שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כו
כבוד ידידי הרה"ג וכו' מהו' משה נ"י הגאבד"ק יעדוואבנא:
ע"ד אשר בסביבות עירו בכפרים שוררת בתוקף מחלת החלירע ר"ל. ובעיר ג"כ רבו החולים על הקאה ושלשול רק ת"ל כולם שבים לבריאותם וקורים מחלה זו חלירינקא. וחפץ כת"ר לדעת דעתי אם יש להקל שלא להתענות ביום ט"ב. והביא שבשו"ת רמ"ץ הקיל בכה"ג ואין ס' הנ"ל ת"י ונחזי אנן בס"ד. אך בקוצר כי המוכ"ז נחוץ לדרכו ואנכי כעת טרוד מאוד:
ונראה שאין להתענות בו דכבר כתב המג"א ס' תקע"ו שכעת התענית מזיק בשעת הדבר. והכא כיון שהמחלה שוררת בתוקף בכפרים הסמוכים. ודאי ששיירות מצויות משם לעיר. וקיי"ל בתענית כ"א ובא"ח סי' תקע"ו דבמקום ששיירות מצויות מתריעין כמו במקום שנמצא הדבר כי עלול לבוא לשם ע"י השיירות. אך יש לחלק דרק לענין התרעה שלא יבוא הדבר אמרינן שע"י השיירות יש לחוש שיהי הדבר גם שם. אכן תענית אין שייך להקל בשביל שנמצא דבר במקום ששיירות מצויות משם לכאן. וא"ל שנחוש שמא יתחיל הדבר ביום התענית כיון שקרוב הדבר שיבוא ע"י השיירות. דהא תיכף כשירגישו יפסיקו מלהתענות. אכן ז"א די"ל שע"י שיתענו יותפס בהם בנקל אויר הדבר שמובא ע"י השיירות. ועוד דהא אמרינן בתענית י"ט שמתריעין בכל אותה הפרכיא שנמצא שם אותה צרה. ובלא"ה כבר כתבנו שאצלינו א"צ שיהיו ג' מתים בג' ימים בעיר של ת"ק רגלי כשיעור המבואר בתענית י"ט ובש"ע סי' תקע"ו, וסגי דהרבה חולים במחלה זו שזה הוכחה שנשתנה האויר. ושיעור כמה אנשים יחלו שיוחזק החולי נתבאר ג"כ שם עי' חיבורי ח"ב סי' צ':
ולכאורה נראה דלענין מחלה זו יש מקום לומר דסגי בשלשה. דרק בשאר חלאים שמצויים תדיר בעינן שיחלו הרבה שיוצא מגדר השיווי. אבל חולי חלירע אינו מצוי ואם נחלו ג' הוי ראיה שנתקלקל האויר. אכן באמת מצוי ג"כ חולי זה שיסבלו שלשול והקאה יחד. ולזה צריך ג"כ שיחלו כ"כ אנשים שיצא מגדר השיווי וכמ"ש בחבורי שם. ואין להתענות דהא הוי חולי שיש בו סכנה. ואף שהחולים שלפנינו נתרפאו בכ"ז ידוע שהמחלה הזאת יש בה סכנה. וכן בכל חולי אמרינן בב"ב קנ"ג שרוב חולים לחיים. ובכ"ז יש בו סכנה ובנ"ד הרי מצויה המחלה הזאת בעירם רק שב"ה נתרפאו. ואף שקורין לזה חלירינקא. אין לחלק בזה דמי מפיס ובודאי גם בזה יש חשש סכנה. ורק היכא שאינה באה בזעף כ"כ. קורים לה חלירינקא בלשון הקטנה. וגם דהא חזינן שבספרים הסמוכים מתו מחולי זה. ועוד דהא בתענית מקילים אף לחולה שאין בו סכנה. וה"ה היכא שיכול לבוא עי"ז לחולי שאב"ס
והנה אף דט"ב הוא מדברי קבלה. הא כתבו הרשב"א והריטב"א דהשתא שאין גזירה ואין שלום קיי"ל דרצו אין מתענין בר"ה י"ח ע"ב. ורק בט"ב אמרינן שם שמתענין מפני שהוכפלו בו צרות ונחרב הבית שני והוי זה מנהג וחומרא מדרבנן ולא מצד תקנת הנביאים יעו"ש בדבריהם. וא"כ הוי כשארי ת"צ ואף דלפי מה שפירשו התו' בר"ה שם הכוונה דחורבן ביהמ"ק חמיר טפי ולזה החמירו בט"ב. א"כ זה שייך גם בעיקר תקנת הנביאים להחמיר בט"ב יותר משאר תעניות אבל ז"א דהא בש"ס שם יליף הא דרצו מתענין מקרא דזכריה דקרי לה צום וקרי לה ששון. ושם איירי קרא גם בצום החמישי ע"ש להדיא. ומוכח דמדברי קבלה גם בט"ב תלוי ברצון אם אין גזירה. ועכצ"ל כמ"ש הרשב"א וריטב"א דאח"כ נהגו בט"ב להחמיר. ולזה יהי שט"ב חמור משארי ת"צ. מ"מ יש להקל בו אף בחשש חולי וכדקיי"ל בסי' תקנ"ד ס"ו שבמקום חולי לא גזרו וביאר שם הט"ז וכ"כ הגר"א שם שאף בחולה שאב"ס לא גזרו ואף הרמ"א שהחמיר שם סיים והמקיל לא הפסיד. ובפרט בנ"ד שיש חשש סכנה ג"כ. ובשנה זו יש להקל בפשיטות דהא הוי ט"ב שחל בשבת ונדחה. וכתב המג"א סי' תקנ"ד סק"ט שאף להמחמירים בט"ב בחולה שאב"ס. יש להקל בט"ב שנדחה ע"ש:
ועוד נראה לצדד להקל בט"ב שנדחה דהנה ענין חומר ט"ב שנדחה לכאורה תמוה דכיון שנדחה ידחוהו עוד על יום או ימים. דהא מצינו בצו"ג שבאמת נהרג גדליה בר"ה. ובכ"ז כשחל שבת אחר ר"ה נדחה התענית על ד' תשרי. הרי שיוכלו לדחות על אחר כמה ימים. וכן הדעת נותנת דכיון שענין התענית אח"כ הוא רק כמתענה על הצער שעבר זמנו. א"כ אין חילוק מתי שיתענה. ורק מהענין תיכף כדין נודר להתענות שצריך להתענות תיכף ואסור להשהות נדרו. וא"כ היכא שקשה לו להתענות ביום הזה. יכול לדחות תעניתו על יום אחר כדין לוה תעניתו ופורע. ורק שכיון שנתקן בתורת ת"צ אין יכול יחיד לדחותו בעצמו על יום אחר. אבל היכא שכל הציבור קשה עליהם התענית. למה לא יוכלו לדחותו על יום אחר. ונראה הטעם משום דאמרינן בתענית כ"ט שרובו של היכל נשרף בעשירי באב ור' יוחנן אמר שם שאם היה בדור ההוא היה קובע התענית בעשרה באב. לזה נהי דאמרינן שם שקבעו בט' באב מפני שאז התחילה פורענות שריפת ביהמ"ק. מ"מ היכא שחל בשבת ונדחה למחרתו י' באב. דינו כט"ב לפי שאז היה עיקר הפורענות. ולא דמי לשארי תעניתים שנדחו והא דאמרינן במגילה ה' דט"ב מאחרין ולא מקדימין משום דאקדומי פורענותא לא מקדימינן. משמע דבלא"ה היו מקדימין כבר נתקשה בזה הטו"א שם דהא יותר טוב לאחר מפני שאז נשרף רובו של היכל. ותירץ דאמרינן בתענית שם שבז' באב נכנסו נכרים להיכל וקלקלו בו ח' וט' באב. ולזה יש לקבוע תענית בח' באב שהתחילה הפורענות שקלקלו נכרים בהיכל וכ"נ בירושלמי פ"ק דמגילה שעל הא דט"ב שחל בשבת מאחרין מייתי הא דאר"י שרוב היכל נשרף בעשירי וראוי לקבעו בעשירי וקשה מה שייכות הוא לשם. אבל הכוונה כמש"ל לבאר שלזה חמור ט"ב שנדחה כט"ב עצמו. וגם לזה לא הקדימוהו וכקושיית הט"א הנ"ל:
ועפ"ז אפשר ליישב הא דאיתא במגילה דף ה' אר"א א"ר חנינא רבי ביקש לעקור ט"ב ולא הודו לו א"ל ר"א בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא ט"ב שחל בשבת הוי ודחינוהו לאחר השבת וא"ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים קרי עליה טובים השנים מן האחד. והקשו התו' היכי ס"ד דר"א שיחפוץ רבי לעקור ט"ב הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו. ותירצו בתירוץ השני שרצה לעקרו מהשינוי ולקבעו בעשירי וכדאיתא בתענית כ"ט שאז נשרף רובו של היכל, והקשה בטו"א איך אפשר שהס"ד והמסקנא יהיו מחולקים מן הקצה אל הקצה דבס"ד רצה רבי לקבעו בעשירי. ולמסקנא כשחל בשבת רצה לבטלו לגמרי שלא יתענו אף בעשירי. והנראה דהנה לשון הש"ס ודחינוהו לאחר השבת צריך ביאור דהא זה ידוע ממשנה מפורשת במגילה שם שט"ב מאחרין. והול"ל עיקר חידושו שרבי אמר שידחה לגמרי. וגם לשון שאמר רבי הואיל ונדחה ידחה צריך ביאור דלשון זה שנמצא בסנהדרין מ"ז ע"א ובכ"ד שייך רק היכא שאותו הדבר או האיש עומד לפנינו ורק מקודם נדחה מענין זה שאנו מדברים בו אמרינן הואיל ונדחה ידחה. אבל הכא שיום ט"ב כבר עבר. אין שייך לשון זה והול"ל ואמר רבי ידחה לגמרי. או לא יתענו כלל. ועו"ק דאיך רצה רבי לעקור ט"ב שנדחה הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו. דמשמע שהיתה תקנה קבועה להתענות אחר שבת וכדתנן במגילה ה', וכן איתא בעירובין מ' שאמר ראב"צ שהיה ט"ב שחל בשבת ונדחה על יום א' ע"ש:
ונראה דהני תרי לישני אליבא דרבי תלו אי פסח נאכל כל הלילה או עד חצות. דמצינו שיש סתם משנה הכי והכי כמ"ש התו' בפסחים ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא ע"ש. וידוע דהיכי דאיכא תרי סתמי חזינן דרבי סתם מקודם כחד ואח"כ חזר בו וסתם כאידך. ורק בתרי מסכתי אין סדר למשנה ולא ידעינן הי קדים כדאיתא בב"ק ק"ב ועתו' שבת פ"א ע"ב. והתו' במגילה כ"א וזבחים נ"ז החליטו שהעיקר שנאכל עד חצות משום דאיכא סתמי טובא דס"ל הכי וגם מיתני גבי הלכתא פסיקתא ע"ש. והנה בברכות דף ט' איתא שהתחילה גאולת ישראל בלילה שנתנו המצריים להם תיכף אחר חצות רשות לצאת ורק הם יצאו ביום. ומ"ד עד חצות ס"ל שהעיקר הוא חפזון דמצרים שאז התחילה הגאולה. ומ"ד כל הלילה ס"ל חפזון דישראל והיינו בבוקר שאז יצאו ממצרים ע"ש. וא"כ י"ל דבס"ד ס"ל כהאי סתמא דמגילה כ' דס"ל שנאכל כל הלילה. וא"כ מבואר דס"ל שהעיקר הוא גמר הגאולה. ולזה ה"נ רצה רבי לקבוע התענית בעשירי שאז נשרף רובו של היכל ועיקרו וסופו של פורענות. ולמסקנא תופס לעיקר בדעת רבי דפסח נאכל עד חצות כמ"ש התו' במגילה כ"א. וא"כ ס"ל דאזלינן בתר אתחלתא דגאולה חפזון דמצרים כמש"ל. וה"נ ס"ל אתחלתא דפירענותא עדיפא ולזה נקבע בט"ב כדאיתא בתענית כ"ט ע"א. ולזה אמר כיון שנדחה ידחה. והענין נראה שהיה אז איזה טעם שהיה קשה עליהם להתענות תיכף אחר השבת. ובכ"ז דחוהו על תיכף אחר השבת. ורבי אמר הואיל ונדחה ידחה. פירוש שיוכלו לדחותו על יום אחר. וכמש"ל שכיון שנדחה יוכלו לדחותו על איזה ימים. וסברא דעשירי עדיף לא ס"ל לרבי משום דס"ל דהעיקר הוא ההתחלה כנ"ל. וחכמים לא הודו לו וס"ל דאף דאתחלתא עדיפא. מ"מ היכא דלא אפשר משום שבת. צריך לקבוע ביום שהיה עיקר הפורענות: ובירושלמי פ"ק דמגילה הלשון ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה א"ל ידחה למחר. מבואר כמ"ש שמחלוקתם היתה אם ידחה דוקא למחר או על יום אחר ומיושב קושיית הטו"א הנ"ל:
והנה בר"ה י"ח ע"ב איתא קרי להו צום וקרי להו ששון שאם יש גזירה מתענין יש שלום ששון אין גזירה ואין שלום רצו אין מתענין א"ה ט"ב נמי אר"פ שאני ט"ב שהוכפלו בו צרות. והקשו התוס' דהא י"ז בתמוז ג"כ ארעו בו ה' דברים ותרצו שאני חורבן ביהמ"ק דתקיפא טובא א"נ בט"ב הוכפלה אותה צרה עצמה שנחרב הבית בראשון ובשני. והנה תירוצם הראשון דחוק מאוד דהא הש"ס קאמר הטעם מפני שהוכפלו צרות ולא משום דחורבן ביהמ"ק תקיפא טובא. ועו"ק דהא בקרא דיליף מינה דרצו אין מתענין נזכר גם צום החמישי והיינו ט"ב יחד עם שארי ת"צ. משמע דחד דינא לכולהו ולזה נלע"ד עיקר כתירוצם השני. ומיושב שפיר דחשיב בקרא צום החמישי כי אז היה אחר חורבן בית ראשון ולא הוכפלה עדיין אותה צרה. ולזה דמי ט"ב לשארי ת"צ. אבל לדידן אחר חורבן בית שני שהוכפלה הצרה מתענין מדינא בכל גוונא אף בשעה שאין גזירה:
והנה עיקר הסברא שכתבו קצת פוסקים להחמיר בט"ב שלא להקל בו רק במקום חשש סכנה הוא מצד דהוי מדברי קבלה ודינו כדבר תורה עט"ז סי' תקנ"ד סק"ד. ונראה להתו' הנ"ל דאף שהחומרא בט"ב בשעה שאין גזירה נתחדשה אחר חורבן בית שני כמש"ל. מ"מ קרי לה מדברי קבלה משום שעיקרו מדברי קבלה. וגם דהא בימי גלות בבל התענו בו כנראה מהכתובים בזכרי' ז' ששאלו בבואם לא"י אם יתענו בט"ב. והיינו משום שכל ימי הגלות היו גזירות. ובימי בית שני נהפך לששון כדכתיב בזכרי' ח'. ואחר חורבן בית שני נקבע להתענות אף בשעה שאין גזירה וכמש"ל. וא"כ הכל הולך על תקנת הנביאים ומדברי קבלה. וע' חי' הריטב"א בר"ה י"ח שכ' ג"כ כנ"ל. והנה לפ"ז בט"ב שנדחה נהי שראוי להתענות בעשירי ולא לדחותו על יום אחר מפני שנשרף עיקר ההיכל בעשירי כמש"ל. אבל עכ"פ אין בו חומר יותר משארי ת"צ דהא לא הוכפלו בו צרות. דהא דנשרף רוב היכל בעשירי ילפינן לה מקרא בתענית כ"ט. וזה היה רק בבית ראשון. אבל בבית שני משמע שעיקר חורבנו היה בתשיעי. וכ"כ באבן עזרא בזכרי' ז' שאנו מתענין בט"ב לפי שאז היה חורבן בית שני ע"ש. ואף שהוא נגד הש"ס בתענית שם דקאמר טעמא דאתחלתא דפורענותא עדיפא. מ"מ שמענו דעתו שבית שני נחרב בט"ב. שוב מצאתי בגבורת ארי בתענית שם שכתב ג"כ להוכיח שבית שני נחרב בתשיעי ע"ש שהאריך בזה. וא"כ בעשירי לא הוכפלה אותה צרה עצמה. ויש לו דין שארי ת"צ שרצו אין מתענין ורק אנו מחמירים על עצמינו וכדקיי"ל בסי' תק"נ ע"ש בטור וב"י. לזה בחשש חולי יש להקל וכמו בשארי תעניות. ואף בעוברות ומניקות יש מקום להקל כמו בשארי ת"צ בסי' תק"נ וזהו הטעם שמצינו שראב"צ בעירובין מ' היקל בט"ב שנדחה מפני שיו"ט שלו הוא. ומשמע דבט"ב עצמו לא היה מיקל וכן קיי"ל לדינא בסי' תקנ"ט ס"ט. וקשה דמאי שנא והיכן מצינו לחלק בזה. ולפמ"ש א"ש בס"ד:
ואגב אזכיר מה שראיתי בעברי בענין זה שהקשה הטו"א במגילה ה' למה חשיב במשנה שם ט"ב בין עצי כהנים ובין חגיגה והקהל. דהא ט"ב אינו נוהג בזמן הבית. והנהו נוהגים רק בזמן הבית. ולענ"ד דבריו תמוהים דהא מפורש בירושלמי במגילה שם שזמן עצי כהנים נוהג גם לאחר חורבן. וההוכחה מהא דאראב"צ שלא השלים בט"ב שנדחה מפני שיו"ט שלנו הוא. הרי שהיה זה אחר חורבן ונהגו יו"ט וט"ב נראה דבזמן הבית הרי היו נוהגין בו יו"ט כדכתיב בזכריה ח' שיהיו למועדים טובים. ונראה דבט"ב שחל בשבת ודאי היו עושים יו"ט בעשירי דהא צריך לעשות השמחה ביום שקודם בנין הבית היו מתענין כדי להראות שנהפך לשמחה. וא"כ בין עצי כהנים בין ט"ב היו נוהגים לאחרן בין בזמן הבית בין לאחר החורבן דגם זמן עצי כהנים נראה שאחר החורבן אם חלו בשבת היו עושים באחד בשבת שהלא עיקר השמחה הוא שבזמן הבית היו מקריבים אז עצים משלהם. ובזמן הבית היה נדחה למחרתו בשביל שבשבת אי אפשר להקריב עצים ולזה גם אחר החורבן עשו יו"ט באחד בשבת. ונראה שלזה נאמר הלשון במשנה זמן עצי כהנים והול"ל עצי כהנים. ולמה תלה הדבר בזמן. אבל הענין כמש"ל שאף אחר החורבן שעושים יו"ט בזמן שהיו מקריבים אם חל הזמן בשבת נדחה יו"ט שלהם על יום המחרת]:
היוצא מדברינו שיש להקל בנ"ד שלא להתענות וחיוב לפרסם שאין להתענות. כי יש בזה חשש סכנה. ורק להכריז באיסור אינני מסכים באשר זה גורם להטיל פחד על ההמון. ודי להכריז כי בהיות שבעת הזאת מזיק התענית יש להקל שלא להתענות בט"ב:
והנה לכאורה ראו שיתענו יום אחר לתשלומין וכמש"ל שתענית שנדחה אפשר לדחותו על איזה ימים. אבל לא נהגו כן. ובכל עת שמזדמן שאין מתענין בת"צ בשביל חשש חולי אין מתענין ביום אחר. ונראה הטעם דהא קיי"ל בחגיגה ט' דאף שאם חל יו"ט ראשון בשבת יש לחגיגה תשלומין אחר שבת. מ"מ אם היה חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני פטור מחגיגה. דכיון דגברא לא חזי בראשון לא נתחייב כלל בחגיגה ואין כאן תשלומין. אבל בשבת גברא חזי רק שאסור להקריב בשביל איסור. וא"כ ה"ה בנ"ד היכא שט"ב חל בשבת יש לו תשלומין דהא גברא חזי. רק שאסור להתענות בשבת. אבל היכא שאינו מתענה בשביל חשש חולי א"כ גברא לא חזי ואין לו תשלומין. ואף דבנ"ד האנשים בריאים רק שחוששים שמא יחלו ע"י התענית. מ"מ החסרון מצד האדם שכעת הוא עלול לבא לידי חולי ע"י התענית. ולזה א"צ תשלומין. רק ראוי שיתנו כ"א צדקה עכ"פ בתורת פדיון עבור התענית שזהו עיקר ענין התענית כדכתיב בישעיה נ"ז וע' מגילה ל' ע"ב. וכדאיתא בברכות ו' אגרא דתעניתא צדקתא. וזה יהי עבור החולים עניים שאין להם במה לכלכל מחלתם:
אכן לענין אבילות אף שכתבו הפוסקים שאין להתאבל בשעת המגפה ר"ל. מ"מ בכה"ג שאין המגפה בעיר רק בעיירות הקרובות אין להקל וע' חיבורי ח"ב סי' צ':