שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קלז
ע"ד האיש שאחזתו מרה שחורה והיה שלש שנים בבית החולים ועתה זה יותר משלשה חדשים הוא בבית אחותו. וכפי הנשמע מאז בא לבית אחותו אין בו מסימני שוטה המוזכרים בחגיגה דף ג'. רק אחרי דברים הרבה מדבר הרבה וא"י מה מדבר ומתקצף מקללו משפחתו ולפעמים מנגן כאנ"ח בלשון רוסיא ומרקד. ולאותן שמקללם יש לו סיבה לשנוא אותם. ואף בשעה שמדבר בשגעון אינו אוכל בלי נט"י ולא יטעום בלי ברכה. וסדרו לו גט באופן שדברו עמו בעת הסידור והכתיבה ודיבר אז כהוגן. ובשעה שהרגישו שמתחיל לדבר שלא כהוגן הפסיק הסופר מלכתוב וכן עשו עד שנגמר הגט. ובלילה לא ישן כל הלילה בשינוי דעת אחר הגט וליום מחרתו דיבר בלא דעת ואחר איזה ימים בא לחנות אחת והתקצף ועשה שם היזקות. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי אם גיטו גט:
הנה לכאורה אין מקום להתירה ע"י גט זה. דהא כבר כתבו כל הפוסקים שיש להחמיר כדעת הרמב"ם בפ"ט מה"ע ודעימיה דהנך דחגיגה לאו דווקא וכיון שהוא שוטה באיזה דבר דינו כשוטה לכל דבר. ובאמת נלע"ד דהיכא שאין בו דעת לדבר כהוגן כ"ע מודו דהוי שוטה גמור. ואף הפוסקים דס"ל דהנהו דחגיגה הוי דווקא. ורק כשמדבר כהוגן ועושה לפעמים מעשה שטות בזה אמרו בחגיגה שצריך סימני שוטה. וצריך שיוחזק ג"פ וכמ"ש הב"י בח"מ סי' ל"ה והטו"א בחגיגה שם וע' תב"ש סי' א' ס"ק מ"ו וח"ס חאה"ע סי' ב'. ומיושב בזה לשון הש"ס איזה סימני שוטה שקשה וכי לא ידענו מהו שוטה וכל המחוסר דעת הרי הוא שוטה. אבל לפמש"ל א"ש ואפשר לצדד דבנ"ד שהרבה עתים מדבר כהוגן י"ל שצריך סימני שוטה. והכא לא נראה בו סימני שוטה דחגיגה. ומה שכמה ימים אחר הגט עשה היזקות בחנות כשהתקצף נימא השתא הוא דאיתרע. וגם דהא צריך שיוחזק ג"פ כמש"ל. ועוד דהא י"ל שעשה מחמת כעס ולא מחמת שטות ואינו רק בעל חימה גדול והוא כוליקוס הנזכר בירושלמי רפ"ק דתרומות וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ע"ח אות ד' בשם הערוך [ואח"כ כתבו לי שנתברר כן שעשה זה מחמת כעס שכעס עליהם בשביל איזה דבר] וגם הרי עיקר שטותו מקודם היתה מרה שחורה. וברש"י בחגיגה דף ג' פירש על גנדריפוס חולי הבא מחמת דאגה. ומוכח שם דלא מיקרי שוטה. שוב מצאתי בב"א סי' פ"ט ושו"ת מהרי"מ סי' ל' שהביא מספר אור הישר שכתב להוכיח כן מפירש"י הנ"ל:
אכן באמת אינו מספיק כיון שהתנהג כשוטה זה איזה שנים והוחזק בכך הרי הוא שוטה לשיטת הרמב"ם עכ"פ דהא נשתבשה דעתו בדבר מן הדברים. ואף שבא ע"י חולי מרה שחורה מ"מ הוי שוטה דמה נ"מ מאיזה סיבה נשתטה. ומה שפירש"י חולי מחמת דאגה היינו כשאין רואים בו דבר שטות רק מה שיוצא יחידי בלילה תלינן שבא לו מחמת דאגה שחפצו להתבודד בלילה ואין זה שטות כלל. אבל כשאנו רואין שדעתו משובשת ואינו מדבר כהוגן ודאי שהוא שוטה אף שבא לו זה ע"י מרה שחורה ודאגה. והמהרי"מ שם הביא בשם הנו"ב באור הישר דאף להרמב"ם לא מיקרי שוטה רק ע"י איזה מעשה שטות ולא בדברי שטות. וכבר כתבנו בחיבורי שם לתמוה עליו וגם דלא מסתבר כלל דהא עיקר סברת הרמב"ם היינו כמש"ל דכיון שאנו רואים שדעתו משובשת הרי הוא שוטה ואין נ"מ באיזה דבר ניכר שטותו. וא"כ ה"ה בדברים. וידוע מאמר החכם שהלשון קולמס הלב. ובזה ניכר שכל האדם ודעתו ואדרבא כשאינו מדבר כהוגן הרי חזינן שהוא שוטה תדיר ואין בו דעת. ובשוטה לא מהני בדיקה כמ"ש הבעל העיטור במאמר ז' הובא בב"י אה"ע סי' קכ"א וכ"כ כל הפוסקים. וכבר בארנו בחיבורי שם לדחות דברי הזכ"י שכתב דמהני בדיקה יעו"ש. ומה שאינו אוכל בלי ברכה ונט"י אינה הוכחה. כי י"ל שזה עושה מצד ההרגל בלי דעת. וכן ראינו חולים השוכבים בלי שום דעת ובכ"ז לא יאכלו בלי ברכה מצד ההרגל:
והנראה בזה דהנה הרמב"ם בפ"ט מה"ע כתב שאם נשתבש בדבר מן הדברים הרי הוא שוטה אף אם בשאר דברים מתנהג כפיקח גמור. וכתבו הפוסקים בטעמו דס"ל דהנהו דחגיגה לאו דווקא. ואדרבא רבותא אשמועינן דאף דאפשר לתלות בגנדריפוס ואינך דחשיב שם מ"מ לא תלינן ודיינינן בו דין שוטה וע' חיבורי ח"א סי' ע"ח. וקשה לכאורה לפ"ז היכי משכחת לה ע"ח וע"ש שמפורש בר"ה דף כ"ח שבעת חלימותו הוא כפיקח לכל דבריו דכיון דחזינן שנשתבש באיזה דבר מה מהני מה שהוא חלים ושואל ומשיב כהוגן. ונראה דעת הרמב"ם דאף שמתנהג בכל דבר ככל אדם מ"מ כיון שמשתבש בדבר אחד תדיר. זה מורה שדעתו משובשת תדיר אף בשעה שמדבר ועוסק בכל דבר כפיקח. כי הלא אם היה מזדמן לו הדבר שנשתבש בו היה משתבש בו גם עתה. ואין הוכחה ממה שמדבר כהוגן שהוא חלים כי הלא לא שב לחלימותו בדבר שנשתבש בו. וכמו בהנהו דחשיב הש"ס בחגיגה דודאי מיקרי שוטה אף שבשאר דברים הוא מתנהג כפיקח. וכ"כ הרמב"ם שם שאף שמתנהג בשאר דברים כפיקח מ"מ הוי שוטה עי"ז שנשתבש באיזה דבר:
וכ"ז שייך כשנשתבש בדבר מיוחד אבל כשאין לו דבר מיוחד שמשתבש בו. רק שלפעמים מדבר שלא כהוגן או עושה דבר שלא כהוגן. הוי דינו כעתים חלים ועתים שוטה שבשעה שעושה או מדבר שלא בדעת דינו כשוטה ובשעה שמדבר כהוגן דיני כפיקח. וכל עתים חלים עתים שוטה עכצ"ל באופן זה שהוחזק שמדבר לפעמים שלא כהוגן ולפעמים מדבר ומתנהג ככל אדם. ואיירי באופן שלא נשתבש בדבר מיוחד. או אף בנשתבש בדבר אחד צ"ל שבשעת שהוא חלים אינו עושה הדבר המשובש ההוא אף כשבא לידו לעשות כן. וכגון אם הוחזק לשבר כלים רואים שבעת שהוא חלים באים כלים לידו ואינו שוברן. וכן בכל דבר שנשתבש בו. והוי כעין מועד לסירוגין או לשבתות דאיירי שנזדמנו לו שוורים בינתיים ולא נגחן. וע' בערוך ערך גנדריפס שפירש שהוא חולי של שטות וכשעובר החולי הוא פיקח. נראה מזה שסובר דהוי ע"ח וע"ש. והיינו כנ"ל שבשעה שאינו עושה מעשה השטות הוי כפיקח. וקמ"ל הש"ס דלא תלינן בע"ח וע"ש רק אמרינן שהוא שוטה גמור ונשתבש דעתו בדבר זה. ונראה דאף שאין אנו רואים בו רק זה שיוצא יחידי בלילה מ"מ לא אמרינן שבלילה הוא שוטה וביום חלים. דהא לא נתברר מזה שביום הוא חלים ואינו משתבש בדבר זה. דרק אם בא לידו בעת ההיא דבר זה ורואין שאינו משתבש אמרינן שהוא חלים כעת. אבל ביום א"א לברר שיצא אז השיבוש מלבו שלא לצאת יחידי בלילה. ואם היה באפשרות לעשות לילה באמצע היום אזי היה רוצה תיכף לצאת יחידי:
ולכאורה קשה לפ"ז למה באמת לא תלינן בגנדריפס ונימא דהוי רק ע"ח וע"ש. דכיון שיש לו חזקת בריאות י"ל שלא נשתטה לגמרי עדיין. וצ"ל דכיון שיצא מחזקת בריאותו אין לנו לתלות בע"ח וע"ש שאינו מצוי. ויותר מצוי שנשתטה לגמרי וכעין זה אמרינן בחולין י' ע"ב בתו' ובנדה ב' ע"ב דהיכא דחסר ואתא איתרע חזקתו. אף שבעת שהתחיל להתחסר עדיין לא נגרע מהשיעור. וה"נ כיון שאינו בריא כמקדם שפיר נימא דנשתטה לגמרי. וכעין מ"ש הרשב"א בפ"ק דחולין דהיכא דהוחל דבר המטריף איתרע חזקתה אף שעדיין לא נטרף לגמרי ומזה יש להוכיח דלא כהב"א סי' קי"א שכתב דבע"ח וע"ש ואין לו זמן קבוע מוקמינן אחזקת בריא בכל עת ועדיין לא נשתטה. והרי הכא שאפשר לומר שהוא ע"ח וע"ש. מ"מ אמרינן שנשתטה לגמרי. וצ"ל משום דע"ח וע"ש לא שכיח. או אפשר גנדריפוס לא שכיח וכ"כ התב"ש סי' א' ס"ק מ"ז ועוד נראה דגנדריפס דרך תלי זה לסור תיכף למחרתו. והכא שעשה זה ג"פ כמבואר בפוסקים לא תלינן בדבר שאינו מצוי שיאחזנו החולי ג' ימים. ועכ"פ הסברא ברורה דע"ח וע"ש היינו שנתברר שבעת שהוא חלים סר ממנו שטותו לגמרי אף בדבר שנשתבש בו. וה"ה אם הוא שוטה גמור ומדבר בלי דעת. אזי כשאנו רואים שמדבר כהוגן ועושה כל דבר כראוי הרי הוא פיקח גמור. ואם נשתנה כן ג"פ הרי הוחזק לע"ח וע"ש. ומ"ש הבעה"ע וש"פ דלא מהני בדיקה בשוטה. היינו במי שהוחזק שנשתבש בדבר אחד שדינו כשוטה ולא מהני מה שיבדקוהו וימצאוהו שמבין שארי דברים כפיקח גמור. דמ"מ בדבר זה הוא משתבש אם יזדמן לפניו גם כעת. אבל בדיקה בדבר הזה שנשתבש בו שפיר מהני. ועוד דהא קיי"ל דבשוטה מהני חזרה כמ"ש הרשב"א בתשובה ח"ב סי' ער"ה. וכ"כ התב"ש שם וע"ש ס"ק נ"א וע' חיבורי ח"א סי' ע"ח. וכמו גבי מועד דקיי"ל בב"ק כ"ג דמהני חזרה וכן בוסתות וכ"כ בח"ס חאה"ע ח"ב סי' ב'. וא"כ כיון שרואים שבשעה זו הניח דרכו ואין משתבש עוד בזה הוי כפיקח אם אין סיבה לתלות בה מה שאינו משתבש כעת. והיכא שהוחזק כך ג"פ הוחזק לע"ח וע"ש כנ"ל. ולענין זה מהני בדיקה:
ולזה בנ"ד אף שמדבר שלא כהוגן ומנגן ומרקד ומקלל דהוי שוטה גמור לדעת הרמב"ם והפוסקים העומדים בשיטתו. מ"מ כיון שהוחזק כמה פעמים שלעתים מדבר כהוגן ואינו עושה דבר של שטות. ואין שום סיבה לתלות בה מה שמדבר כעת כהוגן ואינו מרקד ומנגן. בודאי הוא בגדר ע"ח וע"ש ושפיר גיטו גט בעת שבדקוהו ונמצא שפוי בדעתו:
והנה בחזרת שוטה כתב הח"ס שם שצריך שיראו בו פקחות יתירה ואז נימא שחזר בו ולא סגי במה שאינו עושה דברי שטות. ומייתי ראיה מהא דקיי"ל גבי שור מועד שיהו ממשמשין בו ואינו נוגח. ולא סגי במה שרואה שוורים ואינו נוגח. ודבריו תמוהים לענ"ד דהא כתבו התו' בב"ק כ"ג ע"ב דאף לר"מ סגי בחזר לתמותו ג' ימים דהיינו שראה שוורים ולא נגח. רק דבמשמשו בו ולא נגח סגי בפעם אחת וכ"כ בשטמ"ק שם בשם כמה ראשונים וכ"כ בנ"י שם. והנה כבר כתבנו שדעת הב"י וש"פ שאינו שוטה עד שיוחזק במעשה שטותו ג"פ וכ"כ הח"ס שם שכן עיקר. וא"כ ודאי שלענין חזרה משטותו צריך ג"פ וכמו במועד שצריך חזרה ג"י וכן בוסתות צריך שתעקור וסתה ג"פ כדאיתא בנדה ס"ג. ובג"פ א"צ במועד שימשמשו בו רק סגי כשרואה ואינו נוגח כמש"ל. וא"ל שהח"ס כוונתו דהיכא דחזינן בו פקחות יתירה סגי בפעם אחד. ומדמי לה למשמוש תינוקות בשור. דז"א דמנ"ל לחדש דבר כזה לדמות מילתא למילתא מה שלא מצינו בש"ס וראשונים. ואולי משמוש תינוקות עדיף טפי שבטבע כועס השור כשתינוקות ממשמשין בין קרניו וכמ"ש בשטמ"ק שם ואם בכ"ז אינו נוגח ה"ז אות שחזר לתמותו. משא"כ הכא אין ראיה מפקחות יתירה. וגם מי מפיס מה נקרא פקחות יתירה שיהא די בפעם אחת. ולזה נלע"ד ברור שצריך שיחזור ג"פ מדבר שנשתבש בו וסגי בחזרה לחוד בלא פקחות יתירה. רק שצריך שלא יהא שום דבר שאפשר לתלות שבשבילו חזר בו. וכ"כ בתב"ש שם:
ונראה דאף לדעת הפוסקים דס"ל דבמועד לא מהני חזרה ג"פ רק בעי משמוש תינוקות. מ"מ בשוטה מודו דסגי בחזרה ג"פ לחוד. דהא מצינו בוסתות דמהני עקירה ג"פ. וא"צ כלל שתעשה בעת הוסת איזה דבר שיסבב שתראה דם ובכ"ז לא תראה. וגם אם נזדמן כן לא מצינו כלל דתיסגי לעקור הוסת בפעם אחד. וע"כ צ"ל שאין לדמות שאר דברים לשור המועד. והסברא נראה דבאמת כל בעל חי אין בו דעת והוא בחזקת מזיק. רק ששוורים הם בני תרבות ורגילים עם בנ"א ושוורים ואין נוגחים. וכאן שראינו ששור זה אינו בן תרבות ונגח ג"פ שוב אין משימים לב לחזרתו ג"פ והוא דומה לארי וזאב ואינך דקיי"ל בב"ק ט"ז שהם מועדים לעולם. דודאי אף אם ראינו שהארי ראה ג' שוורים ולא דרסם בכ"ז לא אמרינן שנעשה תם. והיינו לפי שטבעו לדרוס. וה"ה שור נגח דינו כן. ורק כשמשמשו בו תינוקות ולא נגח זה הוכחה גמורה ששב להיות בן תרבות כבתחילה. ומ"מ בארי וזאב ואינך נראה דלא מהני להו תרבות כלל לענין שלא יהו מועדים ולעולם צריכים בעליהם לשמרם. משא"כ בשור שהוא בן תרבות שפיר במשמוש הוי חזרה לתרבותו ותמותו. אכן בוסתות שרוב נשים יש להן זמן קבוע לוסתן. רק שלפעמים משנין זמנן סגי בעקירה ג"פ. וכן בשוטה דרוב בנ"א הם פקחים סגי בחזרה ג"פ לשוב לחזקת חלימותו וז"ב לענ"ד ודלא כהח"ס:
ובתחילת שטותו נראה פשוט שאם ראו שעשה דבר שנשתבש בו בסירוגין ועברו עליו שלש עתים שלא עשה דבר זה. ה"ז מוחזק לעתים חלים ועתים שוטה. וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהנ"מ לענין מועד לסירוגין דסגי כשראה שור ולא נגח וא"צ משמוש. אף דמשמע שם שדעת הרמב"ם דבעי דווקא משמוש לענין חזרה ולא סגי בחזרה ג"פ ע"ש שכתב לענין חזרת שבתות ג"כ דבעי משמוש ולא הזכיר דסגי ג' שבתות כדתנן בדף ל"ז. והיינו משום דס"ל דשם ר"מ לטעמיה. וכ"נ פשטות לשון הש"ס ופירש"י שם דראה ולא נגח מיקרי סירוגין. הרי דלכתחילה מיקרי זה מועד לסירוגין. ולזה לענין שטות ודאי כ"ע מודו שאם ראינו שבשלש עתים לא עשה הדבר שנשתבש בו מחזיקינן ליה לע"ח וע"ש. וכ"כ הרשב"א סי' תשס"ה הובא בב"י סי' קכ"א שאם בעת חלימותו אינו עושה דבר של שטות ה"ז כפיקח גמור והיינו כמ"ש. ואין נ"מ אם יש לו עת קבוע או אין לו עת קבוע וכמ"ש בסימן הקודם. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה"ע לענין נכפים אף שאין לו זמן קבוע לשטותו מ"מ בשעה שהוא חלים דינו כפיקח. וגם יש לצרף לזה שיטת הר"א והר"ש דס"ל דלא הוי שוטה רק בהנהו דחגיגה וכ"ה דעת התשב"ץ ח"ב סי' קל"ח והמבי"ט ח"ב סי' כ':
היוצא מזה לדינא שאם הוחזק האיש הזה קודם הגט שנזדמנו לו לכל הפחות שלש עתים מיוחדים שהיה חלים ודיבר כהוגן. ואין לו דבר מיוחד שנשתבשה דעתו בו. או אף שיש לו אכן בעת חלימותו נתברר שלא נשתבש בדבר זה כגון שבא לידו ונמנע מזה מצד חלימתו בלי סיבה צדדית. אזי מהני הבדיקה שבדקוהו בעת הגט וגיטו גט דהא נתברר שהיה חלים כל עת כתיבת הגט ומסירתו. אכן אם ישתנה איזה פרט ממה שכתבנו אזי גיטו אינו גט כנלע"ד. ויש להאריך אך אין העת גורמת כי הגיעוני כעת איזה שאלות נחוצות למעשה וע' שו"ת מהרי"מ סי' ל' מה שהיקל ג"כ בקצת שוטה: