שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קמג
ע"ד אחד שאמר לאשתו שיתן לה מעות ונתן לה כיס בפני שני אנשים ולא אמר לה כלום ואח"כ אמר לה אחד שבכיס מונח גט. וזרקה תיכף את הכיס. הנה מעכ"ת לא ביאר אם ראו עדים שהיה מונח בכיס גט כשר או שראו תיכף אחר שזרקתו שיש בכיס גט כשר וזה נ"מ רבתא לדינא:
והנה אם לא קראו הגט לא קודם הנתינה ולא תיכף אחר הנתינה פשוט שאין בגט זה כלום דמאן יימר שהיה שם גט וכדאיתא בגיטין י"ט ע"ב וכן קיי"ל באה"ע סי' קל"ה ס"ג. ואף שכתב שם דהוי ספק מגורשת. מ"מ פשוט שכל זמן שאינה מגורשת לגמרי עדיין כרוך בעקבו חדר"ג שלא לישא אחרת. ובאמת גוף דין זה שברמב"ם ושו"ע צ"ע דהא גט צריך עדים. וכאן שלא ראו שום גט אין כאן עדים על הגט. וצ"ל דאיירי שיש עדים שחתמו על גט עבור איש זה לגרש אשתו זו. דהא דעת הרמב"ם והשו"ע שאם יש עידי חתימה א"צ עידי מסירה ואף כשמסרו לה בינו לבינה מגורשת וכמ"ש בסי' קל"ג ס"א. ולזה אם נתן לה גט היתה מגורשת אף בלא עידי מסירה. שוב ראיתי שכ"כ הב"ש שם סק"ג וכתב שם דאף להסוברים דבעינן עידי מסירה מ"מ הוי ספק מגורשת כיון שראו הנתינה. ובזה יש לדון הרבה וע' במפרשים שם ואכ"מ. ועכ"פ בנ"ד אם לא קראו הגט כלל ודאי שלא הועיל לעצמו ברשעתו ואסור לישא אשה אף אם יתברר שכתב גט כשר עם עדי חתימה דהא מ"מ הוי רק ספק גט כנ"ל:
אכן אף אם קראוהו ונמצא שהוא גט יש לדון בזה דהא לא נקרא בב"ד ואפשר היה פסול. ואף דבעלמא קיי"ל ריש גיטין דסתם ספרי מיגמר גמירי וגם חזקה על העדים שאין חותמין אא"כ נעשה בהכשר. מ"מ בנ"ד אין שייך זה. דהא סופר ועדים יראי שמים לא יכתבו ויחתמו גט כזה שנעשה שלא בב"ד כדי לגרש בע"כ ולסייע ידי עוברי עבירה וכיון שיצאו מרוב כשרים שוב אין בהם שום חזקה וכמש"ל סימן קל"ד דגט בע"כ הוי כדין מרומה שצריך דרישה וחקירה ואין שייך בזה רוב מצויין מומחין כי רוב המומחין הם כשירים ולא יסייעו ידי עוברי עבירה. וכעין הא דחולין נ"ג וכתובות ט"ז ע"ב. ולזה כל זמן שלא נתברר הכשר הגט ועדיו ודאי שצריכה גט אחר ולא הותר לו חדר"ג עד שיגרשנה בגט גמור. והלא החמירו הפוסקים בגט שנכתב שלא בפני בקיאים ואף בהרשאה החמירו כשמוכח ממנה שלא נעשה לפני בקיאים כמ"ש הריב"ש סי' ש' ובשו"ע סי' קמ"א ס"ל וע' ח"ס ח"ב סי' נ"ד. ומכ"ש הכא שלא נעשה בב"ד רק אצל רשעים ומסייע עוברי עבירה:
ועוד יש לדון בנ"ד דהא קיי"ל בסי' קל"ו ס"ה שצריך שתדע האשה שנותן לה גט וצריך לתת לה בתורת גירושין אבל אם נתן לה בתורת שט"ח אינו גט עד שיודיע לה הוא או העדים. וע"ש בב"ש סק"ג שלדעת הרמב"ם וש"פ סגי שהעדים ידעו שהוא גט אף שלא הודיעוה. והתו' מצריכים שיודיעו להאשה ג"כ ונראה דלדעת התו' לא סגי שיודיע לה אחד כי אפשר אינה מאמנת לו. דהא עיקר סברת התו' בגיטין ע"ח ע"א דבעינן משלחה ואינה חוזרת. וכשלא תאמין לו הרי היא חוזרת. אך ז"א דהא מ"מ יאמרו לה עתה שני העדים שהיא מגורשת. וע"ש בט"ז סק"ב בזה. ויש להאריך בזה אך אין הפנאי מסכים. ועכ"פ בנ"ד אם קראו העדים מקודם את הגט וידעו בבירור שנותן לה גט כשר הרי יודיעו לה עתה שניתן לה גט. ואם לא קראו את הגט או שאין יודעים בבירור שהגט הזה בכיס א"כ אין כאן גט כלל. ובפרט לדעת הטור ר"ס קל"ו שאם לא אמר לה כלום לא הוי גט כלל ע"ש ובט"ז שם סק"א. ואף אם קראו הגט ואין יודעים שהוא גט כשר ג"כ אינו גט וכנ"ל. ובנ"ד משמע מדברי מעכ"ת שהעדים לא ידעו מאומה ולא קראו הגט. א"כ לא הוי גט ואסור לו לישא אשה עד שיגרשנה מרצונה כדין:
ועוד דהנה כתב הרמב"ם ריש ה' גירושין שמן התורה צריך שיתן לה את הגט לשם גירושין ע"ש. וא"כ כיון שלא הודיע לעדים מקודם שרוצה לגרשה וגם לא אמר לה שנותן לה לשם גט. הרי לא נתן לה לשם גירושין. ואף אם קראו אח"כ הגט ג"כ לא יועיל לפ"ז. ואפשר דכיון שראינו שהיה גט בתוך הכיס הוי דבר הגלוי לכל העולם שכוונתו היתה לגרשה דמהני כמ"ש התו' בכתובות צ"ז וגיטין ל"ב. אבל ז"א דהא אפשר שהיה כוונתו לשחוק או לצערה וכדומה. והרי מצינו במקום שלפי הנראה עושה איסור תולין שכיון לצעוריה בחולין מ"א ע"א וה"ה הכא יותר נאות לתלות שכיון לצעורה משנאמר שעבר על חדר"ג. ואף דהוא עצמו אסור ליהנות מהבהמה כשאומר שלא כיון לצעורי כמ"ש הכרו"פ בסי' חי' ד'. מ"מ בנ"ד אינו נאמן להיות מותר לישא אחרת כיון שנוגע זה לאשתו. וגם כי השנית אסורה להאמין לו ולינשא לו:
ובאמת יש לדון אף באמר לה ה"ז גיטך בפני עדים שכוונתו לצעורה. דהרי בחולין שם איירי שאומר לפני עדים ששחט הבהמה לעבודת כוכבים ובכ"ז אמרינן שכוונתו לצערו ומתירים הבהמה כדקיי"ל ביו"ד סי' ד' ס"ד וסי' קמ"ה ס"ח. ואף הסוברים שם דבאכילה אסורה. טעמם דעכ"פ נעשה כאלו לא עשה מעשה השחיטה ע"ש בפוסקים משא"כ כאן. ומה שקשה מח"מ סי' שפ"ה ע' ש"ך יו"ד סי' ד' סק"ה ושאר אחרונים ובח"מ שם. ואין לחלק דשם הוי איסור חמור משא"כ הכא דהוי איסור חדר"ג. דלא מצינו חילוק בזה. ויש להביא ראיה מהא דקיי"ל ביו"ד ס"ס ה' דגם בשוחט לשם קדשים אמרינן שכיון לצערו אף שאינו איסור חמור כמו ע"י אלמא שאין חילוק בזה. ומבואר ביו"ד סי' ד' בפוסקים שאף אם אומר אח"כ שלא כיון לצערו רק לאסור אינו נאמן ע"ש בתב"ש וכרו"פ ושאר אחרונים. וה"ה הכא אינו נאמן. ואף דדברים שבלב אינן דברים. מ"מ הכא הוי אומדנא דמוכח והו' כדבר שגלוי לכל העולם דדברים שבלב הוי דברים כמ"ש התו' בכתובות צ"ז ובכמה דוכתי וכ"כ היש"ש פ"ב דחולין סימן כ"ב ואף שכתב האשכול בה' שחיטה סי"ד שאם השני בנו או אוהבו דלא מסתבר לומר שכיון לצערו לא אמרינן הכי וכ"כ התב"ש סי' ד' סי"א שתלוי לפי ראות עין אם י"ל שכיון לצערו. אף שדבריהם צ"ע לענ"ד דהא אם הוא אוהבו ודאי לא מסתבר לומר שכיון לאסרו. וצ"ל דאמרינן שכיון לאסרו ולשלם לו אח"כ בעד זה. ועכ"פ בנ"ד אין שייך זה דאף שהיא אשתו מ"מ י"ל שכיון לצערה או לשחוק וכידוע דרך אנשים פשוטים אשר כשחוק הוא להם לצער אשתו בדבר כזה. וגם דהא אינימא שכוונתו לגרשה לגמרי הוא לה צער יותר גדול וגם עושה איסור ויותר טוב לתלות שכוונתו לצערה. דשם י"ל שכיון לשלם לו כמש"ל משא"כ הכא לא שייך זה. ולכאורה י"ל דהנה שם יש פוסקים דס"ל שאם יש לו שותפות בבהמה ל"א שכיון לצערו. והכא דמי ליש לו שותפות דהא גם הוא שייך בגט זה. אבל ז"א דשם עושה מעשה בגוף בהמתו שיש לו חלק בה ושוחפה לזה אמרינן דלא מסתבר שיעשה זאת כדי לצערו. אבל בנ"ד אם אינו מכוין לגרשה אין כאן שום מעשה והרי היא נשארת אשתו כמקודם. וע' תב"ש סי' ד' סקי"ז מ"ש בטעם דין זה דבשותפות ל"א לצעורי קמכוין. ובנ"ד לא שייכי הני טעמי ע"ש וע' ש"ך סי' ד' בזה. וגם דהא בלא"ה כתבו הפוסקים שהעיקר דגם בשותפות אמרינן שכיון לצערו ורק מדרבנן אסור באכילה ע"ש בפמ"ג ושאר אחרונים:
ולכאורה י"ל בזה דהנה אם אמר לעדים קודם נתינת הגט שנותנו לשם גירושין לא לצערה ודאי אין שייך לומר לצעורה דא"כ מה יעשה כשרוצה לגרשה. וכן בשחיטה. ואף דבש"ס איתא דרק בהתרו בו וקיבל ההתראה שחיטתו אסורה. מ"מ נראה דגם בכה"ג שחיטתו אסורה. ואף לפמ"ש התב"ש ס"ק ט"ז שאם אמרו לו שנים מקודם שלא יעשה זאת לפי שדבר זה אסור מ"מ אמרינן שכיון לצעורי היינו רק כשהוא לא אמר כלום אבל אם אמר בפירוש שאין כוונתו לצער דבריו קיימין. ומכ"ש אם אמר זה לפני עדים שלא בפני בעל הבהמה דבזה ודאי לא שייך לצעורי. דהא בעל הבהמה אינו כאן וא"כ לא כיון לצעורי בזה. ולפ"ז גבי גט אם יתברר שנכתב הגט ונחתם לשמה. אין לך הגדה גדולה מזו שהגיד לסופר ועדים שרוצה לגרש אשתו. וגם בלי ספק הגיד להם שרוצה לגרשה בע"כ דהא לא נכתב בב"ד כנהוג. אכן עדיין י"ל דהא עיקר הטעם דאמרינן שכיון לצעורי הוא משום חזקת כשרות של האיש עושה הדבר. ולזה בהוחזק לעבירה זו ל"א לצעורי כדאיתא בחולין מ"א וכ"כ התב"ש ס"ד סעיף ט'. א"כ כל זמן שלא ראינו שעבר יש לנו להעמידו על חזקתו שלא עשה איסור וכהא דאיתא בשבועות דף מ"ו דמאן דנקיט נרגא ואמר איקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל"א דהוא קטליה דעביד אינש דגזים ולא עביד. וכתבו התו' שם דהיינו משום חזקת כשרות. ובמוחזק לכך אמרינן שהוא עשה זה ע"ש. וכמו גבי שחיטה דבישראל מומר ל"א שנתכוין לצעורי. ושם בשבועות איתא שאף שאמר שהולך למשכנו וראו שנשא כלים מביתו מ"מ תלינן שעשה בהיתר אם רק אפשר לתלות. משום חזקת כשרות דעביד אינש דגזים ולא עביד. רק באין עשוי למכור כליו והיו טמונים תחת כנפיו שיש רגלים לדבר נאמנים הבעלים בשבועה וזה ג"כ רק מתקנת נגזל אבל לא מעיקר הדין ע"ש בסוגיא ובח"מ סי' צ' בזה. וע' ח"מ סי' ל"ד ס"כ שאם הוא שונא לו וא"ל אלך ואמסור נפסל לעדות וע' סי' שפ"ח ס"ח ס"י ובאחרונים שם. וע' מל"מ פ"ח מה' חובל ומזיק ה"י מ"ש בזה בשם הרשב"א:
ולכאורה י"ל דרק לענין איסור אמרינן דלצעורי קמכוין אבל בדברים שיש בהם דיני קנין לא אמרינן אומדנא זו. וכמו בעושה קנין בשבת דלא אמרינן שלא כיון לקנין גמור כדי שלא יעשה האיסור או בנשבע שלא למכור ואח"כ מכר כמו בח"מ סי' ר"ח. נימא שכיון לשחוק ומשטה הוא בו. וכן יש לדון במכות ט"ז לענין מגרש אנוסתו שנאמר שלא כיון לגרשה רק לצעורה או לשחוק וכדומה. ורק י"ל דהכא איכא ג"כ דיני קנין שהרי מקנה לה הנייר וכן פוטרה משיעבודים שיש לו עליה. ובזה לא אמרינן סברא זו. אבל באמת ז"א דהא גבי מנסך יין של חבירו איכא ג"כ קנין הגבהה כדאיתא בגיטין דף נ"ב וב"ק קי"ז. ומ"מ אם אינו מומר אמרינן שנתכוין לצעורי ולא נתכוין לקנותו בהגבהתו וכן מפורש בפוסקים ביו"ד סימן ד' וקמ"ה וח"מ סי' שפ"ה ע"ש. וגבי מגרש אנוסתו י"ל שאומר בפירוש בשעה שעושה הדבר שאינו עושה לצער רק באמת. ובאונס שגירש בלא"ה לק"מ דאיירי שהתרו בו דהא איירי שם הש"ס לענין מלקות. ובהתרו בו וקיבל ההתראה קיי"ל בחולין מ"א דל"א לצעורי קמכוין. ומש"ל מקונה בשבת או נשבע שלא למכור נראה דשם צריך ג"כ דעת המקנה והקונה. וכבר כתבו התו' בכתובות מ"ז ע"ב, וב"ק ק"י ע"ב שאף היכא שי"ל שעל מנת כן לא היה קונה או לא היה מוכר. מ"מ כיון שתלוי גם בדעת השני הו"ל להתנות ע"ש. וא"כ י"ל ה"נ כן. ורק בשוחט או מנסך שתלוי רק בדעתו וכוונתו אמרינן זה. וא"כ בגט בע"כ שתלוי בדעתו לבד ג"כ נימא הכי וכמש"ל וע' תו' תמורה ו' ע"א לענין נשבע שלא לגרש. וע"פ סברא הנ"ל יש ליישב הרבה קושיות שאפשר להקשות בזה מכמה סוגיות ופוסקים וכן מצינו ביומא ל"ה ובכ"מ דבנותן דבר להקדש חיישינן שלא מסרו בלב שלם אף שאמר בפירוש שנותנו להקדש וע' מל"מ פ"ד מה' שקלים. והיינו משום דאומדנא דמוכח שאינו מכוין בלב שלם ע"ש:
והנה בענין זה יש להעיר מכמה מקומות בש"ס וכן מסוגיא דפיגול בגיטין נ"ד ומטרדותי אקצר. ומדברי התב"ש בסי' ד' וש"פ משמע שהכל תלוי לפי הענין אם אפשר לומר שכיון לצעורי. ועכ"פ בנ"ד ודאי שי"ל במגרש בע"כ שכיון לצעורי אם לא הוחזק האיש לרשע ועובר על חרמי ציבור או על דברים חמורים מזה. ונהי שאין לדון לענין להקל בזה כגון אם הוא כהן וכדומה. אבל ודאי שלא הותר חדר"ג מעליו כי בודאי צריכה גט אחר ממנו ואכתי אגידא ביה. ובפרט בנ"ד שיש כמה צדדים בלא"ה דלא הוי גירושין וגם שקרוב יותר שהגט פסול וע"פ רוב גיטין כאלה הם פסולים מצד שלא נעשו בב"ד וכנ"ל. ולזאת לא הועיל לרמאי רמאותו כי אסור לו לישא אשה אחרת עד שיגמור עם אשתו מרצונה. ואם יסכים לשוב ולדור עמה. אף שנראה שראוי להחמיר שיקדשנה שנית. אבל לא יברכו לו ברכת אירוסין ונשואין כי הגט מעיקר הדין קרוב שאינו גט כנ"ל. וראוי בענין כזה להתאמץ לשבר מתלעות עול לבל יהיו בנות ישראל כהפקר ח"ו. ולענין פיגול שהזכרנו לק"מ דאמרינן בגיטין נ"ה שהתורה נתנה נאמנות להכהן כשאומר שפיגל בקרבן. וא"כ אין שייך לומר לצעורי קמיכוין דהא הוא אומר שלא כיון לצעורי והוא נאמן על זה. רק שלפ"ז יקשה מדמוכיח בש"ס שם שנאמן על הפיגול דאלת"ה מנא ידעינן בכה"ג ביוה"כ כשאומר שפיגל. ומקשה הש"ס דילמא חזיניה בפשפש ונשאר הש"ס בקושיא. וקשה הא שפיר צריכין לנאמנותו דבלא"ה י"ל לצעורי קמיכוין. וצ"ל דבאמת להכי אמר הש"ס קשיא ולא תיובתא וכמ"ש הרשב"ם בב"ב דף נ"ב ושאר ראשונים דכל היכא דאיתא בש"ס קשיא יש לה תירוץ ועוי"ל דהכא שצריך להקריב ביוה"כ קרבן אחר לא שייך לצעורי. שאם אינו רוצה לחטוא הלא לא יחלל יוה"כ בקרבן אחר וכן לא יביא חולין בעזרה ובזה מיושב גם בכל פיגול וההכרח לקצר]: