שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קז
ע"ד מ"ש הרמב"ם ספי"א מה' שמיטה ויובל דירושת הבעל אינה חוזרת ביובל ואף דהוי דרבנן מ"מ עשו חיזוק כשל תורה רק בית הקברות מחמת פגם משפחה מחזיר ונוטל דמיו והביא כ"ת קושיית הברוך טעם בשיטת קנין פירות דא"כ מה פריך הש"ס בכתובות פ"ד על ריב"ב דאי דרבנן דמים מאי עבידתייהו. נימא דס"ל שעשו חיזוק לדבריהם. ותירץ דריב"ב י"ל דס"ל דהפקר הוי כמתנה וחוזר ביובל וכר' יוסי בנדרים מ"ד. ולזה לא שייך לומר דעשו חיזוק דעיקר הטעם משום הפקר ב"ד ולא עדיף מהפקר ממש. והנה לבד מה שיש לפקפק בגוף הסברא. אין שום ביאור לקושייתו דשפיר פריך הש"ס דאם נאמר דהוי דרבנן ולא עשו חיזוק א"כ דמים מאי עבידתייהו. אכן באמת קשה ממסקנת הש"ס דמשני רב דס"ל לריב"ב דירושת הבעל דאורייתא לימא דס"ל דהוי דרבנן ועשו חיזוק לדבריהם דהא רב גופיה ס"ל הכי התם ול"ל לאוקמא שלא כדבריו ולומר דלדבריו דריב"ב קאמר וליה לא ס"ל. ועל קושיא זו לא יועיל תירוץ הברוך טעם. אם לא שנאמר דרב ס"ל כר' יוסי דהפקר כמתנה וזה לא מצינו. ולפלא שלא הרגיש הברוך טעם בזה:
ונראה בישוב זה משום דת"ק במשנה דבכורות שם נ"ב ע"ב ס"ל דירושת הבעל דאורייתא מדחשיב לה שם בין בכורה למיבם אשת אחיו דתרווייהו דאורייתא ע"ש. ולהכי מפרש לה הש"ס שם דס"ל דאורייתא. ולזה ריב"ב דקאמר עלה אף היורש ביה"ק מאשתו יחזיר לבני משפחה אין לנו להרבות במחלוקת ולומר דס"ל דהוי דרבנן כיון שאין הכרח לזה. דהא סברא דפג"מ י"ל אף אי הוי דאוריתא. ולהכי מוקי לריב"ב דס"ל דאורייתא כת"ק. אבל אינימא דריב"ב ס"ל דהוי דרבנן א"כ קאי אהא דר"א במשנה שם דקאמר כולן חוזרין ביובל דס"ל דהוי דרבנן כדאיתא בש"ס שם. וע"ז קאמר ריב"ב דרק בביה"ק מחזיר וגם בביה"ק צריך להחזיר הדמים. א"כ עיקר הרבותא היא דמחזיר הדמים ודווקא בביה"ק. ולשון ריב"ב מוכיח שעיקר רבותא שלו הוא הא דמחזיר ביובל וע"כ צ"ל דקאי את"ק וס"ל דהוי דאורייתא. והא שהקדים דברי ר"א לדברי ריב"ב כיון דריב"ב קאי את"ק. י"ל דאם היה מקדים דברי ריב"ב לדברי ר"א. הו"א דר"א דקאמר כולם חוזרים ביובל הכוונה ג"כ שנותנים דמים כמו בביה"ק לריב"ב. או דנפרש דקאי ג"כ על ביה"ק וקמ"ל דאף שהבכור וכן האח המייבם הם ממשפחה אחת עם יתר היורשים. בכ"ז חוזר הביה"ק ביובל לכל המשפחה ואינו יכול ליחד הבה"ק שירש בחלקו לעצמו לעולם. ולזה הקדים דברי ר"א כדי שנפרש כפשוטו שחוזרים לגמרי ביובל וכהא דחכמים שם דאמרו מתנה כמכר ע"ש. ועכ"פ לשון ריב"ב אף היורש מוכח להדיא דקאי את"ק. והיינו על דברי חכמים שאמרו מתנה כמכר. והוסיף ריב"ב לומר. דאף יורש מאשתו ביה"ק מחזיר ג"כ ביובל. ולזה אמר רב דס"ל דירושת הבעל דאורייתא דאי קאי על ר"א קשה מאי אף:
והנה ת"ק דבכורות נ"ב ע"ב הוא ר"מ. ולפ"ז י"ל כפשוטו דלהכי קאמר הש"ס דס"ל ירושת הבעל דאורייתא משום דס"ל בכתובות נ"ו ע"ב דבדרבנן לא עשו חיזוק. וכבר הקשו התו' שם מיבמות ל"ו ע"ב דהא ס"ל לר"מ בב"מ נ"ה ע"ב דעשו חיזוק ותירצו דס"ל לר"מ דרק באיסור עשו חיזוק ולא בממון, וא"כ בירושת הבעל דהוי ממון לא עשו חיזוק ולזה ע"כ צ"ל דס"ל דהוי דאורייתא אכן נראה דבאמת דוחק לחלק בדבר שלא מצינו חילוק בש"ס בזה. והש"ס נקיט סתמא סברא דעשו חיזוק גבי ממון ג"כ בכתובות נ"ו ופ"ד. ונראה דהנה התו' הקשו בכתובות נ"ו ע"ב דמנ"ל להש"ס לדייק הא בדרבנן תנאו קיים לר"מ דלמא כ"ש בדרבנן בטל מפני שעשו חיזוק יותר משל תורה. ותרצו דא"כ הו"ל למיחשב ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה וכתובה. ולפ"ז י"ל דבתר דמשני הש"ס דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא. שוב אין כאן דיוק דבדרבנן קיים ושפיר י"ל דר"מ ס"ל דגם בדרבנן בטל ולא נצטרך לחלק בין איסור לממון. דחיוב אחר ליכא על הבעל שיהא מדרבנן. ולזה צ"ל הטעם דקאמר הש"ס דר"מ ס"ל דירוה"ב דאורייתא הוא מטעם שבארנו שהכניס יורש את אשתו בתוך הנהו דהוו דאורייתא:
ועפ"ז יש לישב קושיית התו' בכתובות שם שהקשו דהא כתובת אלמנה דרבנן ותירצו דכיון שיש לה עיקר מן התורה הוי כדאורייתא. והקשו מדף פ"ד דלמה לא עשו חיזוק בירושת הבעל הא ירושה עיקרה מן התורה ונדחקו לחלק בזה ע"ש, ולפמ"ש א"ש דר"מ ס"ל דעשו חיזוק בדרבנן. וא"צ כלל לסברא דיש לו עיקר מה"ת שהוא דוחק לחלק בזה וכמו שהקשו התו' מירושת הבעל ג"כ. וא"ל דא"כ לימא ר"מ ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכתובה. דא"כ גם להתו' תיקשי הכי. וע"כ צ"ל דכיון שצריך לפרוט ולומר כתובה של אלמנה לא רצה להאריך. וא"כ גם לדברינו נאמר כן:
ועוד י"ל דהנה בב"מ נ"ו איתא דר"מ ס"ל חכמים עשו חיזוק לדבריהם ומייתי מדס"ל שלא התירו למכור דמאי רק לסיטונות אבל בעה"ב אף שמוכר במדה גסה אסור למכור דמאי. ומוכח שם דחכמים דס"ל שם דבעה"ב שמוכר במדה גסה מותר למכור דמאי ס"ל דלא עשו חיזוק וע"ש בפירש"י והנה ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ס"ל בתוספתא פ"ג דדמאי ובירושלמי פ"ב דדמאי ה"ד דבעה"ב שמוכר במדה גסה פטור מדמאי דקאמר שאם מוכר סאה ורובע פטור מן הסאה וחייב ברובע וע"ש בירושלמי בזה שמבואר כן דלא ס"ל כר"מ בזה. וא"כ ס"ל דלא עשו חיזוק כנ"ל. ולזה לא מוקי רב דיסבור ריב"ב ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק משום דדוחק הוא לומר שר"י בנו של ריב"ב יחלוק על אביו. וע' עירובין ק"ד ע"ב דמשמע קצת מפשטות הסוגיא דס"ל אליבא דריב"ב שלא עשו חיזוק ואם מכניס שרץ לעזרה פטור אין לחוש לשהיית הטומאה. ויש לדחות: