שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קלו
כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה יוסף נ"י אבד"ק סעראצק.
ע"ד האשה שנשאת זה שנה ולא נגע בה כי האיש יש לו חולי הכפיה ר"ל זה י"ט שנה וביום שיארע לו החולי אפשר שיארע לו זה ששה פעמים ביום ובתחילת הכפיה הוא נובח ככלב. ובין כפיה לכפיה הוא מיושב בדעתו. ולפעמים חוליו נמשך חמשה ימים ולפעמים מפסיק ג' או ד' ימים ואז אינו שפוי בדעתו ומשבר חלונות ומכה אמו. ופלפל כבודו אי יוכל לגרש את אשתו ע"י בדיקה וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה אנכי טרוד מאוד וגם חלוש לזאת אשיב בקוצר. והחיוב להכניס עצמינו בזה לתקנת בנות ישראל וד' יעזרנו שלא נכשל בדבר הלכה:
הנה זה פשוט שאף הסוברים דעתים חלים ועתים שוטה ואין לו עת קבוע אין מועיל לו בדיקה משום דחיישינן שמא תיכף אחר הבדיקה נשתטה. מ"מ בנכפה מודו דמהני בדיקה. דאף שאין לו עת קבוע מ"מ כיון שיש לנו סימן בפעולותיו כגון אם הוא משתטה בעת כפיותו או להיפוך וכהא דנ"ד שהוא חלים בין כפיה לכפיה. דמי למי שיש לו עת קבוע. דכיון דחזינן שתמיד הוא חלים בין כפיה לכפיה הרי הוא בשעה זו בחזקת חלים ול"ח שנשתטה. וכן מוכח ברמב"ם פ"ט מה"ע ובטוש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ט שהנכפים כשרים לעדות בעת בריאותם אף שאין להם עת קבוע לכפייתם. והיינו כמש"ל לפי שזה גופא הוי קביעות שבשעה שאין החולי אוחזו הוא חלים. רק שכתבו הפוסקים שצריך ליזהר שלא יהא בסוף החולי או בתחלת החולי כי אז מתחיל להשתטות קצת. וכמבואר בח"מ סי' רל"ה סכ"ט. וה"ז דומה להא דאיתא בנדה דף ס"ג גבי וסתות שבגוף דהוי וסת כגון שמפהקת וראשה ואבריה כבדים יעו"ש ובשו"ע סי' קפ"ט דהוי וסתות ודיה שעתה אף שאינם ביום קבוע. וה"ה הכא:
ובכל עתים חלים ועתים שוטה צ"ע מנ"ל להחמיר שלא יועיל בדיקה כיון שהוחזק שהוא עתים חלים. וא"כ אנו יודעים ומכירים את הנהגתו בשעה שהוא חלים שמתנהג ככל אדם בריא. ובעתים שהוא שוטה רואים בו סימני שטות. וא"כ זה בעצמו הוא סימן שהוא עכשיו חלים בשעה שמתנהג ככל אדם. ואף שידוע שכל השוטים מדברים לפעמים ככל אדם מ"מ שם הוא מוחזק לשוטה תמיד. אבל הכא שהוחזק לחלים לפעמים. אין לנו להוציאו מחזקתו ובכל עת שמתנהג כבריא הוא בחזקת חלים:
והאחרונים הביאו ראיה מדברי בעל העיטור שהובא בב"י סי' קכ"א שכתב דהא דנשתתק צריך בדיקה אינו משום שמא נשתטה דא"כ ניחוש שמא אחר הבדיקה נשתטה ובשעת בדיקה היה חלים ונצריך בדיקה עד אחר הנתינה ע"ש. הרי מבואר דס"ל דלא מהני בדיקה. וכן הביא בפ"ת סי' קכ"א ראיה מהבעה"ע הנ"ל להב"ש שכתב בסק"ד שאין מועיל בדיקה וכ"כ בשו"ת מהרי"מ סי' ל' ועוד אחרונים ולפמש"ל אין ראיה דבנשתתק אין אנו רואים ממנו שום מעשה שטות. ורק לפי שהחולים המשתתקים אינם שפוים בדעתם לפעמים חששו חז"ל והצריכום בדיקה. ולזת כתב הבע"ה שיש לחוש שנשתטה אחר הבדיקה. דהא מפעולותיו אין שום בירור אם הוא חלים או לא. אבל במי שבעת שהוא שוטה ניכר שעושה מעשה שטות ובעתים שהוא חלים הוא בריא ככל אדם שפיר מהני הבדיקה כיון שהוחזק כבר לחלים בעת הזאת ואפשר שא"צ בדיקה כלל:
ועוד הביא הב"י סי' קכ"א ראיה מיבמות דף קי"ג דאיתא שם דאר"א דתרומת חרש היא ספק דאיבעיא לרבא חרש לר"א דעתא קלישתא היא ומספקא ליה אי דעתא צילותא הוא או לא ולעולם חדא דעתא הוא או דילמא פשיטא דדעתא קלישתא ולאו דעתא צילותא והכא היינו טעמא דעתים חלים ועתים שוטה למאי נ"מ להוציא אשתו בגט. והקשה הב"י דהא מצי לגרש בבדיקה וע"כ דלא מהני בדיקה בעת"ח ועת"ש. והובא בפ"ת שם. ולענ"ד לא מוכח מידי מהתם דשם אף אינימא שהחרש דעתו משתנה והוי עת"ח ועת"ש. מ"מ אין ניכר מפעולותיו איזה עת הוא חלים ובאיזה הוא שוטה. ולזה יש לחוש שתיכף אחר הבדיקה נשתנה דעתו ולא מהני בדיקה. אבל בכל אדם שהוא עת"ח ועת"ש שפיר מהני בדיקה וכנ"ל:
עוד הביאו הב"י והפר"ח ופ"ת שם מדברי רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה שאם אין אנו יודעים בודאי הזמן שעומד בריא והזמן שהוא שוטה הו"ל ספק והובא להלכה בסי' מ"ד ס"ב. משמע להדיא דלא מהני בדיקה בכה"ג. ומקור דבריו הוא מהך דיבמות הנ"ל. אכן לפמש"ל אין ראיה מזה דכוונת הרמ"ה הוא כהך דיבמות שאין שום היכר בפעולותיו. רק שידענו טבעו שדעתו משתנה לפרקים. ובזה מדוקדק לשונו שכתב שאין אנו יודעים בודאי הזמן וכו'. דהול"ל שאין לו זמן קבוע לחלימותו. ולפמ"ש א"ש שכוונתו שאין אנו יודעים לכוין השעה שדעתו צלולה בלא בדיקה כיון שאין היכר מפעולותיו. ולפ"ז י"ל שגם הב"ש בסק"ד כוונתו כן. כי על מ"ש בש"ע שם שאם גירש בשעה שהוא חלים גיטו גט כתב הב"ש היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים. וי"ל שכוונתו שניכר זמן חלימותו ע"י פעולותיו. ולזה לא כתב שיש לו זמן קבוע לחלימותו. וכ"נ מוכרח דהא אף כשיש לו זמן מוגבל לחלימותו יקשה דמנ"ל שהוא חלים גמור בעת ההיא דילמא גם בעת הזאת משתנה דעתו לפעמים. וההכרח לומר שניכר מתוך הנהגתו ופעולתו שהוא חלים. וא"כ י"ל כן גם באין לו זמן קבוע וכמש"ל. רק שצריך לידע בבירור שכבר התחילה עת חלימותו ולפ"ז לא מצינו שום פוסק שיסבור דלא מהני בדיקה בע"ח וע"ש. כי כל האחרונים שדברו בזה הביאו מהרי"ו והב"ש ומהבה"ע. וכבר בארנו שאין ראיה מדבריהם. וכ"כ הח"ס בחי"ד סי' ז' דמהני בדיקה וכ"כ הפר"ח סי' קכ"א וכ"כ בשו"ת מהרי"מ סי' ל' שכ"נ עיקר והוכיח כן מדברי שו"ת הרשב"א שהובא בב"י. רק מש"ש הח"ס דהב"ש איירי בגט ע"י שליח דבריו צ"ע לענ"ד:
ועוד נראה דאף המחמירים מודו דמהני בדיקה כשיבדקוהו כל העת עד אחר הנתינה והיינו שיעסקו וידברו עמו כל העת ויראו שהוא שפוי בדעתו. וכן מפורש בלשון הבע"ה המובא בב"י שכתב ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע הגט לידה. הרי מפורש דמהני בדיקת כל העת. וכ"כ הפר"ח בסי' קכ"א להדיא דודאי מהני בדיקה מתחילת הכתיבה עד שיגיע הגט לידה. ובלא"ה צריך להתעסק עמו בכל העת כדי לראות אם פעולותיו כאדם בריא וכנ"ל. וכן מפורש בשו"ת הרשב"א סי' תשס"ה הובא בב"י ר"ס קכ"א דע"ח ע"ש גיטו גט בלא בדיקה כנשתתק כשרואים שמדבר כענין ואינו עושה מעשה שטות ע"ש, והיינו כמש"ל. וכ"כ הג"פ בסי' קכ"א סקי"ג וס"ק י"ב ודלא בעי עת קבוע ע"ש. ומה שתמה שם על הלבוש. נראה פשוט שהלבוש מביא דעת הרי"ו בשם הרמ"ה שהזכרנו. ולפ"ז בדיקה דע"ח ע"ש אינה כבדיקת נשתתק. רק לבדקו אם הוא שפוי בדעתו לפי הענין. וגם בנשתתק כתב הרמב"ם בפ"ב מה"ג והובא בב"י דבדיקה דבש"ס הוי לאו דווקא רק צריך שיתברר להבודק שדעתו צלולה. וכ"נ פשטות הש"ס בר"ה כ"ח ע"א וכל הפוסקים שסתמו ע"ח וע"ש בשעה שהוא חלים הוא כפיקח לכל דבריו. ולא הוזכר דדווקא כשיש לו זמן קבוע לחלימותו. והיינו כמש"ל שזהו בעצמו הקביעות כשרואין שנוהג כפיקח וכמ"ש הרשב"א:
והנה המהרי"מ בסי' ל' כתב שאין לחוש שנשתטה אחר הבדיקה משום דאזלינן בתר רובא שרוב בנ"א הם פקחים. ונהי דאין לו חזקת פקחות לפי שאצלו היא חזקה המשתנית מ"מ יש לו חזקה מכח רובא. ודבריו תמוהים לענ"ד דהא חזינן שאיש זה יצא מכלל רוב פקחים דהרי עתים הוא שוטה וא"כ יש לחוש בכל רגע שמא עכשיו התחילה רגע שטותו ואדרבא האיש הזה הוחזק שאינו כרוב העולם רק משתטה לעתים מזומנים. ואף גבי טריפה דעת הרבה פוסקים ביו"ד סי' נ' ובאחרונים שאם יש בו ריעותא מחיים לא מוקמינן אחזקת כשרות אף דהויא חזקה מכח רוב כמ"ש התו' בחולין י"א ואף דיש לנו ספק אם הריעותא היא ריעותא המטרפת. ומכ"ש הכא שזה ברור שמשתטה לפרקים. וכ"כ החמדת שלמה ס"ס ס"ד דלא שייך בע"ח וע"ש למיזל בתר רובא:
עוד כתב שם המהרי"מ דרב אשי בעי אליבא דר"א דס"ל ביבמות דחיישינן למיעוטא. ואף דהש"ס דחי לה שם מ"מ י"ל דר"א ס"ל כרבה שם. ותמהני דהא דחי לה מברייתא מפורשת וא"כ ניפשוט מהברייתא בעיא דרב אשי. ועוד דגבי חרש ודאי לא שייך למיזל בתר רובא דרוב חרשים אינם מוחזקים לפקחים. וגם דא"כ נימא בכל עת על חרש שהוא פקח מצד הרוב. והלא ידענו שכל חרש יש לו עתים שהוא שוטה. ועוד יש להוכיח דר"א לא ס"ל דחיישינן למיעוטא מהא דס"ל בחולין דף ד' דמצת כותי אסורה לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. ובדף ו' שם אמרינן דלר"מ דחייש למיעוטא חיישינן להמיעוט עובדי ע"ז שביניהם. וא"כ הו"ל לר"א למימר דחיישינן שהוא עוע"ז וע"כ צ"ל דס"ל דל"ח למיעוט. אך י"ל דשם הוי ר"א הגדול כדמשמע בתו' שם שהקשו מפרדר"א ומקשו מדר"א אדר"א ושם הוי ר"א בן הורקנוס. וגם מדמזכירו שם קודם רשב"ג מוכח כן. ואינימא דהתו' אינם מקשים דר"א אדר"א. יקשה דנימא דרק ר"א ס"ל בפרדר"א הכי. אבל שאר תנאי ס"ל דרק לאותו הדור קנסו כמ"ש התו' מתחילה שם. ודקאמר שם בחולין דף ו' דלר"מ גזר רוב אטו מיעוט. כבר הרגיש בזה ברש"י שם וכתב היושבים בהר גריזים הוחזקו לעובדי ע"ז ע"ש וכעין זה בע"ז דף ל"ד לענין גבינת אונייקי וע' במפרשים בחולין שם וביבמות הוי ר"א בן שמוע כמבואר בתו' כריתות י"ח. ועפ"ז מיושב מה שקשה לי מקדושין ע"ה ע"ב דאיתא שם דר"א ס"ל כותים גירי אריות הן. וקשה דהא הכא קאמר ר"א מפני שא"ב בדקדוקי מצות והול"ל מפני שהם נכרים גמורים. והש"ס מייתי זה שם במסקנא. אבל לפמ"ש א"ש דהכא הוי ר"א בן הורקנוס ובקדושין הוא ר"א בן שמוע וכדמוכח בסוגיא שם דפריך מהא דבני צרות דהוי ראב"ש וכ"כ בגליון שם בקדושין דף ע"ד שוב ראיתי בפנ"י שהקשה שם מהא דמצה ובמחכ"ת לא הרגיש דהכא הוי ראב"ש וגבי מצה הוי ראב"ה כנ"ל. ואף דרש"י פירש בקדושין ע"ו די"א לפי שאין בקיאים היינו ר"א ולהכי אמר כותי לא ישא כותית. ובש"ס קאמר שם עלה מאן י"א אראב"א ר"א היא דתניא מצת כותי וכו'. ומשמע דתרווייהו חד ר"א הוא. אבל ז"א דא"כ קשה למה פירש"י די"א היינו ר"א כיון שהש"ס מפרש לה הכי אח"כ. אבל כוונת רש"י דשלש מחלוקת בדבר דמייתי שם כוונתו להא דר"א דכותי לא ישא כותית דס"ל הכי גבי נישואין שאין בקיאין. אבל הש"ס מייתי מהא דמצת כותי ששם מפורש שרא"א אין בקיאין. וממילא אמרינן גם הכא דר"א בן שמוע ס"ל כר"א בן הורקנוס בזה. אבל אם לא מצאנו דראב"ה ס"ל הכי גבי מצה היינו אומרים דהא דראב"ש אמר כותי לא ישא כותית הוא מטעם אחר ולא משום שאין בקיאין. ואדרבא מוכח מרש"י דזה הוי ר"א אחר וכנ"ל. עכ"פ מוכח דראב"ה ס"ל דל"ח למיעוטא. וי"ל דביבמות דף ס"א גרסינן ר' אלעזר והוא ראב"ש. ודפריך שם מהברייתא פריך מראב"ש דאיירי שם בסוף הברייתא ובזה ניחא הא דמייתי שם כל הברייתא ע"ש. אך י"ל דגם ראב"ה ס"ל חיישינן למיעוט. וגבי מצה אצטריך לטעם שאין בקיאין לומר שיש בה חשש חמץ ואסור לאכלה. ומשום שמא הוא עוע"ז לא היה חשש רק שלא נעשית לשם מצוה דהא עכ"פ הוחזקו לעשות מצה לפסח וכמ"ש התו' שם ובגיטין דף י' דאיירי שהכותי אכלה, ולזה נקיט ר"א אוסר ולא אמר שאין יוצאין בה. ולתקרובת ע"ז ודאי שאין לחוש בזה. ובזה יש לישב גם קושיית הפנ"י שהזכרנו:
שוב ראיתי בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' קי"א שהאריך בענין ע"ח וע"ש וכתב שיש לנו לאוקמא על חזקתו ולומר בכל שעה שעדיין לא נשתטה. ולא דמי להא דמקוה שלפעמים מתרבה או מתמעטת שכתב הר"ן בתשובה שאין לטבול בה והובא בש"ע סי' ר"א סס"ה. דשם טבע המקוה להשתנות כפי השתנות האויר וכן אדם בריא רגיל לחלות לפי שינוי האויר משא"כ גבי שוטה שאין רגילות להשתטות. ולענ"ד חילוקו אינו מובן דכיון דחזינן שאדם זה רגיל להשתטות לפרקים מסיבה בלתי נודעת ה"ז כמו חולי בכל אדם דאמרינן שמצוי שיחלה האדם כמ"ש הר"ן שם וכהא דמקוה דחזינן שעלולה להתמעט אף דכל מקואות אין עלולות להתמעט מ"מ בזו שראינו שעלולה חיישינן אף שלא ידענו הסיבה לזה. גם מש"ש מהט"ז סי' קי"ט ס"ק י"ב שכתב דהיכא שאין זמן קבוע לשטותה לא מיקריא מוחזקת ע"ח וע"ש. הנה הט"ז כתב שם גבי אשה דהוי רק חומרא דרבנן יש להקל בזה אבל לא באיש. וגם באשה כתב שם דזה רק היכא שלפי ראות עיני הדיין תשאר בחלימותה ולא תשוב לשטותה ע"ש. והחילוק נראה בזה דע"ח וע"ש גם בשעה שהוא חלים דעתו קלושה קצת כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תשס"ה וכדמשמע בירושלמי ר"פ מי שאחזו דמייתי ע"ז מקרא דותחלימני ותחייני וכ"נ בש"ס ר"ה דף כ"ח דקתני בשעה שהוא חלים הוא כפיקח לכל דבריו. ומאי קמ"ל בזה פשיטא שהרי הוא אדם בריא לכל פרטיו. אבל הכוונה דאף שאינו בריא רק חלים ודעתו תשושה קצת מ"מ הוי כפיקח. ובכה"ג יש לחוש שיחזור לשטותו. אבל כשרואים שהבריא לגמרי אין לחוש שיחזור לשטותו ובכה"ג איירי בט"ז שם ובתה"ד שהביא הט"ז שם. ומה שהביא הב"א שם מהא דגיטין כ"ח שנותנו לה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן למיתה. לענ"ד לא דמי דאף דכל אדם עתיד למות מ"מ יש לו חזקת חיים שיומשכו חייו. אבל הכא בזה גופא הוחזק שישוב לשטותו. וכשם שיש לו חזקת חלימות שהוא כעת חלים. כן יש לו חזקה שחוזר לשטותו. ואף שאפשר שיחזור לשטותו אחר גמר הגט מ"מ איתרע חזקת חלימותו וגם דהא יש חזקת א"א. ומה שהביא הב"א שם מהא דשרי לבוא על אשתו שאין לה וסת אף בישינה אם הניחה בחזקת טהורה אף דודאי עלולה לראות נלע"ד שי"ל דהתם הטעם דאזלינן בתר רובא דרוב ימיה הם בטהרה כידוע דהא י"א ימי זיבה הם בחזקת טהרה ואין דרכה לראות בהם כדאיתא בנדה ל"ט ע"א וע' מג"א סי' שמ"ד כעין זה וע' ח"ס חא"ח סי' קע"ח. ואף שאם אפשר לברר צריך לברר מ"מ הכא לא הצריכוהו לשאלה כדאיתא בנדה דף י"ב הטעם כדי שלא תתגנה עליו והוי כמו אם הבירור הוא ע"י טורח גדול דקיי"ל שא"צ לברר. וכעין זה כתב רש"י בנדה שם גבי ישינה שא"צ להקיצה משום דהוי טורח. ועוד דהא ר"ח ורמב"ם ורא"ש ס"ל שצריך בדיקה אף באין לה וסת והובאו בטוש"ע סי' קפ"ו וע"ש בחו"ד ואקצר:
והנה בשו"ת שם אריה חאה"ע סי' א' הביא דברי הט"ז באה"ע סי' קי"ט שכתב דעתים שוטה ועתים חלומה ג' פעמים לזמנים שאינם שוים אינה מוחזקת להיות תמיד ע"ש וע"ח. והקשה דהט"ז בעצמו פוסק בי"ד סי' קפ"ט ס"ק מ"ג בקטנה שלא הגיע זמנה לראות דאף בג"פ בזמנים שאינם שוים מוחזקת רואה לחוש לפעם א' ליום ראיה אחרונה ונשאר בקושיא ונראה לחלק בזה דהויא מוחזקת בג"פ לזה שכבר היא בחזקת רואה דם ככל הנשים דחיישינן אף ליום שראתה בו פעם אחד. ואף דאינו וודאי שתראה בו כיון שלא קבעה בו ווסת. מ"מ תקנו חז"ל לחוש דכיון דעכ"פ תראה דם באיזה זמן. יותר קרוב לחוש לאותו יום. משא"כ בהך דעתים חלומה דאף שנאמר דהוחזקה שתשוב להיות שוטה בזמן מן הזמנים. מ"מ כיון שטעם דע"ח ע"ש אין לגרשה הוא משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר. לזה לא תקנו חז"ל רק בוודאי ולא בספק שמא תהיה שוטה דלא חששו לגזור לספק. וגם אין וודאי שתשוב להיות שוטה עוד בימי חייה דכיון שאין לה זמן קבוע אפשר שיומשך הענין כמה שנים אשר המות יקדימנה ולא תבוא כלל לידי כך. ולחוש מספק לאותו יום שנשפית בו בפעם האחרון. כבר בארנו שמספק לא גזרו וזה א"ל דא"כ בכל ע"ח וע"ש נימא שמא תמות קודם שיגיע זמן השטות. דז"א דוודאי לשמא תמות לא חיישינן. ורק כאן אנו אומרים שיומשך מועד השטות שלה יותר מכפי קצבת ימי חייה או חיי בעלה. משא"כ בהך דנדה דעיקר תקנת חז"ל לרואה פעם אחת שתחוש ביום ההוא נתקנה מצד הספק. ונראה הסברא דשם יש חשש דאורייתא והכא דרבנן. ואף אי ווסתות דרבנן מ"מ החשש טומאה הוא דאורייתא משא"כ כאן דהוי רק גזירה. ועוד יש לחלק דשם כיון שהוחזקה רואה הרי היא ככל הנשים שרובם יש להם ווסת לימים לראות. ודרכם לראות פעם בפעם מבלי שימשך עת גדול. וכן מצוי אף ברואה פעם אחת שתשוב לראות ביום ההוא עוד פעם. ולזה חיישינן ליום ההוא משא"כ בשוטה אטו דרכן של נשים להיות שוטות. ואדרבה י"ל שכל פעם היה חולי מיוחד ונתרפאה ממנו וכי אין לך אדם שסבל איזה חולי ג"פ בימי חייו אף שאינו מוחזק לזה. ובאמת יש לדון בענין ווסתות למ"ד דרבנן ל"ל נחוש מצד רוב דרוב נשים רואות בווסת שלהן. אך י"ל דרוב נשים שיש להן ווסת מרגישות בשעת הווסת וזו לא הרגישה ואיתרע רובא וכהא דכתובות ט"ז בכה"ג גבי רוב נשים בתולות נשאות ואכמ"ל בזה. ועוד דהא כל אשה סופה לראות, ולזה אמרינן שנתברר שהתחילה לראות משא"כ גבי שוטה שאין רגילות להשתטות:
והנה לענין שור המועד קיי"ל בפ' שור שנגח שאינו מתייעד רק כשנגח בסירוגין לזמנים שוים. וקשה דהא מ"מ מוחזק הוא לנגחן וינגח עוד פעם וכהא דווסתות כנ"ל. ועכ"פ אם נגח פעם ד' ישלם נ"ש דהא וודאי נמשך זה מצד שהוחזק נגחן אבל הדבר כמ"ש דכיון דהוי ספק אם יגח בפעם זה דהא אין לו סירוגין קבוע לא מיקרי מועד בכה"ג דבעינן שיהא מועד גמור שבעליו ישמרוהו מצד שבודאי עלול ליגח. איברא שעדיין צ"ע דהא אמרינן בב"ק כ"ד באין מכירין השור דאיבעי לנטורי כולי בקרך. אלמא שנקרא מועד אף מספק דהא הוא מסופק אם השור הזה הוא המועד. ונראה לחלק דהכא כיון שאין לו זמן קבוע אפשר שלא יגח כלל כל ימיו. אבל בהא דתורא נגחנא אית לך בבקרך השור בעצמו מועד ורק ההתראה בבעלים הוי בספק. והא חזינן דבכ"מ מתייעד בספק דבג' פעמים הראשונים הוי ספק אם יגח ורק דבעי מ"מ שיתרו בו ורחמנא קנסיה ח"נ כי היכי דנינטריה לתוריה אף בתם. וה"נ מחוייב לשמור כל בקרו. וכיון דאתרו ביה ממילא מיחייב נ"ש ע"ז שהועד. משא"כ בזה כיון שיצא לחוץ הרבה פעמים ואינו נוגח הו"ל כהתראת ספק ולא משום מועד כלל. דאין מוטל עליו שמירה משום חשש נגיחה כזו שאין לה זמן קבוע. וצ"ע בדף כ"ד הא כל דפריש מרובא פריש ולמה יחוש שזה שיצא לחוץ הוא הנגחן. ול"ש בזה אין הולכין בממון אחר הרוב דזה רק היכא דאיכא חזקת ממון כנגד הרוב. וא"ל דאיירי שלא שמר כל השוורים שלו. דהא קאמרינן שם איבעיא לך לנטורי כולי בקרך. משמע שהוצרך לשמור כולם ואף שיצא אחד מהם חייב והנה אם יצא אחד מעצמו לחוץ ממקום שהעמידם י"ל דהו"ל לחוש דוודאי יצא זה שהוא נגחן שדרכו לצאת וליגח. אבל אם הוציאו מעצמו לשוק מאי איכא למימר דהא י"ל מרובא פריש ואכמ"ל בזה:
עכ"פ נתישבו דברי הט"ז. והעיקר נראה שגם הט"ז לא סמך ע"ז רק גבי אשה דהוי רק חומרא מדרבנן כמ"ש הט"ז שם באה"ע בסוף דבריו ע"ש. והסברא נראה דהא בכל עת הוי ספק שמא תחזור לשטותה עכשיו. ובספק דרבנן יש להקל וגם דהא היא גופא גזירה משום שינהגו בה הפקר וכיון דהוי רק ספק לא גזרו. אבל בדאורייתא אסור גם מספק שמא בשעת כתיבת הגט חזר לשטותו. ואף דלשמא ימות לא חיישינן אף שסוף כל אדם למות. היינו משום שעל העתיד אין לחוש ושמא מת לא חיישינן משום חזקת חיים. אבל בנ"ד איתרע בזה חזקת פקחות כיון שהוחזק שחוזר לשטותו ולזה יש לחוש וצריך בדיקה כמש"ל:
והנה הח"ס חאה"ע ח"ב סי' ד' כתב שחוששין שמא יחזור לשטותו אך כתב דמהני בדיקה לגרש בעת חלימותו. והנה הביא שם בשם מהרש"ק והחמדת שלמה דמ"ש הרשב"א שבעת שהוא חלים יכול לגרש אף שעדיין הוא תשש בדעתו זהו משום דס"ל כדעת הסוברים דלא הוי שוטה רק בהנהו דפ"ק דחגיגה דף ג'. אבל להרמב"ם דס"ל דהוי שוטה אף בשאר דברים שנשתבשה דעתו. לא מחזיקינן ליה בפיקח רק בבדיקה מרובה שהוא עתה בריא. ותמהני דבחמדת שלמה סי' ס"ד מפורש להיפוך שהביא שאחד רצה לומר כן וכן הביא בשם העצי ארזים והוא הוכיח שאינו כן ע"ש. ונראה דאף שכתב הרשב"א שם סימני שוטה דבחגיגה. הרי כתב שם ג"כ שמדבר בעניניו כדי שיתברר שאין דעתו משובשת בשום דבר. ואף שלשונו שם דחוק קצת לפ"ז. אבל יותר נראה כן. ועכ"פ אף אי ס"ל כשיטת הר"א דדווקא הני דחגיגה. מ"מ דינו דהרשב"א אינו תלוי בזה. ואף לדעת הרמב"ם ג"כ מגרש בעת שהוא חלים כן מוכח מדברי הרשב"א וטעמו שם בזה. וכבר כתבתי בזה בחיבורי ח"א סי' ע"ח אות י"ד ואז לא היה ס' חמד"ש ת"י ושם כתוב משו"ת רשב"א סי' ער"ה וצ"ל סי' תשס"ה:
עכ"פ מכל הפוסקים שמענו שמגרשים בע"ח וע"ש בעת חלימותו אף שאין קבוע לו זמן וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' ער"ה ומהני לו בדיקה ומכ"ש בחולי נכפה שניכר זמן שטותו ע"י חוליו כמש"ל דהוי כוסת הגוף. ומכ"ש כשיתעסקו עמו מן הציווי עד הנתינה. וגם אח"כ יהא שפוי איזה עת כמ"ש הח"ס חי"ד סי' ז' לצאת ידי דעת הרמב"ם שכתב שבתחילת שטותו משתבשת דעתו. אך מש"ש חצי שעה נראה דלאו דווקא ואף פחות מזה סגי כל שראינו עת מועטת אחר הנתינה שלא התחילה דעתו להשתבש. וכן עשיתי מעשה איזה פעמים שגירשו לפני נכפים באופן הנזכר שבדקתים קודם הציווי על הגט אם הם שפויים בדעתם. ובין כתיבה לנתינה ישב אצלם איש ודיבר עמהם כמעט כל העת. ועכ"פ לא גרע עינו מהם לראות אם לא נשתבשה דעתם על רגע. וגם אנכי לא מנעתי לנסות פעם לקחת דברים עמם לעמוד על דעתו אם הוא שפוי כראוי וכן אחר הנתינה איזה רגעים צויתי לעכבו וכנ"ל. ואף שע"פ רוב דעתו קלושה קצת מ"מ אין לחוש כמ"ש הרשב"א בתשובה שם כיון שלא נראה בו השתבשות הדעת. ובפרט לפמש"ל שכ"ה דרך מי שע"ח וע"ש כל זמן שלא שב לבריאותו ממש:
ובמי שדעתו צלולה אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה וכו' כתב הרמ"א בסי' מ"ד ס"ב שחוששין לקדושיו כמו בע"ח וע"ש ולא ידענו באיזה עת עומד בדעתו ע"ש. וכבר תמהו עליו הח"מ והב"ש שם דהא מקור הדין הוא מהרי"ו בשם הרמ"ה ושם מפורש דהוי קדושי ודאי וכתב שהוא ט"ס ברמ"א. והחמד"ש סי' ס"ד כתב בשם העצי ארזים שזה תלוי במחלוקת הרמב"ם וש"פ אי שוטה הוי דווקא בהני דחגיגה והוא דחה זה וכבר כתבנו למעלה ובחיבורי ח"א שז"א. והנראה בישוב דברי הרמ"א דהנה הרמב"ם בפ"ו מה' עדות כתב שהפתאים ביותר שאין מבינים סתירת דברים הסותרים דינם כשוטים ופסולים לעדות. ונתחבטו האחרונים במקור דבריו וכתבתי בחיבורי ח"א סי' ע"ח שמקור דבריו מב"ב קנ"ה ע"ש. והנה בהא דיבמות קי"ג שהזכרנו דבעי ר"א בחרש לר"א אם הספק הוא בדעתא קלישתא אי הוי שוטה או לא. או שהוא ע"ח וע"ש והספק הוא באיזה עת הוא עומד. וקשה למה בעי רב אשי אליבא דר"א כיון שאין הלכה כמותו. ובכ"מ מדקדקין להלכה מדבעי הש"ס אליבא דההוא תנא. ונראה דבעי לה משום שהוא נ"מ לרבנן דאי נימא שהספק לר"א הוא אי דעת קלושה הוי דעתא צילותא. א"כ לרבנן דס"ל דחרש דינו כשוטה. י"ל דס"ל דחרש גרע מפיקח שיש לו דעת קלושה. וס"ל דלא הוי דעתא צילותא ואם הספק לר"א שהוא ע"ח וע"ש א"כ לרבנן שהוא תדיר בחזקת שוטה ס"ל שדעת קלושה הויא דעתא צילותא כנ"ל. וא"כ נפשט מזה שדעת קלושה הוי כשוטה לרבנן. והיינו כמ"ש הרמב"ם שהפתאים ביותר דינם כשוטים. ולשיטת הפוסקים החולקים על הרמב"ם הספק של ר"א הוא אם דעת קלושה הוי דעתא צילותא. ולרבנן דעת קלושה בפיקח ג"כ הוי ספק. ורק בחרש ס"ל דגרע מדעת קלושה והוי כשוטה גמור. ועוי"ל דבעלמא הוי דעת קלושה כפקח. ורק בחרש מספקא לר"א אי הוי דעתא צילותא. וכן מוכח מדמיבעיא ליה גבי חרש ולא בעי בכל אדם. וע"כ צ"ל דבכל אדם הוי דעתא צילותא כנ"ל. ולזה י"ל דהרמ"א ס"ל כפשטות הש"ס ביבמות שם דמיבעי לרב אשי בדעת קלישתא. וס"ל דה"ה לרבנן דר"א מיבע"ל בכל אדם. ובחרש ס"ל דודאי לאו דעתא צילותא הוא. ולזה כתב שחוששין לקדושין משום דהוי ספק. והרמ"ה ס"ל כמש"ל דבכל אדם דעתא צילותא ולזה כתב שקדושיו קדושי ודאי. ובאמת הרמ"א כתב שמבין ומשיג דברים על בוריין ובכה"ג כ"ע מודו דהוי פיקח:
ומ"מ בנ"ד אין לפקפק מצד דהוי דעת קלושה דכבר כתבנו בחיבורי ח"א סי' ע"ח וסי' פ"ו שאם ראינו שמבין ענין הגט כראוי הוי כפיקח גמור לענין זה ומפורש כן בתשובת הרשב"א הנ"ל. וכ"כ בשו"ת עונג יו"ט סי' קנ"ג ע"ש. וכ"ז בהוחזק לעתים חלים ועתים שוטה אבל בשוטה גמור לא מהני שום בדיקה: