שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קנ
וע"ד שהמגרש נקרא בפי כל עליא ונקרא לס"ת אליהו ולחתום אינו יכול. נראה שצריך לכתוב אליהו דמתקרי אליה. כי אף שקורים בסגול. מ"מ אין לכתוב בעין כי הוא שם אליה והוא קיצור מאליהו וכ"כ בשו"ת מים חיים סי' ס"ב ס"ג לכתוב כן וכ"כ הט"ג בלקו"ש בשם הגאבד"ק פפד"מ. וגם דהא מה שהחמירו לתת שני גיטין כתבו האחרונים משום שיש ספק שמא עיקר שמו מעריסה אליה ואין סומכין על קריאת החזן לס"ת. ואצלינו המנהג לקרוא בשעת המילה אליהו ואין מצוי כלל לקרות אליה. ולזה יש לסמוך בזה על קריאתו לס"ת:
ומעכ"ת הביא בשם ספר אהלי שם שדעתו לכתוב עליא בעין בתחילה ואלף בסוף. והנה ס' הלז אינו ת"י ולדעתי אין לעשות כן דהרי הכל יודעים שהוא שם אליה וקוראים האלף בסגול ואפשר מפני שסגול הוא תולדת הצירה שתחת האלף. ומה שיש בפוסקים שכל סגול מושך עמו עין היינו בלשון לעז כותבים עין לסימן על סגול אבל לא בשם שהוא משם הקודש וידוע שהוא אלף. ומ"ש הפוסקים לכתוב אברהם המכונה עבריל או עברמן. הרי אף שנמשך מאברהם מ"מ כותבין בעין. אין הטעם בשביל שנקרא בסגול רק מצד שאפשר נקרא על שם עבר שהעין בצירה ותולדתו סגול כמש"ל וכן הביא בפ"ת בקונטרס השמות דשם עבר ועברמן הוא משם עבר. ובכ"ז הוי כינוי לאברהם משום שאברהם נקרא העברי לפי שישב בעבר הנהר כדכתיב ביהושע כ"ד. וברמ"א סי' קכ"ט סט"ו נראה שעברמן ועברלן כתבו קצתם באלף וקצתם בעין שהרי ברמ"א שם נזכר באלף ובד"מ בסה"ג כתוב בעין. וכ"כ בט"ז שם בשם הרמ"א דא"צ לכתוב אברהם המכונה עברלין. וקשה דהא ברמ"א כתוב אברלן באלף. וי"ל דהיינו כשנקרא בפתח או בקמץ כמ"ש בב"ש ובסה"ג של מהר"מ ר"י אבל כשנקרא בסגול שכותבין בעין שפיר יש לכתוב. ועכצ"ל דלא שנא ואף בסגול יש כותבין באלף. ובג"פ סקע"ג העתיק דברי רמ"א עברלן בעין. ונראה דאין קפידא בזה וכמש"ל ומה שיש בשמות נשים שקורים עטא או עטקא וכותבים בעין ושם הקודש שלה אסתר. הרי אף שבשה"ק נכתב באלף מ"מ בהכינוי כותבים עין לפי שהוא בסגול. הטעם שם כמ"ש הע"נ ובט"ג דשם עטא הוא שם ערבי תרגומו מתנה ע"ש. ולזה נכתב בעין לפי שהוא שם בפ"ע ואינו נמשך מאסתר. רק דרך העולם לקרוא לאסתר עטא. וכבר האריכו האחרונים באותיות המתחלפים אם יש קפידא בזה וע' ט"ג שא"ג ס"ק כ"ח. ועכ"פ בנ"ד נראה ברור שאין לכתוב עליא בעין ואלף רק אליה. וכן מוכח משו"ת מים חיים סי' ס"ב ס"ג ועוד כמה אחרונים ממדינתינו שכתבו שאם נקרא בפי כל אליה ולס"ת נקרא אליהו שיש לכתוב אליהו דמתקרי אליה. וידוע שבמדינתינו הדרך לקרוא האלף בסגול. ועכצ"ל כמש"ל. ובאמת הברת עין היא משונה מאלף כי עין מושך עמו כמו נון כידוע וכמו בשם יעקב שההברה עם נון. וגם מ"ש בשם האה"ש לכתוב אלף בסוף. ז"א דהא כינוי היוצא משם הקודש שבסופו הא כתבו האחרונים לכתוב גם בהכינוי הא בסופו. וע' במ"ח שם שהביא מהלק"ט שכתב אליא באלף לבסוף. וכתב המ"ח דאיירי שחתם כן. שוב ראיתי בט"ג שא"נ סק"ה שכתב בפירוש שאף שאצלינו קוראים עליא בסגול בכ"ז כותבים אליה באלף והא ע"ש וז"ב:
ואף שכתב הט"ג שא"א ס"ק ל"ב ל"ג דלא סגי לכתוב אליהו דמתקרי אליה רק צריך שני גיטין. היינו מטעם שכתב שם שהיו קוראים אליה בהברת מלאפום על היוד וי"ל שהיא אליהו בדילוג הרגש ההא. וגם דיש ספק שמא עיקר שמו הוא אליה ובטעות קראוהו לס"ת אליהו יעו"ש ובשאר אחרונים בזה אבל אצלינו ידוע שאין מצוי כלל שיקראו בשעת המילה אליה רק קורים אליהו. ובפי כל נקרא אליה בסגול תחת האלף ותחת היוד: נראה דכ"ע מודו דסגי כשיכתבו אליהו דמתקרי אליה וכמש"ל. ואם יודע לחתום וחותם ברשימה אחר היוד כבר הביא בע"ג שם להסתפק אם הרשימה מורה על חסרון אות אחת או שתי אותיות. וכשכותבים אליהו דמתקרי אליה כשר הגט בכל גוונא כנלע"ד עיקר כפי ההברה שבמדינתינו. כי באמת צריך למנוע כל האפשר מלתת שני גיטין מכמה טעמים וגם כמ"ש הפוסקים משום חשש ברירה. ולהעלים זה מהסופר והעדים הוא דבר שא"א כי הם כבר יודעים שבשם אליהו כותבים שני גיטין ושב"ד משתדלים להעלים זה. ותורה אמת כתיב בה והמבין דבר לאשורו יבין כי העיקר כמש"ל בע"ה אחר זמן כביר ראיתי בשו"ת עין יצחק השני ס"ס כ"ב שכתב שהמנהג לכתוב בגיטין אליהו דמתקרי אליה. והיינו כמש"ל בס"ד:
וע"ד שם אבי המגרש שנקרא לס"ת יוסף טוביה ובפי כל נקרא יאסל טביה בפתח תחת הטית. הנה לכאורה יפה כתב מעכ"ת שא"צ לכתוב רק יוסף טוביה. כי הלא הרבה אחרונים כתבו שא"צ לכתוב יוסף המכונה יאסל. וגם שם עביה א"צ לכתוב. דאף שטביא. הוא לשון ארמי על צבי ונכתב באלף. מ"מ הכא מוכח שאין קורים אותו לכונה זו. רק ששינו החולם שעל הטית לפתח. ולזה נראה שצריך לכתבו בהא לבסוף כמבואר בפוסקים גבי שם סאייה וכדומה שכיון שמקור השם הוא שם הקודש כותבים הא לבסוף. וכיון שאין שינוי מטוביה לטביה רק בנקודה אחת אין לכותבו וכמ"ש הפוסקים גבי שם יוסף יוסל ואליעזר ליזר שדעת הב"ש שא"צ לכתוב הכינוי. ועוד דהא קיי"ל בס' קכ"ט ס"ט דבשם האבות אין קפידא אם השמיט הכינוי. ובנ"ד אם נבוא לכתבו יהי עוד ספק אם לכתוב המכונה או דמתקרי:
והרוצה להחמיר לכתוב גם הכינוי כדי לצאת ידי הסוברים שצריך לכתוב כינוי יאסל ובפרט שכן מנהגינו לכתוב כינוי יאסל. ומכ"ש אם יארע כזה בשם המגרש שבודאי ראוי לכתחילה לכתוב כינויו. נראה שצריך לכתוב דמתקרי יאסל טביה. ואף שכותבים בהא לבסוף. מ"מ כיון שיש טביא בלשון ארמי תרגום לצבי א"כ הוא מלה ארמית. ועוד דהא מצינו בתרגום ירושלמי פ' בשלח על ברחמים' טובים ברחמי טביא ע"ש. וכ"ה בעוד מקומות בתרגום. וטוביה הוא ג"כ מלשון טוב. וא"כ הכינוי טביא בפתח הוא בלשון תרגום ושפיר כותבין דמתקרי. ובכ"ז כותבים בהא לבסוף לפי שמקורו משם הקודש שסופו הא דגם בארמית יש הרבה שמות בירושלמי שסופו הא ועמש"ל סי' קי"א בזה. וכמו בשם לעז שמקורו משם קודש כותבים הא לבסוף. ועוד דעי"ז נדע שאין הכוונה לטביא תרגומו של צבי רק לטביה שהוא מלשון טוב. והוא כמו שם טוביה בלה"ק שהוא מלשון טוב שלזה נקרא מרע"ה בשם טוביה על שם הכתוב ותרא אותו כי טוב הוא. ועוד דהא אף בשם לעז אם כתבו דמתקרי כשר. ובספק כתבו הפוסקים שיכתבו דמתקרי לזה נראה שצריך לכתוב דמתקרי יאסל טביה. ומי שיכתוב טביא באלף י"ל דג"כ לא משתבש. ואם כתבו דמתקרי יאסל טביא יוכלו ליתנו לכתחילה:
וע"ד מ"ש בחיבורי ח"א סי' פ"ו אות ד' שאם ע"י הגט ניצל מעונש הוי כתלוה וזבין והקשה מעכ"ת דהא כ' הרשב"א הובא בב"י סי' קל"ד שאם ע"י הגט נפטר מקנס לא מיקרי תלוה וזבין. זה לק"מ דהא פליגי בזה הרשב"א עם הריב"ש והתשב"ץ והובא מחלקותם בב"י סי' קל"ד. ועוד נראה דהא הרשב"א שם איירי שהקנס היה חייב אם לא יגרש א"כ הקנס בעצמו אונס אותו שיגרש. ואטו כשהאנס מכה אותו שיגרש נימא דכיון שע"י הגט הוא נפטר מיסורי האנס להוי כתלוה וזבין. אבל בנ"ד העונש היה חייב בעד שנשאה נגד החוק. ורק היא אמרה לו שאם יגרשנה שוב לא יענשוהו ובזה י"ל דשפיר הוי כתלוה וזבין לכ"ע. וע' בתו"ג שם שכתב שאם עשו כפי המבואר בח"מ סי' ר"ז היה מועיל לכ"ע כיון שהקנס אינו בשביל שאינו מגרש. רק כתב דלא מהני כיון שחיוב שלו וכן חיוב שלה לפטרו נעשו בב"א מוכחא מילתא שהחיוב הוא בשביל שאינו מגרש ע"ש. וא"כ בנ"ד שהעונש נמשך משעת הנשואין שפיר הוי כתלוה וזבין לכ"ע. וע' ריב"ש סי' רל"ב בכגון זה ואכמ"ל: