אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אורח חיים › סימן יא

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן יא

סימן י

ע"ד אחד היה לו בית שדרו בו הרבה דיורים וביניהם גם א"י אחד.

ואח"כ מכרו לא"י באמצע השנה שהשכיר הדירות לדיורים הנ"ל. והא"י הקונה אינו דר שם רק בכפר הסמוך לעיר נראה שעד כלות הזמן שהשכיר להא"י השוכר שדר שם א"צ לשכור רשות ממנו. דהא קיי"ל ר"ס שפ"ב שישראל שהשכיר בית בחצירו לא"י א"צ לשכור רשות כי לא השכיר לו על אופן שיאסור עליו. ואף שהאבן העוזר מפקפק שם וכן הגר"א ר"ס שפ"ד כתב דזה רק אם יכול לסלקו. בכ"ז שאר אחרונים פסקו למעשה שאף אם השכיר להא"י על זמן וא"י לסלקו ג"כ אינו אוסר. ובש"ע הגר"ז מלאדי זצ"ל חילק בסי' שפ"ד בין אכסנאי לשוכר על שנה יעו"ש. וא"כ בנ"ד הנה מהקונה א"צ לשכור דהא אינו דר שם וכדקיי"ל בסי' שע"א ושפ"ג שאנו מקילים שלא להצריך שכירות בכה"ג. ורק צריך לשכור מהא"י שדר שם בשכירות וכדקיי"ל בסי' שפ"ב סי"ח. אכן זה שייך רק כששוכר מהא"י בעל החצר. אבל בנ"ד שעדיין דר שם מכח שכירות ששכר מהישראל המוכר ואז לא השכיר לו רק באופן שישאר לו הזכות בחצר שלא יצטרך לשכור ממנו. וא"כ עתה כשמכר להא"י. ג"כ נשאר הזכות להדיורים ששכרו מהמוכר כפי השכירות ואין יכול הקונה לגרוע זכותם. וה"נ כבר יש זכות להישראלים שדרו שם שא"צ לשכור מהא"י השוכר וע"י המכירה לא נגרע זכותם. ובפרט שהמוכר בעצמו דר ג"כ שם בחצר ההוא. ועוד דהמוכר לא יוכל לגרוע זכות הישראלים ששכרו ממנו. ואז לא הוצרכו לשכור רשות החצר ועתה יצטרכו לשכור. ולזה ע"כ צ"ל שמכר ע"מ שלא יצטרכו לשכור ממנו עד כלות זמן שכירותם:

ובח"ס חא"ח סי' צ"ב כתב לצדד שאף במוכר בית לא"י נימא שלא מכר לו ע"מ שיאסור עליו רק דמסיק שם שאין לסמוך ע"ז משום דבמוכר תלוי גם בדעת הקונה וכמ"ש התו' בכתובות מ"ז ע"ב. ודבריו צ"ע דהא גם בשוכר שייך זה שאין הלוי במשכיר לבדו רק גם בשוכר וכ"כ המחנה אפרים בהלכות שכירות סי' ה' דגם בשכירות אמרינן סברא זו שכיון שתלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא ע"ש שכ"כ בשם הרשב"א דס"ל שאם מת השוכר מ"מ חייב לשלם דמי השכירות. והכא דין זה שהא"י השוכר מישראל אינו אוסר הוא ג"כ מהרשב"א הובא בהה"מ פ"ב מה"ע והביאו הח"ס שם. ועכצ"ל דבכה"ג לענין שכירות רשות שאין נ"מ כ"כ להא"י שאין זה שיור זכות בגוף השכירות. אינו מקפיד ע"ז. ולזה סגי באומדן דעת המשכיר לבד. וכעין מ"ש התו' בב"ק ק"י ע"ב לענין יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דהיכא דלא איכפת להקונה אמרינן אומדנא בדעת המוכר בעצמו או בדעת הקונה בעצמו ע"ש. וה"נ לא איכפת ליה אם לא יצטרך לשכור אצלו לשבת. ואף שיוכל ליקח בעד זה דבר מועט. ודאי לא קפיד ע"ז. כי הלא אפשר שישכרו משכירו ולקיטו או משר העיר וכדקיי"ל בסי' שפ"ב סי"א שמותר לשכור מהם אף בע"כ של בעה"ב ועמל"מ פ"ו מה' מכירה שהאריך בענין זה ולפ"ז ה"ה בנ"ד במכר ג"כ לא איכפת להא"י הקונה אם ישייר המוכר הזכות שלא יצטרך לשכור רשות מהקונה. אך זה שייך רק אם המוכר יש לו בית בחצר או מבוי ההוא. אבל אם המוכר מסתלק משם ודאי דלא שייכא הך סברא. ואף דבמשכיר לא"י כתבו הברכי יוסף סי' שפ"ב והח"א כלל ע"ה בנ"א שם שאף אם הישראל בעצמו אינו דר שם ג"כ אינו אוסר. היינו משום דמ"מ לא ניחא לו שיוגרם ע"י רעה ליתר הישראלים הדרים בחצר ההוא כיון שהוא עודנו בעה"ב שם. אבל אם מכר החצר עם הבתים לא"י ונסתלק לגמרי ודאי דלא שייך זה. דהא ביד הא"י להשכיר לדיוים אחרים כל הבתים אשר לא ידעו כלל שמקודם היה שייך לישראל. וממילא דבנ"ד שהמוכר נשאר לדור שם עד כלות השנה י"ל ג"כ שלא מכר לו ע"ד שיאסר עליו עד עת שיצא המוכר משם:

אכן בנ"ד א"צ לזה דהא הא"י הקונה אינו דר שם. והא"י שדר שם בשכירות כבר בארנו ששכר רק ע"מ שלא יאסר על הישראלים. אכן הרי לחצר הנ"ל פתוחה ביהכ"נ וא"כ י"ל שלא מכר לו ע"מ שיאסור. דהא הביהכ"נ משותפת אף למוכר הבית ונימא אומדנא שמכר לו ע"מ שלא יאסור רשותו על הביהכ"נ. ולא יצטרכו לעולם לשכור הרשות ממנו וממילא אף אם הקונה ישכיר לא"י אחר ג"כ לא יאסור השוכר עליהם. כי הקונה אין יכול ליתן זכות ויפוי כח להשוכר יותר ממה שיש לו ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכיון שקנה ע"מ שלא יאסור. גם הא"י הבא מכחו בשכירות או במכירה אינו אוסר:

ולכאורה רציתי לדון מצד הא דקיי"ל שהמוכר קרקע לא"י על מיצר של ישראל מקבל עליו כל הזיקא דאתי מחמתו כדאיתא בב"מ ק"ח. וא"כ ה"נ יגיע היזק לבני ביהכ"נ ע"י מכירתו שיצטרכו לשכור. ועכצ"ל שמכר ע"מ שלא יצטרכו לשכור ממנו כדי שלא תהא לבני ביהכ"נ טענה עליו. אך ז"א. דהא יכולים בני ביהכ"נ לגדור רשותם לעצמן. וגם דהא היה ביד המוכר שלא לערב עמהם ולגדור רשותו לעצמו ויש לדחות קצת ואקצר (וע' השמטה):

ואגב אזכיר מה שבא מעשה לפני בענין מ"ש הרמ"א באו"ח סי' שפ"ב ס"א דתפיסת יד אין מועיל במקום עובדי כוכבים שיתחשבו כישראל אחד במקום עובדי כוכבים. שזה צ"ע דהא הב"י חולק להדיא ר"ס שפ"ב ע"ז וכתב דכל הנהו דסימן ש"ע שאין אוסרין זע"ז א"צ לשכור רשות וגם הגר"א תמה על דין זה. ולפלא שלא הביא שהב"י חולק ע"ז. ומ"ש הגר"א דהמ"כ אולי ס"ל דה"ה באחין בשני בתים. כן ס"ל באמת כמובא בב"י ס"ס שפ"ב. וממילא מבואר דהרמב"ם וש"פ חולקים ע"ז. ולפלא ששום אחרון לא העיר שיש מחלוקת בזה. וע' עירובין ס"ג ע"ב גבי ביטול וע' ס"ו ע"א תד"ה איקלעו שכתבו להשוות הא דישראלים הדרים עם עובדי כוכבים בחצר להא דחבורה ששבתה בטרקלין דבדף ע"ב ע"א. והיינו כדעת הב"י הנ"ל. ולזה יש להקל בזה בעת הצורך דקיי"ל הלכה כמיקל בעירוב:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה