שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קח
ע"ד אחד מעסטרייך שהוא בלאנדאן קרוב לד' שנים והניח בביתו אשה ושתי בנות. ומחמת מחלוקת בינה וחמותה הוכרחה ליסע לבית אביה ברוסלאנד. וכעת הגיע מכתב להבעל מאמו כי אשתו נוסעת אליו והרתה לזנונים כי נתפתתה. והנה אמת נכון הדבר כי הרה לזנונים. אך טוענת כי בעברה הגבול לעסטרייך לראות שלום הבנות נאנסה מהאיש שהעבירה את הגבול. ונפשם בשאלתם אם מותר לדור עמה. ואם מחויב לגרשה. אם אבדה כתובתה או לא. והבעל אמר כי בחמשה שנים שדר עמה נהגה כבנות ישראל הכשירות ולא ראה שום פריצות ממנה. ובכ"ז אומר שמאמין לדברי אמו שנתפתתה כדי להאבידה כתובתה. וגם טוענת שלא שלח לה מאומה והיא לותה ואכלה ומכרה כל בגדיה לצורך מזונותיה:
הנה לענין כתובתה פשוט שצריך לשלם דאף להירושלמי דפ"ק דכתובות ה"א שבאומרת נאנסתי אסורה משום ספק סוטה. מ"מ נאמנת לענין כתובה ע"ש ורק יכול לדרוש שתקבל בח' שהאמת עמה שנאנסה וכמבואר בפוסקים, וע' אהע"ז סי' קט"ו ס"ז ובאחרונים שם. ולענין להתירה לבעלה אין להאריך במה שכבר נתבאר בכמה אחרונים להיתר היכא שאין עדים שנתיחדה ע' נו"ב מ"ת סי' י"ד וט"ז וכ"א בזה: ובאמת אף היכא שיש עדים שנתיחדה עדיין צ"ע למעשה בעתים הללו אשר בעוה"ר היחוד נעשה כהיתר וההמונים אין יודעים כלל חומר האיסור. וא"כ לא שייך לדון דאיתרע חזקתה במה שנתיחדה. וכמו שמצינו לענין פסולי עדות ושבועה דכיון דלא משמע לאינשי איסורא לא מיקרי חשוד וכמו בהנהו קבוראי וכן גבי לא תחמוד. והרי היא כשוגגת ע"ז. ואקצר כי בנ"ד א"צ לזה דבוודאי אין עדים על היחוד:
ורק מה שיש לדון בנ"ד שאמו כתבה לו שנתפתתה והבעל מאמין לדבריה. הנה מה שמאמין לדבריה נראה שאין בו ממש. כי נראה שאמו אינה יודעת בבירור ורק כתבה באומדנא שכיון שנתעברה חשודה שנתפתתה. וא"כ אין שייך לומר שמאמינה. וצריך בירור אם כותבת שיודעת בבירור או שחושדת אותה בכך. ובאמת יש לדון שהנשים החשודות לקלקלה לענין עדות מיתת הבעל. גם הכא אינן נאמנות. ורק גבי סוטה שקינא לה ונסתרה דהוי רגלים לדבר וסגי בעוף הפורח שלא להשקותה תנן בסוטה דף כ"ז דהחמש נשים נאמנות אבל היכא דליכא רגלים לדבר אינן נאמנות. וא"כ הכא נהי שאמו נאמנת לו שלא תשקר. בכ"ז בזה שחז"ל חשדוה למשקרת בוודאי אין לו להאמינה. ואף שאומר שמאמינה בלבו. היינו משום שאינו מרגיש הטעם שיש לחשדה לשקר, אבל אנחנו שידענו דברי חז"ל שחמותה חשודה לשקר. עלינו להסביר לו ולהגיד לו שלא יאמין.
והרי יותר מצינו בתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ז והובא בש"ע אהע"ז סי' קע"ח ס"ט דאם היה להבעל קטט עם אשתו לא יוכל לומר שמאמין לדברי העד ע"ש. וא"כ כ"ש בנ"ד שהחמות נקטינן מחז"ל ששונאת אותה. ובפרט בנ"ד שהרחיקה אותה מאתה בשביל איזה מחלוקת ושנאה. וודאי לא שייך להאמין לדבריה. והנה האחרונים נתקשו בדברי הרשב"א הנ"ל דכיון שאומר שמאמין לדברי העד ושויא חד"א מה מועיל זה שהיה לו קטט עמה ע' יש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח וח"ס חאה"ע סי' ק"ו. ולפמ"ש י"ל הסברא לפי שבעצמו אינו מרגיש שמה שחושב שמאמין אינו בהחלט. ורק מצד שיש שנאה בלבו עליה וכיון שענין שויא חד"א הוא כעין נדר. ושכיון שחושב שהוא אסור לו אין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ובנדר היכא דליביה אנסיה הוי נדר בטעות. וה"ה הכא. ואין זה דומה לפתח שצריך היתר עכ"פ. רק הוי כטעות מעיקרו דאנן סהדי שכל שיש לו שנאה על חבירו מאמין עליו כל דבר. ובפרט לפמ"ש הפוסקים שצריך שיהא נאמן העד לו גם בשאר דברים כבי תרי זה וודאי קשה למצוא והוא מיעוטא דלא שכיח. ואף להסוברים דשויא חד"א אינו מטעם נדר רק מצד שמחזיק זה לאיסור לזה אסור עליו. י"ל דהיכא שאנו יודעים שהחזקתו היא בטעות שפיר מותר. והוי כמו אם חוזר בו מצד איזה אמתלא דקיי"ל שיכול לחזור בו ולא הוי חד"א. ובאומר שראה בעצמו צידד באמת הרשב"א שם רק מצד שחכמים יכולים לעקור דבר מה"ת אבל לא מצד שמשקר נתיר לו דבר האסור לו ע"ש. ואף שהרשב"א צידד שם משום דמשקר היינו משום דהמעשה היתה שהוחזק כפרן. אבל באמת איכא גם טעם בדדמי. וגם באומר שראה שזינתה י"ל שאומר בדדמי ואכמ"ל בזה. עכ"פ בנ"ד י"ל שמה שאומר שמאמין לה אין ממש בדבריו כיון שאנחנו יודעים שהיא שונאה לה. ובדברי חז"ל הוחזקה לדינא שהיא שונאה. א"כ מה שאומר שמאמין לה הוא בטעות ומכ"ש דלא שייך לומר שהיא נאמנת כבי תרי: ולא אאריך בזה באשר כי נראה שחמותה לא כתבה זאת רק באומדנא וחשד ולא מצד שיודעת זאת בבירור:
ועוד יש לחוש בנ"ד שהרי כתב הנוב"י שם ס' י"ד שאם היא חשודה בעיני הבעל לזנות ברצון ואינו מאמין לדבריה בבירור שנאנסה. אסורה עליו דשויא חד"א. וא"כ גם בנ"ד אסורה עליו. והנה כבודו כתב דהבעל מאמין לדברי אמו כדי להאבידה כתובתה. נראה מזה שבאמת אינו חושדה ורק אומר כן להאבידה כתובתה. וא"כ פשוט שזה לא מיקרי מאמין. והשתא כשיגידו לו ב"ד שצריך לשלם כתובתה תהא לו אמתלא טובה לחזור בו ולהגיד שאינו חושדה. וכבר התבאר בפוסקים באה"ע סי' קע"ח ס"י ובכמה תשובות דבכה"ג מועיל לו אמתלא. אך אולי כבודו כתב זה מסברא דנפשיה. ובאמת מחזיק הבעל בדבריו שחושדה שזינתה ברצון. וא"כ אסורה עליו כמש"ל בשם הנו"ב:
אבל באמת דברי הנו"ב צל"ע דכיון שאנו תופסים שהיא נאמנת באומרת נאנסתי. א"כ מה לנו בזה שחושדה דהא מ"מ הוי רק שמא. והרי בכל איסורים הוי להשני ספק ובכ"ז מותר לסמוך על מי שהדבר בידו שאומר שהוא מותר וא"ל שהכוונה דכיון שהיא חשודה אצלו. אינו יכול לסמוך על ברי שלה. וכמו מי שחושד את חבירו שיאכילנו דבר איסור שאינו יכול לסמוך על דבריו שאומר שהוא מותר. דנראה שכל חושד צריך להיות על יסוד איזה טעם. דבלא"ה אסור לחשוד דהעמידנו בחזקת כשרות. וכמו שמצינו בשבועת השותפין שא"י להשביע רק כשיש לו איזה הוכחה כמבואר בפוסקים סי' צ"ג. וה"ה הכא שאומר שהתנהנה כל ימי היותה עמו כבנות ישראל כשירות. הרי אין לו יסוד לחשדה. וראוי לענשו על מה שאומר שחושדה. ונהי דבשאר דבר איסור הרשות ביד כל אדם לפרוש מדבר היתר מחשש רחוק שמא יכשל בדבר איסור. אבל הכא שנוגע לאשתו שמשועבד לה לשאר כסות ועונה ואיכא חדר"ג ע"ז. לאו כל כמיניה לגרשה בשביל זה. ואטו נימא שיוכל איש לומר שאשתו חשודה אצלו על זנות ועי"ז יוכל לאוסרה על עצמו. וגדולה מזו אמרו כמה פוסקים דבזה"ז דאיכא חדר"ג אין הבעל נאמן לומר שראה שזינתה או להאמין לעד אחד וי"א שכופין אותו לדור עמה ע' אה"ע סי' קע"ח ס"ט. ואף דשם נחלקו הרבה פוסקים ע"ז אבל בנ"ד וודאי דכ"ע מודו שאין לו להתחסד ולומר שחושדה למשקרת כדי שיוכל לגרשה:
וסברת הנו"ב נראה להסביר דס"ל דספק סוטה אסורה. ורק היכא שאומרת ברי נאמנת למי שמאמינה. אבל מי שחושדה שמשקרת א"כ ברי שלה אינו חשוב נגדו לכלום. ממילא נשארה אצלו בספק סוטה ואסורה עליו. ואף שיש לה חזקת כשרות וחזקת צדיקת מ"מ כיון שהיא חשודה אצלו איתרמי אצלו חזקת צדיקת שלה. שהרי מחזיקה לחשודה ובמק"א הארכתי בביאור דברי הירושלמי שהביא הנו"ב שם. וממילא בנ"ד שאומר שהיא אצלו עד כה בחזקת צדיקת וכשרה רק שמאמין לדברי אמו. כיון שבארנו שאמו חשודה בזה לשקר מצד שנאה. וגם כי נראה שאינה אומרת בהחלט רק בדדמי. לזה יש להסביר לו שא"צ לחוש לזה ומותר לדור עמה. ואם לא ירצה בשום אופן. מ"מ צריך לשלם כתובתה וכמש"ל. ומה שטענה שמכרה בגדיה למזונות. כבר כתב הר"ן והובא להלכה בשו"ע סי' ע' ס"ח שאם מכרה נכסיה למזונות אין לה עליו כלום. ובנ"ד יש לדון לפטרו מזה בלא"ה אך א"צ לזה כנ"ל: