אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אבן העזר › סימן קמח

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן קמח

סימן קמז

כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה משה נ"י הגאבד"ק יעדוואבנא.

ע"ד הגט שהגיע לידו מאמעריקא מעיר קליוולאנד. והעיר מעכ"ת בו ששה חששות. ראשונה שכתוב בו שעושה לשליח שני את שרגא בן מרדכי הדר בעירו. וכעת יש שם שני אנשים הנקראים כן. ורק בעת שנכתבה ההרשאה לא היה שם רק אחד. ועוד חשש כת"ר שאין שם מכיר את חתימת דייני קיום ההרשאה. ואף אם נכתוב ע"י פאסט חשש כבודו ג"כ לזיוף ששולח הגט ישיב ג"כ על המכתב. וא"כ אינו בירור ועוד יש חשש שאין כאן עדים על הכרת האשה רק ע"י קרוב ועוד שבההרשאה כתוב וכך אמר הבעל ולא כתב תיבות לשלוחו פב"פ כמבואר באחרונים הנוסח. ואף שבסה"ג הנוסח הוא כמ"ש המסדר בכ"ז פקפק מעכ"ת לחוש שהמסדר אינו בעל הוראה כיון ששינה מנוסח המבואר באחרונים. ועוד שסימני הגט כתובים בהרשאה אחר חתימת הדיינים. ונמצא שאין הדיינים מעידים על סימני הגט. ועוד דבגט כתוב שם אבי המגרש יהודה אריה המכונה ליב. והאיש הלז דר בכפר סמוך לעירו ושם קורים אותו לס"ת פעמים בשם יהודה ופעמים בשם אריה ואם שואלים אותו איך לקראו הוא אומר יהודה אריה כי כן שמו מעריסה. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה. ואשיב בקוצר מעוצם טרדותי:

מה שיש שם עוד שרגא בן מרדכי. נראה כיון שבעת כתיבת ההרשאה לא היה איש זה דר בעירו אין לחוש שמא כיון עליו. ואף לשיטת הסוברים דבגט פסול בתרי יוסף בן שמעון אף כשהעדים יודעים מי הוא המגרש משום דבעינן מוכח מתוכו ע' אה"ע סי' קל"ו ס"ז ובאחרונים שם. מ"מ בהרשאה לא שייך זה דבגט בעינן ספר כריתות משא"כ הכא העיקר הוא אמירתו שעשה את פלוני לשליח וסגי בעדים שיעידו בעל פה על זה ע' אה"ע סי' קמ"א סי"א וסכ"ד. וא"צ שיהא בהרשאה מוכח מתוכו. וכן קיי"ל בח"מ סי' מ"ט ס"ז שאם עדים מעידים שזהו היוסף בן שמעון שלוה הוי מלוה על פה עכ"פ. ושם נתבאר דאם עידי השטר העידו זה הוי מלוה בשטר וע"ש בתומים שנתקשה בזה וביאר דאיירי בקנין ע"ש. ובאמת יש לחלק בין שטר לגט דבשטר תלוי העיקר בהוצאת קול וא"צ מוכח מתוכו משא"כ בגט בעינן גט כריתות מדאורייתא ואכמ"ל בזה. ועוד נראה דבנ"ד שפיר הוי מוכח מתוכו כיון שאז לא היה בעיר הזאת וכדאיתא בח"מ סי' מ"ט שם. ואף החולקים שם היינו משום דבשטר א"צ לכתוב שם העיר ע"ש בפוסקים. אבל בהרשאה שצריך לכתוב שם עירו דבלא"ה אין ידוע כלל למי מרשה ובפרט כששולח ממדינה רחוקה וכן קיי"ל בסי' קמ"א ס"ל שצריך לפרוט בהרשאה הכל בפרטות וכן המנהג לכתוב מקום דירת השליח וכינויו. שפיר הוי מוכח מתוכו. וכעין זה כתב הנ"י פ' ג"פ הובא בח"מ שם להלכה שאם היב"ש השני היה קטן בעת שנכתב השטר הוי מוכח מתוכו שהרי לא כתבו השטר אא"כ נעשה בגדול. ואף שעתה כשבא השטר לפנינו הוא כבר גדול. וזה ודאי א"א לומר שהלה ידע שאיש זה רוצה ליכנס לדור לעיר הזאת ולזה כתב שדר בעיר זו. וגם יש לברר ע"י מכתב את מי עשה שליח וכמש"ל שבהרשאה א"צ מוכח מתוכו:

ועוד נראה שיש. לחקור עם איזה מהם היה להמגרש ולהשליח ראשון איזה הכרה. כי בודאי עשה את השליח בשביל שהוא שמש בב"ד או שהוא מיודעו או מקרובי ומיודעי האשה. ובכה"ג יש לילך בתר אומדנא שעשה את זה לשליח ולא את השני וכדמוכח בגיטין דף ס"ו באמר לתלתא תרי מינייכו יכתבו גט לדביתהו והיו ביניהם אב ובנו פליגי אמוראי שם אי משוי אינש ברא שליח במקום אבא. אלמא דבשליחות אזלינן בתר אומדנא את מי עשה שליח. וכעין הא דקיי"ל בכתובות דף פ"ה גבי נכסי לטוביה דאזלינן בתר אומדן דעתא לאיזה טוביה נתכוין. וע' ח"מ סי' רנ"ג סכ"ט ובאחרונים שם דמשמע דאף אם אחד מוחזק מ"מ נותנים למי שאומדים שנתכוין לו. וע"ש סכ"ג וביו"ד סי' רנ"ח לענין שאם אמר שיתנו מנה לביהכ"נ שנותנים לביהכ"נ שהיה רגיל בו. ולזה נראה ברור שיש לסמוך ע"י זה אם יש אומדנא שכיון לזה שדר שם מכבר. ואף בלי אומדנא אם אין מקום לומר שידע המגרש שהשני יכנס לדור בעיר זו ונתכוין אליו. אין לך אומדנא גדולה מזו ובפרט לפמש"ל דמיקרי מוכח מתוכו. והוי הראשון השליח:

ומה שאין מכירין חתימת הדיינים החתומים על ההרשאה כבר הביא כבודו דברי האחרונים שצריך לכתוב לשם מכתב שישיבו לפה וממכתב זה יקיימו החתימות. ורק חשש שמא האיש שכתב ההרשאה בזיוף יזייף גם את המכתב הזה. ולדעתי אין זה חשש כי הלא יכתוב האדרעס להמסדר החתום תחת ההרשאה וא"כ מי יזייף. וכבר פלפלו האחרונים אם חוששין ע"י בי דואר לזיוף לענין עדות אשה. וע' חיבורי סי' פ"ח. ורק יש לחוש לשני החתימות של שאר הדיינים שמא הן מזויפות. ואם אפשר לכתוב לכל אחד מהדיינים היה מתוקן הכל. אבל ודאי א"י אדרעס שלהם. וכ"כ בשו"ת עונג יו"ט סי' קמ"ד שיכתבו להרב והב"ד יחתמו במכתב וממנו יקיימו מבואר מדבריו שאינו חושש לזיוף שתי החתימות אף שיכתבו רק על אדרעס הרב. וקשה כיון דחיישינן לזיוף א"כ ניחוש נמי בזה. ונראה דבאמת הא קיי"ל דליכא למיחש לזיופא דכל ישראל בחזקת כשרות עומדים. רק בשטר הבא ע"י בי דואר כתב העונג יו"ט שם ושאר אחרונים דהוי כשטר הנמצא שצריך קיום מדאורייתא כמ"ש הש"ך בסי' מ"ו סק"ט דהא אין ידוע מי שלחו על הבי דואר. והטעם כתב הש"ך שם דכיון שאין יודעים מי כתב זה ואין בעל השטר ידוע לנו לא שייך לאוקמא בחזקת שלא זייף. ולזה כיון שכתבו להרב והוא השיב. א"כ צריכין אנחנו לחשוד להרב שהוא זייף ובכה"ג קיי"ל שא"צ קיום מן התורה. ואף מדרבנן לא הצריכו קיום רק כשהבע"ד רוצה להוציא בזה מן הנתבע והנתבע מכחיש. אבל בגט שמביאו שליח נאמן וא"צ קיום. וא"כ כ"ש הכא שהרב אינו נוגע בדבר אין לחוש לזיוף ובפרט דקיי"ל דהקילו במקום עיגונא כדאיתא ריש גיטין וע' חיבורי ח"א סי' פ"ח וע' ח"ס סי' קצ"ט ויש להאריך בדבריו. ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה מעכ"ת דכיון דהכא בעינן קיום מה"ת איך מקיימין ממכתבם הא כתב הש"ך בשם רב שרירא גאון בסי' ס"ט ס"ק י"ב דבדאורייתא אין מקיימים ע"י דימוי. ולפמ"ש א"ש דכיון שהגיענו מכתב הרב ונודע שהרב או אחד מבית דינו שלח את הגט וההרשאות ע"י הבי דואר. א"כ הוי הקיום רק מדרבנן כיון שנודע לנו מי שלחו על הבי דואר ואמרינן דלא חציף לזיופי וכמש"ל. ולזה שפיר מקיימין חתימות הדיינים ע"י דימוי. ותשובת הרב

ומה שאין מי שמכיר האשה רק קרוב דקיי"ל בסי' קמ"א סל"ו להחמיר בשליח להצריך עדים כבר הביא מעכ"ת דברי הרדב"ז והח"ס סי' ז' ונ"ה שהקילו דסגי בקרוב וע' חיבורי ח"א סי' פ"ח. ולעד"נ בזה דהנה אם הוחזקה אשה לפנינו בחזקת א"א ובא אחד ואמרה היא שהוא בעלה ודאי שנאמנת אם אינו מכחישה. דהא אינה סותרת חזקתה שהוחזקה בה ואדרבא מחזקת אותה לומר שזה בעלה. ואף דאמרינן בקדושין ס"ג ע"ב שאם אמרה שאינה יודעת למי נתקדשה אינו נאמן לומר שהוא קידשה לפי שהיא מחפה עליו. היינו באמרה שאינה יודעת. אבל לא באומרת שזהו בעלה. וממילא אם גירשה בעלה זה ג"כ הויא מגורשת. וא"כ ה"ה הכא למה לא נאמין להאשה שהיא אשת פלוני ששלח לה הגט. וכבר בארתי בחיבורי שם שמגרשין בשעה"ד אף שאין מכירין רק על פיהם. ועכ"פ לקרוב יש לנו להאמין ואם הוחזקה ע"י קרוב זה שלשים יום שהיא אשת פלוני ודאי ש"ד דהא קיי"ל דהוי חזקה אף שהוחזקה ע"י עצמה או ע"י קרוב וכדאיתא בקדושין דף פ' ובירושלמי פ"ז דנזיר. ובודאי הגידה לשכניה אשת מי היא והוחזקה בכך. ויש לברר על ידם אף שהכרתם היא רק על פיה:

ומה שלא כתב בהרשאה לשלוחו פב"פ. אין לחוש דאטו מי שכותב כמבואר בסה"ג לאו בעל הוראה הוא. וזה אדרבא מורה שהמסדר למד שו"ע ויודע את הנוסח שבסה"ג. והטעם שהוסיפו זה נראה משום דהוי כידים שאין מוכיחות שאין ידוע למי אמר הבעל. וכעין הא דמצרכינן בגט ודין די יהוי ליכי מינאי כי היכי דליהוי ידים מוכיחות כדאיתא בגיטין פ"ה ונדרים דף ה'. אכן באמת אינו מוכרח דכיון שכבר כתבו שהבעל מסר הגט לפב"פ להוליכו לאשתו פב"פ וליתן אותו לידה הרי נתבאר שעשאו שליח וממילא מובן דקאי האמירה על השליח. ואף אם לא כתב זה כלל היה כשר דכבר נתבאר שעשאו שליח להולכה. וגם בסוף ההרשאה כתוב והגט שנעשה עליו פב"ב שליח להולכה ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם כו'. הרי מפורש שהדברים מוסבים על שליח זה. ולזה אין חשש כלל במה שדילג תיבות הללו:

ואשר נכתבו סימני הגט אחר חתימת הדיינים בהרשאה השנית. הנה סימני הגט שכותבים בההרשאה הוא בשביל שיהא מזה קיום על הגט לפי שנשלח על הבי דואר ולא ניתן ליד השליח שני מיד שליח ראשון וכמבואר באחרונים. אכן באמת אינו רק חומרא בעלמא דהא כתוב בההרשאה שגט זה נכתב ביום פלוני בעיר פלונית ועידיו הם פב"פ ופב"פ. הרי הן מעידים שעדים הללו חתמו על גט זה ואין לך קיום גדול מזה. ואם לחוש שמא אין זה הגט הכשר רק זייפו גט אחר עם חתימות הללו. דמנ"ל לחוש לזה. וכיון שהגיעו הגט וההרשאות בכרך אחד הרי הם מוכיחים זה על זה. וגם בכתבו סימני הגט יש לחוש שקרא אחד ההרשאה וראה סימני הגט הכתוב בה וזייף גט אחר. וע"כ צ"ל שאין לחוש לזה כנ"ל. וכן קיי"ל בב"מ דף כ"ה בפירות וכלי שמוכיחים זה על זה. וכן שם כ' ע"ב לענין שטרות שנמצאו בתכריך אחד וכן במס' שקלים פ"ח מ"ג גבי קופיץ דאם נמצאת קשורה לסכין הרי זו כסכין. וכעין זה כתב בשו"ת אמונת שמואל סימן י' ובשו"ת מהרי"מ סי' ל"ג רק שם עדיף טפי קצת ע"ש. וגם דהא מההרשאה השנית מוכח שהיה אז ביד ב"ד גט כשר עם הרשאה ראשונה כדי לשלחם. וא"כ החשש הוא רק שמא הוחלף אח"כ הגט בגט מזויף ואין לנו לחוש לזה דהא יש כאן חזקה דכאן נמצא כאן היה ואף שכתב הרמ"א בסי' קמ"ב ס"א שהמנהג כדעת הריב"ש סי' שי"ח דס"ל שהרשאה לא מיקרי קיום. היינו מהטעם שנתבאר בריב"ש שם דבעינן שיתקיים או בקיום גמור או כתקנת חכמים שיאמר בפ"נ ובפ"נ. ולא פטרוהו מלומר בפ"נ רק היכא שיש קיום ב"ד גמור ולא היכא שמקויים מצד הוכחות ואומדנות ע"ש. וכתב המהרי"מ בסי' ל"ג שזה שייך רק בשליח ראשון שתקנו בפ"נ ובפ"נ אבל לא בשליח שני יעו"ש שדבריו ברורים. ובאמת גוף דברי הריב"ש צ"ע דכיון דחשבינן לה לקיום הרי זה נעשה בקיום שטרות. וכבר כתב הב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ד דגם הריב"ש כתבה לחומרא בעלמא וכ"כ הנוב"ת סי' קכ"ח. ועוד יש לדון בנ"ד אם הסימנים כתובים בכתב יד של אחד הדיינים החתומים על ההרשאה הוי שפיר כקיום ע"פ אחד עכ"פ. ותו ליכא למיחש לאיחלופי דבחשש בעלמא גם אחד נאמן כיון שמוחזק בכשרות וע' ח"מ ס"ס מ"ו ואקצר:

וע"ד שם אבי המגרש שנקרא לס"ת לפעמים יהודה ולפעמים אריה ושם עריסה שלו יהודה אריה. וכששואלים אותו על שמו לס"ת אומר יהודה אריה. נראה שאין חשש דמה לנו במה שקוראים אותו לס"ת בטעות דלפי שנקרא בפי כל ליב חושבים ששמו רק יהודה או אריה. והרי עכ"פ נקרא גם יהודה אריה כששואלים אותו וגם שם ליב נכתב בגט. ואין לנו לחוש אם הושמט השם באבי המגרש שקצתם קוראים אותו לס"ת בטעות. וגם דהא כתבו האחרונים שאם נקרא בשני שמות וקצתם קוראים אותו באחד מיקרי זה קיצור השם. ובקיצור השם ודאי אין קפידא אם לא כתבוהו. ואף דקיי"ל בסי' קכ"ט סט"ו שאם קיצור שמו הוא שם בפ"ע צריך לכותבו וכמו אלחנן חנן. כבר כתבו הג"פ שם ס"ק ע"ה ובט"ג שא"מ סק"ה דהיינו רק לכתחילה ולא בדיעבד ומכ"ש בשם אבי המגרש בלא"ה כתבו הפוסקים שיש להקל. וגם דהא כתב מעכ"ת שקורים אותו יהודה או אריה בכפר שהוא דר בו. וא"כ אינו מקום נתינה רק מקום אחר ובודאי אין אם השמיטו שם שקורין אותו במק"א. ובמקום נתינה הלא נתברר לפני מעכ"ת ששמו יהודה אריה. והעיקר בגט הם שמות מקום כתיבה ומקום נתינה כמפורש בש"ס ופוסקים. שוב ראיתי במכתב כת"ר שגם כשבא לעיר קורא אותו לפעמים השמש בטעות אריה לבד. רק זאת ידוע שכששואלין אותו מה שמו משיב יהודה אריה. וכבר הביא מעכ"ת דברי ספר ברכת המים בשם אבישלום שהעיקר הוא השם שאומר כששואלים אותו ולא מה שקורים אותו לס"ת בטעות. ועכ"פ פשוט שאין חשש בזה:

ונראה שמקודם יכתוב מעכ"ת לשם כדי לקיים חתימות הדיינים ואח"כ יתן לה הגט. ואף שאין לחוש לזה לברירה. דברירה מיקרי מה שבשעת מעשה אינו ידוע כלל רק מתברר אח"כ למפרע. משא"כ הכא הדבר ידוע במקומו אם הוא מזויף או לא רק פה אין ידוע מפני מרחק המקום. אך מ"מ אין לתת הגט כי שמא לא יתקיימו החתימות. והיא תנשא על סמך זה. ואף שלא יתנו לה עדיין כתב היתר. בכ"ז יש לחוש שאחרים שיראו שקיבלה הגט יעידו שהיא גרושה. וא"ל שיודיעו זה קודם הנתינה. ז"א דעי"ז יטילו ספק בכוונת השליח בנתינת הגט והיא בקבלתה. וכעין זה כתב הנו"ב לענין שני גיטין שלא יודיעו זה קודם נתינת גט ראשון. ואף שיש לחלק. מ"מ אין נכון להטיל ספק בכוונתם. ואף אם יגידו אחר הנתינה בפני כולם שעדיין לא הותרה. זה דמי להכרזה וקיי"ל ביבמות דף קי"ט שאין סומכין על הכרזה דאיכא דשמע בהא ולא בהא ואף שיש לחלק קצת מ"מ נראה שאין לעשות כן. וכן קיי"ל בסי' קמ"א ס"ח שאין לתת גט לשליח קבלה רק אחר שיתברר בעדים שנעשה שליח וע"ש בב"ש. והיינו משום חשש לעז כמבואר במרדכי מקור דין זה וא"כ ה"ה הכא יש לחוש ללעז כי אפשר לא יתפרסם שנתקיים הגט ויוציאו לעז על גיטה שניתן בספק. אכן בשעה"ד כגון שהבעל חולה ויש לחוש שבין כך ימות ותפול לפני יבם. או שיש חשש שיחזור בו ויבטל הגט או השליח השני יחזור בו אפשר להקל לתת הגט דהא כתבו הפוסקים דכל שעה"ד כדיעבד דמי. וגם גבי שליח קבלה כתבו הפוסקים דרק לכתחילה החמירו. ועוד דהכא קיל טפי דהא הרשב"ץ וכמה פוסקים הקילו שא"צ שום קיום ע' ס"ס קמ"ב ובאחרונים שם. ולזה יש להקל בשעה"ד לתת לה הגט ולעכב הכתב היתר עד שיבורר הקיום. ולהודיע זה תיכף אחר הנתינה. דזה עדיף מהכרזה דהא הכא אנו יודעים שעדיין נמצאים לפנינו כל האנשים שהיו בעת הנתינה. וכ"כ המהרי"ט חאה"ע סי' ס"ג וסי' ק"ג דמהני הכרזה בכה"ג ע"ש וע' מ"מ פ"ה מה' יבום. וחילוק שכתבנו יש לדחות מהא דקדושין דף פ"א דלא מהני הכרזה תיכף. אך ז"א דשם המלקות יש לו קול ע"פ חוץ ולא רק להאנשים העומדים בשעת מעשה וגם צריך להגיד להם שבודאי יתברר זה ושאם לא יתברר הקיום יחפשו עוד מקום להקל בזה כדי שלא יוציאו לעז כחשש של המרדכי הנ"ל ויצאנו ידי כל החששות:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה