שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן ל
בע"ה י"ב תשרי תרל"ה.
ע"ד אם מותר לעשות סוכה ברחוב העיר סמוך לכותל ביתו:
הנה ידוע מ"ש המג"א בסי' תרל"ז שאסור לעשות סוכה ברה"ר דהוי סוכה גזולה. ואף אי נימא דישראל מחלי אהדדי מ"מ הא גם עובדי כוכבים יש להם חלק בר"ה. ואף למ"ד דגזל עובדי כוכבים מותר ולא הוי מצוה הבאה בעבירה. מ"מ לא הוי לכם ע"ש. ולכאורה עלה ברעיוני דכיון דגם לעצמו יש לו חלק בר"ה. הרי הוא כשותף שיש לכ"א רשות להשתמש שם ושפיר שרי. ומצאתי בכפות תמרים שהרגיש בסברא זו וכן בשואל ומשיב ח"א סי' קכ"ד ששמח בזה ע"ש. אבל הוא תמוה דמ"מ אין רשות לעשות מחיצה בר"ה לעצמו ולא עדיף מחצר השותפין בב"ב נ"ז דקפדי אהעמדת מחיצה וכ"ה בח"מ סי' קס"א ס"ה וע"ש סי' ק"מ סט"ו בהג"ה. וא"כ מ"מ הוי גזל בידו. וא"ל דלשיטת רשב"ם ודעימיה שם דגם במחיצה בעי חזקת ג' שנים ע"כ משמע דבפחות לא קפדי. ז"א דהא לדידהו בעי נמי טענה ולאו בקפידא תליא מילתא. וע' בטור ס"ס ק"מ בזה. ואף דבדף ו' ע"ב איתא דבסוכת החג לא קפדי אינשי. כבר כתב שם בשטמ"ק שזה רק בתשמיש בעלמא בהנחת קורה על כותלו אבל לא בתשמיש קרקע יעו"ש. והסברא היא דשם אינו מפסיד לו כלל בשעה מועטת זו. אבל כאן הרי ע"י המחיצה מיצר לו הדרך לילך:
ועוד נראה דכיון שכל עיקר החשש הוא מפני עובדי כוכבים כנ"ל ובעובדי כוכבים לא שייך לא קפיד שב"נ נהרג על פחות מש"פ. ואף לפמ"ש הח"צ שכל עיקר איסור גזל עובד כוכבים הוא שלא ירגיל ליקח משאינו שלו. וא"כ בכה"ג דישראל לא קפיד שרי גם בעובד כוכבים. אך ז"א דהא מ"מ לא מיקרי לכם כמ"ש המג"א שם בשם היריאים והרשב"א. וע' סנהדרין נ"ז נ"ט גבי פמש"פ. ובעיקר הדבר נראה דכיון דשותפין לא קפדי אהדדי בכגון זה ומשותף הוא לשניהם לתשמיש זה. גם בעובדי כוכבים שייך זה כיון שממילא יוכל גם הוא לעשות כן ברשות השותפים ההוא:
ולכאורה י"ל דהא להשתמש בדרך עראי בר"ה יש רשות לכל אדם ואף לאכול ולישן בלילה אצל פתח ביתו וא"כ בגוף התשמיש אין חשש גזל דהא סוכה דירת ארעי היא ורק האיסור הוא מה שהעמיד מחיצה ומעכב להם שם הדרך והתשמיש. וזה הוי כנועל ביתו של חבירו שפטור כדקיי"ל בחו"מ סי' שס"ג. ואף דלכתחילה בודאי אסור שהרי הוא גורם היזק לו. אבל מ"מ גזל אין כאן. וא"כ בנ"ד הכא אי משום ישראל הא מחלי כנ"ל. ואי משום עובדי כוכבים אף למ"ד גזילו אסור מ"מ הכא אינו גוזלו כלום רק גורם לו היזק. וזה לא מצינו שיהא אסור בעובדי כוכבים. והא גם בהקדש פטור המזיק כדאיתא בב"מ צ"ט וכ"כ התו' בב"ק ו' ע"ב ד"ה שור רעהו דמתניתין דקתני נכסים שאין בהם מעילה ושל בני ברית קאי גם על נזקין דאדם ע"ש הרי להדיא דעובדי כוכבים אמעיט אף מנזקין דאדם. ודוחק לחלק דמ"מ אסור לכתחילה להזיק אף עובדי כוכבים. ולכאורה היה נראה לדקדק מסוגיא דכתובות ט"ו דקאמר מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אר"ל לנזקין היכי דמי א"נ דנגחיה תורא דידן וכו' ל"צ דנגחיה תורא דידיה כו'. ואי נימא דעובדי כוכבים מותר להזיקו לכתחילה. הול"ל דנ"מ לענין להזיקו לכתחילה. אך ז"א דכבר הקשה המהרש"א דלוקמא להאכילו נבילות ותירץ ביום תרועה דבאיסורא פשיטא שאסור לחומרא. וממילא מיושב גם קושייתינו:
אך תירוץ יום תרועה הנ"ל דחוק. ונראה לישב דלא שייך לומר דנ"מ בזה. רק לענין שבאותו צד הוא ישראל גמור ולא משום ספק. דאי משום ספק לא שייך לקראו ישראל כיון שיש צד שהוא עדיין עובדי כוכבים באותו ענין עצמו. וכן להיפך וכן כאן באכילת נבילות כיון דמ"מ אם אכל אינו לוקה א"כ אינו ישראל גמור בפרט זה. ומיושב קושייתינו הנ"ל כיון דמ"מ אם הזיק פטור לא שייך לומר דנקט כישראל לענין זה. ובזה יש לישב ג"כ קושיית התו' בכתובות שם דליתני מע"מ עובדי כוכבים לענין תורא דידן לדידיה ונשארו בקושיא. ולפמ"ש א"ש דהא בצד ההוא יש צד שנקרא ישראל לענין שאסור לכתחילה להזיקו כנ"ל. ועפ"ז י"ל קושיית הכ"מ בפט"ו מהא"ב דלדעת הרמב"ם במע"מ מצווה להחיותו לימא הש"ס דנ"מ להחיותו ועפ"ז ניחא דהוא רק משום ספק. ונ"מ אם אין שם רק כדי לזון אחד ויש עוד אחד ישראל גמור. שזנין את הישראל גמור קודם. וע' הוריות י"ג. וכן לענין שכופין על הצדקה. אבל במע"מ אין כופין:
ועוד נראה בישוב קושיית המהרש"א הנ"ל דהא איירינן במצא תינוק מושלך והיינו קטן. ולמיספי נבילות לקטן הוי רק דרבנן. וא"כ במע"מ דהוי ספק שרי להאכילו ובזה מיושב שם לשון להאכילו נבילות ולא קאמר בפשיטות לענין הנהגתו בכל מצות התורה וכן פירש"י להדיא ביומא פ"ה להאכילו נבילות עד שיגדיל ויקבל עליו גירות. כי באמת לכשיגדל ע"כ יקבל גירות דאיך אפשר שיתנהג בספק עובדי כוכבים ששבת חייב מיתה וכן הרבה. וז"ב. ובזה ק"ל למאי דקאמר דנגח תורא דידיה לדידן דמשלם פלגא ניזקא דהא קטן פטור כדתנן בב"ק ל"ט ואפשר דהא בקטן גם עובדי כוכבים פטור. וע"כ צ"ל דהעמידו אפוטרופוס ואף דאין מעמידים לגבות מגופו דהא לר"י צד תמות במקומה עומדת מ"מ גובים חצי מועדות ממנו. וזהו הנ"מ בזה. ועב"ק ל"ט. והוא דחוק. ולפ"ז ג"כ יקשה דברוב ישראל הומ"ל ג"כ לענין נבילה וי"ל דאין בזה שום רבותא רק דעדיין יקשה למה נקיט רוב עובדי כוכבים לענין אכילת נבילה כיון דגם במע"מ שרי להאכילו ויש להאריך בענין זה בהא דקטן אוכל נבילות ובשיטת הרשב"א בזה וגם בטעמא דאתי למיסרך אך אכ"מ:
עכ"פ אי נימא דמותר להזיק א"כ אין כאן שום חשש בסוכה בר"ה. אך עדיין קשה דהא מ"מ נהנה במה שעשה המחיצה שמקיים מצות סוכה וגם נהנה מן הצל. והרבים חסרים בזה כנ"ל. וזה נהנה וזה חסר הוי גזילה. וא"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו. דהא כתבו התו' בר"ה כ"ח דבסוכה יש הנאה בישיבה וע' נו"ב מ"ת סי' קל"ג וי"ל דלא מיקרי הנאה דהוי כמו גברא דלא עביד למיגר. דאלו לא נצטוה היה יותר רוצה לישב בבית ולא בסוכה. וכיון דכל עיקר איסורא בעובדי כוכבים דלא מיקרי לכם. הכא שפיר מיקרי לכם דהא הדפנות שלו וגם מקום הסוכה מיקרי שלו כנ"ל. וגם הא בשעת ההשתמשות אינו עושה איסור רק בשעת עשיית הדופן. ובשעת הישיבה שנהנה מן הצל ההנאה אינה מצוה רק הישיבה הוי מצוה. ועדיין קשה דמ"מ אסור לכתחילה לישב דנהנה מאיסור ונראה דלאחר שכבר העמיד הדפנות שוב אין אסור לישב דמה גזילה יש כאן דהא נהנה משלו. וכ"ז יש לדחות:
ועדיין יש לפקפק דהא סוכה צריכה שיעור שבעה על שבעה לכ"ע וכאן אינו שלו רק במקום שמשתמש אבל שאר כל הסוכה עדיין בחזקת רבים. וא"כ אין לו שיעור סוכה ובכפ"ת ובשו"מ שם ראיתי שהרגישו בזה וכתבו דהויא חציה שלו וחציה שאולה ע"ש. והוא דחוק דמה שייך שלו כאן רק שיש לו רשות להשתמש וזה מיקרי שלו. וממילא אידך שיש רשות לאחר אינו שלו בשעה שאינו משתמש שם. דהא פשיטא לר"א דפסיל סוכה שאולה מ"מ אם שכר קרקע ועשה סוכה בודאי שרי. דאטו מי שאין לו קרקע לא יעשה סוכה. רק שצריך שתבא בדרך מכר כמו באתרוג מתנה ע"מ להחזיר. וזה צ"ע ועכ"פ כאן נראה דאף שצריך שיעור הוא רק שיהא ריוח בסוכה אבל שיהא שלו א"צ רק במקום שמשתמש. ואף דבעי הכשר סוכה בכולה. היינו דאל"כ לא הוי סוכה כלל שם ואינו מצטרף. ובזה נדחה מ"ש בס' החיים דסוכה מאה"נ פסולה דסוכה בעי שיעור. והני מיכתת שיעוריה. וז"א דהא עיקר השיעור הוא באויר שיהא מקום להשתמש שם כראוי. ונראה דאף בדופן שלישי דבעי טפח מהל"מ נראה דזה תלי בפלוגתא אי הלכתא לגרועי או לאוסופי. דאי לגרועי א"כ מעיקר הדין היה צריך ג' מחיצות דזה מיקרי רשות לעצמו. רק שהל"מ גרעה ואוקמא אטפח. ולזה כשר אף באה"נ. אבל אי לאוסופי א"כ בעי שיעור ושפיר אסור. וכ"ז בדופן אבל בסכך אין כאן חשש. וכ"מ בתו' ערובין פ' ע"ב ע"ש:
ובסוכה ל"א איתא סוכה גזולה ומסכך בר"ה ר"א פוסל וחכמים מכשירין וקאמר דפליגי בקרקע שאינה שלו דר"א לטעמיה דאמר קרקע נגזלת וא"נ אינה נגזלת מ"מ הא פסיל שאולה ורבנן מכשרי לטעמייהו והנה הסברא תמוה דאף דקרקע אינה נגזלת מ"מ הא משתמש בה בגזילה. ומצאתי שהרגיש בזה בכפ"ת. ונראה דבזה ליכא דין גזילה. כיון דאינו חייב רק דמי תשמישו כדקיי"ל בב"ק צ"ז ע"ש בתו' וה"ז דומה לנוטל ע"מ לשלם בע"כ דאינו רק חמסן. ובחמסן לא מצינו שיהא אסור. ורק משום מצוה הבאה בעבירה. וזה לא שייך רק בלולב וכדומה שגוזל גוף הדבר. אבל כאן הא מצות לאו ליהנות ניתנו. וא"כ אין הנאתו בישיבת הסוכה נחשבת לגזל ועיקר הסוכה איננה נגזלת. ולא דמי לשואל שלא מדעת שהביא בכפ"ת שם דהתם במטלטלין נעשה גזלן על גוף הדבר שיתחייב באונסין. משא"כ בקרקע. שוב מצאתי בסה"ח סי' תרל"ז שכ"כ ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה, ובזה נראה להבין מה שנחלקו בסוכה גזולה ומסכך בר"ה דהיינו הך. ובגמרא שם דייק דחדא דומיא דאידך ולכאורה קשה להיפוך דתרווייהו ל"ל:
והנראה דהנה קשה דהא ישראל מחלי אהדדי וכמ"ש המג"א שם. ועוד דהא תניא בתוספתא דב"ק הביאה במקור חיים שהוא מתנאי יהושע שיהו מסככין בר"ה. וכבר הרגישו בזה בשו"מ וסה"ח ונדחקו בזה. אבל נראה פשוט דרבנן באמת מכשירים. ור"א פסיל דמ"מ הוי שאולה דלא מחלי ליה רק על תשמיש שבעת ימי החג ולא יותר. ולזה נקיט סוכה גזולה ושאולה דבתרווייהו פליגי. רק שקשה להש"ס דל"ל למינקט בכה"ג הול"ל בפשיטות סוכה שאולה כדנקיט גזולה. ולזה קאמר דאשמועינן דגזולה איירי נמי בקרקע שאינו שלו דומיא דר"ה. ועל פי התוספתא י"ל ג"כ הא דקשה לי דהא קטנים לאו בני מחילה נינהו וכה"ג הקשה הרעק"א בב"מ כ"ב גבי לקט משהלכו הנמושות ע"ש. אבל אי לב ב"ד מתנה א"ש.] ועדיין יש לדקדק דליתני המסכך על גבי קרקע של חבירו ובלא"ה י"ל דניחא להו דליעבד מצוה בממונייהו]. ונראה דמזה לא הוי ידעי דגזל עצים לא הוי גזל ולזה משוה לה למסכך בר"ה. וכבר כתבנו דאף שהמחיצות מעמיד באיסור מ"מ לא מיקרי גזילה. וגם כי בתוספתא הנ"ל משמע שרק אצל פתחיהן שרי ולא בכל ר"ה וכ"כ בשו"מ סי' קכ"ו [וסותר ד"ע בסי' קכ"ח שכ' בפשיטות דד"א שלפני הפתח שייך להבית] וא"כ גם בישראל לא מחלי אהדדי כה"ג. אך מ"מ לא מיקרי גזל רק שאולה וכמש"ל. ולזה גם בגזל עצים כיון שקנה אותם בתקנת השבים וחייב לו דמים יוצא בסוכתו. ואף שאח"כ לא נתן לו הדמים ואין בדעתו כלל לתת עוד הדמים. ובפרט לפירש"י משום דקנה בשינוי דלכ"ע יוצא אף שלא נתן דמים כיון דקנה מדאורייתא. וע' ב"ק צ"ד דפליגי אביי ורבא אליבא דר"א אי קנה בשינוי. ובזה גם לר"א יוצא כיון שנקנה לו בעת שקבעה בבנין. משא"כ בקרקע שכל שעה בעמוד והחזר קאי. ובזה מיושב מה שיש לדקדק לפירש"י דמשום שינוי א"כ מאי קמ"ל ר"נ. ובלא"ה קשה וכי טעמא דר"א קמ"ל. דרבנן בהדיא מכשירין. אך דעתו להוכיח דלא נימא להיפוך דבזה כ"ע פוסלין. ומצאתי בכפ"ת ופנ"י שהרגישו בזה אבל לא נתישב לדבריהם פירש"י שפירש משום שינוי. ולפמ"ש א"ש. ולדבריהם קשה קושית הפנ"י שם דגם השתא מנ"ל דלא נימא הכי ע"ש. אבל לפמ"ש א"ש דמוכיח מדנקיט המסכך בר"ה כנ"ל ואשמועינן דאף שאינו חושב כלל לשלם לו מ"מ קנה. ומכ"ש אם לא חברו דבתר שבעה הדר בעיניה כדאיתא התם. וא"כ א"צ אח"כ לשלם רק דמי תשמישו כיון שחכמים הקנו אותו לו לשבעה. דאי פטור מדמי תשמיש וכדין גזלן במטלטלין. א"כ איך יצא בסוכה כדהדר בתר הכי. ולזה שפיר מייתי מר"ה דשם הוא ממש בכה"ג וכנ"ל ומכשרי רבנן:
והנה הרי"ף לא הביא סוגיא דסוכה גזולה ועצים גזולים וכבר תמה עליו הבעה"מ בזה. והרמב"ם הביאה רק לא הביא דסוכה גזולה כגון בראש העגלה פסולה כפירש"י שם וגם תמוה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאו כלל סוגיא דאוונכרי. ולכאורה י"ל דס"ל דכיון דאף אי לא חבריה בטינא עשו תקנת השבים בסוכת החג. א"כ גם בגזל סוכה בראש עגלה הדין כן וכ"כ בש"ק בירושלמי. וממילא מיושב גם הך דאוונכרי די"ל דס"ל דגם בהדס כיון שאגדו בלולב עבדו ג"כ תקנת השבים דמ"ש מסוכה. ובזה מיושב מאוד מה דמייתי הך דסוכה גזולה פלוגתא דר"א ורבנן בפ' לולב הגזול. הא מקומה בפ' הישן דף כ"ז ע"ב ע"ש. ולפמ"ש א"ש דמייתי לה בתר עובדא דאוונכרי לאתויי הך דתקנת השבים. אך קשה עלי לחדש דבר שלא ראיתי עוד לקודמים. וגם כי יקשה מלולב הגזול דפסול. אך י"ל דאיירי שגזלו אגוד. וע"ש ל' ע"ב בתו' ד"ה שינוי שכתבו דבלולב לא שייך תקנת השבים:
והנה התו' סוכה ט' הקשו ל"ל קרא למעוטי גזולה תיפוק ליה דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. ותירצו דהוי דרבנן. אבל לקמן ל' משמע דהוי דאורייתא. וגם אי מדרבנן לא שייך לפסלו אף בדיעבד. ועו"ק להיפוך דבשלמא בלולב דבעי גוף שלו א"ש דממעט גזול. אבל בסוכה דכשר בשל חבירו היכי ממעיט גזול כיון דבגוף הדבר לא איכפת לן ובתשמיש לא מיקרי גזלן וכמש"ל. והנה יש עוד לדקדק בסוגיא שם דף ל' דמייתי ראיה מקרבן דמהב"ע פסול אף בשאר ימים. וק"ל דמה ראיה היא דהא קרבן בעי שיהיה שלו ולזה אינו יוצא בגזול והוי מהב"ע משא"כ בשאר ימים בלולב דיוצא בשאול ג"כ. ועוד צריך להבין הלשון דקאמר ריב"נ שם מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דמשמע דתלי זה בזה. וגם קשה הא קאמר שם רשב"י טעם משל למלך ול"ל תרי טעמי:
לזה נראה דעיקר פלוגתת ר' יוחנן ושמואל הוא בסברת מהב"ע. דר"י ס"ל דכל שבא בעבירה. אף שאין המצוה באה מכח העבירה מ"מ אינו יוצא. ולזה אף בשאר ימים פסול ושמואל ס"ל דדווקא היכא שהמצוה באה מכח העבירה ואלמלא העבירה לא היה מקיים המצוה וכגון ביום ראשון דבעי לכם ואלו לא היה קונה הלולב ביאוש ושינוי מעשה וכדומה לא היה יוצא בו דה"ל שאול. משא"כ בשאר ימים דיוצא בשאול ואף אם לא היה גוזלו היה יכול לצאת בו שפיר לא מיקרי מהב"ע. ולזה מדקדק מתוך שיוצא בשאול. ומיושב ג"כ ראיית ר"י מקרבן דהנה אם קונה הגזילה ע"י שינוי שעושה בה שפיר שייך לומר דהוי מהב"ע דע"י העבירה שעושה בה מקיים המצוה. משא"כ כשקונה ביאוש שהגזילה כבר נעשית ורק אח"כ כשמתייאש קונה אותה ואז אינו עושה שום איסור שפיר לא מיקרי מהב"ע ולזה מייתי דכיון דקרבן אינו יוצא בו אף לאחר שקנה ביאוש. א"כ מוכח דלא בעי שתבוא המצוה מכח העבירה. ולזה הוצרך לטעם דרשב"י משל למלך דאף שלא באה המצוה מכח העבירה. מ"מ אינו יוצא. וכמו המכס שגוף הדבר שלו. רק שצריך לשלם ממנו מכס:
ועפ"ז י"ל קושית התו' בסוכה ל' ובב"ק ס"ז ע"א אהא דמקשי אביי לרבה דקאמר בב"ק ס"ו דיאוש קונה ומקשי מקרבנו ולא הגזול. והקשו התו' דממ"נ אי ס"ל מהב"ע וכר"י. א"כ אף אם יאוש קני מ"מ הוי מהב"ע. ואי לא ס"ל מהב"ע וכשמואל. תיקשי לדידיה גופיה אמאי אינו יוצא דאי קודם יאוש ת"ל דבעי שיהא שלו ולא חל ההקדש כלל וכדאמר התם. ולפמ"ש א"ש די"ל דס"ל כשמואל דבעי שהמצוה תבוא מכח העבירה. ולזה אי יאוש קני א"כ אין הקנין בא בעבירה ולא הוי מהב"ע. ואי יאוש ל"ק ורק מצד שינוי רשות דהקדש וזה הוא עושה בעצמו בגזילה הוי מהב"ע. ובזה י"ל הא דמשני רבא בב"ק ס"ו ע"ב על קושיית אביי ולא רבה וכמו שדקדקו התו' שם בדף ס"ז ע"ב ד"ה רבא. משום דלרבה גופיה י"ל דס"ל כר' יוחנן בהך דמהב"ע. ורק רבא משמע בסוכה ל' ע"א דס"ל כשמואל ע"ש. ולזה הוצרך לתרץ קושיא זו ע"ש ובתו' הנ"ל:
ועפ"ז נראה לישב מה שתמהו המפרשים על הרמב"ם שפסק בפ"ח מה' לולב כשמואל דיוצא בגזול בשאר ימים. ובה' אה"מ פ"ה פסק שקרבן גזול אם נתייאשו בעליו שפיר דמי. ועוד הקשו דהא הוא פוסק דיאוש כדי לא קני וא"כ למה פסק הכא דסגי ביאוש ע"ש בכ"מ. ועוד הקשו דמה מועיל יאוש אחר ההקדש דהא לא חל ההקדש קודם יאוש כדאיתא בב"ק ס"ו. ובפי"ח מה' מעה"ק כ' דגנב והקדיש אם שחטו בחוץ לאחר יאוש חייב כרת לפי שהעמידו ברשותו. והקשה הלח"מ דכיון שפוסק שם דהוי קרבן כשר כרב יהודה. א"כ ל"ל שהעמידו ברשותו. ועוד למה תלה היאוש בשחיטה ולא בהקדש וי"ל שזה מיושב חדא בחבירתה. שלזה הוצרך לומר הא דהעמידו ברשותו לענין שכששחטה לאחר יאוש משום דכשהקדישה לאחר יאוש א"צ לזה דבלא"ה לרב יהודה שפיר הוי קרבן כנ"ל. וס"ל להרמב"ם דלמסקנא שהעמידו ברשותו הוא אליבא דכ"ע: והוכיח זה משום דס"ל דעיקר פלוגתת רב יהודה ועולא הוא בפלוגתת ר' יוחנן ושמואל בסוכה ל' בהא דמהב"ע דרב יהודה ס"ל דכיון שקונה ביאוש א"כ אין המצוה באה מכח העבירה ושמואל ס"ל דמ"מ הוי מהב"ע. ודקאמר דיאוש לא קנה כבר פי' בתו' דהיינו לענין קרבן. ולזה רבא מקשה שם על עולא משום דס"ל בסוכה שם כשמואל וכמש"ל. וא"כ למסקנא שם דמשמע דס"ל לרבא סברא דהעמידו ברשותו קשה דהא איהו ס"ל כשמואל וכרב יהודה כנ"ל. ולזה הוכיח הרמב"ם דלמסקנא כ"ע מודו שהעמידו ברשותו וכגון שהקדיש קודם יאוש. ומיושב בזה ג"כ קושיית הכ"מ שם דלענין כרת למה הוצרך לומר שהעמידו ברשותו משעת ההקדש ע"ש שנשאר בקושיא ולפמ"ש א"ש דהעמידו ברשותו שיחול ההקדש כיון דהקדישו קודם יאוש וכנ"ל:
ונראה דכיון דאנן פסקינן דשינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קני וכרב משמיה דר"ח בב"ק קט"ו. ולזה כשהקדיש ואח"כ נתייאש י"ל שחל ההקדש למפרע ומיושב קושיית הכ"מ בסתירת הרמב"ם. די"ל דכיון דס"ל להרמב"ם כשמוחל שצריך שהמצוה תבוא בעבירה. א"כ הכא שעיקר הקנין נגמר בשעת היאוש. לא בא לרשותו ע"י עבירה וכנ"ל. ולזה שפיר הוי קרבן. אבל אי הוי מקדיש אח"כ הוי מהב"ע. ומיושב הכל בס"ד. ואף דהא קיי"ל דשדה זו לכשאקחנה תהא קדושה לא הוי הקדש. מ"מ י"ל דשאני הכא דהא עיקר סברא דמהני שינוי רשות הוא מצד דבהתירא אתא לידיה. ומהני שוב יאוש וגם בשינוי רשות שאחר יאוש קיים יאוש הקודם וכמ"ש התו' בסוכה ל' ע"ב לענין קרקע. וא"כ בהקדש נמי מיקרי שינוי רשות כמ"ש התו' בב"ק ס"ו ע"ב דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ולזה אח"כ מועיל היאוש לגבי הקדש. וגם י"ל כגון שמסרה כבר לכהנים להקריבה ויצאה מרשותו. רק שלפ"ז יקשה על הרמב"ם למה הוצרך לסברא דהעמידו ברשותו כיון שחל ההקדש ממילא:
ואפשר לומר דהנה בה' אה"מ כ' הגונב או הגוזל וסיים בחטאת גזולה. ובה' מעה"ק כתב רק הגונב לחודא. ואף שכן לשון הברייתא. מ"מ נראה שבדקדוק נאמר ונראה דהא קיי"ל דסתם גניבה הוי יאוש בעלים וסתם גזילה לא הוי יאוש ולזה בגונב דהוי תיכף יאוש א"כ הו"ל כשמקדיש שינוי רשות. וא"כ באה המצוה ע"י העבירה וכמש"ל. ולזה הוצרך לסברא שהעמידו ברשותו. משא"כ בחטאת גזולה דסתמא לא הוי יאוש והו"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש שפיר מהני. ואף דנקיט שם מתחילה גם גונב. מ"מ כדמסיק ואם נתייאשו משמע דשמעיניה דלא אייאש רק בתר הכי ולא מעיקרא. ומ"ש בה' מעה"ק כששחטה אחר יאוש. היינו להורות דעכ"פ יאוש צריך. ולא מיבעיא שהיה היאוש אחר ההקדש דודאי ש"ד. אלא אף אם היה קודם מ"מ חייב משום שהעמידו ברשותו
והנה התו' הקשו שם דמאי פריך לעולא מסיפא דחייב ליקשי לר"י מרישא דמוכח דיאוש ל"ק וכדמקשי ר"י לר"ל בב"ק ס"ח ע"ב. ונראה שהרמב"ם מפרש הסוגיא באופן זה. דבאמת ר"י ס"ל טעמא משום יאוש כדי קני. ובירושלמי שם איתא במקום ר"י רשב"ל ואיהו ס"ל בהדיא בב"ק ס"ח ע"ב דקנה ורק רבא ס"ל בסוכה ל' כשמואל שהמצוה תבוא מכח העבירה וכמש"ל. ובהך דיאוש ס"ל דל"ק כר"י דהא פוסק בכ"מ כר"י לגבי ר"ל וע' תוס' ב"ק ס"ז ע"ב ד"ה רבא. ולזה רבא מקשה מברייתא זו על תרווייהו דאי כרב יהודה קשה כולה ברייתא ואי כעולא קשיא סיפא. ומתרץ לתרווייהו שהעמידו ברשותו ולעולא ניחא בפשיטות. ולר"י ס"ל שאין טעמו משום יאוש קונה רק משום דלא הוי מהב"ע בחטאת גזולה שנתייאש אחר ההקדש. ורק בברייתא דנקיט הגונב קשה דעיקר הקנין נגמר בשעת ההקדש ולזה ע"כ צ"ל דאוקמא ברשותיה. ועכ"פ י"ל דרבא מקשה לתרווייהו מהך ברייתא. וא"ש דלבסוף משמע דס"ל כהאי שינויא וכמש"ל. וגם מיושב מאי דס"ד דלוקמא ברשותיה משעת גניבה דמהיכי תיתי כולי האי. ולפמ"ש א"ש דכיון שצריך שעיקר הקנין לא יבוא על ידו. ואם הקנו לו בשעת הקדש הרי ע"י שהקדיש בא הדבר לרשותו. ולזה ס"ד שהעמידוהו ברשותו משעת גניבה. ורק משום שלא יהא חוטא נשכר מסיק דמשעת הקדש. וי"ל דהכוונה שעה אחת סמוך להקדש וכדאמרינן בב"מ ל"ד שעה א' סמוך לגנבותיך ע"ש:
ובזה מבוארים דברי הכ"מ בפ"ה מהא"מ שכתב דלהכי פסק הרמב"ם כרב יהודה משום דרבא ס"ל כוותיה דמסיק שם דהעמידו ברשותיה ע"ש. והוא תמוה דאדרבא הא זה רק לעולא. וכבר הרגישו בזה. אבל לפמש"ל א"ש דמדרבא מוכח דס"ל כרב יהודה וטעמא משום דס"ל שתבוא המצוה מכח העבירה וכנ"ל. ולענין מש"ל דהוי דשלב"ל מצאתי בנה"מ ס"ס שנ"ג שכתב הטעם להרמב"ם דשינוי רשות ואח"כ יאוש קונה שמוכר זכות שיש לו בזה ע"ש. וא"כ ה"נ בהקדש י"ל כן. וגם בקצה"ח שם סק"ב משמע דס"ל ג"כ דלהרמב"ם יהא הקדש רק כתב דכיון שצריך להחזיר דמים. לא הוי הקדש. והוא דחוק וגם עיקר חידושו להרמב"ם אינו מוכרח ואכ"מ. ועפמש"ל מבואר ג"כ מה שכ' הרמב"ם בה' אה"מ ואפילו חטאת שתמה הראב"ד מאי אפילו. ולפמ"ש א"ש דה"א דחטאת לא מיקרי שינוי רשות וכמ"ש התו' בב"ק ס"ז ע"א ד"ה מעיקרא:
והנה בדעת הרי"ף כתבו כל הפוסקים בפ' לולב הגזול שפוסק כר"י מדסתים ל"ש בי"ט ראשון ל"ש בשני. ולזה תמהו עליו מהא דמכשרינן חסר וע"ש בבעה"מ ומלחמות שהאריכו בזה. אבל לענ"ד גם הרי"ף פוסק כשמואל וכ"נ ממה שפסק כן הרמב"ם שדרכו תמיד לפסוק כהרי"ף כידוע. ולזה סתם מפני שסמך על מה שהביא לקמן בדף מ"א ברייתא דלכם ולא שאול ולא גזול דמוכח מדלא פסיל גזול רק משום לכם. א"כ זה שייך רק ביו"ט ראשון ולא בשאר ימים. וכבר נדחקו התו' בזה שם דף ל' לומר דלאו דווקא נקיט גזול. אבל דעת הרי"ף אינו כן. ואפשר שלזה היפך הרי"ף להוציא את הגזול והשאול ולפנינו בש"ס ובתו' איתא השאול והגזול. והיינו דלגירסת התו' עיקר הדרש על שאול. וגזול אגב נקטיה. אבל לדעת הרי"ף תרווייהו נפקי מקרא דלכם ולזה נקיט גזול ברישא בדרך לא זו אף זו:
ועפ"ז מיושב הא דלא מייתי הרי"ף והרמב"ם הך דסוכה גזולה. כיון דלא בעי לכם ויוצא בשאול א"כ אין המצוה באה מכח העבירה ושפיר יוצא. רק שעדיין יש ללמוד מהא דלך למעוטי גזולה. לזה הוכיחו מהך סוגיא דקאמר דבקרקע שאינה נגזלת שפיר דמי דס"ל כהך דרשא דבת"כ פ' אמור דדריש מקרא דלך ולד'. דסוכה להדיוט וחגיגה לגבוה ע"ש. דלא נימא דסוכה נמי לד'. ופירשו שם שיעשו אותה בהר הבית. ועוד י"ל דע"כ שמואל ס"ל הכי דאלת"ה נילף מסוכה דמהב"ע אסור אף בשאר ימים בלולב וק"ו הוא דלולב בא לרצות וכמ"ש הריטב"א וש"מ בזה. אח"כ ראיתי בנו"ב מ"ת חא"ח סי' קל"ד שכתב ג"כ בישוב סתירת הרמב"ם בהך דמהב"ע ובלשון מתוך שיוצא בשאול כמש"ל. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה. אך לא ביאר כ"כ הדברים רק נגע בזה אפס קצהו ע"ש:
וע"פ מ"ש מבוארים דברי התוס' בב"ק ס"ז ע"א שכ' דהא דקאמר בסוכה ל"א גבי כשורא דמטללתא שעשו בה תקנת השבים אף דסוכה לא בעי לכם מ"מ הוי מהב"ע ע"ש והוא נפלא דהא סוכה גזולה פסולה וכבר תמה עליהם בשעה"מ אבל לפמ"ש א"ש דהוכיחו מסוגיא דהתם דלא ס"ל מיעוטא דלך למעוטי גזולה. וא"נ ס"ל דטעמא משום מהב"ע וכנ"ל וע' שעה"מ בפ"ח מה' לולב ה' ט' מש"ש בשם הריטב"א דטעמא דקרא משום מהב"ע. ובזה מיושבים דברי התו' בפשיטות וכמובן:
עוד נראה לומר בהיתר הסוכות בר"ה דהנה י"ל שרשות שותף אחד יבטל בין השותפין בתורת ביטול ברוב וכמו שמצינו גבי ערלה שנטיעה בטילה בשאר נטיעות רק דמ"מ פליגי גבי שותפין בנדרים מ"ו בכל גוונא משום דקיי"ל דממונא לא בטיל בביצה ל"ח ע"ב ובמק"א הארכתי בזה. והנה הסברא דממונא לא בטיל נראה שהוא משום דחזקת ממון עדיפא מרובא וכמו דקיי"ל בעלמא שאין הולכין בממון אחר הרוב. רק שעדיין קשה לרב דס"ל דהולכין אחר הרוב וגם לשמואל משמע בתו' ב"ק כ"ז ע"ב דמודה ברובא דאיתא קמן ע"ש ובתו' ריש סנהדרין. וגם דהא לא בטיל אף אי הוי ברשות אחר. ונראה דל"פ רב ושמואל רק היכא שהספק לפנינו בהממון של מי הוא. אבל כאן שברור שהממון שלו. הכל מודים דאלימא חזקת מרא דלא בטיל אף ברובא דאיתא קמן. ולזה נלע"ד דזה שייך רק בישראל שיש לו חזקת ממון אבל בעובד כוכבים כבר כתב בשטמ"ק ספ"ק דכתובות בשם הראשונים שאין לו חזקת ממון ובדידיה הולכין אחר הרוב לכ"ע ע"ש. וה"נ שפיר ממונו בטל ברוב. וא"כ ה"ה חלקו ורשותו שיש לו בר"ה בטל ברוב של ישראל דמחלי אהדדי וגם ברוב עובדי כוכבים י"ל שמבטלים זה את זה וכמובן. וזה יש לדחות:
ועפמש"ל בארתי הפסוקים בעזרא שאמר להם צאו ההרה והביאו עלי זית וגו' ויעשו סוכות ברחוב וגו' ותמהו האחרונים הא הוי סוכה בר"ה. גם נתקשו המפרשים באמרו ולא נעשה כזה מיום יהושע בן נון שהוא בלתי אפשרי ומ"ש בזה המפרשים משום דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולא היו יכולים לעשות שם סוכה ע' בס' החיים ובשו"ת שו"מ סי' קכ"ד ובפי' הרמ"ל מלבי"ם שם שכולם נתכוונו לד"א בזה. לענ"ד הוא תמוה דאיך אפשר שלא עשו סוכה בירושלים לעולם. ומצינו שהיו כל ישראל בימי שלמה בחג הסוכות בירושלים בשעת חנוכת הבית כמבואר במלכים ודה"י. וכי לא ישבו בסוכה כלל וא"ל שהיו פטורים שהיו עוסקים במצוה בשמחת בהמ"ק. ז"א דמשמע במ"ק ט' שלא היה חנוכת הבית רק ז' ימים הראשונים ע"ש:
אבל העיקר דכיון שלכולם יש להם חלק הוי כחצר השותפין שכ"א בשלו משתמש. ואף למ"ד דאמחיצה קפדי מ"מ הכא לא קפדי שלכך נתיחדה שיהיה רשות שם לכל ישראל להיות שם לעבודת ד' וקיום מצותיו וז"ב. וגם מש"ש דלהכי נתחדשה עכשיו הלכה מפני שעזרא קידשה והתנה ע"ז בתנאי ב"ד קשה דהיכן מצינו שהתנה ע"ז עזרא ועיקר החידוש חסר מן הספר. ואף דבתוספתא פ"ו דב"ק איתא שמסככין בר"ה ברשות ופי' המג"א דלב ב"ד מתנה. מ"מ לא מצינו שעזרא תיקנה ולא חשיב לה בתקנות עזרא. ובב"ק פ"ב ע"ב קאמר דבירושלים אין מוציאין זיזין וגזוזטראות וקאמר טעמא משום אוהל טומאה. א"נ דלא ליתזקו עולי רגלים. ול"ק בפשיטות משום דלא נתחלקה לשבטים. וע"כ דבזה יש להם רשות לעשות הכל רק שלא יהיה להם היזק:
ובאמת זה צריך ביאור דהא בלא"ה אין מוציאין זיזין וגזוזטראות בר"ה כדתנן בב"ב ס'. וצ"ל דאסור אף בכונס לתוך שלו. ובשטמ"ק שם הקשה דליתסר בכונס משום אוהל הטומאה. ולק"מ די"ל דסתמא דלא כר"ש לעיל כ"ז ע"ב ועוד נלע"ד דבכונס לתוך שלו אינם מוכרחים לילך שם כיון דהוי רה"י ואם הולכים שם אינהו דאפסידו אנפשייהו. ואפשר דגזירה דטומאה הוא שלא להרבות טומאה. ובנ"י ס"פ חזקת כתב בשם הריטב"א שגם בכונס לתוך שלו אסור לעשות למטה מגמל ורוכבו ולדידיה צ"ל דס"ל דבר"ה אסור אף למעלה מגמל ורוכבו דלא כהרי"ף שם. וע' טור ח"מ סי' תי"ז וב"י שם. ואפשר דבירושלים אסרו אף למעלה מגמל ורוכבו לשיטת הרי"ף הנ"ל. והעיקר שבירושלים נאסר בכ"מ ואף בחצירו משום עולי רגלים שהיו נכנסים בכל בתי ירושלים. וחיישינן שיוזקו כי הם כשותפים בחצר. ומה שנצרך שני טעמים היינו דאוהל הטומאה הוי אף למעלה מגמל ורוכבו כנ"ל. אבל לדעת הריטב"א הנ"ל צ"ע וגם קשה ל"ל אידך טעמא. ואח"כ מצאתי בב"ח ח"מ סי' תי"ז שהרגיש בזה וכתב דבירושלים אסור אף במבוי שאינו מפולש שבשאר עיירות מותר בנטילת רשות מבני המבוי ובעינן טעמא דאוהל משום למעלה מגמל ורוכבו. ואידך היכא שהזיז פחות מטפח שאינו מביא הטומאה. וזה תמוה לענ"ד דהא ניחא לשיטת רש"י בב"ב כ"ז ע"ב דמפרש משום טומאה שתהיה תחת האילן. אבל לשיטת התו' שם דחיישינן שיניח עורב טומאה על הענף קשה דל"ל טעמא דעולי רגלים. וגם לשיטת הריטב"א הנ"ל קשה. וביותר תמהני דהא בפחות מטפח אף בחצר חבירו אין יכול למחות ע' סי' קנ"ג שיטת הפוסקים בזה. ודוחק לומר דברה"ר גרע מחצר חבירו. ואף הרמב"ם דס"ל שאסור להוציא כתב הטעם משום היזק ראיה ע"ש. ובר"ה לא שייך זה. וכ"כ הטור סי' קנ"ג סי"א בשם הר"ר ישעי' להדיא דבחצר השותפין יוכל להוציא מהאי טעמא ע"ש ובב"י. וע"כ צ"ל דאיירי רק בפחות מטפח. ולולא שהביאו הטור היה אפשר לומר דס"ל להריטב"א הנ"ל שאסור בר"ה אף למעלה מגמל ורוכבו והכא לא שרי רק למעלה מגמל ורוכבו כמו בכונס לתוך שלו אבל הטור הא לא ס"ל הכי. ובאמת דוחק לחלק בין פחות מטפח לטפח דמ"מ נכשלים בו. ועלה בדעתי לחלק בין ר"ה לחצר דבר"ה הוי מעבר לרבים טפי וחיישינן טפי למכשול וגם זה דחוק דמנ"ל זה:
אח"כ מצאתי במהרשד"ם סי' תס"ב שהרגיש בזה על שיטת הר"י הנ"ל ותירץ לחלק בין ר"ה לחצר וכמש"ל. וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. וממילא לא קשה על הב"ח הנ"ל. רק שעדיין קשה דהרמב"ם בפ"ז מה' בה"ב לא הביא רק טעם דאוהל הטומאה. ותקשי למה לא הביא אידך טעמא דהא איהו מפרש בפי' המשנה ס"פ לא יחפור כפירש"י שחשש אוהל הוא מפני הטומאה שתחת הענף וכ"ה שיטת רבו הר"י מיגאש בשטמ"ק שם. וא"כ נ"מ לפחות מטפח וכמ"ש הב"ח. ודחוק לומר שבחיבורו חזר בו ומפרש כהתו'. דכל כה"ג הו"ל לפרש. וגם דא"כ ע"כ איירי הך דב"ק בר"ה דבחצר אין קפידא כנ"ל וה"ה במבוי שאינו מפולש דחד דינא אית להו. וא"כ קשה דהיינו ר"ה דעלמא. ובאמת החילוק שהזכרנו בין ר"ה לחצר מבואר בתו' ב"ב נ"ט ע"ב ד"ה ואפילו שהקשו מעירובין ותירצו שבר"ה מצויים בנ"א יותר תחת הזיז ויש יותר חשש היזק ע"ש. וע' מכות ח' וב"ק ל"ב ע"ב דבר"ה קרוב למזיד דשכיחי אינשי ואקצר בזה:
ואפשר ס"ל להרמב"ם דאצטריך טעמא דלא ליתזקו עולי רגלים דלא נימא דגם הך דאין מוציאין זיזין דתנן בב"ב ס' נמי הוי טעמא משום אוהל הטומאה וכר"ש ס"פ לא יחפור. אך ז"א. ובאמת מ"ש הב"ח דאיירי במבוי צ"ע דהרמב"ם בפ"ז מה' בה"ב כ' להדיא לר"ה ע"ש. וצ"ל לדידיה דעיקר הנ"מ לענין למעלה מגמל ורוכבו וכנ"ל. אבל צ"ע ל"ל הביאו הטעם השני. וגם לשיטת הנ"י צ"ע ל"ל השני טעמים. ודוחק לומר שלא היה בגירסתם טעם השני. עכ"פ מוכח מהרמב"ם הנ"ל דהיו יכולים לעשות בר"ה כל צורכיהם ובפרט צורך מצוה. ועוד יקשה לדבריהם למ"ד דרק קדושת הארץ בטלה אבל קדושת הבית לא בטלה ע' שבועות ט"ז ע"א בתו' וזבחים ס' ע"ב תד"ה מאי קסבר בסוף הדיבור. דלדידיה אכתי קשה דהא כתיב שעשו בחצרות בית אלקינו סוכות. ושם לא היה מועיל תנאי עזרא כיון שהוא לא קידשה. אלא ע"כ דלאו היינו טעמא:
והנראה בזה דהנה בסוכה כ"ז ע"ב קאמר ר"א כשם שאין יוצא בלולבו של חבירו כן א"י בסוכתו ש"ח ורבנן פליגי ויש לדקדק למה הוא תולה בלולב הול"ל בפשיטות דכתיב לך למעוטי שאולה ובדרושי בארתי זה בס"ד. וכעת נראה דהנה רבי יהודה ס"ל בדף ל"ו ע"ב דסכך צריך שיהא מד' מינים ק"ו מלולב שאינו נוהג בלילה ורבנן פליגי עליה משום דהוי ק"ו שסופו להקל. ופריך מקרא דעזרא. ומשני ההוא לדפנות ע"ש. והנה לר"י יש ללמוד ג"כ ק"ו מלולב לענין שלא יצא בסוכתו של חבירו וכמובן. ולזה ר"א ס"ל דהק"ו דאיק לקרא דכל האזרח ומוקי ליה לגר שנתגייר בינתיים. ורבנן לטעמייהו שם. ולזה כשצוה אותם צאו ההר והביאו וגו' שהסכך כשר מכל דבר כקושיית הש"ס דף ל"ז. מזה הוכיחו דסוכה שאולה כשרה. ולזה עשו סוכות בר"ה ובחצרות ד'. דלך מוקי דסוכה להדיוט וכמש"ל. וע"ז קאמר שלא נעשה כזה מימי יהושע. דזה היה מן ההלכות שנשתכחו באבלו של משה וכדאיתא בתמורה ט"ו ורק על ק"ו וג"ש קאמר שם שהחזירן עתניאל בן קנז ע"ש. ורק עתה שקרא עזרא התורה מפורש ושום שכל ודרש מקרא דבאספך מגרנך ויקבך דבפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר וכשר סכך משאר מינים ול"א ק"ו שסופו להקל ממילא נדחה זה וכשירה סוכה בר"ה. והטעם דבירושלים בודאי מחלי אהדדי וכמש"ל ועי' השמטה]:
ועפמש"ל יש לבאר הירושלמי ר"פ לולב הגזול סוכה גזולה אית תני פסולה ואי"ת כשירה ר"ס בשם ריב"ל מ"ד כשירה כשגזל קרקע מ"ד פסולה בשגזל פסל וכו' רבנן דקיסרין בשם ר' יוחנן בין זה ובין זה פסולה וכו' גמליאל זוגא עבדא ליה מטלא גו שוקא עבר רשב"ל א"ל מאן שרא לך. והוא תמוה דאיך פוסל ר"י בקרקע נגד הברייתא דמייתי בש"ס דילן דף ל"א דקרקע אינה נגזלת. וגם לרשב"ל שאוסר סוכה בר"ה קשה. ולפמש"ל דסוכה בר"ה הוי משום מזיק. ורשב"ל הוכחתי מכתובות ט"ו דס"ל דאסור להזיק לעובד כוכבים. ולזה אמר מאן שרא לך לשיטתיה. וכ"ז לכתחילה אבל בדיעבד יצא ובמפרש הרגיש בזה, ולפמ"ש א"ש דר' יוחנן לטעמיה דס"ל דמהב"ע אסור בלולב אף בשאר ימים דא"צ שתבוא המצוה מכח העבירה. וממילא גם בסוכה גזולה בקרקע אסור משום דכל שעה משתמש בגזל ובאיסור וכמש"ל. ור"ל דאמר מאן שרא לך דמשמע דרק לכתחילה לטעמיה דס"ל בירושלמי פ' הניזקין כרב יהודה גבי חטאת גזולה דלא ס"ל מהב"ע רק כשבאה המצוה מכח העבירה וכמש"ל וכן ריב"ל ס"ל הכי: