שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כג
ע"ד שהורה מעכ"ת שאסור לישא ביום ב' סיון. והוגד לו שאנכי התרתי. הנה כת"ר יפה הורה כי אף המקילים לא הקילו רק בר"ח וימי הגבלה וכמבואר באחרונים. ולא הוזכר להקל ביום ב' סיון. אכן בפה המנהג לישא גם ביום ב' סיון. ומאן מרמי מידם אחרי שכבר נהגו מקדמת דנא וטעם מנהג זה נראה שנהגו כמ"ש הפמ"ג בסי' תצ"ג באו"ח סק"ה שמנהגם היה לפסוק מלהתאבל מר"ח סיון ואילך. רק כתב שצ"ע לפ"ז האיך מונים הל"ג יום. וכן בסק"א שם הביא בשם הא"ר להקל בריקודין מר"ח סיון ואילך. ומשמע אף ביום ב' סיון. ואין ס' א"ר ת"י. וטעם הדבר דכיון דא"א בו תחנון ממילא אין בו דין אבילות וכמ"ש הב"י בשם התו' הובא בט"ז סק"א וכ"כ המהרי"ל שביום שא"א תחינה לא מתו תלמידי ר"ע ואף שהא"ר כתב זה כמסתפק כמ"ש הפמ"ג בשמו. מ"מ הרי ידוע מ"ש האחרונים דבדינים אלו ספיקא לקולא. ואף דבשבתות שבימי הספירה המנהג לומר אה"ר אף בשבת מברכין ומילה. הרי שגם בימים שא"א בהם תחינה נוהגים חומרא דאבילות במקצת. י"ל דכיון שמתו בימי השבוע הקודמת לזה החמירו להתפלל על נפשותם. וכנהוג אצלינו מי שהוא אבל שמזכיר נשמת מתו בשבתות:
וחשבון הל"ג יום שהקשה הפמ"ג למנהג זה. נראה שמונים גם יו"ט אחרון של פסח עד ר"ח אייר. דהא תלמידי ר"ע מתו בא"י שלא עשו יוט"ב של גליות והיה יום האחרון חול. ולפלא על הב"י וט"ז וכל האחרונים שכתבו להסיר מימי הספירה ז' ימי הפסח והלא אז לא היו רק ששה ימי הפסח בימי הספירה. וצ"ל כוונתם שרוצים לבאר שאצלינו יש ל"ג ימים לנהוג בהם אבילות. אבל הנוהגים להפסיק מר"ח סיון ואילך. ס"ל למנות גם יו"ט אחרון וכמש"ל. וכהא דקיי"ל למנות יום יו"ט האחרון במנין ימי אבילות שבעה אם מת לו מת ברגל. ושפיר יש ל"ג יום. ואף שאין אומרים תחנון עד ר"ח אייר הנה זה קשה גם על הב"י והמהרי"ל שהזכרנו. וצ"ל דכיון שמה שא"א בהם תחנון אינו מצד שהימים הם ימי שמחה. רק מצד שכבר יצא רוב חודש ניסן שלא אמרו בו תחנון וכמבואר בפוסקים ע' ב"י ס"ס תצ"ב. לזה שפיר מונים גם ימים אלו בכלל ל"ג ימי אבילות כי גם בהם מתו תלמידי ר"ע. אבל מר"ח סיון ואילך הימים ימי שמחה בעצמותם שהחלו להכין א"ע לקבלת התורה ונאמר להם ביום ב' סיון שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולזה נהגו לקרותו יום המיוחס. שפיר אינו נמנה בימי אבילות. וגם יש לדון שר"ח אייר היה ג"כ אז רק יום אחד כיון שקידשו אז ע"פ הראיה. רק י"ל שנהגו בשני הימים דין ר"ח אם באו העדים לעת ערב כדאיתא בר"ה דף ל'. וכ"כ התשב"ץ ח"א ס' קנ"ג והב"י או"ח ס' קל"א בשם שבלי לקט שאף בזמן הבית עשו שני ימים ר"ח וע' צל"ח ברכות דף ל' ואקצר:
ועוי"ל שהנוהגים כן ס"ל כמ"ש האחרונים דלענין זה זה הוי אף מקצת לילה ככל היום ע' בב"י סי' תצ"ג. וגם ס"ל כמ"ש המהרי"ל והגהת מנהגים שאין נוהגים אבילות רק ל"ב יום עט"ז סק"א ופמ"ג בזה. וכיון שעושים הנשואים בלילה השייך ליום ב' סיון הוי מקצת הלילה ככולו. והיינו כדעת הסוברים דג' ימי הגבלה מותרים. ואף שאצלינו נושאים בר"ח אייר. כבר כתב הח"ס סי' קמ"ב שאין לחוש לתרי קולי דסתרי אהדדי כיון שאינם באיש אחד. ועכ"פ נתבאר שיש מקום למנהג זה ואין למחות במי שנוהג כן. ואף במקום שאין ידוע המנהג יש מקום להקל בשעת הצורך. ובפרט דהא יש מקילים מל"ג בעומר ואילך. וגם יש אחרונים המקילים בשעה"ד לישא בימי הספירה. ואף שאצלינו חלילה להקל בזה. אבל ביום ב' סיון יש להקל בשעת הצורך בכל מקום:
ועוד נראה לישב מנהגינו שנושאים בר"ח אייר ואילך שנתחבטו בזה המג"א סק"ה ובח"ס סי' קמ"ב דהוי תרתי דסתרי ע"ש. ונראה שהנוהגים כן סוברים כמהרי"ל והגהת מנהגים שהזכרנו שלא מתו תלמידי ר"ע רק ל"ב יום אכן מש"ש שבז' ימי פסח וז' שבתות וג' ימי ר"ח לא מתו הוא תמוה דכיון שחשבו ז' ימי פסח א"כ אין כאן רק שש שבתות וכמ"ש הב"י והט"ז] והחשבון הוא כך. ששה ימי החג. וכמש"ל שאז היו רק ששה. וג' ימי ר"ח אייר וסיון. ושלשת ימי הגבלה וחמשה שבתות. הרי שבעה עשר ימים שלא מתו בהם. ונשארו ל"ב ימים כי ע"פ רוב יהי שבת אחד או בר"ח אייר או בשלשת ימי הגבלה. ואף שאפשר שיהיו ששה שבתות וכגון כשחל פסח בשבת. מ"מ אנו דנין כפי שמצוי ע"פ רוב. וגם י"ל שהיה ידוע שבשנה שמתו בה תלמידי ר"ע היתה הקביעות באופן שהיו רק חמש שבתות. וא"ש מנהגינו שנושאים בר"ח אייר וכן מר"ח סיון ואילך. כי בר"ח סיון וג' ימי הגבלה הוי היתר גמור כנ"ל. וביום ב' סיון הוא מצד מקצת הלילה ככולו וכמש"ל ואין כאן תרתי דסתרי. ואף שכתבו הפוסקים שלא מתו בימים שאין אומרים תחנון. מ"מ ב' סיון י"ל שבימיהם אמרו בו תחנון. רק אח"כ הנהיגו שלא לומר תחנון:
ולכאורה יש נ"מ בין הטעמים דאי נימא שבמקום שנוהגים לישא בב' סיון הוא מצד שמקצת לילה ככולו א"כ אסור לעשות חופה בתחילת הלילה. ואי נימא שבעצמותו הוא מותר. אזי מותר בתחילת הלילה ג"כ. אך ז"א דממ"נ שרי דבביה"ש מותר לישא משום ספק שהוא יום והוי ר"ח ושרי וכמ"ש הפוסקים דבדינים אלו ספיקא לקולא. ואחר ביה"ש שרי דשמא ביה"ש הוי לילה וכבר עבר מקצת לילה דהוי ככולו וע' איבורי ח"א סי' כ"ג:
והנה כשחל ל"ג בעומר ביום א' בשבת ראיתי מקילים לישא בע"ש הקודם לו. ונראה שלמדו זה ממ"ש האחרונים דבכה"ג שרי להסתפר בע"ש. ולמדו מזה לנשואין. אבל באמת לא דמי דשם ההיתר משום כבוד שבת כדאיתא במ"ק דף י"ט גבי אבילות כשחל שמיני של אבילות בשבת ערב הרגל. וע' יו"ד סי' ת' ובאחרונים שם לענין רחיצה וגילוח בע"ש כשחל יום שלשים שלו בשבת. ומשמע שאם חל ביום א' לא התירו מ"מ הכא באבילות ישינה הקילו. ומשם נלמד דין זה וכמבואר בפוסקים. וכ"ז שייך בתספורת. אבל בנשואין לא שייך זה. וכ"כ הט"ז בסק"ב דתספורת קיל מנשואין וכ"כ כמה אחרונים ואולי יש לצדד דכיון שבע"ש לא יעשו רק החופה. והחופה מנהגינו לעשותה במקום מעבר רבים ואינו נשואין גמורים עד שיתיחדו וכמבואר בפוסקים. ואירוסין שרי בימי הספירה וסעודת נשואין עושים במוש"ק שהוא ל"ג בעומר. בכ"ז נראה שאין להתיר בזה רק בשעה"ד גדול שיש לצרף שיטת המקילים בשעה"ד לישא בימי הספירה. ומי שמיקל שלא בשעה"ד גדול אין לו יסוד לסמוך עליו: