שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כד
הרמב"ם כתב בפ"ח מה' תמידין ומוספין דשתי הלחם אין דוחין יו"ט משום שנאמר לכם ולא לגבוה והקשו המפרשים דהא בפסחים מ"ז מקשה רבה לרב חסדא מהא דשתי הלחם אין דוחין יו"ט דהא צורכי שבת נעשין ביו"ט וכ"ש צורך יו"ט עצמו. ופירש"י דלרבה ניחא דס"ל טעמא דהואיל וחזי ביו"ט והכא לא חזי עד זריקת דם הכבשים. והתו' כתבו משום שעיקרן הן באים בשביל זבח ולא בשביל שמחת יו"ט ורבה שרי רק בדבר שיהא עיקרו משום שמחת יו"ט. ומשני רב חסדא דכתיב לכם ולא לגבוה. אלמא דלרבה א"צ טעם זה והרמב"ם פוסק כרבה דאמרינן הואיל וא"כ למה מייתי קרא דלכם. וראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' מ"ד שתירץ דרבה ס"ל במנחות מ"ו ששתי הלחם הבאים בפ"ע נאכלים וכן אם נאבדו הכבשים ורק מדרבנן אסור גזירה שיאכלו הלחם קודם זריקה אף כשיהיו כבשים ע"ש. וראויים הלחם ליאכל בפ"ע מדאורייתא וא"כ לרבה ג"כ קשה למה לא ידחה יו"ט. ועכצ"ל דהטעם משום לכם ולא לגבוה. ולזה הקשה רבה מלה"פ ולא משתי הלחם ורק רב מרי ס"ל דשתי הלחם אין נאכלים אם אין כבשים. לזה הקשה משתי הלחם לר"ח. והרמב"ם דס"ל דנאכלים כרבה שפיר הביא הא דלכם. ולענ"ד התירוץ אינו מספיק דהיכא שיש כבשים אסור לאכול הלחם מדאורייתא עד שיזרקו הדם. וא"כ אינו ראוי עדיין לאכילה ובעונג יו"ט שם משמע שמפרש הטעם דחיישינן שיאבדו הכבשים או הדם. ולזה כתב דלרבה דס"ל בנאבדו נאכלין שוב אין לחוש לזה. אבל לענ"ד ז"א. דמפורש ברש"י ותו' שהטעם מפני שאינו ראוי לאכילה כעת אף שהלחם בעצמותו כבר אפוי ומוכן ע"ש בתו' שלזה בקרבנות לא מיקרי אינו ראוי כיון שחסר מעשה בעצמו לזרוק. הרי שאין החשש משום שמא יאבדו. וזה שייך בכל קרבנות ג"כ. ומפורש במנחות מ"ו שאם נאבדו הכבשים אחר שחיטה או נפסלו אסור לאכול הלחם מדאורייתא כיון שהוזקקו זה לזה. ואפשר לומר דבמשנה תני סתם שאין שתי הלחם דוחה י"ט. ומשמע אף בבאים בפ"ע מותרים לאכול מדאורייתא. וקשה למה לא ידחו יו"ט. ועכצ"ל משום לכם ולא לגבוה. אבל בעונג י"ט לא כתב כן. ובאמת מש"ש דראוי מדאורייתא יהא מותר לעשותו בי"ט אף שאסור מדרבנן קשה לחדש כן וע' ש"א סי' ס"ד ושו"ת רעק"א ה' ובדרו"ח מערכה ז'. ואכמ"ל בזה:
והנלע"ד בישוב קושיא זו בהקדם מ"ש התו' במנחות פ' ע"ב ד"ה וכי שלהכניס חולין בעזרה ולעשות בהם דרך עבודה כגון תנופה כמנחות ובכורים וכה"ג הוא אסור מדאורייתא מהא דילפינן בקדושין נ"ז ע"ב מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור. וקשה טובא דהא בקדושין שם מדחה הש"ס הך ילפותא ומסיק מקרא דכי ירחק וגו' וזבחת וא"כ קאי רק על שחיטת חולין בעזרה ולא על שארי דברים ועו"ק דהרמב"ם כתב בפ"ב מה' שחיטה שאסור להכניס חולין בעזרה. וכתב המל"מ לחד לישנא שם דס"ל דהוי דאורייתא כמ"ש התו' הנ"ל. וקשה דהא הרמב"ם יליף שם חשנב"ע מקרא דוכי ירחק ולא מקרא דשלי בשלך. ועו"ק דאי ילפינן לה מקרא דשלי בשלך א"כ אם הכניס אסור באכילה וכדילפינן לה הכי בקדושין שם משחוטי חוץ. ולרש"י יליף מינה שם אף להנאה וע"ש בתו'. והרמב"ם כתב שם שמותרים באכילה:
עוד נקדים מה שקשה על התו' חולין ב' ע"ב ד"ה אבל שהקשו לר"מ שאין נודרים כל עיקר איך אכלו שלמים במדבר כיון שבשר תאוה נאסר להם ותרצו דהיכא דלא אפשר שאני. וקשה למה נדחקו כ"כ הול"ל בפשיטות דס"ל כר"ע בחולין י"ז דבשר תאוה הותר להם וכמבואר שם בתו' דר"ע פליג על ר' ישמעאל בזה. ובפרט דהא ר"מ תלמידו של ר"ע וכדאיתא בסנהדרין פ"ו ע"ב סתם משנה ר"מ וכולהו אליבא דר"ע. ועוד דהא פירש"י בחולין י"ז דר' ישמעאל דס"ל בשר תאוה איתסר ובשר נחירה לא הותר דריש קרא דוכי ירחק לחולין שנשחטו בעזרה. וא"כ ר"מ דיליף חשנב"ע בקדושין נ"ז ע"ב ממה מצינו דשלי בשלך. אייתר ליה קרא דוכי ירחק להיתר נחירה. ומוכח דס"ל כר"ע דבשר תאוה לא איתסר במדבר וא"כ לא מקשו מידי:
ועוד נקדים דהנה רש"י כתב דר"י דס"ל בשר נחירה נאסר במדבר ס"ל דקרא דוכי ירחק אתא לחשנב"ע. ומשמע דר"ע ס"ל חשנב"ע לאו דאורייתא. וא"כ קשה על הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' שחיטה כר"ע דבשר נחירה הותר במדבר וברפ"ב מה"ש כתב דחשנביע. אסור מה"ת מקרא דוכי ירחק ומש"ש בהל"ג שכ"ז מדברי קבלה נראה דקאי על איסור הכנסה שאר חולין או על איסור הנאת השלב"ע. אבל איסור שחיטה הא מייתי לה הרמב"ם מקרא שם. ועו"ק על הרמב"ם שכתב ברפ"ב מה"ש שאסור לשחוט חולין בעזרה שנאמר כי ירחק וגו' וזבחת וגו' ואכלת בשעריך. הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום אשר בחר ד' וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכלו בכל השערים וכו' עכ"ל. הנה הוסיף להביא בדרש זה תיבת בשעריך שהש"ס בקדושין נ"ז לא מייתי לה ויליף לה רק מקרא דכי ירחק וגו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל. ונראה שהוקשה לו דהא גם הנשחט בקרוב מקום נאכל וכגון קרבנות. ולזה דקדק שנאכל בכל שעריך. אבל ז"א דהא הכא איירינן בבשר תאוה ולא בקרבנות. וא"כ קשה למה מייתי תיבת בשעריך:
עוד נקדים מה שצריך להבין בסוגיא דקדושין נ"ז ע"ב דר"מ יליף חשנב"ע ממה מצינו מה שלי בשלך אסור שלך בשלי אסור אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת ת"ל אל פתח אוה"מ לא הביאו להקריב קרבן לד' ונכרת וגו' על קרבן לד' ענוש כרת אבל חשנב"ע לא ענש כרת איכא למיפרך מה לשצי בשלך שענוש כרת. אלא אמר אביי ושחטו ושחט ושחט וכו'. ומסיק מוכי ירחק בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום. וקשה טובא דהאיך אפשר שידחה דברי ר"מ שהוא תנא ואביי שהוא אמורא ידרוש דרשא אחרת הלא בכ"מ עיקר פלפול הגמרא הוא לתרץ דברי התנא עו"ק דפריך מה לשלי בשלך שענוש כרת. נילף מזה גופה מדאצטריך קרא דקרבן לד' למעט שלך בשלי שאין ענוש כרת מכלל דאיסורא איכא. וצ"ל דקרא דקרבן לד' אינו מיותר לדרש זה. וקשה דלכאורה לגופו לא אצטריך:
והנראה בישוב כל זה דהנה בחולין ט"ז ע"ב פירש"י דר"י דס"ל דאיתסר בשר תאוה במדבר יליף לה מקרא דאל פתח אוהל מועד לא הביאו ור"ע מוקי לה לקדשים ע"ש ברש"י י"ז ע"א. והקשו התו' דודאי איירי בקדשים בשחוטי חוץ והיכי יליף מינה ר"י איסור בשר תאוה. ותירץ הרשב"א בחידושיו דכיון שנאסר בשר תאוה. א"כ כל מה ששחטו חוץ לאוהל מועד הו"ל כשחוטי חוץ ע"ש. וצריך להבין לפ"ז במאי פליגי. ונראה דלר"י קשה למה כתב להקריב קרבן לד' כיון דאיירי קרא בבשר תאוה ששוחט בחוץ ולא הוקדש לקרבן ולזה הוכיח ר"ע דאיירי רק בשחוטי חוץ. ור"י נראה דס"ל דקרבן אתא למעוטי שוחט חולין בעזרה שלא יתחייב כרת וכדאיתא בקדושין נ"ז. ור"ע ס"ל דקרא דקרבן אתא לאורויי דאיירי בשחוטי חוץ אבל בשר תאוה לא איתסר כלל. ובזה מיושב שפיר סוגיא דקדושין נ"ז דבאמת דברי ר"מ לא נדחו כלל דר"מ ס"ל כר"י דבשר תאוה איתסר במדבר. וא"כ קרא דאל פתח איירי בבשר תאוה. ולהקריב קרבן מיותר למעט חולין בעזרה שאינו חייב כרת כמש"ל. וממילא ליכא למיפרך מה לשלי בשלך שענוש כרת. דהא מדאצטריך קרא למעט חולין מכרת ממילא מוכח שיש איסור בזה. ורק הש"ס מקשה דאיכא למיפרך משום דס"ל כר"ע דבשר תאוה מותר. וקרא דאל פתח איירי בשחוטי חוץ. וא"כ להקריב קרבן אינו מיותר כמש"ל דאצטריך למעט דלא איירי בבשר תאוה. ומקשה הש"ס סתם לר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו נגד ר"י:
ועפ"ז מיושב מה שהקשו התו' ריש חולין על ר"מ איך הקריבו שלמים כיון שנאסר בשר תאוה דהא ר"מ דדריש בקדושין חולין בעזרה מקרא דשלי בשלך מוכח דס"ל כר"י דבשר תאוה נאסר להם וכמש"ל. ומיושב ג"כ מ"ש התו' במנחות פ' שאסור להכניס חולין בעזרה מדאורייתא מקרא דשלי בשלך דהיינו לר"מ בקדושין נ"ז וכר' ישמעאל דבשר תאוה אסור ולזה הרמב"ם שכתב דחולין בעזרה נלמד מקרא דכי ירחק כתב שאם הכניס חולין בעזרה מותר באכילה ושאיסורם רק מדברי קבלה היינו מדרבנן. משום דבמה מצינו דשלי בשלך ליכא למילף פירכא שכן ענוש כרת. ואין להקשות לר"י דיליף חשנב"ע ממה מצינו דשלי בשלך. ל"ל קרא דכי ירחק כיון דלחשנב"ע לא אצטריך ובשר נחירה ס"ל דלא הותר. די"ל דאצטריך כמ"ש רש"י בחולין י"ז למעט גיזה ועבודה בפסולי המוקדשין ע"ש. ולר"ע דס"ל דכי ירחק אתי להיתר בשר נחירה במדבר ומה מצינו דשלי בשלך לא ס"ל כמש"ל. צ"ל דס"ל חשנב"ע לאו דאורייתא. או י"ל דנהי דרישא דקרא דכי ירחק אתא להיתר בשר נחירה ולדרוש דרק כי ירחק אז וזבחת. מ"מ סיפא דקרא ואכלת בשעריך אתא למעט חולין בעזרה. דמידרש הכי וזבחת ואכלת בשעריך שמה שאתה אוכל בשעריך אתה זובח בשעריך ולא בעזרה. וכן איתא בקדושין ט"ו ע"ב דלר"ע אי לאו קרא דבאלה הו"א מקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו ע"ש ובמק"א הארכתי בזה. וה"נ ס"ל דוזבחת נדרש לפניו לכי ירחק. ולאחריו על בשעריך. וסוגיא דקדושין דאזלא לר"ע מ"מ לא מייתי קרא דבשעריך משום שממילא נבין זה. ומייתי דרשא הפשוטה מכי ירחק דאי לאו לבשר נחירה הוי דרשינן מינה לחשנב"ע. וכעין זה כתבו התו' בכ"מ:
ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם שאף שכתב בפ"ד מה"ש כר"ע דבשר נחירה הותר במדבר. מ"מ כתב בפ"ב דחשנב"ע אסור מקרא דכי ירחק. והיינו משום דלר"ע דס"ל דבשר תאוה הותר במדבר. בעי להקריב קרבן לאורויי דאיירי בשחוטי חוץ ולא בבשר תאוה כנ"ל. וא"כ לא מצי למילף חשנב"ע ממה מצינו דשלי בשלך. שי"ל שכן ענוש כרת כנ"ל. וגם מכי ירחק לחוד ליכא למילף חשנב"ע דאצטריך להיתר בשר נחירה לזה מייתי קרא דואכלת בשעריך ומקרא נדרש לפניו ולאחריו כמש"ל:
עכ"פ שמענו דהא דחולין בעזרה ועביד כעין עבודה אי אסור מן התורה וכן בדיעבד אם אסור באכילה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ע. דלר"י שנאסר בשר תאוה יליף חשנב"ע משלי בשלך ואסור מה"ת כל חולין בעזרה ממה מצינו. ולר"ע יליף לה מכי ירחק וגו' וזבחת וגו' בשעריך כנ"ל. ולזה שאר חולין אסור להכניסן רק מדרבנן. ובדיעבד מותר באכילה:
והנה בהך דשתי הלחם שאין דוחין י"ט הקשו התו' דנימא הואיל ואי בעי מיתשל. ותירוצם דהוי לא שכיח הוא דוחק גדול. וכ"כ המג"א סי' תקכ"ז ס"ק י"ב בשם מהרי"ו דאמרינן הואיל אי בעי מתשיל. וקשה מסוגיא דפסחים כנ"ל וכבר הרגיש בזה המג"א שם. ובשלמא אי בעי פריק כתבו התו' מ"ו ע"ב ד"ה הואיל דלא אמרינן משום דהוי קנין חדש מרשות לרשות לא שייך הואיל. אבל אי בעי מתשיל שפיר נימא. והנראה בזה משום דאם ישאל אזי הוי למפרע חולין ויהא אסור באכילה מצד חולין בעזרה לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ח מה' תו"מ שאפייתן בפנים. וכבר בארנו במק"א לישב דברי הרמב"ם הללו בס"ד. ואף דאמרינן במנחות מ"ח ע"א דאי פריק והוי חולין לא איכפת לן משום איסור חולין בעזרה. היינו רק כדפריק להו והיו קודש עד עתה והכניסם כדין. אבל ישאל יהיו חולין למפרע ונעשה בהם מעשה הקדש. ודאי דאסור. וכן פירש"י במנחות שם שהרי נעשו חולין בפנים ולא הכניסם כשהם חולין ע"ש. אכן כ"ז רק למ"ד חולין בעזרה אסור. אכן אם חולין בעזרה מותר בדיעבד באכילה. יקשה דנימא הואיל. וא"ל דהוי למפרע טבל דהקדש היה פטור ממעשר. ז"א כי לזה היה תקנה להפריש מעשר ואח"כ להקדיש ועכצ"ל שלזה אין דוחה יו"ט משום לכם ולא לגבוה:
והנה רבה מוקים בחולין ט"ז ע"ב סתם משנה כר"י שנאסר בשר תאוה ומשמע דס"ל כוותיה ורב יוסף מוקי לה שם כר"ע ע"ש. ולזה שפיר הש"ס בפסחים מ"ז לר"ח מהא דאפייתן אינו דוחה יו"ט. דלרבה לא קשה דכיון דס"ל כר"י א"כ יליף חשנביע ממה מצינו דשלי בשלך. ואם הכניס חולין בעזרה כעין עבודה אסור באכילה וכמש"ל וא"כ לא שייך הכא הואיל ואי בעי מתשיל. אבל לדידן דקי"ל כר"ע שבשר נחירה הותר ובשר תאוה לא נאסר וכמ"ש הרמב"ם בספ"ד מה"ש. א"כ חולין שהכניס בעזרה מותרים באכילה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ש לפ"ז תקשה נימא הואיל אי בעי מתשיל ויהא מותר באכילה. לזה הוצרך הרמב"ם לומר הטעם לכם ולא לגבוה. ומיושב הכל בס"ד: