שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קמא
וע"ד מ"ש מעכ"ת שזמן חלימותו קצרה ולא יספיק זמן חלימתו לגמור בו הגט. וחפץ לכתוב מעט היום ומעט מחר בעת חלימותו עד שיוגמר הגט. והזמן יכתוב על יום מחר ויהא מאוחר בשעת הכתיבה. וחפץ לדעת דעתי בזה:
הנה דעת המ"מ בפ"א מה"ג שאם חתמו העדים על הגט ביום שנכתב בו כשר אף לדעת הרמב"ם דס"ל שגט מאוחר פסול. אך השעה"מ פ"א מה"ג הכ"ה כתב להוכיח שפסול ממ"ש הר"ן והרמב"ן להוכיח דמאוחר פסול מהא דיבמות קט"ז דאיתא שם דאף דענן בר חייא מתגרא היה ביום שבגט בנהרדעא והגט נכתב בסורא. מ"מ חיישינן שמא בא בגמלא פרחא. ואמאי ל"א דחיישינן למאוחר ומוכח דמאוחר פסול. ועדיין קשה דילמא נחתם ביום הכתיבה. וע"כ צ"ל דגם בכה"ג פסול. ונלע"ד שדברי הה"מ נכונים דהא באמת בלא"ה שפיר קאמר הש"ס שם דילמא מסר מילי בנהרדעא וכתבו אח"כ בסורא. וכתב הר"ן בפ"ב דגיטין דאפשר שזה בכלל הא דאמר הש"ס שמסרו מילי ע"ש. וצ"ל שכוונת הרמב"ן והר"ן להקשות דלמה להש"ס לדחוק שלא כתבו ביום שנצטוו הול"ל בפשיטות שכתבו וחתמו תיכף רק איחרו הזמן. והוכיחו מזה דמאוחר פסול. אבל זה אין להקשות דנוקי שכתבו זמן מאוחר ואח"כ חתמו ביום שכתוב בגט. דכיון שצריך לאוקמי שלא חתמו ביום שנצטוו לכתוב ולחתום הגט. עדיף טפי לאוקמי כדמשני הש"ס שמסרו להם מילי בנהרדעא. כי לאחר הזמן לכתחילה בלי שום סיבה ודאי שלא יעשו זה כיון דמאוחר פסול. ולמה יפסיקו בין כתיבה לחתימה איזה ימים. וגם דהא קיי"ל דלא מקדים אינש פורענתא לנפשו בגיטין י"ח. ולא ניחא ליה שיכתבו הגט ויאחרו בחתימתו ונתינתו ולזה אין לחוש לזה. אבל לצוות במקום אחר רגילים לעשות. ולפי הנראה היתה האשה בסורא ולזה כתבו הגט בסורא. וכ"נ מהתו' ביבמות שם ד"ה הכא שכתבו שחוששין שהלך לסורא לכתוב הגט לקלקל אשת חבירו משמע שהאשה היתה שם. ועפ"ז מיושב מה שקשה למה לא אוקי הש"ס בפשיטות שצוה להם בסורא לכתוב ולחתום וכתבו וחתמו איזה ימים אח"כ. ולפמ"ש א"ש דבאמת הרגילות שיכתבו ויחתמו תיכף כשצוה אותם. דכיון דלא מקדים פורענותא מוכח שרצונו שיכתבו ויתנו תיכף. שאם היה דעתו לאחר נתינת הגט איזה ימים לא היה מקדים לצוות לכתבו. שוב מצאתי בג"פ סי' קכ"ז ס"ק כ"ט שהקשה ג"כ למה לא מוקי הש"ס כשכתבו איזה ימים אחר הציווי. ונדחק לומר דהרמב"ן ס"ל שצריך לכתוב יום הציווי אם ציוה במקום הכתיבה. והוא דוחק גדול דהוי מוקדם וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה"ג ובטוש"ע סי' ק"כ ס"ו. וע' בג"פ שם סק"כ שהאריך הרבה אם הטעם משום מוקדם אי משום מיחזי כשיקרא. וע"ש ס"ק כ"א שיש פוסקים דס"ל שכותב זמן האמירה. ועכ"פ לפמש"ל א"ש דבאמת היינו דמשני דילמא מסר מילי בנהרדעא. וע' ר"ן פ"ב דגיטין ובחידושיו שם דף י"ז:
וכן מסתבר דהא טעם פסול גט מאוחר כתבו הפוסקים משום חשש בת אחותו ומשום פירות ובכה"ג שחתמו ביום שבגט לא שייכי הני חששות. ואף לפמ"ש הה"מ הטעם משום דגזרינן אטו מוקדם י"ל דבכה"ג לא שייך לגזור דעיקר הגט נגמר בחתימת העדים ואז אינו מאוחר וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"א מה"ג הכ"ה שלא יחתמו רק ביום שנכתב בו הרי שזהו עיקר הקפידא. ועוד דהא במוקדם גופא כתבו ההג"מ בפכ"ג מה' מלוה ולוה וכ"פ בח"מ ס' מ"ג ס"י ששטר מוקדם אם כתב קודם חתימת העדים ששטר זה זמנו מוקדם כשר. הרי אף שהשטר נכתב בפסול כיון שהעדים חתמו בהכשר כשר. וא"כ גם במאוחר כשר בכה"ג אף אינימא שהטעם משום גזירה אטו מוקדם כיון דבמוקדם עצמו כשר בכה"ג. וכן קיי"ל גבי גט בסי' קכ"ז ס"ג גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דמהני בכה"ג ע"ש. והוא מההג"מ פ"א מה"ג ומקורו מבעל העיטור מאמר זמן ע"ש וא"ל דשם שנכתב הזמן ביום שנכתב ורק נחתם ביום אחר. אבל הכא נכתב הזמן בשקר. ז"א דמאי חשש יש בזה דהא למיחזי כשיקרא לא חיישינן בכתיבה כמ"ש התוס' בכתובות כ"א ע"ב ובכ"מ וע' ג"פ סי' קכ"ז סק"כ בזה. וא"ל דמ"מ שינה הסופר משליחות הבעל וכתב בפסול. דהא בנ"ד כותבים לכתחילה הזמן מאוחר כדי שיחתמו באותו יום. וא"כ כותבו על מנת כן ובפרט שיגמור כתיבתו ביום החתימה ולא יהי בו הכשר גט כמנהגינו עד יום שכתוב בו. וכן קיי"ל בח"מ סי' מ"ג סי"ב י"ג שאף בשטרות שפסול בהם מאוחר מ"מ אם כתב בו בפירוש שהוא מאוחר כשר. ולזה נראה ברור דכשר בנ"ד וכהה"מ והג"פ דלא כהשעה"מ. וע' מהרי"ט ח"א סי' קמ"ג ואקצר:
והג"פ כתב שם להכשיר גם אם חתמו בו ביום ורק אחרו הנתינה עד יום שכתוב בגט. ולענ"ד זה צ"ע לפמ"ש הה"מ בטעם פסול מאוחר דגזירה אטו מוקדם דהא במוקדם יש מחלוקת הפוסקים אם יש לו תקנה אחר החתימה שישלחנו ע"י שליח וע' שו"ע שם ס"ה ובג"פ בס"ק י"ג. וא"כ לשיטת הפוסקים שאין לו תקנה גם במאוחר צ"ל שאין לו תקנה בכך כיון שנחתם בפסול. והג"פ כתב בס"ק כ"ט דאף לטעם הה"מ כשר בכה"ג והקשה על הה"מ דמשמע מדבריו דבכה"ג פסול. ולפמ"ש ודאי דפסול לדעת הה"מ. וגם הג"פ בעצמו כתב שם שיש לחוש בכה"ג לחשש פירי למ"ד שאין לו פירות משעת כתיבה. ורק כתב שאין הלכה כמותו ואין לחוש לזה. וג"ז קשה דהא הרבה ראשונים פסקו דבשעה"ד כשר נכתב ביום ונחתם בלילה או לאחר כמה ימים והובאו בש"ע שם ס"ב. והטעם בש"ס הוא שמשעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וא"כ לדידיה איכא חשש פירות שהבעל יקח הפירות עד הזמן הכתוב בגט. וזה שייך גם בחתמו עדים ביום הכתוב בגט. והג"פ נקיט לה לרבנן דס"ל בדף י"ז עד שעת חתימה. אבל נראה שאין שייך זה בנ"ד דהא כתבו הרא"ש בפ"ב דגיטין וש"פ דלמ"ד גט מאוחר כשר ל"ח לפירות משום שהאשה מחלה על הפירות עד זמן ההוא. וא"כ אף למ"ד משעת כתיבה או משעה שנתן עיניו לגרשה. מ"מ בגט מאוחר אמרינן שמחלה הפירות עד יום זה. וכ"כ הפוסקים גבי מוקדם דכשר בשעה"ד מפני שהבעל נתרצה ומחל על הפירות ע' ב"ש סק"ד ובג"פ בזה:
ובאמת קשה לכאורה להפוסקים דכשר בשעה"ד בנכתב ביום ונחתם בלילה או לאחר כמה ימים. דא"כ אף בפירות נימא שאם מוחזקת האשה משעה שנתן עיניו לגרשה לא יוכל הבעל להוציא ממנה כיון שסומכין על ר"ש בשעה"ד באיסורא מכ"ש בממון כשהיא מוחזקת וזה לא מצינו. וצ"ל דאיירי כמ"ש הפוסקים והובא בב"ש שהודיעו להבעל שהגט מוקדם ואמרינן שמחל על הפירות מזמן שבגט ואף דבכל תקנת חז"ל אמרינן לא פלוג רבנן. מ"מ כיון דהכא מפורש בש"ס שהקילו בזה בשעה"ד לסמוך על ר"ש. נוכל גם אנחנו לפסוק כן בהודיעו להבעל. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' כ"ח אות י"א דהיכא שמצינו בש"ס שחילקו בתקנתם רשאים גם אנחנו לחלק היכא שאין שייך הטעם. ומכ"ש בזה דהוי ממש דין הש"ס. אבל בפירות פסקינן כרבנן דר"ש ולא מהני תפיסה. ובחיבורי ח"א סי' צ"א וסי' ק"ב בארתי בס"ד דהיכא דהוי רק משום לא פלוג יש מקום לחלק היכא שאין שייך הטעם ע"ש. ועפ"ז מיושב מ"ש הב"ש סי' קל"ו סק"ז דגט שכ"מ אית ליה קלא וכשר אף מוקדם וכמו גט הבא ממדה"י וכן מצינו כמה פוסקים שכתבו סברות לחלק להכשיר במוקדם. וע' תו' גיטין כ"ו ע"ב ד"ה הכא שכתבו ג"כ מסברא שיש קול לנישואין וע' תוס' י"ז ע"א ד"ה ור"ל שכתבו חילוקים בזה. וקשה דמנ"ל לחדש סברות וחילוקים בתקנת חז"ל מה שלא מצינו בש"ס. ודוחק לומר דהוכיחו זה מהא דגט בשבת ומהא דגט ארוסה בדף כ"ו. אבל העיקר כמש"ל דכל היכא שמצינו בש"ס שחז"ל חילקו בעצמם בתקנתם שוב לא אמרינן לא פלוג וכנ"ל. ויש להאריך בשיטה דפירות וב"א אך אין הפנאי מסכים:
ונראה להוכיח דפסול באיחר הנתינה מהא דאיתא ביבמות נ"ב דכתוב גט לארוסתי ולכשאכנסנה אגרשנה הוי גט. וכתבו התו' שם דאיירי שכתב בגט זמן הנתינה. ומזה הוכיחו התו' בגיטין פ' ע"א דגט מאוחר כשר. והרמב"ן והרשב"א כתבו שם ובגיטין כ"ו ע"ב דלשיטת הפוסקים דגט מאוחר פסול איירי הכא שבעודה ארוסה צוה להם שיכתבו הגט לאחר נישואין ע"ש. וקשה דהא הכא נתן הגט ביום שכתוב בו וכשר לכ"ע כמ"ש הג"פ. וע"כ צ"ל דלהסוברים דמאוחר פסול אף בכה"ג פסול וכמש"ל. אכן באיחרו חתימת הגט ליום שכתוב בו שפיר כשר דזה לא מיקרי מאוחר. והב"ש ר"ס קל"ב כתב דלא הוי גט מאוחר בכה"ג. והוא תמוה דמרמב"ן ורשב"א מוכח דהוי מאוחר. והב"ש בעצמו כתב שם דמהתו' מוכח דמיקרי מאוחר מדהוכיחו מזה דמאוחר כשר, ומשמע מדבריו דמ"מ הפוסקים דס"ל מאוחר פסול מכשירים בכה"ג שאיחר הנתינה. אבל מרמב"ן ורשב"א מוכח להיפוך וכ"כ הריטב"א בחידושיו וע"ש מ"ש בגיטין י"ח ע"א. ובסי' קל"ו כתב הב"ש בסק"ז להוכיח דכשר באיחר הנתינה מהא דשכ"מ מגרש בשבת. והנה כבר כתב בעצמו שם שאין הכרח מזה די"ל דשרי אף במוקדם משום דגט שכ"מ אית ליה קלא וגם דהא רוב הראשונים כתבו דאף אם נתן הבעל הגט לאחר כמה ימים כשר דכיון דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו רבנן משום מוקדם. והבאתי בחיבורי ח"א סי' פ"ז אות ב' שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן ובעה"ע וההשלמה וכלבו והנ"י והריטב"א. וא"כ שפיר י"ל דגם הכא כשנכתב הגט בע"ש ולא הספיק ליתנו עד שבת שמותר ליתנו בשבת אף שזמנו כתוב בע"ש. ועוי"ל בכמה אנפי. ועכ"פ שמענו דבאיחר הנתינה עד יום שכתוב בו פסול ובאיחר החתימה כשר. וכן מבואר בנו"ב מ"ת חאה"ע סי' ק"ח דאף אם איחרו הנתינה מיקרי ג"כ גט מאוחר ע"ש. שוב מצאתי בישועות יעקב ר"ס קל"ב שכתב ג"כ דבאיחר הנתינה פסול רק לא ביאר מקור סברתו:
ואפשר לומר שזה תלוי בדין מיחזי כשיקרא שכתבו הרשב"א בחידושיו וכמה ראשונים דהיכא שכשיוגמר הדבר לא יהא שקר וכגון באשרתא שהעדים יעידו תיכף על חתימתם אזי ל"ח למיחזי כשיקרא. אבל היכא שהשקר נשאר לעולם חיישינן למיחזי כשיקרא ולהכי פסול בהיה במזרח וכתב במערב יעו"ש. וא"כ ה"נ אף שיאחר הנתינה מ"מ השקר במקומו עומד שחתמו העדים ביום אחר. ולהפוסקים דס"ל דבכל גוונא ל"ח למיחזי כשיקרא יש להכשיר אף בזה:
ולפ"ז בנ"ד יש מקום לעשות כמ"ש מעכ"ת. ועוד דהא אף במוקדם כשר לדעת כמה פוסקים בשעה"ד וכדקיי"ל בסעיף ב'. וכתבו האחרונים שבשעה"ד מותר ליתן הגט וע"ש בג"פ סק"ט בשם מהרי"ט והרח"ש. והכא דהוי שעה"ד שא"א בענין אחר מותר לעשות כן אף לכתחילה כמ"ש התה"ד סי' רס"ז וש"פ דהיכא דא"א באופן אחר הוי כדיעבד. וכן איתא באה"ע סי' קל"ו ס"ז ששכ"מ מותר לגרש בשבת וכתב שם הב"ש דאיירי שכתבוהו בע"ש ואחרו זמנו. וק' דהא כתב הב"ש בס' קל"ב סק"א שאין מגרשין בגט כזה לכתחילה. וע"כ צ"ל דשכ"מ שאני דהוי שעה"ד ושרי לכתחילה. וכעין זה כתבו תאו' בכתובות כ"א ע"ב ד"ה והאמר דאף דמשום מיחזי כשיקרא הסור לכתחילה. מ"מ מה שצריכה לחזור ולילך לב"ד חשוב כדיעבד ומכ"ש בשעה"ד גדול כזה ודאי חשוב כדיעבד. והנה יש עוד עצה בזה לכתוב בפירוש שאחרוהו וכתבוהו וכמבואר בח"מ סי' מ"ג. סעי"ב י"ג דמהני בכה"ג. וכבר כתב הג"פ סק"י דבשעה"ד מותר לעשות כן לכתחילה במוקדם ע"ש וכ"ש במאוחר דשרי. ועוד יש דרך לכתוב השבוע או החודש דכשר כדאיתא בגיטין י"ז ע"ב ובש"ע סי' קכ"ז ס"ז וכתב הב"י שם דמוכח דמותר אף לכתחילה וע' בב"ש ס"ק י"ב בזה. ואף אינימא כמ"ש הב"י ובכ"מ דלהרמב"ם אינו כשר רק בדיעבד מ"מ בנ"ד הוי כדיעבד כמש"ל. ובח"מ סי' מ"ג סעי"ט פסק שאם אינו זוכר זמן הקנין מותר לכתחילה לכתוב בשליש הראשון של חודש או באמצע עי"ש. וי"ל דבשטר הוי כדיעבד כיון שאינו זוכר את היום. וא"כ גם בנ"ד שא"א באופן אחר שרי לכתוב כן אף לכתחילה. ועוד יש למצוא אופנים בזה. ובאופן שכתב מעכ"ת יש חשש בזה דמיחזי כשיקרא בכתיבה שיש סוברים שאסור וע' ג"פ סי' קכ"ז סק"כ בזה. וכן קיי"ל בח"מ סי' מ"ג סעי"ג שאין לאחר שטר לכתחילה דמיחזי כשיקרא. אך שם י"ל דקאי גם על החתימה. אבל באופנים שהזכרנו אין בו חשש מיחזי כשיקרא:
ועוד יש אופן שיניח את שורה ראשונה שכתוב בה הזמן ויכתבנה לבסוף. ואז לא יהא אף מיחזי כשיקרא כי יכתוב את היום שכותב בו השורה הזאת ובו ביום יחתמו העדים ולא מצינו בגט שיהא אסור לכתבו שלא כסדרן כמו בתפילין ומזוזות. וכן מוכח מהא דתנן בגיטין כ"ו ע"א והכותב טופסי גיטין יניח מקום האיש והאשה והזמן וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מה"ג דהרי אח"כ בעת שיחפוץ איש לגרש בגט זה יוסיף הסופר בגט הזמן ושם האיש והאשה. הרי שאינו נכתב כסדרן. וגם מוכח מזה דשרי לכתוב הזמן ביום שכותב מקצת הגט אף שמקצת הגט נכתב מכבר. דהא בע"כ יכתוב הזמן ביום שיצונו האיש לגמור הגט דלהכי מניח מקום הזמן כי היכי דלא ליהוי מוקדם כדאיתא בש"ס שם כ"ו ע"ב. ואף להפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל שאסור לכתוב טופסי גיטין וכר"א שם דגזר טופס אטו תורף ע' ב"ש סי' קל"א סק"ב. מ"מ מוכח מן המשנה דין זה. דהא ר"א אינו פוסל מפני שלא נכתב כסדרן רק מטעם אחר. ולכאורה יש לחלק דשם כיון שמניח התורף א"כ כותב אח"כ הזמן ביחד עם התורף ועיקר הגט נכתב כסדרן. משא"כ בנ"ד שכותב כל הגט ומניח הזמן אבל ז"א דהא שם האיש והאשה בלא שארי דברים שבגט אין להם קישור כלל. ואף שצריך להניח גם הרי את מותרת וכן עוד איזה דברים. בכ"ז התורף בלא הטופס אין לו קישור ולא שייך לקרות זה כסדרן. ועוד דהא העיקר שהזמן אינו מן התורף וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' פ"ז בס"ד:
ועוד נדחה להוכיח מהא דאיתא בגיטין כ"ו ע"ב שכותב גט לארוסה ומגרשה לאחר נישואין אינו גט שמא יאמרו גיטה קודם לבנה והקשו התו' דביבמות איתא דהוי גט ותירצו דשם איירי שכתב בגט זמן של יום הנתינה וכ"כ בשו"ע ר"ס קל"ב דכשר בכתב בו זמן הנתינה. וקשה דהא בסי' קכ"ז ס"ט הביא השו"ע שיטת הסוברים דמאוחר פסול ולמה סתם כאן שכשר. והב"ש שם כתב דבאיחר הנתינה כ"ע מודו דכשר וכבר הוכחנו שפסול בכה"ג. והתו' דיבמות לטעמייהו דס"ל בגיטין י"ז ופ' דגט מאוחר כשר. ומצאתי שהרגיש בזה הנו"ב מ"ת חאה"ע סי' ק"ח וכתב שלזה כתב המחבר דרק בדיעבד כשר מפני שחשש בזה לדעת המחמירים במאוחר וכ"כ הב"מ ר"ס קל"ב. והוא תמוה לענ"ד דמנ"ל להמחבר לחדש זה וכל כה"ג הו"ל לפרושי בב"י שמכריע כן מדעתו. ובב"י שם לא נזכר כלל מזה רק מייתי דברי התו' ע"ש. ועוד דהו"ל לכתוב הכרעתו זאת בסי' קכ"ז ס"ט דמייתי שם פלוגתא דמאוחר ובאמת אף להסוברים דמאוחר כשר מ"מ אסור לכתחילה כדקי"ל בח"מ סי' מ"ג סעי"ג גבי שטרות. ועוד דהא מיחזי כשיקרא וכתבו התוס' בכתובות כ"א ע"ב סד"ה האמר דאסור לכתחילה ולזה נראה דלשיטת הסוברים דמאוחר פסול י"ל דאיירי שהניח מקום הזמן וכתבו ביום הנתינה ולא הוי מאוחר כלל. ובזה מדוקדק שינוי לשון שבתו' ביבמות נ"ב כתבו שכתב בו זמן שאחר הנשואין שהוא זמן נתינה. ובגיטין כ"ו כתבו שכתב בו זמן הנתינה. והיינו משום דלשונם שביבמות מוכיח שעשהו מאוחר וכמ"ד דמאוחר כשר. אבל בגיטין יש לפרש דאיירי שנכתב הזמן אח"כ וכמש"ל. וכתבו כן כדי לישב אף להסוברים דמאוחר פסול. ואפשר משום דבגיטין עיקר מקום דין זמן בגיטין לזה כתבו כן. ועוד נראה דבע"כ צריך לפרש כן לפמ"ש התו' בגיטין דף י"ז ופ' ע"א דבגט מאוחר אין הגט חל עד יום שכתוב בגט וקשה ל"ל למימר ולכשאכנסנה אגרשנה הא ממילא אינה מתגרשת עד אותו יום שבגט. וע"כ צ"ל שבאמת איירי שלא כתב את הזמן בגט בעת כתיבתו רק בעת נתינתו וכמש"ל. ויש להאריך בזה ואכ"מ. ועכ"פ יש לבאר בזה לשון התו'. ובזה יש לישב מה שיש לדקדק על המחבר שבב"י הביא לשון התו' ביבמות נ"ב ובש"ע כתב כלשון התו' שבגיטין שכתב זמן הנתינה. ואף שהטור כתב ג"כ לשון זה. י"ל שנגרר אחר לשון הרא"ש. אבל על הב"י שהביא דברי התו' קשה. ואף שי"ל דנקיט לשון הטור אכן לפמ"ש א"ש שכוונתו לישב זה הדין אף לשיטת הסוברים דמאוחר פסול דאפשר לכתוב בגט את הזמן בשעת נתינת הגט והרא"ש ביבמות שכתב לשון שבתו' בגיטין אף דס"ל בגיטין י"ז דמאוחר כשר י"ל שכ"כ לפי דס"ל בגיטין שם שהגירושין חלים ביום שכתוב בגט וכמש"ל דלהכי צריכים לאוקמא שכתב הזמן ביום הנתינה. ועכ"פ מוכח מהכא שאף שכתב את כל הגט מותר לכתוב בו את הזמן במשך ימים אח"כ. והרי מוכח דשרי לכתבו שלא כסדרן ואף לכתחילה כמ"ש התו' ביבמות שם. וכבר נתקשה הב"ח ר"ס קל"ב והנו"ב סי' ק"ח למה כתבו הטוש"ע שם לשון דיעבד. ותרצו משום גט ישן או משום מאוחר. ועכ"פ בשעה"ד הא מותר אף לכתחילה כמש"ל דכדיעבד דמי ואם כותב באופן זה שכותב בסירוגין שכשר בדיעבד כמ"ש בסי' קל"א סע"ז. צ"ל קודם כל פעם שכותבו לשמו ולשמה ולשם גירושין. רק א"צ שיהיו העדים אצלו בכל פעם ועמ"ש בסימן שאח"ז אות י"ט:
והנה אף שהראינו פנים להיתר באיזה אופנים שיוכלו לכתוב את הגט מעט מעט בכמה ימים. בכ"ז אין לעשות זה דבר התמוה לרבים ובנקל שיצא מכשול ח"ו מזה להקל בלא שעה"ד כזה ועוד כמה טעמים. ויותר טוב לראות למהר בכתיבת הגט וסידורו באופן שיוגמר בפעם אחד בעת חלימותו. וכשם שמצוה לדקדק בגט ולשהות בו כדי שלא יזדקר שום חשש. כן מצוה בכגון זה לקצר ולמהר. וכן בגט שכ"מ יש מורים שמסדרים הגט ככל הכתוב בס"ג. וע"פ רוב הוא עול גדול כי ריבוי הדיבור גורם חלישות להחולה ויגיעה רבה. וגם כי יש לו צער מעסק זה ולמה לנו להאריך צערו. ולזה החכם עיניו בראשו לקצר בדברים שאינם הכרחיים ע"פ דין. והלא ראינו שחז"ל הקילו בגיטין ס"ז ע"ב ובשו"ע סי' קכ"א בחולה שנשתתק לגרש ע"י הרכנה לחוד. ואף דלא דמי דשם א"א בענין אחר כיון שנשתתק. מ"מ נראה שיש להקל בדברים שאינם רק מנהג וחומרא. וכן מצינו שהקילו חז"ל לגרש בשבת משום שלא הטרף דעתו עליו כדאיתא בגיטין ע"ז ע"ב וכמ"ש התו' בביצה דף י"ז ד"ה מ"ט וכ"כ הרשב"א ועוד ראשונים וכ"ש שראוי להקל בדברים שאינם נחוצים ע"פ דין:
ובאמת קשה טובא דהא בגיטין שם איתא בש"ס דתקף ליה עלמא וכ"כ הרמב"ם וטוש"ע ס"ס קל"ו שחזק עליו החולי. ומשמע שעיקר הטעם מפני שחזק החולי ויראו שלא ימות ותיזקק ליבם וכן פירש"י שם. הרי שהקילו בזה מפני טובת האשה שלא תתעגן עד שיחלוץ לה. דאי משום שלא הטרוף דעתו. הרי התירו בב"ב קנ"ו ע"ב לקנות משכ"מ בשבת אף שלא חזק עליו החולי. רק כדי למלאות רצון החולה שלא תטרף דעתו עליו. וכ"כ התו' בב"ב שם ד"ה קונין דאף היכא שסבור השכ"מ לחיות עוד ג"כ שייך סברא דלא תטרף ומותר לקנות ממנו. ושם הביאו ראיה מהא דגיטין דף ע"ז. ותמהני דהא התם איירי דתקף ליה עלמא והיה ירא שימות היום ואולי מפרשי שלזה היה חפץ השכ"מ לגרשה תיכף לפי שתקף ליה עלמא וירא שמא ימות. וכ"נ בפירש"י שם שפירש שהיה ירא שמא ימות ותיזקק ליבם. משמע דקאי על השכ"מ בעצמו שהיה ירא. דאי קאי על האשה הול"ל שהיתה יריאה. או שהיו יראים והוי קאי על האנשים שהיו אצל השכ"מ. ודעת הרמב"ם שאין קונים משכ"מ רק במקום שע"פ דין א"צ קנין. וא"ש ההיא דגיטין. וע' ח"ס חא"ח סי' קמ"ה מ"ש בזה. ואפשר דלהכי כתב בשו"ע אה"ע שחזק עליו החולי לפי שבח"מ סי' רנ"ד הביא שני הדיעות אי קונין משכ"מ בדבר שצריך קנין או לא. לזה נקיט הכא בגוונא דלכ"ע שרי לגרש. ובאו"ח סי' של"ט ס"ד כתב בשו"ע ואין מגרשין בשבת אא"כ הוא שכ"מ והגיה הרמ"א דתקיף ליה עלמא. וצ"ע טובא על המחבר דהו"ל לפרושי שתלוי בשני השיטות שהביא בח"מ סי' רנ"ד. דלדעת הפוסקים שם דדווקא כשא"צ קנין שרי לקנות משכ"מ א"כ הכא איירי דווקא בדתקף ליה עלמא וגם על הרמ"א קשה שהגיה סתם והו"ל להגיה שיש מחלוקת בזה. והנה בדברי המחבר יפה הגיה דהא בשו"ע ח"מ שם לא הביא כלל דעת הסוברים דאף במתנה במקצת שרי לקנות משכ"מ בשבת. והיינו משום דס"ל שאין קונין משכ"מ רק היכא שעושה את מפני דאגת מיתה וכמ"ש הרא"ש בפ' מי שמת ובטור סי' רנ"ד. וזה שייך רק כדתקף ליה עלמא שירא שימות וכפירש"י בגיטין ע"ז. ובזה יש ליישב ג"כ מ"ש באה"ע סי' קל"ו שחזק עליו החולי. אכן על הרמ"א קשה שהוא הביא בח"מ שם גם שיטת הסוברים דאף במתנה במקצת קונים ולא בעינן שיהא מחמת דאגת מיתה. ולמה סתם בסי' של"ט דתקף לו עלמא וצ"ל שהגיה זה בדברי השו"ע לשיטתו. אכן בב"י שם לא הוזכר דליבעי דווקא תקף ליה עלמא: