שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קלה
כבוד ידידי הה"ג וכו' כש"ת מו"ה חיים ראובן נ"י הרב דק"ק שניידאווא
ע"ד האשה שהביאה כתב מרב אחד מנויארק שנתגרשה מבעלה. ובאשר לא היה חתום רק הרב לבדו. וגם אין מכיר חתימתו לזה כתב מעכ"ת להרב ההוא שישלח כתב כדין והרב הנ"ל שלח עוד כתב היתר בחתימתו וחתימת ע"א מעידי הגט באמרו כי השני אינו בביתו. ולא החתים ב"ד של שלשה על הכתב רק החתים עוד שני עדים שמעידים שיודעים שנתגרשה האשה. וכתב הרב הנ"ל במכתבו דסגי בע"א כיון שהוחזקה שם לגרושה וגם דהוי כמו שלח ואחוי דע"א נאמן. ועוד כתב מעכ"ת שבא אחד מנויארק ויודע שהוחזקה שם זמן רב לגרושה מבעלה. ומעכ"ת צידד להתיר לסמוך על המקילים בכתב שחתום עליו רק הרב ואף שלא נתקיים. וגם דהא יכולים לקיימו מהמכתב ומהפטור השני ששלח ע"י פאסט. וכבר כתבו קצת אחרונים דע"י פאסט שהשיב על ידי שאלה ל"ח לזיוף וחפץ כת"ר לדעת דעתי בזה. ומטרדותי וגם כי אבי האשה אץ עלי לכלות מעשי ארשום בקוצר הנלע"ד בזה:
הנה לכאורה קשה להקל בזה כי הרבה אחרונים מחמירים בזה והוא איסור דאורייתא. וגם דהא עיקר טעם המקילים הוא דכיון שאומרת נתגרשתי בב"ד של פלוני הוי מילתא דעבידא לאגלוי ודמי לאומרת מת בעלי שנאמנת מטעם זה. ולענ"ד קשה לחדש דבר כזה מדעתינו. ובמת בעלי גופא נתחבטו הראשונים בטעם הדבר שהאמינו לה במקום חזקת א"א והרבה פוסקים כתבו דהוי רק תקנתא דרבנן משום תקנת עגונות. ולפ"ז אין לדמות תקנת חז"ל זל"ז ואין לנו אלא מה שתקנו וע' נו"ב חאה"ע סי' ל"ג בזה. וגם כי הט"ז והב"ש כתבו דבעי דווקא כתב היתר מב"ד של שלשה וע' אהע"ז סי' מ"ב וס"ס קמ"ב וס"ס קנ"ב בזה ובאחרונים שם. ובנ"ד גרע טפי דגם על חתימת האחד אין קיום כראוי. ולהא דשלח ואחוי לא דמי כלל דשם איירי שהבע"ד מכחיש ואומר שאינו בעל מום ושפיר קאמרינן דהא יכולים לבדקו אם יש בו מום. ומ"ש התו' שם דנאמן ע"א צ"ל דאיירי ג"כ בכה"ג שאפשר לברר תיכף לפנינו. וגם דשם איתא רק שעד אחד נאמן ולא הבעל דבר בעצמו. וגם דשם נראה דצריך באמת לברר הדבר. והרי גם בס"ס דעדיף מרובא קיי"ל שאם אפשר לברר בנקל צריך לברר וע' חיבורי ח"א סי' פ"ח:
אכן מה שנלע"ד לדון להקל בזה דהנה הט"ז והב"ש כתבו הטעם דבעי ג' משום דשנים הוי מפי כתבם כיון שנכתב שלא מדעת הבע"ד. וקשה דהא כתבו התו' בכתובות נ"ה ע"א דהיכי דליכא הפסד כותבים אף שלא מדעת המתחייב. וכ"כ רש"י ותו' ונמ"י בסנהדרין כ"ט ע"ב. וכ"כ השטמ"ק בב"ב דף מ' ודף ע"ז בשם איזה ראשונים להדיא וכ"כ התו' והרא"ש שם וכ"כ הקצה"ח סי' ל"ט סק"ד בשם חידושי הר"ן פז"ב ע"ש וכן פסק הבית מאיר ס"ס מ"ב. וא"כ בנ"ד דליכא פסידא להבעל שפיר היו יכולים לכתוב בלא דעתו והוי שטר גמור אף בשנים ולא הוי מפי כתבם. וא"ל דלא ניחא ליה שיתפרסם שגירש אשתו. דהא יתפרסם בלא"ה ע"י שתנשא לאחר. כי בודאי לא עלה ע"ד הבעל שלא תנשא לעולם:
והנה הח"ס בחאה"ע ח"א סי' ק"ג הביא דברי הב"מ הנ"ל שהביא ראיה מהא דקדושין דף ט' דמייתי שם ראיה שאין כותבין שטר קידושין בלא דעת האשה מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם ומדחה לה דאיירי בשטרי פסיקתא ושניתנו ליכתב. וקשה למה לא מוקי לה בפשיטות דאיירי בכתיבת שטר ראיה על הקדושין שצריך לזה דעת שניהם. ומוכיח מזה דבזה א"צ דעת שניהם. וחלק עליו הח"ס וכתב שנעלם מהב"מ דברי התו' בכתובות ק"ב ע"ב שכתבו דמוכח מהמשנה שם דאיירי רק בידיעת שניהם ולא בציווי שניהם ולהכי לא מצי לאוקמי בשטר ראיה. כי בזה צריך ציווי שניהם ולענ"ד צדקו דברי הב"מ. דהנה הב"מ מקשה זה שם על הרשב"א והרשב"א בחידושיו בקדושין ט' ע"ב מפרש סוגיא דכתובות ק"ב באופן אחר ע"ש. ושפיר מקשה הבי"מ. ובאמת רוב הראשונים מפרשים שם הסוגיא דלא כהתוס' דכתובות ק"ב וכ"ה דעת הרי"ף בפ"ק דקדושין והרמב"ן והרז"ה והר"ן והריטב"א והביאו כן בשם הגאונים יעו"ש. והרבה ראשונים לא גרסי בש"ס הא מדעת שניהם כותבין וע' בשטמ"ק בכתובות שם בזה. ועוד נראה דהנה התו' הוכיחו שם מדקתני במשנה מקודם כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ולמוכר אף שאין לוקח עמו והיינו אף שאין המלוה והלוקח יודעים כלל מן ההלואה או המקח א"כ הא דקתני בתר הכי שאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם היינו שידעו גמר הפסיקה וא"צ שידעו מכתיבת השטר. ולכאורה קשה טובא דהא דכותבין ללוה ולמוכר ע"כ הכוונה שכותבים בציוויו כמובן. וא"כ אדרבא נימא דה"ה הא דקתני כותבים מדעת שניהם הכוונה בציווים. ודוחק לומר שדקדקו מדלא קתני מדעת הלוה כדקתני הכא מדעת שניהם דא"כ עיקר הראיה חסר מדברי התו'. ועוד דהא קתני בתר הכי לשון זה גבי שטרי אריסות וקבלנות ושטרי בירורין ומעשה ב"ד. ושם ודאי הכוונה שיסכימו על הכתיבה עצמה. דע"כ צ"ל דאריסות וקבלנות עדיין לא נעשו בקנין דאי נעשו בקנין ודאי דלכתיבה עומד. ובלא קנין ודאי שאין לכתוב בלא הסכם שניהם וכן שטרי בירורין דמפרש הש"ס שם שטרי טענתא ע"כ צ"ל הכוונה שיסכימו, על הכתיבה. דאין לפרש שידעו שניהם מן הטענות דזה א"א שיטעון אחד בלא חבירו דשמוע בין אחיכם כתיב וכדאיתא בסנהדרין ז' ע"ב. ודקתני ללוה ולא מדעת לוה הרבותא היא שמוסרין השטר ללוה לידו ולא חיישינן שמא ילוה במשך זמן אח"כ וכדאיתא בב"מ י"ב ע"ב וע' תוס' ב"ב קס"ז ע"א:
והנראה דהנה בב"מ דף י"ג פליגי אביי ורב אסי בפירוש משנה דכותבין ללוה אף שאין מלוה עמו דאביי מוקי לה בלא קנין ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו. ורב אסי מוקי לה בשטרי הקנאה. והנה אי נימא דאיירי בשטרי הקנאה. א"כ לגוף הכתיבה א"צ דעת לוה כלל דהא סתם קנין לכתיבה עומד. ורק דקמ"ל שמוסרים השטר ליד הלוה וכמש"ל. ולאביי דמוקי בלא קנין אסור לכתוב השטר בלא דעת המתחייב. והנה אי איירי בשטר הקנאה ע"כ צ"ל דרבותא דבלא מלוה היינו שאינו יודע כלל מהלואה זו. דא"ל שהכוונה בלא ציווי המלוה דהא בזה א"צ אף ציווי הלוה כנ"ל. אבל אינימא דאיירי בלא הקנאה. י"ל הכוונה בלא ציווי המלוה וא"צ רק ציווי הלוה והמוכר ולזה הכא כדפשיט הש"ס מהא דשטרי אירוסין שניתן לכתוב דהוי כסתם קנין שעומד לכתיבה כמ"ש התו' מוכח דהש"ס מפרש דאיירי רישא בשטרי הקנאה. והכא שנקנין באמירה א"צ קנין ושפיר הוכיחו התו' מרישא דאשמועינן שא"צ שידע המלוה מהלואה זו. ובשטרי אריסות וקבלנות צ"ל לפ"ז דאיירי ג"כ כשקנו מידו או שהתחיל במלאכה שזהו הקנין בזה וקמ"ל שצריך שיקנו שניהם דבזה א"א שיקנה שלא בפניו כי אין זה זכות שיזכו לו שלא בפניו. ובמכר הוי זכות דאמרינן בב"מ נ"א ע"א זבנית קנית ועח"מ סי' רל"ה סכ"ג ובנתיבות שם ובמק"א הארכתי בזה בס"ד. ובשטרי טענתא קאי על הכתיבה דהכא אין שום עסק ביניהם ולא דמו לרישא כלל. וא"א לפרש באופן אחר. וכן צ"ל לדעת התוס' למאי דמשני דאיירי בשטר אירוסין ממש וכדר"פ דבעינן מדעתה. ושם הכוונה דבעינן ציווי שלה ושלו וקשה על התו' דהא לא דמי לרישא. וע"כ צ"ל כמש"ל דכיון דהכא איירי שלא קידשה עדיין ולא נעשה ביניהם עדיין כלום. וממילא מוכח שצריך שידעו שניהם מגוף הכתיבה דהא בשטר זה יהא ראשית התקשרותם בקדושין. ולפ"ז שפיר מוכיח הב"מ דהו"מ לאוקמא בשטר ראיה על קדושין דבזה ג"כ ההכרח לפרש דקאי על ציווי הכתיבה דאלת"ה לא שייך לשון מדעת שניהם דכיון שקידשה יודעים שניהם בקידושיהם. ועכ"פ נתישבו דברי הב"מ מקושיית הח"ס. ויש להאריך בזה בשיטה דעדיו בחתומיו ז"ל ואכ"מ:
ולכאורה י"ל שזה תלוי בפלוגתא דב"ב י"ב ע"ב אי כופין על מדת סדום ונחלקו בזה הפוסקים ג"כ דהרי"ף והרמב"ם ס"ל שכופין והרא"ש ס"ל שאין כופין במקום שאומר שיכול למצוא איזה ריוח ע"ש. והכא נמי במקום שהכתיבה הויא זכות לו כ"ע מודו שכותבין בלא ידיעתו וכדאיתא בב"ב דף מ' דמחאה ומודעא כותבין בלא ידיעתו וכתב שם הרשב"ם וש"פ הטעם משום שזכין לאדם שלא בפניו. רק היכא שאין לו ריוח משטר זה וגם אין לו פסידא בזה נחלקו הפוסקים אם כותבים שלא מדעתו או לא. ולפ"ז י"ל דהרא"ש שכתב בפ' המוכר את הספינה סימן ה' שאף אם אין לו פסידא בשטר זה מ"מ יכול למחות שלא לכתוב. אזיל לטעמיה דס"ל בב"ב שם שאין כופין על מדת סדום והובא דעתו בש"ע סי' קע"ד. אך באמת א"צ לזה די"ל דכיון דבעי שיכתבו השטר בשליחותו וציוויו א"כ אין שייך גבי העדים שיכתבו בע"כ משום כופין על מדת סדום כי לכוף אין רשות רק ביד ב"ד שיכופו אותו שיצוה לכתוב. אבל לא שיכתבו מעצמן. וכעין זה כתב שם הרא"ש שאף שהתנה המוכר לכתוב שטר מ"מ אין יכולים לכתוב בע"כ ע"ש. ועכ"פ היכא שלא מיחה בפירוש י"ל שיכולים לכתוב למ"ד כופין ע"מ סדום דזה בעצמו הוי זכות לו שלא יצטרכו לכופו ע"ז. ולמ"ד אין כופין אין כותבין בלא רשותו. ולכאורה י"ל בשיטת הסוברים שכותבים בלא ידיעתו הוא מצד שא"צ ידיעתו רק במקום שיש לו איזה הפסד בזה. אבל במקום שאין לו פסידא יכולים לכתוב בלא ידיעתו. אכן בב"ב דף מ' מוכח ברשב"ם ותוס' להיפוך מדהוצרכו שם לסברא דזכין לאדם שלא בפניו. אלמא שצריך לזה זכות ושליחות:
והנראה בזה דהנה בשטר יש ד' שיטות. שיטת הרמב"ם בפ"ג מה"ע דכל שטר ראיה הוא מדרבנן. וע' באחרונים שם ובש"ך ח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד. שיטת רבינו תם והרא"ש ומרדכי וטור ועוד פוסקים דעדות הוי אף מפי כתבם היכא שהוא ראוי להגדה. וכבר כתבו הפוסקים בסי' כ"ח סי"א שבשעה"ד סומכים על שיטה זו למעשה. שיטת הרמב"ן בספר המצות דכל שטר הוי דאורייתא כיון שנכתב בנוסח שטר. שיטת רש"י ורשב"ם ובעה"מ ורשב"א ותוס' ועוד פוסקים דבעינן שיהא השטר נכתב מדעת המתחייב. והנה לשיטת הרמב"ם אם ליכא פסידא לשום אדם כותבין שטר בלא דעתו וסומכין עליו מתקנת חכמים ומכ"ש בשטר ראיה לגט ולקדושין שבודאי ראוי לתקן כן כדי שלא תוכל להכחיש שלא נתקדשה או שיאמינו לה שנתגרשה והרבה חשו לתקנת עגונות. ואף שיש לה חזקת א"א. ולא שייך בזה לומר שתקנו חז"ל להאמין לשטר ולהפקיע קידושיה. דהא לא עקרו חז"ל הקדושין רק במקום שיש איזה פשיעה כמ"ש התוס' בב"ב מ"ח ע"ב. אך י"ל דבאמת ע"א נאמן באיסורין ורק הכא דאתחזק איסורא דא"א אינה נאמנת וכבר כתבו קצת פוסקים דהיכא דליכא חזקה י"ל דאף בדבר ערוה נאמן ע"א. והכא ע"י השטר איתרע חזקת א"א ואיכא חזקה כנגדה דחזקה שלא זייפו השטר וחזקה אין אדם חוטא ולא לו דלהכי כותבים אע"פ שאין מכירין כמ"ש בחיבורי ח"א סי' פ"ח. ושפיר נאמנת לומר שנתגרשה. ורק י"ל שלא נאמינה משום דמסייע לה שטרא. וזה הוי רק מדרבנן. דהא הרמב"ם ס"ל סד"א לקולא מה"ת היכא דליכא חזקה. והכא שתיקנו חז"ל ששטר יהא דינו כמו עדים לפנינו י"ל דהם אמרו והם אמרו. ולשיטת ר"ת והרא"ש פשוט דסגי בשטר אף שלא נכתב מדעת הבע"ד. ואף די"ל דבעי שישלחו העדים כתבם לב"ד בכוונה להעיד וכשבא לפני ב"ד מיקרי כהגדה וכמ"ש הרמ"א בתשובה סי' י"ב. מ"מ בנ"ד הרי כתבו זה לשלוח לב"ד להעיד שנתגרשה. וכן כל כתב היתר נכתב בכוונה שיראו ב"ד הכתב ויתירוה לינשא:
ולשיטת הרמב"ן הא ס"ל בסה"מ בסוף שורש שני דכל שנכתב בנוסח שטר הוא כשר מדאורייתא. ומשמע מדבריו שאין נ"מ אם נכתב מדעת הבע"ד או לא. רק שאסור להעדים לכתוב חובת אדם בלי רשותו וציוויו. והא דמימעט מפי כתבם היינו היכא שלא נכתב בתורת שטר רק ששלחו זה לב"ד בתורת הגדת עדות. ושיטתו מהופכת משיטת ר"ת מקצה אל הקצה. ועכ"פ במקום דליכא פסידא לבע"ד מותר לכתוב שטר להרמב"ן וסומכין עליו אף מה"ת. ובזה מיושב קושיית התומים בסי' ל"ט ס"ק כ"ב שהקשה על מ"ש הרמב"ן שאם אמר המלוה לעדים כתבו ויהי השטר אצליכם עד שיבוא הלוה ויצוה ליתן לי אסור דחיישינן להערמה. והקשה התומים דתיפוק ליה דכיון שנכתב שלא מדעת הלוה אינו שטר והוי מפי כתבם. והנתיבות שם נדחק לומר דמה שמוסרו אח"כ משוי ליה שטר. אבל לעד"נ דהרמב"ן לטעמיה דלא בעי ציווי הלוה וס"ל דכל שנכתב בלשון שטר הוי שטרא וסומכין עליו. ורק שהעדים עושים איסור אם כותבים בלא ידיעת המתחייב. ולזה בכה"ג שכותבים על תנאי שיהי בידם עד שישאלו את הלוה. אין בזה איסור ושפיר הוי שטר. ורק דמ"מ כתב הרמב"ן שאסור מפני חשש הערמה. והר"י בתו' בכתובות דף כ' ד"ה ר"י שכתב דבנכתב בלשון שטר כשר אף אם נכתב שלא מדעת הבע"ד נראה שי"ל דס"ל כהרמב"ן וא"צ לדחוק כמ"ש הש"ך בסי' ל"ט סק"ט דס"ל כר"ת ע"ש ובתומים שם סק"ח. וע' במלחמות פ"ג דיבמות ויש לבאר דבריו שם אף לפי דרכינו וכן מוכרח דהא כן דעתו בסה"מ כנ"ל:
ולשיטת רש"י והבעה"מ פ"ג דיבמות והרשב"א בתשובה סי' אלף רי"א דבעי שיכתבו מדעת הבע"ד מ"מ הא כתבו כמה פוסקים דהיכא דליכא פסידא כותבים אף שלא מדעתם וכמש"ל שכ"ה דעת רש"י ותו' ור"ן ושטמ"ק וכ"נ דעת הטוש"ע סי' ל"ט וסי' פ"א סכ"ט וע"ש בש"ך וקצה"ח. ורק, הרשב"א יחיד בדבר שמחמיר בשטר קדושין. וכבר בארנו שלדעת רוב הפוסקים כשר שטר כזה אף שנכתב בלא ידיעת הבע"ד. ועוי"ל דאף לשיטת רש"י והבעה"מ והרשב"א תלוי זה בהא דשטר קידושין אי בעי דעת האשה שיש בזה מחלוקת הפוסקים הובאו בטור וב"י אה"ע סי' ל"ב ופסק שם בשו"ע דהוי ספיקא דדינא וכמ"ש הרא"ש. דהנה עיקר דין דמהני שטר אנו למדין מגט כריתות המפורש בתורה. וקשה דא"כ נכתוב בלא דעת הבע"ד דהא הכא כותבים בלא דעת האשה אף שהוא חוב לה. וצ"ל דשם האשה הויא קנין בעלה ולזה א"צ דעתה וכמו בשטר שחרור שא"צ דעת העבד. אכן אינימא דשטר קדושין ל"צ דעת האשה א"כ נלמוד מינה שאף בלא דעת הבע"ד יש לו דין שטר. ולמ"ד שצריך דעתה ס"ל דגם בכל השטרות צריך דעת הבע"ד. ועוי"ל דתלוי אי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ועפמ"ש הר"ן בכתובות דלפטור מקבלין ויש להאריך עפמש"ל בדברי השו"ע סי' ל"ט ס"ג וססי"ג ובדברי הש"ך שם ובש"ע סי' מ"ו ס"ד וס"י ובדברי הש"ך ואחרונים שם ומטרדותי ההכרח לקצר. ובשטמ"ק ב"ב דף מ' כתב בשם הרשב"א שכותבים שטר בלא דעת הבע"ד היכא שאין לו פסידא. וזה סותר דבריו בתשובה סי' אלף ר"ט ורי"א. וצ"ל דהדר בו או שהוא רשב"א אחר וכידוע דתרי רשב"א איכא. ועכ"פ הרי גם בדעת הרשב"א עצמו יש לספק הי ניהו בתרייתא:
ועוד נראה דהא קיי"ל סתם קנין לכתיבה עומד וע' רשב"ם ב"ב מ' ותו' כתובות נ"ה בטעם הדבר שאצ"ל כתובו משום דאמרינן שודאי מסכים הוא שיכתבו שטר ע"ז. אלמא דהיכא דסתם הדבר שמסכים לכתוב ודרכו בכך הו"ל דין שטר אף שלא נעשה מדעת הבע"ד. וכ"כ הקצה"ח סי' ל"ט סק"ד בשם הר"ן והרשב"א דהיכא שלפי אומדנא מסכים שיכתבו ודרכו לכתוב הוי כאלו נכתב מדעת בע"ד יע"ש. והיינו כהא דקנין שהזכרנו: וא"כ בנ"ד שידוע לכל שהמנהג אצלינו שהגט נשאר בב"ד ונותנים לה כתב ראיה. ובפרט בנ"ד שהיא ממדינה אחרת בוודאי שנותנים לה פטור הוי ודאי כאלו נכתב מדעת המתחייב והוי שטר. וא"כ בנ"ד שפיר מצטרפי הרב המסדר ועד הגט שמעידין שנתגרשה בפניהם. ואף שלפ"ז וודאי צריך קיום. הנה לפי דברי המוכ"ז מכירים חתימת העד. ואת חתימת הרב שפיר יכולים לקיים ממכתבו ומהיתר ראשון שלו. ועד ודיין אין מצטרפין לא שייך בזה דדיין נעשה עד ומצטרף עם העד. וגם בלא קיום יש לצדד להקל לסמוך על המקילים כיון דגוף דין קיום הוא דרבנן:
ועוד יש לדון בנ"ד דכיון שהוחזקה בנויארק יותר מחצי שנה למגורשת כפי שמעידים העדים בכתב ששלח המו"צ דשם וכן העד שבא משם. וידוע שחזקה מועלת בשלשים יום כדאיתא בירושלמי ובש"ע סי' י"ט וסוקלין על החזקות. וידוע מ"ש הרמב"ם מהירושלמי פ"ז דנזיר שאף שהחזקה באה ע"י ע"א מלקין וסוקלין. ולכאורה י"ל דגם אצלינו כבר נתחזקה ארבעה חדשים לגרושה. אבל כיון שתיכף הרגיש מעכ"ת בריעותא שבהיתר שלה וכתב לנויארק. הרי אין החזקה בשלימות אכן החזקה שבנויארק היא חזקה גמורה. אך ע"ז אין להעמיד כ"כ. כי לשון העדים שבכתב הוא רק שיודעים בבירור שנתגרשה ולא שהוחזקה בגרושה. וא"כ העד שבא משם הוא רק אחד על החזקה. וגם על כתב העדים צריך ג"כ סברא שהזכרנו דבכה"ג לא הוי מפי כתבם. וכבר יש לנו כתב המו"צ והעד וכמש"ל. ובאמת היה יכול כת"ר אז לכתוב שנית להמו"צ שיעשה גב"ע בב"ד של ג' שהוחזקה ל' יום גרושה. או שיעיד הוא ועד הגט לפני ב"ד של ג' שנתגרשה בפניהם ויעשו מעב"ד וישלחו לפה. אך עתה א"א זה כי עי"ז אפשר שיתפרד הזיוג. ועדיין יש לחוש לשיטת רבינו שמחה בהג"מ בקדושין והובא באה"ע סי' מ"ב ע"ש בח"מ וב"ש שלענין קדושין וגיטין לא מהני אף אם צוה הבעל לכתוב ורק בגט ושטר שמקדשה בו מהני מגזה"כ וכתב שם הגר"א שהעיקר כדבריו. אכן לפ"ז יש לדון על כל מעב"ד מנ"ל דמהני בכתב ואין העת מספקת לבאר זה וע' בח"ס סי' ק"ג:
ועוד נראה שי"ל דכתב זה הוי כמעשה ב"ד גמור דהנה ממכתב של המו"צ דשם נראה שסידר הגט בעצמו בלא ב"ד של ג' שלזה הוצרך לצרף את עד הגט כמבואר במכתב שלו. והנה בעידי הגט אין שייך לומר שכבר העידו על הגט ולזה לא יצטרפו עם המסדר לדיינים. דלפני מי העידו דהא צריך ב"ד של ג' לקבלת עדות. ואף שחתמו על הגט. הנה עדותם בחתימתם הוא רק שנעשה הגט כדין ולא על גוף הגירושין כמ"ש האחרונים וע' נתיבות סי' כ"ח סק"ז ובקצה"ח שם וכ"כ שם בתומים. וגם דהא לא העידו לפני ב"ד. ושפיר במסירת הגט היו שלשה הרב ועידי מסירה. וא"כ לשיטת הפוסקים דאף אם נתכוין להעיד אם עדיין לא העיד שפיר נעשה דיין. י"ל בנ"ד שנצטרפו העדים לדיינים. וכיון שהגט היה ביום רצו עושין דין כדקיי"ל בב"ב קי"ד ע"ש בתו' והו"ל כדין גמור והכתב שחתם הרב עם עד הגט מהני תרי מגו תלתא והוי מעב"ד. ואף שנכתב באיחור הזמן יש לדון דמהני וכדקיי"ל גבי קיום שטר כשמת אחד מהדיינים כותבים וחד ליתוהי אף שבודאי נתאחר קצת מהקיום עד שמת ועח"מ סי' מ"ו בזה. וגם לענין הקיום שהזכרנו אף אם נתפוס שניכר רק חת"י אחד מ"מ יש לצרף עדות האחד שמעיד שנתחזקה שם בגרושה וכדקיי"ל בסי' מ"ו סעיף י"ד וע"ש בט"ז ואחרונים דהיכא שמתקיים חתימת אחד יש לצרף עד שבע"פ. ועד גירושין ועד חזקה יש לדון לצרפם ויש לפקפק בזה. עכ"פ מכל הלין נלע"ד להסכים עם מעכ"ת להתירה: