריוח. אכן אם נתחייב בפירוש לשלם מניעת הריוח בוודאי חייב ולא הוי אסמכתא וכמו באם אוביר. שוב עיינתי בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכ"ז ומצאתי מפורש כדברי שביאר הטעם מפני שאינו בכלל לשון הפסד והביא ראיות לזה ע"ש. ומדין אסמכתא לא הוזכר שם וגם לא שייך שם כי בלשון השטר שהעתיק היה כתוב שנעשה דלא כאסמכתא ובקנין גמור ע"ש. ושמתי עיני במפרשים ומצאתי בשער משפט סי' ס"א שכ"כ ורק לא ראה שו"ת הרשב"א ולא ביאר הדברים בשרשם:
ועו"ק דבהך דב"מ ס"ו באומר שאם לא יפרע תוך ב' שנים תהא השדה שלו דאר"פ שם דמ"מ אפותיקי הויא. וכתבו תלמידי הרשב"א בב"י סי' ר"ז דאיירי שאמר סתם. ובכ"ז אמרינן דנהי דלענין שתהא השדה שלו הוי אסמכתא מ"מ אהני דיבורו לענין שאם צריך לגבות מקרקע יגבה מקרקע זו כדין אפותיקי. ועוד פרשו דאיירי באומר בפירוש שאם לא יפרע תהא אפותיקי. וקמ"ל דלענין זה לא הוי אסמכתא וכתבו שזה עיקר ושכ"כ הראב"ד. ובשטמ"ק ב"מ ס"ו ע"ב הביא בשם הרמב"ן כפירוש הראשון. והנה לפירוש הראשון יקשה דכיון דגמר ומקני לענין אפותיקי לא ליהוי אסמכתא גם לגוף קנין השדה. ונראה שלזה כתבו שהנכון כפירוש השני. אבל עכ"פ מוכח מפירוש ראשון דלא ס"ל דין הרשב"א הנ"ל. ואף הראב"ד שמפרש כפירוש שני. היינו מצד דס"ל דהיכא שאמר בלשון קנין אף אפותיקי לא הוי ע"ש בשטמ"ק בשם הראב"ד. ולכאורה ראיה מזה דלא ס"ל כהרשב"א רק שיש לדחות שטעם הראב"ד בזה מפני שלא נתכוין לעשותה אפותיקי רק להקנותה לו וכיון דלענין קנין הוי אסמכתא. אין שייך כלל לעשותה אפותיקי ועכ"פ מדברי הרמב"ן מוכח דלא כהרשב"א. ויש לדחות שכוונת הרמב"ן שם דהויא אפותיקי מצד שעל סמך קרקע זו נתן מעותיו. אבל לא מצד דיבורו שאמר שתהא השדה שלו יעו"ש בלשון הרמב"ן. וע' כעין זה בב"מ ע"ז ע"ב גבי עייל ונפיק אזוזי כתבו שם כמה ראשונים דהוי בתורת גוביינא וגובה מהשדה שקנאה שעליה נתן מעותיו וע' סי' ק"צ ובנתיבות שם אכן עדיין יש להוכיח זה מפירש"י בב"מ ס"ו ע"ב שכתב דאם אמר שתוך ג' שנים אם לא יפרע לא יהא לו פרעון אלא מזו ואם לא יפרע אחר ג' שנים תהא כולה שלו. דלענין אפותיקי לא הוי אסמכתא ולענין קנין הוי אסמכתא. אף שאמר שני הדברים כאחת וכעין הא דתשובת הרשב"א הנ"ל שאמר שאם לא יקיים כדברי הפשרנים שיתן קנס מחצה לבנין העיר ומחצה להבעל דין. וכ"כ הסמ"ע סי' ר"ז סק"כ דהיינו הרבותא לפירש"י דלא נימא דכיון שכללם בדיבור אחד נימא מדלענין קנין הוי אסמכתא תיהוי כאסמכתא גם לגבי אפותיקי. ויש לדחות דשאני התם דהוי לזמנים מיוחדים דלאפותיקי שויא אף תוך ג' שנים ולהקנותה אמר רק אחר ג' שנים. אכן בכ"ז פשטות לשונות הפוסקים נראה דלא ס"ל האי סברא. וכן גבי ערבון אף שישבנו לעיל. מ"מ משמע דאף שאמר רק אכפול לך ערבונך ג"כ קונה רק נגד הערבון אף שהקנין הוא רק מצד דיבורו זה. ע' לשונות הפוסקים הובאו בב"י סי' ר"ז. וכ"נ דעת הסמ"ע סי' ר"ז ס"ק כ"ד כ"ה ע"ש. וכ"כ בשטמ"ק ב"מ מ"ח ע"ב בשם כמה ראשונים דלר' יהודה קנה כנגד ערבונו אף שלא אמר רק שיכפול לו ערבונו או שאם יחזור המוכר יקנה לו ערבונו מהקרקע כנגד הכפל ע"ש. ובשם הריצב"ש הביא שאף שלא אמר בתורת קנין רק בתורת קנס. מ"מ קונה כנגד הערבון. ורק דרשב"ג פליג ובעי לשון קנין ע"ש. הרי להדיא דעתו דלא כהרשב"א בזה:
והנה המל"מ שם הביא ראיה לדין זה מתשובת הרמב"ן סי' י"ח הובאה בסי' רי"ב ס"ד דאף ששיור אינו מועיל עד שישייר בגוף הקרקע. מ"מ אם שייר לעצמו ולאחר בדיבור אחד כיון דלעצמו אמרינן שמשייר בגופה של קרקע אמרינן דלהאחר ג"כ שייר בגופה ע"ש. וא"כ ה"ה הכא אמרינן דגמר ומקנה כל הדיבור. ולענ"ד יש לחלק דשם אנחנו מודים שחפץ להקנות לאותו פלוני רק שע"פ דין אינו מועיל לפי שדירה הוא דבר שאין בו ממש ואין חל בו קנין. אבל אם שייר גם לעצמו ששם הכוונה לשייר בגופו אמרינן גם הכא דשייר בגופו ושפיר חל הקנין. וכ"כ בשו"ת הרמב"ן שם דמן הסתם אדם רוצה לקיים מתנותיו וכל שאפשר לדון כן נדון וכיון שכללן בשום צד נדון שמועיל מה שהוציא בשפתיו עכ"ל. והביא שם ראיה מהא דב"ב קכ"ט בכותב משום מתנה בין באמצע בין בתחילה בין בסוף אף לשני בנ"א דבריו קיימים. והתם נמי אמרינן שכוונתו ליתן בתורת מתנה יעו"ש. אבל בנ"ד דאמרינן דאף שאומר שיתן בכ"ז בלבבו הוא שלא יצטרך ליתן לפי שחושב שלא יגיע לידי כך ולא גמר ומקני. א"כ מה בצע בזה שכלל בלשונו דגמר ומקני. מ"מ הא ידעינן שאין חפצו בזה שיארע כך. ולהפוסקים דאיכא אסמכתא אף בדבר שחפץ שיהיה כן עב"י סי' ר"ז ובאחרונים. ס"ל דכל דאי לא סמכא דעתיה דמ"מ חושב בדעתו שלא יארע כן ולא גמר ומקני. ורק כנגד ההפסד שיש לחבירו גמר ומקני בכל גוונא. וכן בנ"ד נגד אותה טענה מאמינו בהן צדק ומוחל לו באמת. אבל שארי טענות שמחל לו אין זה רק מצד שהיה ברור בעיניו שלא יגיד בהן צדק. ומכ"ש לשיטת רב האי גאון הובא בנ"י פא"נ וש"פ הובאו בב"י סי' ר"ז דס"ל שתקנת חכמים הוא שכנגד ההפסד לא יהא לו דין אסמכתא. א"כ שפיר נימא דאיהו לא מקני מידי ורק בזה תקנו חז"ל ובזה לא תקנו. והנה לפמ"ש התו' בב"מ ע"ד ע"א דלהכי לא הוי אסמכתא בדור לו בחיי ראשך משום שיש להם תביעות זע"ז. יש לדון שאף בשארי טענות לא הוי אסמכתא. דנראה דמדמו לה לאשלם במיטבא כיון שיש לו הפסד. וה"נ יש לו תביעות אבל באמת ז"א וכוונתו כמש"ל דהוי כמקבל עליו הדין כך כיון דעכ"פ צריך לסמוך בדבר זה על דעת זולתו מפני התביעות שיש להם זע"ז וכ"מ לשונם כנ"ל:
עכ"פ נלע"ד שדעת הרשב"א דעת יחיד היא ורוב הפוסקים לא ס"ל הכי. וכ"מ דעת הב"י שלא הביא זה בשו"ע להלכה. ואפשר דאף הרשב"א לא אמרה רק לסניף בעובדא דידיה יעו"ש שהביא כמה טעמים אבל לא שיהא להלכה כן. ועוד נראה דשם גם המחצה שלבנין העיר הוא קנס רק שידע שזה יגבו ממנו ולא תועיל לו טענת אסמכתא וא"כ ניכר דגמר ומקני הקנס. אבל היכא שמתחייב במקצת מן הדין ואינו קנס וכמו גבי אם אוביר ולא אעבד דיש לו היזק מה שאפשר להכניס מהשדה. וכן בערבון שקונה כנגדו בדין וכן באפותיקי. מודה הרשב"א דבמה דהוי בתורת קנס לא גמר ומקני כיון דלא חזינן שיגמר בדעתו להקנות דבר שהוא בתורת קנס. וממילא בנ"ד נהי שלענין טענה זו שהגיד עליה בהן צדק נאמן מן הדין כיון שכבר הגיד. מ"מ לענין שארי טענות דהוי רק בתורת קנס הוי אסמכתא ולא גמר ומקני. ויש להאריך בענין הכולל שני דברים ואחד מהם אינו בר קנין וע' סי' ר"ג וסי' ר"י ס"ג ונו"ב מהדו"ק חח"מ סי' כ"ה כ"ו כ"ז וגיטין מ"ב ע"א ואין פנאי לברר שיטה זו. ובנ"ד העיקר דעל יתר הטענות מיקרי אסמכתא ול"ק. ואף לשיטת הסוברים בסי' ר"ג דמקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם. קנה גם הדשלב"ל. זהו מצד דגמר ומקני ואף שאין הקנין תופס בו מ"מ מרוצה שיקנה בדברים וכמו שיש כמה ענינים שקונה בדברים משום דגמר ומקני ועוד דשם מהני בתורת חיוב ואמרינן שכוונתו להקנות באופן המועיל דהיינו בחיוב. אבל באסמכתא הטעם דלא קנה לפי שלזה אומר שמקנה אם יעשה כך בשביל שברור בעיניו שלא יעשה כך. א"כ בעצם אינו חפץ להקנות ולזה אין תועלת במה שכולל בדבריו דבר שקנינו קנין. ורק כשמתחייב בקנס במקצתו באופן המועיל בזה כתב הרשב"א שקנה בכולו כיון דחזינן שגמר בדעתו לתת קנס בענין זה. וגם בזה נראה שדעת יחיד הוא [ובשער משפט סי' ר"ז נתקשה בסתירת דברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' ר"ז לדברי הרשב"א שהביא הט"ז ביו"ד סי' רנ"ח דבאומר שאם ישחוק יתן כך וכך להדיוט וכך וכך להקדש כשם דהוי אסמכתא להדיוט הוי אסמכתא להקדש. וגם כתב שלא מצא זה בתשובת הרשב"א. ולא הרגיש שהוא ט"ס בד"מ וט"ז וצ"ל הריב"ש כי כ"ה בריב"ש סי' רפ"א והובא בבדק הבית ביו"ד סי' רנ"ח. והשפע"מ שם תירץ דגבי הקדש הטעם דהוי כנדר שהותר מקצתו הותר כולו. וזה דוחק גדול לומר שמה שנתבטל הדיבור לגבי הדיוט נקרא הותר הנדר במקצתו. אבל באמת אחרי בקשת המחילה מהד"מ ביו"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' ר"י ומהט"ז יו"ד סי' רנ"ח והשער משפט סי' ר"ז שכולם הבינו בכוונת הריב"ש שלזה לא קנה ההקדש משום שכלל יחד עם ההדיוט ודימו זה לקני את וחמור. דבאמת הרואה בגוף דברי הריב"ש יראה שכוונתו פשוט דמה דהוי אסמכתא גבי הדיוט הוי אסמכתא גבי הקדש. ורק אם אמר בלשון אתן הוי נדר וז"ל הריב"ש וגם שבכאן לא אמר זה שיתן לעניים שנאמר שיש לו לקיים נדרו אלא אמר בקנס כך וכך למלך יר"ה כך וכך לעניים ובלשון זה דין העניים כדין ההדיוט וכל שההדיוט לא זכה מחמת שהוא אסמכתא גם העניים לא זכו עכ"ל. הרי מבואר כוונתו שכיון שלא אמר לשון נתינה רק לשון בקנס אין כאן לשון נדר והוי אסמכתא כמו בהדיוט. וממילא דה"ה אם אמר בקנס כך וכך לעניים לחוד ג"כ הוי אסמכתא ופטור לפי שלא אמר לשון נתינה ואין כאן נדר וז"ב. והב"י בבד"ה שם העתיק לשון הריב"ש לענין אי יש אסמכתא בהקדש ונראה שם שהבין כמ"ש ואינו דמיון להא דהרשב"א ואקצר]:
ומה שיש עוד לדון בזה דבאמת אסמכתא שייך רק בדבר שתולה בעצמו שהוא יעשה איזה דבר. אבל בדבר שתולה בחבירו שחבירו יעשה לא שייך בזה אסמכתא וכ"כ הרשב"א בתשובה שהביא הב"י סי' ר"ז מחו' מ"ו וכ"כ כמה ראשונים. וא"כ כשאומר דור לי בחיי ראשך הרי תולה בפעולת חבירו. וי"ל דשאני הכא שהוא יודע בעצמו שהאמת אתו וברור בעיניו שהלה לא ידור על שקר. ולזה הוי אסמכתא דלא גמר ומקני. וגם דמ"מ במה קונה הלה כיון שלא עשו ע"ז שום קנין. ורק על אותה טענה עצמה הוי כקיבל עליו דין זה וכמו נאמן עלי אבא וכמש"ל:
ועדיין י"ל דהו"ל כמבטיח לו שכר פעולה דבאמת כל איש ישראל מתרחק מן השבועה ואביזרהא אף על האמת ורק במקום שיוכל להציל עי"ז כספו יתרצה לישבע או לידור וא"כ הכא על סמך זה עשה פעולה זו בשביל שהבטיח לו למחול כל תביעותיו. וא"ל דדמי לאומר העבירני במעבורת ואתן לך דינר זהב דאין לו אלא שכרו ז"א דשם אומר משטה הייתי בך. אבל כאן מודה שמתחילה אמר זה באמת. ועוד דשם ג"כ אם כבר שילם לו א"צ להחזיר כדקי"ל בח"מ ס"ס רס"ד. והכא הרי הא מוחזק בתביעותיו. ואף שיש לחלק בין מוחזק מקודם לנתן לו. מ"מ הכא שאמר לו מקודם שמוחל לו על תביעותיו דמי לנתן. ועוד דשם העיקר מדין אונאה נגעו בה שניכר לכל שהוא יותר מכדי שהדעת טועה ע' נתיבות סי' רס"ד שהסביר ענין זה ואכמ"ל בזה. אבל הכא יש אנשים שלא ישבעו או יגידו על הן צדקם אף בעד כל חללי דעלמא וא"כ אין לזה שיווי ניכר ודמי למ"ש הרמ"א ס"ס רס"ד שבדברים שדרך העולם ליתן הרבה חייב ליתן לו כמה שהבטיח יעו"ש:
דבנ"ד אין הפעולה לתועלתו. בכ"ז הא גם בזרוק מנה לים ואשלם לך דעת כמה פוסקים שחייב מדין ערב. ואף שיש לחלק דשם הוא נפסד ממון ושייך חיוב מדין ערב. אבל הכא אין לו הפסד וגם לא עשה לתועלתו. וא"כ במה נתחייב ז"א דשכר פעולה חייב אף שאין לו הנאה וכדקיי"ל בב"מ ע"ו ובח"מ סי' של"ו ס"א שהשוכר את חבירו לעשות בשל חבירו ואמר לו שכרך עלי שכרו עליו וא"י לומר טול מה שעשית בשכרך ואף בהפקר הדין כן ע"ש ובדף קי"ח וכן בכל פעולה שיאמר לחבירו שיעשה איזה פעולה וישלם לו בשכרו כך וכך. אף שאין לשום אדם תועלת בפעולה זו בכ"ז חייב לשלם לו ורק אם הוא יותר הרבה מכפי שכרו יכול לומר שמשטה הוא בו כמו גבי מעבורת. ובזרוק מנה לים שנחלקו הפוסקים היינו משום דשם לא הוי שכר פעולה רק מדין ערבות. וכן בשבור כלי זו ע' ב"ק צ"ג:
אכן נראה דבנ"ד לא הבטיח לו זה בתורת שכר רק שמקבל ע"ע זה בתורת קנס ובתורת גוזמא מפני שהיה ברור לו שלא יגיד בהן צדק. ואף שהלה הגיד ההן על סמך דבריו י"ל דאיהו אפסיד אנפשיה שסמך על דבריו ולא עשה קנין גמור באופן המועיל. וכן מצינו בשנים שהמרו זא"ז ומשחקי בקוביא ובפספסים ע' ח"מ סי' ש"ע ס"ב וסי' ר"ז סי"ג דהוי אסמכתא אף שעי"ז שמבטיח לו שיזכה הוא מטריח א"ע בעסק זה ומשתדל לנצח את חבירו וזה פרנסתו. ואילו לא הבטיחו לזכות לא היה מתעסק בזה. ובכ"ז הוא פטור מצד שלא הבטיח לו זה בתורת שכר פעולה רק בתורת קנס מצד שלפי דעתו ברור שינצח את חבירו. ולזה בנ"ד נראה דלענין מחילת שארי טענות הוי אסמכתא ויוכל לחזור בו. וע' ח"מ ס"ס קכ"ט שאם הבטיח לאחד שכר בשביל שיהא ערב בשבילו פטור אח"כ מלתת לו השכר. ומקורו מתשובת הרא"ש כלל ס"ד. וביאר שם הטעם דכיון דאין דרך ליטול שכר בעד זה ה"ז דומה להא דמעבורהת ולהא דשסף נהר חמורו. וביאר בקצה"ח שם שא"צ ליתן לו שום שכר דלא כהתומים ע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד שאין דרך ליקח שכר מרעהו בעד זה שישבע או יגיד בהן צדק. וודאי פטור. ורק מגוף הטענה ההיא פטור שכן דרך לפטרו בעד זה והיינו הא דדור לי בחיי ראשך. ובאשר אינני במצב בריאותי ההכרח לקצר: