שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן יב
בע"ה כ"ז מ"ח תרל"ו:
ע"ד מ"ש להקשות ביבמות ו' מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין. דתיפוק ליה שהיה זה במשכן ג"כ כדאמרינן בשבת ק"ב ע"ב קרש שנפל בה דרנא היה מטיף אבר לתוכה וסותמה. הנה באמת אין כוונת הש"ס דגם בזה חייב משום בישול. דזה פשוט. רק העיקר בא להשמיענו דאף שאין הבישול לצורך עצמו רק לצורך שריפה מ"מ מיקרי תיקון ומלאכה ומייתי מבישול סמנים שהכוונה רק כדי לצבוע. וכ"כ התו' להדיא בשבת ק"ו ע"א ד"ה מה לי וכ"ה שם בבעה"מ ובחי' הרשב"א וכ"נ שם מפרש"י ע"ש. וכן בפירש"י דיבמות שם צריך לפרש כן כוונתו ע"ש. אף שלכאורה לא משמע כן. ונקיט בישול סמנים שמזה נלמד עיקר מלאכת בישול שהוא היה דבר קבוע משא"כ הך דקרש. ובלא"ה לא מצי מייתי מהתם דשם צריך להתכת האבר בעצמו שעומד שם במקום הנקב. משא"כ בשריפה שאחר השריפה שוב א"צ להפתילה של אבר:
ובסוגיא דיבמות לכאורה משמע הכוונה דמייתי לחיובא דבישול לבד הבערה. אבל עכצ"ל כמש"ל דאלת"ה תיקשי על פי' התו' ובעה"מ בשבת שם. דהא חד לישנא הוא הכא והתם. והא דגרס שם רב אשי והכא רב ששת. הוא רק שינוי גירסא לא שיהא מאמר אחר. וכ"נ דקאמר בשבת שם כדאמר. משמע דעיקרה במקום אחר. והיינו בסוגיין דיבמות. אלא דגם ביבמות קאמר ואמר ר"ש. וצע"ק בזה. וכה"ג הקשו התו' בחולין פ"ט ע"ב ד"ה ואמר ע"ש:
ומה שיש להעיר בזה דבירושלמי פ' כלל גדול הל"ב אמרינן ר' אבוהו בשם ריב"ח המתיך אבר חייב משום מבשל הצולה והמעגן והשולק והמעשן כולהן משום מבשל וכ"ה ברמב"ם פ"ט מה"ש הל"ו שהוא תולדת מבשל וקשה לכאורה דת"ל דהוי במשכן ולא הוי תולדה רק אב. ולכאורה י"ל שאין ללמוד מזה לעשותו אב לחודה כדאמרינן ריש ב"ק ובשבת צ"ו ע"ב הך דהוי במשכן חשיבא קרי לה אב וכו' וכתבו שם התו' לחד פירושא דיש תולדות שהיו במשכן ומ"מ לא חשיבי והו"ל תולדות ושני הפירושים דשם נראה דתלו בפלוגתא דשבת מ"ט ע"ב אי ל"ט מלאכות כנגד מלאכות שבתורה או כנגד מלאכות שבמשכן דלמ"ד מלאכות שבמשכן עכצ"ל שלא היו יותר מלאכות מל"ט כמ"ש התו' דף צ"ו. ולמ"ד מלאכות שבתורה צ"ל שביררו החשובים. ולזה א"ש הירושלמי דריב"ח לטעמיה בירושלמי שם ריש הל"ב דס"ל כרבי דיליף מאלה הדברים ע"ש. וא"כ לא מצי למימני טפי מל"ט. וחושב החשובים שבהם. אבל ר"א דמחייב אתולדה במקום אב ע"כ ס"ל הטעם משום מלאכות שבמשכן. דאי נימא שהטעם משום דיליף מאלה הדברים דהוו ל"ט. א"כ עכצ"ל דנ"מ לענין חיוב וכמובן. ולישנא בתרא דקאמר האי דכתיבא קרי לה אב היינו כהנהו דס"ל דילפינן לה מקראי וכנ"ל. וע"ש צ"ז ע"ב דמוכיח מהא דרבי דלא ס"ל כהא דר"א. והיינו כמש"ל:
וע"ש ע"ג ע"ב דקאמרינן דאף דאיכא דדמי לה מ"מ חשיב לה. וקאמר דכותש לא קחשיב משום שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ופי' התו' שם הכוונה דאפשר ג"כ גבי סמנים בלא כתישה ע"ש. אלמא כל דאפשר בל"ז לא קחשיב. וא"כ גם הכא י"ל דכיון דאפשר לסתום הקרשים בלא אבר רק באופן אחר. א"כ אין זה הכרח ולזה לא קחשיב לה. ובחי' הרמב"ן שם הביא בשם ר"ת לפרש דאופה הוי נמי במשכן גבי בדיקת תכלת. והא דקאמרינן שם למה נקיט אופה ושביק בישול סמנין דהוי במשכן. הכוונה דשביק מבשל דהוי לצורך עצמו ונקיט אופה דהוי רק משום נסיון תכלת ע"ש. ולפ"ז י"ל נמי דנקיט בישול סמנים דהוי צורך עצמו. ולא פתילת אבר דקרשים דלא הוי לצורך עצמו. אך ז"א. ובאמת צ"ע מסוגיין דדף ק"ו דמשמע דבישול סמנין נמי לא הוי לצורך עצמן כמ"ש התו' שם. ואפשר ס"ל דלא חשיב אב מהא דקרש משום דאפשר בלא"ה וכמש"ל שכן מפרש ר"ת ג"כ הא דכן עני אוכל פתו ע"ש ברמב"ן. ונראה ראיה דהא כל הראשונים נתקשו בדף ע"ד בהא דכן עני אוכל פתו בלא כתישה דא"כ לא ליחשוב מרקד שכן עני אוכל עיסה בלוסה ע"ש בתו'. ובחי' הריטב"א תירץ דבלא כתישה רוב בנ"א אוכלים ואין כותש רק המפונק משא"כ עיסה בלוסה אין אוכלים רק עניים ממש ע"ש. ולפ"ז תיקשי מאי קאמר בדף ק"ב ע"ב שכן עני חופר גומא להצניע פרוטותיו וכן אביי שכן עני עושה פטפוטי כירה. דמ"מ הא אין זה רק עניים ממש והיכי ילפינן מינה. ועכצ"ל דשאני לענין שיעורא דגילוי מילתא בעלמא הוא. וכן משמע דאפשר בלא אבר דגבי בעה"ב קאמר שם סתמא שסותמו ע"ש:
וע' שבת ע"ד ע"א בתוד"ה אע"ג שכתבו שמה שלגמרי בכלל מלאכה אחרת לא חשיב. וזהו כוונת רש"י ג"כ אהא דכן עני אוכל פתו כו' וכמ"ש בחי' הרמב"ן שם. ולא משני רק הא דלא נקיט כותש במקום בורר. ובתו' רי"ד שם הסביר יותר דכיון דאפשר בלא"ה לא חשיב לה יעו"ש. וכ"ה בירושלמי שם אר"ל יש דברים קרובים ורחוקים ע"ש. וא"כ לפ"ז א"ש בפשיטות דלא שייך למיחשביה בפני עצמו כיון דהוי בכלל מבשל לגמרי ובאמת בירושלמי י"ל דהא הא דאמרינן בשבת ק"ב שמטיף אבר היינו למצוא בנין כל שהוא במשכן. אבל בירושלמי בפ' כלל גדול הל"ב ופ' הבונה הל"ב משמע דכל שהוא לאו דווקא דמפרש שיעור לחרישה ע"ש. וא"כ לא ס"ל לירושלמי כלל טעמא דמטיף אבר. וכ"נ שם ר"פ הבונה דלא מייתי רק הא דבנין המשכן:
ועפ"ז אפשר לישב פירש"י דף ע"ג ע"א ד"ה משכחת לה דכל המלאכות יש להם שיעורים. והקשה בשו"ת בגדי ישע בשם בנו דהא בנין וחרישה אין להם שיעור כדאיתא בפ' הבונה ונשאר בקושיא. ונראה דאביי דמפרש טעמא בר"פ הבונה משום פטפוטי כירה ס"ל שבנין צריך קצת שיעור וכמו בפטפוטי כירה שאין שייך לומר שיהא משהו ממש. וס"ל כירושלמי הנ"ל. וכן בחורש בירושלמי שם איכא פלוגתא ע"ש ולרב אחא ב"י דקאמר משום קרש שנפל בה דרנא ס"ל דמשהו ממש. וא"כ א"ש דבדף ע"ג שם איירי אליבא דאביי. ולזה פירש"י דלכולהו איכא שיעורא משא"כ למסקנא דראב"י שם כנ"ל:
ועוד נראה דבירושלמי פ' הבונה הל"א איתא מתניתין כר"ש דקאמר עד שיעבד את כולו כו' ע"ש. ואין לזה ביאור וע"ש בק"ע. ולענ"ד בדרב יעקב בר אחא שם צ"ל דלא כר"ש והיינו משום דהא דכל שהו אי הוי ממש או בעי שיעורא תלי בפלוגתא דר"ש ות"ק שם. וע' בש"ס דילן שבת ק"ג ע"ב ובתו' שם ד"ה והמעבד וע' נדה כ"ו ע"ב בתוד"ה כל שהו ובב"ב ק"נ ע"א בסוגיא ובתו' ובתו' שם. ושוב ראיתי שכ"כ גם הפ"מ ע"ש ובפ"מ בפסחים פ"ו הל"א. והנה בפסחים שם איתא דר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב דס"ל דמפשיטין עד החזה ס"ל כר"ש עד שיעבד את כולו ע"ש. וקאמר שם דר' ישמעאל דמנחות ס"ג ע"ב ור"י בנו של ריב"ב אמרו ד"א. וכן איתא בש"ס דילן במנחות שם. רק דבירושלמי שם איתא דר' ישמעאל ס"ל מפשיט את כולן ובש"ס דילן ליתא רק וחכמים אומרים (עי' בשבת קי"ז). וא"כ אפשר לומר דלזה קאמר ביבמות שם מה לי בישול פתילה וכו' דאיירי אליבא דר' ישמעאל. ובמנחות ס"ג קאמר מעיקרא דר"י ס"ל כר"י בנו של ריב"ב וא"כ ס"ל כר"ש דבכל שהו אינו חייב וא"כ לא ס"ל הא דקרש שנפל בה דרנא אך באמת אין הכרח מזה. וגם דר"ש לא שייכא כלל בהא דכל שהו וכמובן:
ובירושלמי הנ"ל נראה דר' מתניא דבעי כדי ליטע כרישה אית ליה דכל שהו אינו ממש כדאיתא בב"ב ק"נ ע"א ובנדה כ"ו ע"ב בתו' וע' תו' ק"ג ע"ב ד"ה והמעבד אבל ר"י בר בון דקאמר כדי שיטע זכרותה של חטה ס"ל דמשהו ממש והיינו משהו. ושוב ראיתי שפי' כן בפ"מ בפ' כלל גדול. ולפ"ז י"ל דאביי וראב"י בש"ס דילן גבי בונה פליגי בהא פלוגתא והא בהא תליא. דאביי ס"ל כר' מתניא וראב"י ס"ל כר"י בר בון. ודנקיט ריב"ב זכרותו של חטה. היינו לפרושי למאי חזא וכדאיתא בש"ס דילן דף ק"ג ע"א רק דש"ס דילן מפרש שם לביזרא דקרא. והירושלמי לא ניחא ליה בהא וע"ש בפירש"י:
והנה בירושלמי דפסחים שהזכרנו. לכאורה יש לתמוה למאי דקאמר ר"י וריב"ש ריב"ב אמרו ד"א תיקשי דר"י אדר"י. והש"ק שם הרגיש בזה וכתב דאפשר כוונת ר"י ג"כ דהפשטו דוחה רק עד החזה ועוד אפשר ס"ל דגם כולו מיקרי מובחר עכ"ד. ודבריו תמוהים דהא בירושלמי שם מפורש דר"י ס"ל מפשיטין את כולו ופליג עם ריב"ש ריב"ב ע"ש וגם מפורש דלא מיקרי רק מובחר מן המובחר ולא אשכחן פלוגתא בהא. וגם כל כה"ג הו"ל להירושלמי לפרושי. ובפ"מ כתב לפרש דהיינו דדחי דטעמא דריב"ש ריב"ב משום דס"ל כר"ש כי היכי דלא תקשה דר"י אדר"י ע"ש. ותמהני דאטו בהא דמוקי כר"ש מידחי הא דקאמר דאמרו ד"א. דהא גם לרבנן דס"ל שחייב על מקצת הפשט. חייב על כל מקצת שמפשיט. וא"כ למה יהא מותר להפשיט יותר מעד החזה לר"י דמובחר מן המובחר אינו דוחה שבת. ומ"ש בפ"מ שם דכיון שהותרה שבת הותרה. תמוה דהא א"כ גם גבי עומר נימא הכי שיקצור חמש סאין:
והנה בש"ס דילן במנחות ס"ג איתא בטעמא דר"י מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה משירבה במלאכות הרבה היינו קצירה ודישה ואינך. ובחול מייתינן מחמש סאין דהכי שביתא מילתא ואתיא בלא טירחא ע"ש ופירש"י דהוי מובחר טפי. וזהו כהירושלמי הנ"ל דהוי מובחר מן המובחר וקשה לי טובא דא"כ ל"ל טעמא דמוטב שירבה וכו' תיפוק ליה דמובחר מה"מ אינו דוחה שבת. ודוחק לומר מפני שהריקוד הוא כ"כ הרבה בג' סאה עד שעולה כנגד כל המלאכות שבחמש סאין. ובאמת לולא פירש"י היה נלע"ד דשביחא ליה מילתא היינו שהוא בכבוד יותר בדרך עשירות שלא לטרוח הרבה ולקלוט הסולת. וכ"מ הלשון שביחא ליה מילתא. דלפירש"י הו"ל דהכי עדיף טפי או מובחר טפי. אבל עיקר טעמא הוא מפני מוטב שירבה כו'. וס"ל דבמלאכה אחת שפיר דמי להרבות בשביל מובחר מה"מ. רק במלאכות הרבה אין ראוי להרבות בשביל זה:
ולפ"ז י"ל הירושלמי דלר"ש דס"ל עד שיעבד את כולו. ה"נ אי מפשיט עד החזה דבהכי הוי מובחר. לאו מידי קעביד ולא ניתנה שבת לדחות כלל לענין הפשט ולזה מובחר מה"מ דהיינו הפשטת כולו אינו דוחה שבת דהויא מלאכה חדשה שלא ניתנה לדחות עדיין. משא"כ לרבנן שגם במובחר עד החזה כבר דחתה שבת. שרי להרבות במלאכה אחת בשביל מובחר מה"מ להפשיט את כולו. ולזה שפיר י"ל דר' ישמעאל ס"ל כרבנן ולזה ס"ל דמפשיטין את כולו. וריב"ש ריב"ב ס"ל כר"ש. ובזה יש ליישב מה שקשה באמת מנ"ל להירושלמי דר"י ס"ל שמפשיט את כולו דהא סתמא קאמר הפשיטו דוחה שבת. ודילמא רק עד החזה וכמ"ש הש"ק שם לדעתו כנ"ל אבל לפמ"ש א"ש דאי ס"ל דרק עד החזה וא"כ ע"כ צ"ל בטעמו דס"ל כר"ש דאי כרבנן ס"ל א"כ הו"ל למישרי להפשיט כולו דהא חזינן דס"ל לר"י שמותר להרבות במלאכה אחת כנ"ל. ואי כר"ש ס"ל. א"כ מאי קאמר הפשיטו דוחה שבת. דהא לר"ש עד החזה לאו מידי קעביד. ולזה ע"כ צ"ל דס"ל כרבנן ושרי להפשיט את כולו וכנ"ל:
אך בש"ס דילן בשבת קי"ז ע"א איתא דמוקי לה דלא קבעי לעור ושקל בברזי. ופירש"י דלא הוי רק שבות. והתו' כתבו דאף שבות לא הוי ע"ש. וא"כ קשה טובא מאי קאמר הפשיטו דוחה שבת כיון דאף שבות לא הוי. וע"ש שתרצו התו' בזה הא דלא חשיב במשנה דפסחים הפשט שדוחה שבת. וקשה טובא להתו' דמה מחלוקת ריב"ש ריב"ב ורבנן כיון דליכא אף שבות. וגם מאי קאמר בירושלמי דס"ל כר"ש הא אף כרבנן אתיא. ושם בד"ה דשקיל כתבו בתירוץ אחד דלדבריו קאמרי ולדידהו לא ס"ל ע"ש. והקשו דא"כ ליתני הפשיטו דוחה שבת ותירצו דבפלוגתא לא קמיירי דלר"י לא דחי ליה הפשט כלל ע"ש וקשה דהא גם לר"י דחי עד החזה. דכיון דאיירי בהפשט גמור א"כ גם ר"י איירי בהכי דבזה לא נחלקו כלל. וגם מאי קאמר הירושלמי דס"ל כר"ש וכנ"ל וכ"כ התו' להדיא בפסחים ס"ה ע"ב דלר"י מפשיט עד החזה בהפשט גמור. ובמהרש"א כאן הקשה ל"ל הקשו לר"י ל"ל תני הפשט ותירץ דהוי בכלל הקטרה כמ"ש התו' בפסחים ע"ש. וכוונתו בתחילת קושייתם ל"ל הקשו כן אף מקמי דתירצו דלדבריו קאמרי. דהא מ"מ עד החזה מפשיט בהפשט גמור. אבל לענ"ד ז"א דהתוס' הכא ס"ל דגם לר"י מפשיט בברזי עד החזה. ולא ס"ל כלל סברא דבכלל הקטרה. דאי כהמהרש"א א"כ מאי קאמרו דלר"י לא דחי כלל הא ל"ק כלל דהוי בכלל הקטרה. ועכצ"ל כנ"ל. ועכ"פ לדבריהם צ"ע:
ואפשר כוונתם כמ"ש בירושלמי שם דר"י ס"ל כר"ש. וא"כ אינו עושה איסור בהפשט עד החזה דהוי מקצת מלאכה. והיינו דקאמרו דלא דחי כלל. ומיושב בזה מה שהקשה המהרש"א בתוד"ה דשקיל ל"ל תירצו על פירש"י ג"כ דבפלוגתא לא קמיירי כתירוצם כאן. וכתב דבאמת הומ"ל הכי והוא דוחק כמובן דהא דחו מכח זה פירש"י. אבל לפמ"ש א"ש דאכתי תקשה דהא גם לר"י דוחה שבת עד החזה ולא שייך השתא למימר דס"ל כר"ש כיון דאיירי בברזי וליכא רק דרבנן לשיטת רש"י. ועכ"פ שבות איכא. ומזה קשה ג"כ על שהזכרנו שכתב שידעו התו' סברא דהוי בכלל הקטרה דא"כ מה מקשו על פירש"י הא שפיר י"ל דהוי בכלל הקטרה לר"י ובפלוגתא לא קמיירי. ועי' בתו' פסחים ס"ה. אכן לפמ"ש א"ש בס"ד. אבל עדיין קשה כל מה שהקשינו לשיטת התוספות דאף שבות ליכא:
והנראה בישוב שיטת רש"י וכן עיקר וכ"ה דעת הר"ן בחי' שם דבודאי איכא בזה איסור דרבנן וכמו בכל המלאכות כשעושה אותם כלאחר יד. והנראה דבאמת לרבנן דס"ל דאף במפשיט מקצת חייב א"כ ודאי במפשיט כלאחר יד הוי איסור שבות. אבל לר"ש דס"ל דאינו חייב עד שיפשיט את כולו וא"כ כשמפשיט מקצת הוי רק התחלת המלאכה ואינו חייב רק הוי איסור מדרבנן כמו עקירה בהוצאה בלי הנחה. ואם מפשיט מקצת כלאחר יד אז לר"ש אף איסור דרבנן לא הוי וכמ"ש הט"ז באו"ח סי' ש"ז ס"ק י"ב דבכרמלית ליכא שבות בעקירה בלא הנחה ע"ש. וכ"כ אבהע"ז בסי' שמ"ט וע"ש ג"כ לענין טלטול פחות מד"א בכרמלית דס"ל דשרי כיון דהוי תרתי דרבנן. וע"ש בביאורי הגר"א ואכמ"ל בזה:
וא"כ לריב"ש ריב"ב דס"ל דמפשיט עד החזה וס"ל כר"ש כמ"ש הירושלמי. ליכא איסור כשמפשיטו בברזי. ושפיר איכא לשנויי דבפלוגתא לא קא מיירי דלר' ישמעאל לא דחי כלל דלא הוי אף שבות כנ"ל. או י"ל דאתיא מתניתין כר"י כמ"ש התו' שם על מה שהקשו מהא דנוטלו בעורו דאיירי בעורו שנפשט עד החזה והיינו דאתיא כר"י [וע"ש שתירצו עוד דלא קאי אשבת. ודבריהם צלע"ג דהא בתוספתא פ"ד דפסחים איתא ובשבת מלביש בגויתו ומניחו ויוצא ריב"ש ריבב"א י"ד שחל בשבת לא היה מפשיט אלא עד מקום חזה ע"כ. הרי להדיא דאיירי בשבת. וגם דלא אתיא כר"י דר"י פליג עלה. ודוחק לומר דמפרש לה. דהא לא נזכרו דברי חכמים דפליגי עליה. וא"ל שכוונת התו' שנוטל בעור שעד החזה דאף לרבנן מפשיטו כדרכו כמ"ש התוספות בפסחים ס"ה. ז"א דא"כ מה פליג ר"י בתוספתא שם וכמובן]:
ובזה מבואר הירושלמי דדייק מדתני ר"י הפשיטו דוחה שבת דס"ל דמפשיט את כולו. דאי רק עד החזה וס"ל כר"ש א"כ אין כאן איסור כלל ולא שייך למיתני דוחה שבת כמש"ל אבל ז"א דאכתי י"ל דס"ל כרבנן ואיכא איסור דרבנן אף עד החזה. וצ"ל כמש"ל דמ"מ הא מותר להרבות במלאכה אחת לר' ישמעאל משום מובחר מה"מ, וא"כ יהא מותר להפשיט את כולו. אכן לפ"ז תקשה דא"כ היכי סתם ר' ישמעאל דבריו דהפשיטו דוחה שבת ולא פירש אם עד החזה או כולו. ועו"ק דא"כ מה מקשה מעיקרא במאי פליגי ר"י וריב"ש ריב"ב בירושלמי שם ומוקי לה כר"ש. דהא בלא"ה לק"מ דהוי מלאכה אחת כנ"ל. ולזה נראה דאדרבא מוכח מזה דס"ל כר"ש. ומ"מ מפשיט את כולו. דאלת"ה האיך סתם שדוחה שבת דהו"ל לפרש כנ"ל. אבל אי ס"ל כר"ש א"ש דע"כ מפשיט את כולו. דאי עד החזה ליכא איסורא כלל ולא שייך למימר דוחה כנ"ל. ולזה סתם דבריו דמזה ממילא משמע דס"ל כר"ש ומפשיט את כולו ומזה דייק הירושלמי וע"ז מקשה שפיר הירושלמי דהא ס"ל מובחר מה"מ אינו דוחה במלאכה חדשה כנ"ל. ותירץ דטעמא דריב"ש ריב"ב דס"ל כר"ש. וטעמא דר"י קאמר ר' יעקב בר אחא דס"ל כר"ש דאמר מלאכה שאצל"ג פטור כמו שהגיה בנועם ירושלמי פ' הבונה ע"ש ודבריו נכונים וכדאיתא בש"ס דילן בשבת שם כנ"ל. וכיון דהוי רק דרבנן שפיר דחי דע"כ לא קאמר ר"י דאינו דוחה מומה"מ רק בדאורייתא ולא בדרבנן. ויותר י"ל דר"י בר בון דקאמר לא אתיא אלא כר"ש. היינו להקשות כיון דר"י לא אתי אלא כר"ש מדסתם דבריו. וא"כ קשה הא מומה"מ אינו דוחה שבת במלאכה חדשה וע"ז משני ריב"ר אחא דאתיא כר"ש דס"ל משאצל"ג פטור וכנ"ל:
ואפשר לומר שזוהי סברת הש"ס במנחות ס"ג מוטב שירבה במלאכה אחת וכו' שקשה טובא דמאי נ"מ דהא יש חילול שבת בהרקדה כמו בקצירה ובפרט דמשמע דהרקדה מרובה נגד כל המלאכות כמש"ל. אבל לפמ"ש דס"ל לר"י כר"ש דמקצת מלאכה אינו חייב. ה"נ כיון שרוצה לעשות סולת גמור א"כ על כל ההרקדות הראשונות אין כאן חיוב כל זמן שלא הגיע למטרת צורכו עד ההרקדה אחרונה שנעשה סולת. משא"כ בקוצר חמש סאין שחייב על כל סאה וסאה וכל מעט שיש בה שיעור חיוב. לפי שמכל מעט חטים נעשה סולת הראוי וכל מלאכתו הצריכה. ושפיר יש חיוב עליו. וא"ל דלר"ש לא יהא חיוב עד שיקצור כל החמש סאין שצריכים לו. ז"א דכיון שהם גופים נפרדים וכל מעט מהם ראוי להצטרף לאחרים לא שייך זה וכמובן. משא"כ בהרקדה שאינו נגמר חפצו עד הרקדה אחרונה. ומקודם אין ראוי כלל לצרכו. והכי נמי אמרינן בשבת ק"ג ע"ב לר"ש דבעי עד שיכתוב כל השם כולו יכול עד שיכתוב כל הפסוק כולו ת"ל מאחת מהנה. והחילוק צריך מובן. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דכיון שגמר תיבה אחת שראויה ומצטרפת לצורכו ונגמר בה כל כוונתו. שוב אין צורך לגמור כל הפסוק אף שרוצה לגמרו. ובתו' שם ד"ה תריץ נתקשו בהא דעד שיארוג את כל הבגד כולו. דלר"ש ליבעי באמת הכי. ולא נתקשו בהא דפסוק אחד. והיינו כמ"ש בס"ד. עכ"פ מוכח דר' ישמעאל ס"ל כר"ש ולא כרבנן וא"ש הכל בס"ד. וא"כ שפיר קאמר ביבמות ו' מה לי בישול פתילה. דלר"י לית ליה הבונה כל שהו כנ"ל. והשתא הא דקאמר בירושלמי דאתיא כר"ש קאי אתרווייהו אר"י דמנחות ואריב"ש ריב"ב כנ"ל:
ולענין מש"ל דר' ישמעאל ס"ל משאצל"ג פטור ע' בהעמק שאלה שאילתא ק"ה אות ה' שהביא בשם האחרונים לתרץ קושיית התו' ביבמות ד"ה או אינו שהקשו מהא דקרא והטה די"ל דשם החיוב משום הכיבוי שיש בהטיה. ואף דהוי משאצל"ג מ"מ ס"ל דחייב ע"ש. אבל לפמ"ש נדחה תירוצם ומיושב התו' דשפיר הקשו. אך י"ל דאדרבא באמת ס"ל משאצל"ג חייב וממילא עד החזה לר"ש הוי דרבנן ולרבנן דאורייתא והא דר' ישמעאל דהפשיטו דוחה שבת. ע"כ עד החזה קאמר כר"ש ודוחה שבות כנ"ל. דא"ל דס"ל כרבנן והפשיט כולו דמומה"מ דוחה במלאכה אחת כנ"ל. ז"א דהא עיקר טעמו במנחות שם משום דס"ל כר"ש ופטור במלאכה אחת. וא"כ ע"כ גם בהא כר"ש ס"ל ועד החזה דוק. וע"ש שהאריך לפלפל האיך ס"ל לר"י במשאצל"ג והביא מ"ש הח"ס בחי' (ואינו נמצא ת"י) דמספקא ליה מהא דעדיות פ"ב מ"ה שאמר לפניו ר"י בן מתיא מפיס מורסא וצד נחש ולא אמר לא איסור' ולא היתר]:
אבל בעיקר הדבר שהזכרנו דהך דהבונה כל שהו שייכא בדר"ש ורבנן ז"א וכמש"ל. דהא גם ת"ק דר"ש בעי שיעורא כמ"ש התו' ק"ג ע"ב ד"ה והמעבד. רק דלא בעי שיגמור כל הדבר שצריך לי ור"ש בעי שיגמור. וא"כ לת"ק ג"כ י"ל דמ"מ גבי בונה בעי שיעורא. או י"ל דגם לר"ש חייב בכ"ש כיון שא"צ יותר עתה. וכמו הא דקרש שנפל בו דרנא ובעה"ב שנמצא נקב בבירתו דר"פ הבונה שא"צ יותר לתקן ושפיר מיקרי כולו. והא דקאמר בירושלמי דלא כר"ש לגירסת הפ"מ שם צ"ל דהיינו אהא דרשב"ג דמכה על הקורנס ע"ש בירושלמי ובפ"מ. וא"כ אין זה שייכות לענינינו כלל:
וכד דייקינן יש לבאר זה ע"פ הא דתנן ריש המוציא יין דאר"ש שלא נאמרו השיעורין אלא למצניעיהן. וס"ל לר"ש דאף המצניע בעי שיעורא זוטא ע"ש בפירש"י. ורבנן ס"ל במצניע סגי בכל שהו ע"ש דף ע"ח ע"א. וא"כ לכאורה מבואר הסברא להיפוך דר"ש ס"ל דלא אזלינן בתר דעתו ורבנן ס"ל דאזלינן בתר דעתו ומחשבתו וה"נ פריך באמת ר"פ המצניע אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו לא יהא חייב עד דמפיק לכוליה ומשני דהתם בטלה דעתו אצל כל אדם ע"ש. וא"כ דברי רבנן מיושבים אבל הא דר"ש תיקשי דידיה אדידיה לכאורה. והנה לפירש"י בשבת ע"ה סע"ב ובתו' שם ד"ה הא שכתבו דגם ר"ש מודה במצניע דחייב בכל שהו.
ודקאמר למצניעיהן היינו שראוי לו להצניע לאפוקי עשיר ע"ש. א"ש כמובן. אבל לפי המאירי וכ"נ בשארי ראשונים עי' חי' הרמב"ן ור"ן וריטב"א שם ודף ע"ו ע"ב וע"ח ע"א וצ"א ע"א דמצניפ ממש קאמר דבעי שיעורא ובכל שהו פטור ומתניתין דר"פ המצניע לא אתיא כר"ש קשה כנ"ל:
ונראה דהנה צריך להבין סברת ר"ש למה פטור מצניע כיון דאחשביה. וגם דמקשה בפשיטות הש"ס דף צ"א מחישב להוציא כל ביתו. דא"כ תיקשי לר"ש דדף ק"ג דבעי עד שיעבד את כולו ולפמש"ל יש ליישב זה. אבל היא גופא טעמא בעי למה באמת ברוצה לכתוב פסוק שלם וכתב תיבה אחת חייב. ובכותב שני אותיות מן התיבה פטור. וכן בהוצאה אם חישב להוציא כל ביתו. מ"מ חייב בכגרוגרות וכדומה. ואם חישב על כ"ש פטור. ובעיבוד ואינך בעי דווקא עד שיגמור את כולו. ונראה סברתו דהמחשב פחות משיעורים האמורים במשנתינו ומצניעו בטלה דעתו אצל כל אדם ופטור. וכמו במוציא משוי על ראשו בדף צ"ב וכן בחושב להוציא כל ביתו בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל בסתם בעי שיעור שיהא חשוב לכל אדם אף לעשירים. ולזה אר"ש דכל המשקין שיעורן ברביעית בסתם כשלא הצניע. ובמצניע אינך שיעורי דמתניתין. ולזה בכותב פסוק. הנה תיבה שלימה סתם דרך בנ"א שלא להחשיב פחות ולזה פטור בפחות אבל ביותר בטלה דעתו דתיבה שלימה חשובה לכל אדם. והיינו דפריך על כותב את השם כולו מהא דר"ש דהמעבד ע"ש:
ובמאירי דף ע"ט גבי הא דאמרינן שיעור מעבד כדי לעשות קמיע מקשה מהא דמעבד כל שהו דפ' הבונה. ומביא בשם קצת מפרשים דהתם איירי דאחשביה לכל שהו לצורך איזה דבר. והמאירי תירץ דשם אין הכוונה כל שהו בשיעור העור רק שהעיבוד אינו עיבוד גמור כרצונו לעבד היטב. ור"ש ס"ל שאינו חייב עד שיעבד את כולו פי' כל העיבוד ולא כל העור ע"ש. וזה מסייע למש"ל בהא דמוטב שירבה במלאכה אחת. אבל לענ"ד הדבר צ"ע דמה יענה בהא דהצר צורה בכל שהו דלא שייך זה. וגם דהא מפורש בירושלמי פ"ו דפסחים דה"ה בהפשט עד שיפשיט כולו לר"ש. והתם כל העור קאמר אף דבהפשט נמי השיעור כדי קמיע כמ"ש הרמב"ם פי"א מה"ש הל"ה. ובתוספתא תניא נמי הצובע את העור ע"ש ובהג"ה של הגר"א. אך בצביעה י"ל ג"כ לחלק בצביעה עצמה וצ"ל דהמאירי לא כתב זה רק בכוונת ת"ק. אבל ר"ש ודאי כולו ממש קאמר:
והרמב"ם פ"י מה"ש הלט"ז כתב וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדות מכה בפטיש כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהו וכו' וכ"כ בפכ"ג שם. וצ"ע דחשיב לה גבי מכה בפטיש כיון שאינו נגמר בזה וכ"כ המאירי בדף ק"ג ע"ב דהמקצת צורה אינו משלים צורה דא"כ פשיטא דחייב ע"ש. וצ"ל דס"ל דעיקר חיוב צורה הוי משום מכה בפטיש כדאיתא בדף ע"ה ע"ב. ודאותא בירושלמי פ' כלל גדול הל"ב משום בונה היינו אי איכא בנין בכלים. אבל מ"ש המגרד קשה דהא אמרינן בדף ע"ה המגרד ראשי כלונסות חייב משום מחתך וכ"כ בעצמו בפי"א הל"ז וע' פירש"י ק"ג ע"ב שכתב משום ממחק. ולכאורה צ"ע אך שם י"ל דקאי אקלפים דנקיט ע"ש. ואפשר לחלק בין המגרר להמגרד או בין ראשי כלונסות לשאר דברים ועדיין יקשה מנ"ל להרמב"ם זה. וצ"ל דס"ל דר"ש ות"ק פליגי לענין מכה בפטיש וכדמשמע בירושלמי פ' הבונה דמייתי לה אהא דמכה בקורנס דרשב"ג ע"ש הל"א:
והנה בדף ק"ג גבי החורש כל שהו למאי חזי לביזרא דקרא ופרש"י דאף דשנינו לעיל דף צ' שאין אדם מוציא נימא אחת לזריעה היינו בהוצאה דכי מפיק מפיק תרתי בהדדי שאינו זורע אחת לבדה. אבל בחרישה כל גומא עושה לבדה עכ"ד. מבואר דמחלק בין שנעשה בפעם אחד לנעשה מעט מעט וכן פירש"י בדף צ"א גבי הא דפריך מחישב להוציא כל ביתו שחישב להוציא בבת אחת ע"ש. והיינו משום דפשיטא ליה שכשמוציא מעט בודאי חייב וע"ש בפנ"י מ"ש בזה. וקשה לי טובא דמ"מ כיון שאין חשוב לו לזרוע לכתחילה נימא אחת א"כ ודאי פטור. וה"נ גבי אורג דבעי שני חוטין אף שמקודם אורג חוט אחד ואח"כ השני. וכן בכותב תיבה אחת וכדומה. ובכמה מלאכות כן. ולולא פירש"י הייתי מפרש דאיירי בחרישה שאחר הזריעה כדאיתא בשבת ע"ג. ושוב ראיתי במאירי שנתקשה ג"כ בפירש"י ופי' כנ"ל ע"ש. אבל גם זה דחוק דלביזרא דקרא משמע שעדיין לא נזרע:
והנלע"ד בבירור הענין למה במוציא חייב בכל שהו באחשבה. ושארי מלאכות לא מהני כגון באורג חוט אחד דפטור אף באחשבה. וכן כותב אות אחת רק לר' יוסי משום רושם. והיינו משום דאף דאיהו אחשבה מ"מ בעי שיהא ראוי לשום דבר ולזה אורג חוט אחד לבד אין ראוי לשום דבר כי אין כאן אריגה. ואף שארגה על האריג פטור שאינה ראויה רק בהצטרפות. וכן בעיבוד כ"ש. ודלא כי"מ שבמאירי שהזכרנו. וכן כותב אות א' דלא חזי למידי. ולר"י דהוי רושם. חייב אף ברושם בעלמא. וה"נ בחרישה כיון שחרש כל שהו אחשבה וחייב עליה רק שצריך שיהא ראוי לשום דבר כדי שימצא אדם שיחשיב זה. וקאמר דחזי לביזרא דקרא. וה"נ במוציא לזרע חייב אף בנימא אחת כדתנן ר"פ המצניע ע"ש בש"ס ובפרש"י:
וה"נ בבונה עיקר הסברא משום דאחשבה לבנין כל שהו רק דקשה למאי חזי דעכ"פ בעי שיהא ראוי לשום אדם דאל"ה לא מהניא מחשבתו. ולזה קאמר ר' ירמיה שעושה גומא להצניע פרוטות וכן אינך. ויסוד הענין כמש"ל דלת"ק דר"פ המוציא יין כל המוציא סתם וכן העושה סתם שיעורו בכל השיעורים שנשנו שם שהם כפי דעת רוב בנ"א. אף שיש עשירים שאין חשוב להם זה מ"מ חייב. והמצניע ומחשיבו חייב אף בפחות מזה. רק שיהיה ראוי לשום דבר באופן שיהא כדעת מיעוט בנ"א דלענין שיעורא ילפינן אף מעניים שהם מיעוט וכמש"ל בשם הריטב"א. והיינו למאן דאחשביה כנ"ל. דאם אינו ראוי לכלום לשום אדם בטלה דעתו וכמו במוציא משאוי על ראשו בדף צ"ב. ולזה מייתי ר"י ואביי מעני וכן ראב"י מבעה"ב שאין זה לרוב בנ"א. כיון שראוי למיעוטם מהני מה שמחשיבו:
אבל לר"ש דס"ל ס"פ המוציא יין דבסתם בעי שיעור גדול דחזי לכל בנ"א ואף לעשירים. ובמצניע בעי שיעור שראוי לרוב בנ"א. ופחות מזה אף דחזי למיעוט בנ"א שמחשיבים אותו מ"מ לא מהני הצנעתו וחשיבתו כמ"ש המאירי ר"פ המוציא יין ובטלה דעתו אצל כל אדם כמש"ל. וה"נ ס"ל במעבד ומפשיט שדרך בנ"א לעבד את כל העור וכן להפשיט את כל העור. וכן בגורד ואינך. לזה בסתם צריך שיגמור את כולו כיון שכן דרך בנ"א וכן מחשבתו משא"כ בכותב פסוק וכן במוציא שכבר נגמר דבר שראוי לכל העולם בטלה דעתו אצל כל אדם כמו בחישב להוציא כל ביתו וכמש"ל:
וממילא מבואר דהא דהבונה כל שהו והחורש כל שהו לא אתיא כר"ש דלדידיה פטור בכה"ג דכיון שאין ראוי לרוב העולם לא מהני מה שמחשיב המלאכה כנ"ל. ושפיר מיושבים דברי הפ"מ שגורס בירושלמי מתניתין דלא כר"ש וכמש"ל בס"ד. ואף לפירש"י בהא דהחורש. ג"כ ע"כ אתיא דלא כר"ש. דלר"ש כיון שמ"מ חפץ לחרוש עוד הוא פטור עד שיגמור את כולו. ולא דמי לתיבה שלימה מפסוק אחד. דהכא עדיין אין כאן שיעור הראוי לרוב בנ"א דהיינו ב' נימין כדתנן ס"פ המוציא יין. וא"כ ממילא איצטמיד תירוצינו על קושיא הנ"ל כיון שהוכחנו כבר דר' ישמעאל ס"ל כר"ש. וא"כ לא ס"ל הא דהבונה כל שהו כנ"ל. ולא ס"ל ג"כ הך דקרש שנפל בה דרנא מתיכין לתוכה אבר. ולזה אצטריך אליביה למימר ביבמות ו' ע"ב מה לי בישול פתילה כו' וכנ"ל:
ומה שהקשה על התו' ביבמות ו' ע"ב שהקשו מהא דכתב על פנקסו שיביא חטאת שמינה אלמא דס"ל כר' נתן והקשה דהא הוו תרי ר"י בן אלישע. וכ' שנעלם ממנו מקומו מקומו הוא ביבמות ק"ד ע"א בתו' ואינה קושיא כי תירוץ זה הוא רק מדוחק משנינן ליה. ובלא"ה נראה דע"כ מוכח דהיינו ר' ישמעאל בתרא דהוא תנא דבי ר"י חבירו של ר"ע. דכיון דקאמר לכשיבנה ביהמ"ק א"כ היה אחר החורבן. וריב"א הראשון היה כה"ג בביהמ"ק וע"ש בתו'. וא"כ ודאי ריב"א בתרא הוא וכן מוכח מלשון תלמיד אחד שהוא ר"מ כדאיתא בעירובין י"ג (ואף דשם איתא רק כשאמר לפני ר"ע מ"מ נראה דהוא הוא) והוא היה תלמיד ריב"א האחרון. וע' תוס' פסחים ו' דמקשו מר' ישמעאל על תדבר"י. וע' בסדר הדורות שכ' דג' ריב"א הוו. והביא דברי תו' אלו ולא דיבר בם:
ומה שקשה לי בקושיית התו' הנ"ל כעת דהא בשבת י"ב קאמר ת"ק שביקש להטות ולא היטה. ור"נ אמר שהטה וכתב על פנקסו וכו'. וא"כ מה מקשו התו' דהא שפיר י"ל דר"נ לטעמיה ס"ל הכי. ותלמיד שאמר משום ר' ישמעאל ס"ל כת"ק דהתם דקרא ולא הטה. וצ"ל דכיון דעל קושייתם השניה הוצרכו לתרץ דהומ"ל ולטעמיך לזה תירצו כן על שניהם וממילא מיושב מה שהקשית שלא תרצו תרי ריב"א הוי כנ"ל:
ואגב אזכיר מה שנ"ל לישב קושיית התו' בשבת נ' ע"ב ד"ה אי שהקשו דהו"ל להש"ס להקשות מ"ט דראב"ע דאסר דהנה לפנינו הגירסא בש"ס שפיר קאמרי רבנן וכ"ה ברש"י רק התו' גרסי פשיטא. וגי' התו' נכונה דהא עיקר טעם ראב"ע שמא תתקלקל ויחזיר ולזה אסור ליטול. וא"כ קשה מאי קאמר שפיר קאמרי רבנן הא בזה גופא פליגי דראב"ע גזר שמא תתקלקל ורבנן לא גזרי. ועכצ"ל דקושית הש"ס מהא דאמרי רבנן ומחזיר. דבהחזרה לא שייך למיגזר כלל כיון שאנו רואים שלא נתקלקלה. ובזה לא שייך הלשון שפיר קאמרי רבנן. דהא לא מצינו כלל שאוסר ראב"ע להחזיר אם נטל בדיעבד ולא נתקלקלה ורק ליטול אוסר. ולזה גרסי התו' פשיטא. וא"כ ממילא לק"מ קושיית התו' דלא הומ"ל מ"ט דמאן דאוסר דלא מצינו דאסר ראב"ע להחזיר. והש"ס משני דקמיפלגי בחוששין שמא נתקלקלה פי' לא שמא תתקלקל וידע שנתקלקלה. רק שמא תתקלקל ולא ידע רק יחשוב שלא נתקלקלה ויחפוץ להחזיר. וכשלא יוכל להחזיר כראוי מצד שנתקלקלה יטלטל הצמר, וא"כ ממילא מבואר שאף אם נטל בדיעבד אסור להחזיר לראב"ע דחיישינן שמא נתקלקלה. והוא יחשוב שלא נתקלקל כ"כ וינסה להחזיר ורבנן פליגי עליו בתרווייהו דנוטל ומחזיר. וזה נכון בס"ד והנה כעין קושית התו' הקשה לי אחד בקדושין כ"ה דמקשה על שפתו פשיטא דליקשי למה ס"ל לחכמים דלא היזה. והשבתי דלהכי מקשה אליבא דרבי משום דס"ל שם דסירוס מיקרי גלוי אף שרוב פעמים אין נראה להדיא ואין ניכרים ביציו כ"כ מבחוץ א"כ גם שפתיו פשיטא דהוי גלוי אף שלפעמים מכניסם כשסוגר פיו. אבל לרבנן דס"ל דסירוס הוי מום שבסתר שפיר ס"ל דשפתיו הוי סתר. ומשני דגם לרבי הוי קצת רבותא דזימנא דחלים שפתיו: