שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קמט
ע"ד אשר בעירו כותבים בגיטין דיתבא על מי מעינות ועל מי בארת. וכעת נודע למעכ"ת אשר אין שם רק מעין אחד חוץ לעיבורה של עיר ומימיו נמשכים עד סמוך לעיר ונופלים לחפירה גדולה שמסתפקים משם למשרה וכביסה ולא לדבר אחר. ומשם נמשכים עוד ונופלים לחפירה אחרת רק אדון העיר אינו מניח לבני העיר להסתפק משם מפני שהיא סמוכה לחצירו. ומשם הולכים המים סביב השדות ועיקר סיפוק העיר הוא ממי בארת. וזקנים שבעיר אומרים שבחפירה השנית יש מעין ג"כ. ועוד אומרים שיש באר שניכר שהיה מעין נובע מעצמו וחפרוהו בעומק יותר ונעשה באר. ונסתפק מעכ"ת אם לכתוב על מי מעינות כיון שמחפירה השנית אין מסתפקים כלל ומהראשונה מסתפקים רק למשרה וכביסה. וכתב בסדר מהר"מ שאין לכתוב רק אם כל סיפוק העיר ממנו. ועכ"פ הרי אין כאן רק מעין אחד וכתב הג"פ סי' קכ"ח סק"נ שצריך לכתוב על מי מעין. ולזה צריך לכתוב מי בארת לבד או מי מעין ומי? בארת. וגם חשש על גיטין הקודמים. והאריך בזה בדברי טעם. ובאשר הענין הוא צורך שעה ואנכי טרוד אשיב בקוצר:
הנה הב"ש בסי' קכ"ח סקט"ו כתב שכל תשמישים היינו משרה כביסה וטחינה. ולפ"ז בנ"ד ג"כ מיקרי כל תשמישים מהמעיין ואף שאין טוחנים עליו. היינו רק אם היה בעיר מקום אחר לטחון. אבל בעירם שאין שם כלל ריחיים אין שייך זה. וגם דהא אפשר שאין המעיין גדול שיוכלו לבנות עליו ריחיים. והב"ש קאי שם בנהר שיכולים לטחון עליו. אבל במעיין לא שייך זה. וכ"כ בברכת המים אות קי"ג דבבאר א"צ טחינה כיון שאין דרך להשתמש בזה וע"ש אות קי"ד. אכן באמת הב"ש העתיק לשון הרשב"א שבתשובות מיימוני סי' כ"ב הובא בב"י סי' קכ"ח. ובברכת המים אות קי"א כתב שצריך ג"כ שיסתפקו לשתיית אדם ובישול ורחיצה. ולא הזכירו הרשב"א מפני שפשוט שזה עיקר תשמיש העיר. ולענד"נ שא"צ דווקא שיהיו כל תשמישי העיר ממנו ודי ברובם. דהא הטעם הוא כי אם אין משתמשים ממנו לא שייך לכתוב דיתבא כיון שאין ישיבת העיר עליהם. והרי כתבו הפוסקים והמהר"ם ובברכת המים אות קט"ו שאף אם המיעוט מסתפקים כותבים אותו ג"כ. וא"כ ה"ה י"ל שאם אין מסתפקים ממנו רק לרוב תשמישיהם ג"כ כותבים דיתבא. וכ"נ דעת התה"ד סי' קמ"ב שא"צ שיהיו כל התשמישים וכן הבין הג"פ בסקמ"ג בדעתו וכ"כ הרד"כ ריש בית רביעי דסגי בסיפוק לכיבוס וגיהוץ והביא כן בשם תשובת הרמב"ם. וכ"נ פשטות דברי הרשב"א בתשובת מיימוני שם. ומ"ש הברה"מ דכ"ש לשתות הוא דוחק וגם הב"ש שכתב משרה כביסה וטחינה נראה שדעתו דסגי בהנהו בלא שתיה. וכ"נ בכל בו שכתב שמוליכים שם הסוסים לשתות. משמע דסגי בהכי. וכן קיי"ל בעיר הסמוכה לים לכתוב דעל כיף ימא מותבא אף שהים הוא חוץ לעיבורה של עיר. והרי מי הים הם מלוחים ואין ראויים לשתות וע' רדב"ז ח"א סי' קפ"ב מ"ש בזה. אך י"ל דכיון שאין ראוי לשתות מיקרו שארי תשמישים כל תשמישים שאפשר להשתמש וכמש"ל בשם בה"מ אות קי"ג בכה"ג. אולם לפ"ז גם בנ"ד י"ל דכיון שמימי הבריכה הנמשכת והמעיין הם אשבורן ואין מתחלפים ומכבסים ורוחצים שם. אין ראויים כ"כ לשתות. ומיקרי שפיר כל תשמישים שאפשר להשתמש שם. וגם הרי כתב הג"פ סקמ"ג דאם כבר נהגו לכתוב הנהר בגט אף שאין מסתפקים ממנו כל תשמישם אין לשנות מנהגם. וה"ה בנ"ד:
ועוד נראה דבנ"ד א"ש אף לדעת הבה"מ. דהא הזקנים אומרים שיש בעיר באר שהיה מעין ועשו ממנו באר ומשתמשים ממנו לשתות א"כ שפיר יתבא על מי מעינות שמשתמשים כל תשמישם ממעינות שמהבאר הזה שותים ומהבריכה שחוץ לעיר הנמשכת מהמעין רוחצים ומכבסים. דודאי א"צ שיסתפקו כל תשמישם מכל מעין ומעין. רק כיון שכל תשמישם בדרך כלל הוא ממעינות שפיר כותבים דיתבא על מי מעינות ואף למ"ד בקדושין דף מ"ז גבי התקדשי לי בזו ובזו דהוי כמו או בזו או בזו. מ"מ מודה באומר התקדשי לי באלו דבכולם יחד קאמר כדאיתא התם. וכן בשבועות ל"ח גבי שבועה ובנדרים ס"ו ובזבחים ל'. וע' ביו"ד סי' רט"ז ס"ז ורכ"ח ס"מ בנשבע שלא ילוה מעותיו בלא רשות ראובן ושמעון שכל אחד מהם יוכל להרשותו להלוות. והש"ך כתב שם בשם מהרא"מ דבלשון בנ"א משמע שניהם ביחד דווקא. ולפ"ז כ"ש הכא שכותבים על מעינות ואין פורטים שמות המעינות דודאי סגי שישתמשו כל תשמישם מקצת ממעין אחד וקצת ממעין השני. וע' שבועות כ"ג ע"ב גבי פת חטים ושעורים וכוסמים דפריך הש"ס דילמא ע"י תערובות. והיינו משום דיש לפרש כוונתו מכולם ביחד. וכעין זה כתבו הפוסקים מקצתם משתמשים כל תשמישם ממעינות ומקצתם או רובם משתמשים מבארות ומקצתם מנהר שכותבים דיתבא על מי נהר ועל מי מעינות ועל מי בארת. הרי אף שישיבת העיר הוא על כולם יחד. בכ"ז כותבים על כולם דיתבא. ואף שיש לחלק. בכ"ז העיקר נראה כמ"ש. ולפ"ז י"ל שאם משתמשים במי מעינות לכביסה ובמי בארת לשתות דשפיר כותבים דיתבא על מי מעינות ומי בארת כיון שישיבתה על כולם ביחד. והרי אין כותבים דיתבא על מי מעינות ודיתבא על מי בארת:
ויש להביא קצת ראיה מהא דתנן פ"ד דזבים מ"ד זב שהיה מוטל על חמשה ספסלים או על חמשה פונדיות כו' היה מוטל על ששה כסאות וכו' עומד על שתי כסאות. רש"א אם רחוקים זה מזה טהורים. והרי שלשון זה משמעותו שמוטל או עומד על כולם ביחד ולא שעומד או מוטל על כל אחד ואחד. ואף דשם איתא שכל שאין רובו עליו לא מיקרי מושב וטהור. היינו משום דהוי גזה"כ שלא נטמא עד שיהא רובו נשען עליו מדכתיב אשר ישכב עליו הזב שמשמעותו שכל הזב ישכב עליו וכן אשר ישב עליו. ורובו ככולו. וכן הוא נדרש בתו"כ פ' מצורע עד שינשא רובו עליו. ולפלא על הרמב"ם בפיה"מ שם שהביא מקרא דמרכב ועל הר"ש שהביא מקרא דעל המשכב. ובתו"כ נדרש מקרא דאשר ישכב עליו ואשר ישב עליו כנ"ל. שוב ראיתי שהתוי"ט הרגיש בזה. ועכ"פ גזה"כ הוא שם. אבל חזינן דבלשון המשנה קרי שמוטל על חמשה או ששה ועומד על שתי כסאות אף שמקצתו על אחד ומקצתו על השני. וכן מוכח מהא שצריך קרא לאורויי דבעינן שינשא רובו. אלמא דאי לאו יתורא דקרא היה נקרא משכב ומושב אף אם נישא רק מקצתו עליו ומזה יקשה דא"כ נימא דנכתוב דיתבא אף במיעוט תשמישים אך ז"א דהא באמת כתבו הפוסקים שכותבים דיתבא אף אם רק המיעוט מסתפקים מהמעין. ורק גוף התשמישים בעינן שישתמשו כל התשמישים שאפשר. וה"ה גבי משכב ומושב י"ל דאף דפשטות לשון משכב ומושב משמעותו אף בשכב מקצת גופו עליו ולזה צריך קרא יתירא שינשא רובו עליו. אבל עכ"פ בעינן שיהי מיוחד לישיבה או שכיבה באופן שמקצת הגוף שוכב עליו בקביעות. וכדאיתא בשבת נ"ט דבעינן שיהא מיוחד לשכיבה וישיבה. אכן רש"י פירש שם דיליף לה מדכתיב אשר ישכב ולא אשר שכב. משמע דלשון משכב הוא אף שאינו מיוחד לישיבה. אכן בתו"כ פ' מצורע מפורש דמשמעות משכב הוא המיוחד לכך. וכן הוא משמעות הלשון כמובן. ורק להכי צריך קרא דאשר ישכב דלא נרבה מכל המשכב אף שאינו מיוחד דכל ריבוי הוא. וצ"ל שזהו כוונת רש"י בשבת שם ג"כ רק שקיצר בדבריו. ועכ"פ מבואר דסתם מושב ואשר ישב הוא רק כשיושב בקביעות ולא במקרה. וה"ה הכא דיתבא היינו שמשתמשים שם כל תשמישיהם ולא קצת תשמישים. אבל כשכותבים דיתבא על מי מעינות אתי שפיר אף אם משתמשים קצת באחד וקצת בשני כיון שמשניהם יחד מסתפקים לכל התשמישים וכמש"ל:
והנה לשון דיתבא הוא בינוני כמו יושבת ופירש"י בשבת נ"ט דיושב דהיינו בינוני משמעותו אף שיושב במקרה. ונראה דלזה כתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא להורות דלא מיקרי מושב עד שיהי מיוחד לכך. אבל לענין ישיבת הטהור א"צ שיהי מיוחד לישיבה. רק שאם נתבטל ממדרס אינו טמא רק מגע מדרס כדתנן בפכ"ז דכלים מ"ט וע' פ"כ דכלים מ"ו ובמפרשים שם. ואפשר שזוהי כוונת התלמידים שהובא בפירש"י בשבת נ"ט דילפי דבעינן מיוחד מקרא דוכל היושב דכתיב שם שתי ישיבות. ותמה רש"י שם דהא קמא קאי על טהור ובתרא על הזב. ולפמ"ש י"ל דס"ל להתלמידים דמדלא כתיב אשר שכב ואשר ישב לשון עבר אין ללמוד כ"כ דאורחא דקרא הוא לכתוב לשון עתיד בדבר שאינו סיפור על דבר שכבר עבר רק הוראת דין על מה שיקרה בעתיד. ורק הכא דשני קרא שכתב גבי טהור בלשון בינוני ובזב לשון עתיד דרשינן דאתי לאורויי דבזב בעי מיוחד לישיבה. ודדריש לה בתו"כ מקרא דאשר ישב עליו י"ל דסמיך ג"כ אקרא דוכל היושב. כ"נ בישוב פירוש זה שלא יהי תמוה כ"כ. וכן מוכח בתו"כ שם דגבי זבה דכתיב אשר תשכב עליו ואשר תשב עליו בעי שם לימוד דבעינן מיוחד לשכיבה וישיבה. וקשה דתיפוק ליה מדלא כתיב אשר שכבה ואשר ישבה בלשון עבר וכפירש"י דהכי דייקינן גבי זב ג"כ. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת אורחא דקרא לכתוב לשון עתיד כשבא להורות דין לעתיד. וגבי זב עיקר הלימוד מדשני קרא בלשונו:
ועפ"ז נראה ליישב קושית התו' בפסחים דף ג' דאיתא שם דבאשה הזכיר מרכב בלשון אשר יושבת עליו לפי שאין הגון להזכיר רכיבה באשה. והקשו התו' דהא מושב ומרכב דיניהם חלוקים ואיך יקרא למרכב מושב דנ"מ לדינא. ונדחקו דמרכב ילפינן מריבויא דכלי אבל יושבת איירי במושב. והוא תמוה דהא חד קרא הוא. ובתו"כ יליף לה מבנגעו דאיירי במרכב דמטמא רק במגע. וכתב הראב"ד שם דכל הפסוק איירי במרכב ע"ש. ובהתורה והמצוה הביא בשם הזית רענן שמחק הגירסא אשר יושבת עליו זה מושב והסכים עמו. וכן עיקר דהא איירי הכא במרכב. ולפמש"ל א"ש הדרש דקשה להש"ס למה כתיב יושבת לשון בינוני ולא אשר תשב עליו לשון עתיד כדכתיב למעלה גבי גוף דין מושב זבה. ולזה דרשו דקאי על מרכב שדרך האשה לישב ולא לרכוב כפירש"י בפסחים שם. ולפי שאין דרכה של אשה ברכיבה לזה לא כתב לשון תשב דמשמעו על ישיבה בקביעות כפירש"י בשבת. ורק לשון בינוני שמשמעו ישיבה במקרה כמש"ל דהיכי דשני קרא בלשונו כ"ע מודו דדייקינן הכי. ואף דגם גבי מרכב בעינן מיוחד לרכיבה מדכתיב אשר ירכב עליו, מ"מ א"צ שיהי מיוחד לרכיבת אשה אלא אף במיוחד לרכיבת איש סגי. ומיטמא אם רכבה עליו זבה אף שאינה רגילה לרכוב ורוכבת רק במקרה. ובזה מיושב ג"כ קושית רש"י ותו' בפסחים שם ג' ע"ב שהקשו למה לא כתב ישבת חסר ויו. ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר ההוכחה דקאי על מרכב מדכתיב יושבת לשון בינוני. לזה כתב יושבת מלא כחוק לשון בינוני דלא נימא דכתיב חסר כי היכי דנדרשיה לישיבה בקביעות:
עכ"פ שמעינן שלשון בינוני משמעותו על ישיבה במקרה וא"כ א"צ שיהיו כל תשמישם מהמעינות. וצ"ל דנהי שא"צ שרוב צרכיהם ישתמשו שם. אבל עכ"פ צריך שבמקרה ישתמשו שם מכל מיני תשמישים הצריכים להם. דבלא"ה לא מיקרי כלל דיתבא. וכן קיי"ל שם שצריך שהטהור ינשא רובו, על המושב דבלא"ה לא מיקרי ישיבה על המושב אף שא"צ שיהא מיוחד לישיבה בעת ישיבת הטהור וכמש"ל. ורק נקרא יושב על המושב ועל הדבר השני שיושב עליו ביחד עם המושב וכמש"ל ממשנה דזבים. דאם מקצתו על המושב ורוב גופו באויר הרי נשען כל גופו על המושב וטמא כדתנן בפ"ד דזבים ובתו"כ שם דאף נשען או נתלה טמא:
ולכאורה יש להקשות על זה מהא דאיתא בסנהדרין קי"ב ובב"ב דף ח' שיושבי העיר מיקרו כשישבו בעיר שלשים יום והנודר מיושבי העיר אסור ליהנות ממי שנשתהא שם שלשים יום. ומוכח מזה דיושב מיקרי ג"כ בקביעות. ולפ"ז לא נכתוב בעיר חדשה בגט דיתבא על נהר עד שיעברו ל' יום וזה קשה ג"כ על התו"כ והש"ס שבארנו דס"ל דיושב משמעותו במקרה ג"כ. והנראה דהנה במגילה דף י"ט יליף הש"ס דפרוז בן יומו קרוי פרוז מקרא על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות דכיון דכתיב הפרזים ל"ל למכתב היושבים בערי הפרזות ע"כ לאשמועינן דבן יומו קרוי פרוז. וקשה טובא דהא אדרבא משמעות היושבים הוא שישבו שם ל' יום וכדאיתא בב"ב ובסנהדרין שם. וא"ל דיליף מיתורא דקרא. דמ"מ איך אפשר שנלמוד מקרא דבר שהוא היפוך משמעותו. שוב מצאתי בטו"א שהקשה זה ונשאר בקושיא. והנ"ל בזה דרק יושבי העיר לא מיקרו עד אחר ל' יום. אבל היושבים בעיר שפיר מיקרי מי שיושב כעת אף שבא היום לעיר. ולא עדיף מנודר ממי שדר שם שכתב הרשב"א בתשובה והובא להלכה בסי' רי"ז סל"ב דסגי בדר יום אחד ע"ש. ובתשובות המיוחסות סי' רס"ז מבואר דבנודר שלא ידור בעיר אזלינן בתר לשון בנ"א כמה נקרא דירה ע"ש. וכ"ז משום לשון דירה. אבל לשון ישיבה אף ביום אחד מיקרי יושב בעיר. ורק יושב העיר לא מיקרי עד ל' יום. ולזה שפיר יליף במגילה מהיושבים בערי הפרזות לרבות פרוז בן יומו. ומהיהודים הפרזים נראה דאצטריך דלא נימא דדווקא הבאים במקרה לערי הפרזות יקראו בי"ד דהם נקראים היושבים בערי הפרזות. אבל הדרים שם בקביעות יקראו ביום אחר. לזה כתב מקודם הפרזים שהיינו הקבועים שם כמובן ואח"כ כתב היושבים בערי לרבות פרוז בן יומו. ולפ"ז מ"ש בתורה היושב על הכלי שפיר יש לפרש אף שאינו יושב בקביעות. וכן שפיר כותבים קודם ל' יום דיתבא על נהר ואכמ"ל דבנ"ד הדבר פשוט דמיקרי דיתבא על מי מעינות כשמסתפקים כל תשמישיהם משני המעינות ביחד:
ולכאורה יש לדון דבנ"ד יקדימו בארות למעינות כיון שרוב תשמישם היא מבארות. וי"ל דתלי בפלוגתא דבברכות ל"ט ע"ב אם חשוב עדיף או חביב עדיף ע"ש ובדף מ"א שם. אכן פשטות דברי הפוסקים נראה דבכל גוונא מקדימין מעינות לבארות ולזה אקצר: