שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן ק
ע"ד האיש שנשא בתולה שכבר יצאה מדעתה כדרך השוטים בעלי מרה שחורה. והאיש לא ידע מזה באשר הוא מעיר אחרת ונשאה בחזקת בריאה. וזה כשנה שלא נגע בה כי אינה רוצית לטבול ובטבילה ראשונה ירדה לטבול ולא רצתה להכניס ראשה במים. והיתה חופת נדה. והאיש צווח תיכף אחר נשואין שאילו ידע שהיא שוטה לא היה נושאה. ומבקש שיתירו לו לישא אחרת. ומעכ"ת האריך הרבה בדברים ישרים להתירו לישא אחרת בלי ק"ר. וחפץ לדעת דעתי בזה והנה כת"ר לא ביאר אם התראה עמה קודם הנשואין או לא כי זה נ"מ לדינא ואבאר בע"ה הנלע"ד בזה בכל אופן שהוא בקוצר:
ולכאורה יש לדון לבטל הקדושין כיון שלא ידע ממום זה ואדעתא דהכי לא קידשה. אבל ז"א כיון שלא התנה וכדקיי"ל באה"ע סי' ל"ט ס"ה. וגם כי קשה לומר שלא ידע מזה. ואף כי הוא אומדנא שלא יתרצה שום אדם לישא שוטה. בכ"ז כיון שהיא שוטה ממרה שחורה שאינם עושים כ"כ מעשה שטות. י"ל שנתרצה. ובפרט דזה הוי מום שבגלוי דקיי"ל בכתובות ע"ה ובאה"ע סי' ל"ט שחזקה שידע ונתפייס. ואף שדעת המרדכי והג"א דזה הוי רק אחר נישואין ולא אחר קדושין. מ"מ הא כבר כתב הב"ח סי' ל"ט שש"פ חולקים ע"ז ועוד נראה שאצלינו שהקדושין והנישואים הם בבת אחת. שפיר חוקר ודורש על המומים קודם הקדושין וכמו שבאמת המנהג כעת לחקור משעת השידוכין ואף דמלשון השאלה משמע שלא ראה אותה קודם הנשואין מ"מ הא קיי"ל שם דכל שאפשר לבדקה ע"י קרובותיו הוי מום שבגלוי. ובנ"ד ודאי ראו אותה קרוביו או קרובותיו קודם שנשתדך עמה. ועכ"פ ראוה בעת התקשרות התנאים ואף אם נעשה זה אחר התנאים. מ"מ הרי ראוה קודם החופה איזה שעות כנהוג. וזה ניכר היטב כשיש לה מרה שחורה. אך זה תלוי באופן הנהגתה ודרך שטותה. וזה לא ביאר מעכ"ת. ועכ"פ ספק קדושין הוי כמפורש בש"ס ופוסקים ואין לומר דכיון שהיתה שוטה בשעת הקדושין לא הוו קדושין. דממ"נ שאם היתה שוטה גמורה ועושה מעשה שטות בודאי היה ניכר קודם החופה ולא היו מניחים קרוביו לעשות חופה. ואם לא עשתה שום מעשה שטות אין להחזיקה לשוטה לבטל הקדושין. וגם דמדברי מעכ"ת נראה שלא היו בה הנהו דריש חגיגה. ולשיטת הר"א ור"ש דס"ל דבעינן דוקא הני דחגיגה. הוי קדושין גמורים וכ"ה פשטות דעת הטוש"ע יו"ד סי' א'. ואף דלהרמב"ם אמרינן דנקיט הש"ס בחגיגה הנהו דאיכא רבותא משום שיש מקום לתלות בענין אחר כדאיתא שם בש"ס. מ"מ בטוש"ע אין לומר כן דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ונהי דמחמרינן כדעת הרמב"ם דאף אם נשתבש בשאר דברים הוי ג"כ שוטה וכמבואר בפוסקים. מ"מ ודאי דלא נקטינן כהרמב"ם אף לקולא וע' אה"ע סי' מ"ד. וע' בחיבורי ח"א סי' ע"ח בזה. ואקצר באשר כבר האריכו בזה בספרי אור הישר ואור ישראל:
ולכאורה יש לדון מצד ס"ס שמא קיי"ל כהרמב"ם דהויא שוטה ע"י שום דבר של שעות. וא"כ היתה שוטה בשעת קדושין ואינן קדושין. ואף אי נימא דקיי"ל כהר"א ור"ש דבעי דווקא הני דחגיגה. שמא לא נתרצה במום זה. דודאי זה הוי מום שדרך בנ"א להקפיד עליו וכדאיתא בב"מ דף פ' ובתוספתא הובאה בתו' שם. וידוע דקיי"ל דספק פלוגתא וספק במעשה הוי ס"ס. וגם הרי יש לה חזקת פנויה המסייע להס"ס. אבל אין שייך לכאן הא דב"ב קנ"ג דאר"נ אם הוא בריא עליו להביא ראיה שהיה שכ"מ וכו'. דהא מבואר בהשאלה שמקודם הנשואין לא נראה בה דבר מסימני שטות רק מתבודדת מחמת מרה שחורה ועוד דשם הטעם משום שרוב בנ"א בריאים הם ע' תו' שם ונדה ב' ע"ב ד"ה השתא. ואם שכ"מ הוא מסייע לו חזקת ממון. וע' מקנה בקדושין ע"ט ע"ב בזה. וגם דשם קיי"ל בח"מ סי' רנ"א כר' יעקב ע"ש. ועוד דכיון שנמצאת שוטה ברשות הבעל אמרינן כאן נמצא כאן היה כדאיתא בכתובות ע"ה וכן קיי"ל להלכה בח"מ סי' רכ"ד ובאה"ע סי' קי"ז. ובנ"ד אף שהיתה חופת נדה. מ"מ מיקרי נכנסה לרשות הבעל. ואכמ"ל בזה. וגם באתחזק בשטות ג"פ נתחבטו הפוסקים אם הוי שוטה למפרע מפעם הראשון או לא וע' תב"ש סי' א' ובמק"א ביארנו בזה בס"ד. ובנ"ד ודאי אין שייך לומר דהויא בחזקת שוטה למפרע בעוד שלא ראינו ממנה סימני שוטה וחלילה לומר כן. וכתבתי זה באשר ראיתי מי שרצה לדון כן דהוי שוטה למפרע אף שלא נראו בה אז סימני שטות כלל. והוא טעות כנ"ל:
אבל באמת אין לסמוך ע"ז דחזקת פנויה אין כאן כמ"ש התו' בכתובות כ"ג ע"א ד"ה תרווייהו שכיון שנתן לה קדושין הורעה חזקת פנויה. ובפרט דבנ"ד גוף הקדושין נעשו כראוי רק הספק הוא על האשה אם ראויה לקדושין וכ"כ הפנ"י כתובות דף ע"ה דהיכא שהספק אינו בענין הקדושין ליכא חזקת פנויה. וכ"כ הב"ש סי' ל"ז סק"ד וע' במהרי"ט בחי' לקדושין ה' ע"ב. ועוד דזה לא הוי ס"ס גמור וכמש"ל שפשטות הטוש"ע הוא כהר"א ור"ש דבעינן דווקא הני דחגיגה. והרבה פוסקים כתבו דגם הרמב"ם לא החמיר רק גבי עדות ולא לש"ד. ועוד דהא כבר כתבו כמה אחרונים דחולי מרה שחורה לא הוי שוטה אף להרמב"ם וכ"כ בשו"ת ב"א סי' פ"ט וח"ס סי' ב' וא"כ ליכא ספיקא לדידהו בנ"ד ועכ"פ רוב הפוסקים ס"ל דלא הוי שוטה בנ"ד. ובמקום רוב ל"א ס"ס כמ"ש התו' בכתובות ט' וע' חיבורי ח"ב סי' נ"ו בזה:
וע"ד הספק אם נתרצה במום זה. ג"כ יש לדון. דבאמת קשה טובא דכיון דהוי ספק באומדנא א"כ לא הוי אומדנא כלל דאומדנא לבטל דבר לא מיקרי רק כשהאומדנא גלוי לכל העולם. ובלא"ה הוי דברים שבלב ולא הוי דברים וכמ"ש התו' בגיטין ל"ב ע"א. וכ"כ הקצה"ח סי' ר"נ סק"ה והח"ס חח"מ סי' ק"ב דאומדנא בספק לא מיקרי אומדנא וע' חיבורי ח"ב סי' פ"ד בזה. ושם באות ב' כתוב סי' רנ"ג. וצ"ל ר"נ]. וצ"ל דהכא יש בנ"א שמקפידים במומים ויש שאינם מקפידים וספק לנו אם האיש הזה מהמקפידים או לא. ואף אם אומר אח"כ שהוא מהמקפידים אינו נאמן לבטל הקדושין ולזה כתבו התו' והרא"ש והובאו בב"ש סי' ל"ט ס"ק ט"ו דבאיילונית ודאי לא הוי קדושין משום דרוב בנ"א מקפידים ע"ז ואין כאן ספק כלל. וצ"ל שכולם מקפידים. דאי נימא דרק רוב. א"כ נימא היכא דאזלא איהי לגביה יהא ספק קדושין דכל קבוע כמע"מ דמי ע' כתובות ט"ו ונזיר י"ב. אך י"ל דכיון שאין ניכר לפנינו מי הם המקפידים ומי אינם מקפידים לא הוי קבוע]. ולפ"ז י"ל דהוי ספק בגופו וספק בתערובות שנחלקו הפוסקים אי הוי ס"ס. ואף שהפרמ"ג בכללי ס"ס סק"א כתב דלענין זה ספק פלוגתא עדיף מספק בגופו מ"מ אינו מוכרח וע' בבית יצחק סימן ה' שחולק עליו ואכמ"ל בזה. ועוד נראה דהכא לא נולדו שתי הספיקות בב"א דהא כתב הר"ן בפ' המדיר דאף אם התנה בפירוש ע"מ שאין בה מומים מ"מ כל זמן שלא נודע לו המום ולא גילה דעתו שמקפיד עליו לא נבטלו הקדושין דאפשר שכשיודע מהמום יתרצה בו. וכן מבואר מדברי התו' בכתובות ע"ד ע"ב ד"ה חכם וע' חיבורי ח"ב סי' פ"ה בזה. וא"כ כ"ש היכא שקידש סתם אף אם הוא מהמקפידים על מומים מ"מ לא נבטלו הקדושין עד שיגלה דעתו בזה. וא"כ בעת הקדושין היה רק ספק אחד שמא הלכה כהרמב"ם דהוי שוטית ולא הוי קדושין אבל בספק השני אדרבא יש אז ס"ס לחומרא שמא הוא מאותם שאין מקפידים ואף אם הוא מהמקפידים שמא עתה יערב עליו מקחו ולא יקפיד ולא יתבטלו הקדושין וזה לא הוי ס"ס משם אחד כמובן. ועכ"פ הוי רובא לקיים הקדושין. וגם דספק זה יתברר אח"כ ולא נודעו בבת אחת. וכבר נחלקו האחרונים בספק פלוגתא אי בעי נודעו בבת אחת. והכא גרע טפי שהספק יתברר אח"כ. ועפ"ז נדחה ג"כ הסברא מחזקת פנויה דכיון שהקדושין חלו בעת מעשה. רק כשלא יתרצה אח"כ יבטלו למפרע איתרע כבר חזקת פנויה. ולקמן יתבאר בע"ה עיקר סברת הספק בזה עכ"פ אין לבטל הקדושין מצד ס"ס. ואף שיש פוסקים דס"ל דהיכא דקידשה סתם ונמצאו בה מומין לא הוי קדושין כלל. ורק בכנסה הוי ס"ק ע' בשטמ"ק כתובות ע"ג ע"ב וע' פנ"י שם ודף ע"ה ע"ב. מ"מ כיון שלא הובאה שיטתם בטוש"ע קשה לצרפם לס"ס. וגם דהכא י"ל דהוי מום שבגלוי ונתרצה וכמש"ל:
[וע"פ הסברא שהזכרנו למעלה דאומדנא דספק לא הוי אומדנא כלל. נראה לישב הא דאיתא בקדושין ה' ע"ב דבנתן הוא ואמרה היא הוי ספיקא וחיישינן מדרבנן. והקשה הר"ן שם דהא הוי ספיקא דאורייתא. והמפרשים נתקשו בזה ולא מצאתי ישוב נכון. וגם אי נימא משום חזקת פנויה כמ"ש התו' שם הו"ל להש"ס לפרש זה. דהא נ"מ היכא שכבר נתקדשה ספק קרוב לה דהוי ספק קדושין ולית לה חזקת פנויה כמ"ש התו' בכתובות כ"ג. וע' חידושי מהרי"ט בקדושין שם. או שקידשה ראובן ע"מ שאם יקדשה שמעון היום לא יחולו קדושין ואם לא יקדשה שמעון היום יחולו קדושיו וקידשה שמעון שנתן הוא ואמרה היא. ובכה"ג ליכא חזקת פנויה דמ"מ היא א"א. ולפמ"ש י"ל דהכא הספק הוא באומדן דעתו אם הוא נותן לה על דעתה כפי שתאמר או לא. וכ"כ המפרשים בהסבר ספק זה. וא"כ הו"ל ספק באומדנא וכיון שהאומדנא אינו גלויה לכל העולם. הוי רק דברים שבלב ולא הוי קדושין כלל. רק מ"מ לפי שאמרה לשון קדושין החמירו מדרבנן משום חומר א"א. וצריך לחלק למה לא החמירו בעלמא בדברים שבלב ע' קדושין נ' ע"א ואקצר]:
ולכאורה יש לדון עפמ"ש התו' והרא"ש בפ' המדיר דף ע"ב והובאו בב"ש סי' ל"ט סקט"ו דבאיילונית א"צ גט אף בקידש סתם. וביאר הרא"ש הטעם דכיון שעיקר נשואין הוא להוליד בנים לא מסתבר שיתרצה בזה. וא"כ גם בנ"ד כיון שאינה רוצית לטבול הרי אינה ראויה לביאה ובודאי לא נתרצה בזה. וכעין זה כתב האב"מ בסי' ל"ט דבנמצא עליה נדר דנטולה מן היהודים לא הוי קדושין דכיון שאסרה תשמיש על עצמה הרי אינה ראויה לבנים והביא ראיה מהא דאיילונית כנ"ל. אבל לענ"ד ז"א דהא דכתבו התו' שם דודאי איילונית א"צ גט היינו מפני שאין לה רפואה כמבואר בתו' שם. אבל בנ"ד שפיר יש לה רפואה ודמי לשאר מומין. ועוד דאף שאין רוצה עתה לטבול בכ"ז י"ל שבהמשך הזמן תתרצה וגם בנטולה מן היהודים כתבו הפוסקים דהוי ספק קדושין ע' בח"מ שם סק"א ודלא כהאב"מ. והיינו משום דאפשר להתיר נדרה והוי כיש לה רפואה. ועוד דהא גם באיילונית דעת רש"י והרמב"ם ועוד פוסקים שצריכה גט. ולפלא שהב"ש הביא דעת התו' ולא הביא שיש חולקים בזה. וראיתי בגליא מסכת בקו"א ס"ס ה' שכתב היכא שאחד העיד בשקר והאיש סמך על עדותו הוי מילתא דלא שכיחא דלא אסיק אדעתיה שיעיד שקר ודמי לאיילונית שא"צ גט משום דלא שכיחא ולא אסיק אדעתא להתנות ע"ז. ותמהני שלא הביא שדעת הרבה פוסקים דגם באיילונית צריכה גט וגם דבאיילונית יש טעם אחר שעיקר נשואין הם לבנים וכמ"ש הפוסקים. ואקצר בזה באשר כי הגמ"ס נראה שלא כתב שם זה רק לסניף לענין היתר חרגמ"ה ולא לענין ביטול הקדושין:
ונשאר עלינו לדון אם יש בנ"ד חרגמ"ה ואתינן עלה מארבעה טעמי. האחד דכיון שהיתה חופת נדה וגם מצד שטותה לא היתה ראויה לביאה שלא רצתה לטבול הויא רק ארוסה. ונימא כהפוסקים דבארוסה לא תיקן רגמ"ה והשני עפמ"ש הגליא מסכתא בק"א סי' ה' דנהי דמחמרינן בספק קדושין בכה"ג. מ"מ לענין חרגמ"ה הוא נאמן לומר שלא נתרצה ואדעתא דהכי לא קידשה. והשלישי עפמ"ש הב"ש סי' קי"ז סקכ"ד דכיון דעשתה שלא כהוגן שלא הודיעה לו מום שלה. אף אנו נעשה לה כמדתה להתיר לו חרגמ"ה. והרביעי דהא כתב הרא"ש בתשובה והובא באה"ע ס"ס קי"ז דאשה לאחר תקנת רגמ"ה לא עדיפא מאיש מדינא וכיון דבאיש דעת הרבה פוסקים שאם אומרת מאיס עלי כופין להוציא ה"ה אם האיש טוען שמאוסה עליו מתירין לו לגרשה בע"כ וכ"כ הב"ש שם. והני תלתא טעמי בתראי נתבארו בדברי הגליא מסכת שם שהורה כן למעשה:
והנה בהא דהויא ארוסה כבר כתב הח"צ סי' קכ"ד שמנהגינו כמ"ד חופת נדה קונה וחל עליו חרגמ"ה. ועוד דהא המהרי"ק שורש ק"א כתב דלהכי לא גזר רגמ"ה בארוסה דמי יכופנו לכתוב לה כתובה ולהתחייב לה שכ"ו. וממילא בנכנסה לחופה שכותב לה כתובה קודם החופה ודאי שייך חרגמ"ה:
והטעם השני דנימא שנאמן לומר שהוא מאותם שאינם מתרצים במום כזה. הנה אף לדעת הנו"ב שחולק על הב"ש וס"ל דע"א נאמן לומר מתה אשתו שישא אחרת. מ"מ משמע במ"ת סי' ח' שהוא עצמו י"ל שאינו נאמן. דחוששין שנתן עיניו באחרת ע"ש. ואף שבשו"ת ב"א סי' א' החליט שנאמן לומר שמתה אשתו. י"ל דשם שאני שאינה לפנינו. ואין לפנינו מי שנוגע לו הדבר. אבל בנ"ד שיש לו אשה לפנינו. רק שאומר שאינו מתרצה בה י"ל שאינו נאמן. דהכא רוצה ליפטר ממנה בשביל המום שבה שנמלך עתה שלא לדור עמה. ובגליא מסכת סי' ה' הביא ראיה מהא דקיי"ל שנאמן לומר שהוא אנוס בנדרו. ולענ"ד ז"א דהא כתב הש"ך ביו"ד סי' רל"ב סקכ"ה שאם נשבע לחבירו אינו נאמן לומר שהיה אנוס ע"ש וכן כתבו הפוסקים בח"מ סי' ע"ג אם כתב בשטר שנשבע והוא אומר שלא נשבע שנגד חבירו אינו נאמן בזה. והכא הדבר נוגע לאשתו והוי כאלו קיבל חרגמ"ה לתועלתה. ובמק"א בארתי דהוי כאלו התנתה עמו שלא ישא אחרת כיון שנשאה ע"ד חרגמ"ה ובזה ודאי אינו נאמן. ומ"ש הגמ"ס שם דאיכא חזקת פנויה. כבר בארנו שאין כאן חזקת פנויה ומ"ש הב"א שם דמשמע כן בצ"צ ועבוה"ג. לענ"ד לא מוכח זה מדבריהם שם ע' עבוה"ג סי' ל"ו. ומ"ש הב"א שם ראיה מהא דכתובות כ"ב ומדברי הרשב"א שם שנאמן אדם על עצמו באיסור אף נגד חזקה. כבר כתבנו דהכא שנוגע גם לאשתו לא שייך זה. וגם יש לדון אם מותרת האשה השנית להאמינו ולהנשא לו וע' בה"ט ביו"ד ס"ס רי"ח שכתב בשם ראנ"ח שאם תקנו שלא למכור יין ומכר קונסין אף את הלוקח ע"ש. אך כיון שהחליט הב"א שם בפשיטות שנאמן מאן ספין לחלוק עליו. וי"ל כסברת הרא"ש שלא תיקן רגמ"ה להחמיר באשה יותר מבאיש וכיון שאשה נאמנת לומר מת בעלי נאמן גם הוא אף דלא שייך סברא דמתוך שהחמרת בסופו. וכן מוכח משיטת הפוסקים שהובאו בסי' קע"ח שאינו נאמן לומר שמאמין שזינתה אשתו כיון דאיכא חרגמ"ה והגמ"ס הרגיש בזה וכתב דבראה בעצמו שזינתה שפיר נאמן. ובמחכ"ת הרי כתבו המרדכי פ' האומר והג"מ פכ"ד והרמ"א בתשובה סי' י"ב דאינו נאמן וע' נו"ב מ"ת סי' י"א ורעק"א סי' פ"ח בזה. וכן פירש"י בכתובות ע"ג ע"ב גבי טעות שתי נשים שאפשר שבאשה והוא מקפיד שלא תהא נדרנית. ובהאחרת אינו מקפיד לפי שחביבה עליו ע"ש:
והעיקר נראה דלכאורה קשה כיון דבמקדש ונמצא בה מום הוי ס"ק בשביל שאינו נאמן לומר שאינו מתרצה א"כ היכא שאין עדים עליו שקידש האשה באופן זה יהא מותר לישא אחותה בחייה או אמה כיון שהוא יודע בעצמו שאינו מתרצה במום. וגם אם סיפר ענין קדושין אלו יהא נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דליכא עדים. וזה לא מצינו. וכל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרושי ורש"י פירש באמת בכתובות ע"ג דמספקא לן בסתם אדם אם אפשי באשה נדרנית או לא. ומשמע שהספק הוא בכל אדם ואין תלוי במה שיאמר אח"כ. אך לפ"ז יקשה מה שהקשינו למעלה דא"כ לא הוי אומדנא כלל כיון שיש ספק בדבר. וצ"ל בכוונת רש"י שבאמת ידוע שיש בנ"א מקפידים בודאי ויש שאין מקפידים וכידוע שגם נשים בעלי מומין נישאות לאנשים. וגם בכל אדם לא כל הענינים שוים ויש מעלות וסיבות המחפות על המום ומתרצה בו. וכן פירש"י בכתובות ע"ג ע"ב גבי טעות שתי נשים שאפשר שבאשה זו הוא מקפיד שלא תהא נדרנית. ובהאחרת אינו מקפיד לפי שחביבה עליו ע"ש. ולזה על כל אדם יש להסתפק אם הוא מהמקפידים בענין כזה ומה שיאמר אח"כ אינו בירור. כי אפשר שמתחילה היה מתרצה רק עכשיו נמאסה עליו וכעין דאיתא בכתובות ע"ז שאמרה סבורה הייתי שאוכל לקבלו ועכשיו איני יכולה לקבל ולפעמים מתחילה אינו רוצה ואח"כ מתרצה בזה. ולפ"ז גם האיש בעצמו לא יוכל לשקול דעתו אם היה מקפיד מתחילה ואין תועלת במה שאומר אח"כ שאינו רוצה. וממילא גם לענין חרגמ"ה אין שייך לומר שנאמן לומר שאינו מתרצה כיון שדבריו עכשיו לא מעלין ולא מורידין. ולא דמי למ"ש התו' בב"ב צ"ב שיכול לומר קים לי שאני מן המיעוט דקרו לכדא חביתא. דשם יודע אופן דיבורו. אבל הכא אינו יכול לאמוד דעתו אחר הקדושין איך היה עושה אם היה יודע המום קודם הקדושין וז"ב לענ"ד ודלא כהגלמ"ס. רק לענין אם הוא מום שבגלוי דאמרינן שבודאי ידע ונתרצה. י"ל דבזה שייך לדון שנאמן לומר שלא ידע ממום זה. אך גם בזה י"ל דכיון דהוי חזקה גמורה דאנן סהדי שבודקה כראוי שוב אינו נאמן לטעון נגד החזקה. והרי גם לענין כתובה אינו נאמן בזה אף שהוא מוחזק בממון והמע"ה והיינו משום דהוי חזקה גמורה וכמו שא"י לטעון שפרע תוך זמנו משום חזקה שאינו פורע תו"ז. וכן איתא בכתובות נ"ז ע"ב וב"ב צ"ב ע"ב גבי עבדים דמום שבגלוי אמרינן שראהו ונתרצה ומשמע שם אף שמוחזק בכספו בכ"ז א"י לומר שלא ראהו וע' כתובות נ"ח ע"א תד"ה הנהו. וא"ל דלפ"ז תשוב קושייתינו דלעיל דכיון שבעת הקידושין אין כאן אומדנא ברורה שאינו מתרצה במום שוב הוי קדושין גמורים. דז"א דכיון שידוע שהרבה אנשים מקפידים במומים רק שהספק הוא על איש זה אם הוא מהמקפידים באופן ומצב שהוא כעת. זה הוי ספק גמור וכמש"ל:
ואף דמצינו גבי נדרים שמתירים לו ע"י פתח חרטה שאומר שאלו היה מעלה על דעתו בשעת נדרו פתח זה. לא היה נודר. הרי דשפיר יכול לדעת איך היתה דעתו מקודם בעת הנדר. וא"כ ה"נ נימא שיכול לעמוד דעתו כעת אם היה מתרצה בזה קודם הקדושין או לא. מ"מ לא דמי. דהכא אחר הנשואין שכבר היא אשתו ודר עמה יחד נמאסה עליו. ונדמה לו שגם מקודם לא היה מתרצה. אבל גבי נדר אין כאן שינוי בנוגע אליו ואין לומר שעכשיו כשמרגיש בפתח נדמה לו ביותר שלא היה נודר אז. דז"א דהא זהו בעצמו הפתח אשר אם היה מרגיש בשעת הנדר בפתח זה כמו שהוא מרגיש כעת לא היה נודר. ושפיר יוכל לעמוד על דעתו בזה כעת. אבל בנ"ד צריך לעמוד דעתו איך היתה קודם הקדושין בלא צירוף מה שבדעתו כעת. וזה לא יוכל לשער בעצמו וכנ"ל:
והעיקר נראה שאין כוונת הש"ס שהספק הוא באדם זה אם הוא מקפיד על מומים. דא"כ מאי קאמר הש"ס שם תנא ספוקי מספקא ליה. הלא אין זה הספק להתנא רק הספק הוא לנו על איש זה אם הוא מהמקפידים אבל הכוונה שהספק הוא על כל בנ"א אם הם מקפידים על מומים או לא. וכ"ה לשון רש"י שם מספ"ל על סתם אדם אם אפשי באשה נדרנית או לא עכ"ל. מבואר מזה שהספק הוא על כל אדם בכלל ולא דוקא על אדם זה. ולכאורה קשה דהא אמרינן בכתובות ע"ה דחזקה שאין אדם מתפייס במומין אלמא שאין מתרצה במומים. ומצאתי שהקשה כן הפנ"י בדף ע"ג ותירץ דזהו בעצמו הספק שיש חזקה שאין מתפייס במומין וחזקה שאין שותה בכוס אא"כ בודקו. וכתב זה לפי שיטת הפוסקים שם דאיירי בקידש וכנס סתם ע"ש בדבריו דחזקה דבדיקה שייכא רק בכנס ולפ"ז אכתי תקשה להרמב"ם וש"פ דס"ל דאף בקדושין לחוד הוי ספק. והנראה דכיון דקיי"ל להלכה כרב דמוקי מתניתין בדף ע"ב ע"ב דאיירי בקידשה על תנאי וכנסה סתם. ובהכי איירי נמי המשנה בדף ע"ה וכמ"ש התו' שם ד"ה אבל. ולהכי קאמר שם הש"ס עלה דחזקה שאין מתפייס במומין דכיון שהתנה בפירוש. מוקמינן אחזקה שלא נתפייס. אבל בקידש סתם הוי ספק וליכא חזקה זו. ואף שהרמב"ם הביא בפכ"ה מה"א דין המשנה דדף ע"ה לענין קידשה וכנסה סתם. י"ל דהיינו משום דלדינא אין נ"מ בזה. אך לפ"ז יקשה במש"ש הרמב"ם הא שאם נמצא המום ברשות הבעל יביא הבעל ראיה שהיה בה עד שלא נתארסה. דנימא חזקה שאין שותה בכוס אא"כ בודקו דהא בסתם ליכא חזקה דאין מתפייס במומין. דהא בש"ס איתא הטעם בזה משום דאיכא חזקה שאין מתפייס במומין וחזקת ממון נגד חזקה שאין שותה אא"כ בודקו. ולפמש"ל אין זה שייך רק בקידשה על תנאי. ועוד דמשמע בדף ע"ג ע"ב דרבא ס"ל כשמואל דמוקי למתניתין בקידשה סתם ובדף ע"ה ע"ב קאמר לה רבא להא דא"א מתפייס במומין. ועוד יש להקשות הרבה ע"ז. והנראה עיקר בזה דחזקה דא"א מתפייס אינה על שעת הקדושין. רק הכוונה בזה שמי שמקפיד שלא לקדש אשה בעלת מום. חזקה שאף אחר שכנסה אינו מתפייס בזה. ואף שבארנו שיש בנ"א שלבסוף מתרצים במום. מ"מ חזקה שאין אדם מתרצה. וזהו הלשון מתפייס. שזה נופל על מי שהקפיד על דבר ופייסוהו ונתפייס. וזה שייך גם בקידש סתם דאמרינן שאם הוא מהמקפידים שלא לישא בעלת מום חזקה שגם בכניסה אינו מתפייס במומין. ושפיר איירי הסוגיא בקידש סתם וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ה מה"א. ואף דהר"ן פ' אלמנה כתב לשון דאין מתפייס גם על הקדושין. י"ל דנקיט לשון הש"ס אף שבאמת שייך לשון זה רק על אחר הקדושין. ועדיין יש לדון בזה לדעת הסוברים דמוציאים ממון ע"י ס"ס. א"כ הכא יש ס"ס שמא המקדש סתם מתרצה במומין וכדקיי"ל דהוי ס"ק. ואף אם אינו מתרצה שמא נעשה המום אחר אירוסין וגם שמא בדקה בשעת כניסה ונתרצה ויש לדחות. ויש להאריך בזה בביאור הסוגיא דכתובות שם ובדברי הפוסקים ואין הפנאי מסכים לזה. ועכ"פ נתיישבה קושייתינו מהא דחזקה שא"א מתפייס במומין. ודלא כהפנ"י שהזכרנו:
ולולא פירש"י ושאר ראשונים שכתבו שהספק הוא אם סתם אדם מתרצה במומין. היה נלע"ד לפרש כוונת הש"ס דבאמת ודאי שכל אדם מקפיד על מומים דלא גרע מכל מקח וממכר דקיי"ל שמום מבטל המקח. וקו"ח באשה דמאיס עליו אך הספק הוא דבאשה שהקפידא גדולה מאוד הו"ל להתנות ע"ז ומדלא התנה י"ל שלא הקפיד. ואף דבעלמא קיי"ל דבמילתא שאינו שכיח כ"כ ל"א דהו"ל לאתנויי ע' תוס' גיטין ע"ג ע"א וע' אה"ע סי' קמ"ד ומל"מ פ"ג מה' שבועות ומהרי"ט ח"א סי' א' ובאחרונים סי' רל"ב סי"ב. והתו' כתבו בקדושין דף י"א ד"ה עד דמומין באשה לא שכיחי וכ"כ התו' בכתובות נ"ח ד"ה הנהו דמומים שבשפחה הני דלא שכיחי לא הו"ל להתנות עליהם. מ"מ י"ל דבאשה שדרך בנ"א להקפיד ביותר הו"ל להתנות. וכעין זה כתב הר"ן וש"מ גבי חייבי לאוין ואיילונית דלהכי יש לה כתובה ותוספת אף שלא הכיר בה משום דלא התנה אמרינן שרצה. ליזוק בנכסיו או שלא הקפיד ע"ש וע' חיבורי ח"א סי' כ"ב אות ל"ו וסי' פ"ו בזה. ומ"ש שם דבמומין ונדרים אמרינן שהיה לה להודיעו דא"א מתפייס במומין. י"ל דקאי זה אליבא דרב דמוקי מתניתין בקידשה על תנאי וכיון שראתה שהוא מקפיד הו"ל להודיעו. ועוד נראה דכוונת הר"ן לפי מאי דאיתא בש"ס דהוי ספק והיינו כמש"ל אם מתרצה בזה מדלא התנה או שאינו מתרצה אף דלא התנה. ממילא לפי הצד שנתפוס שאינו מתרצה אף בקידש סתם א"כ היה לה להודיעו ובחייבי לאוין י"ל הסברא דעל דבר איסור הו"ל להקפיד ביותר ולחקור ע"ז או להתנות ומדלא חקר ע"ז סברה שיערב עליו המקח. ואיילונית לא ידעה בעצמה כמ"ש הר"ן שם. ומה שיש להקשות עליו ע' ח"מ באה"ע ס' קי"ז סק"י ושמ"פ שם. וגם די"ל דכיון שאין אשה אלא לבנים הו"ל להקפיד יותר ע"ז ולהתנות. וכ"כ הנו"ב מ"ת ס' ע"ח דאיילונית כיון דהוי מום גדול וגם אית לה קלא הו"ל לחקור ע"ז ואם היה חוקר ע"ז בודאי היו מודיעים אותו. ומדלא חקר אמרינן שמחל ע"ז. והח"מ סי' קי"ז סק"י כתב דכיון דאית לה קלא בודאי ידע מזה ומחל והובא בנו"ב שם. ונראה דשני הפירושים תלי במחלוקת רש"י ותו' בכתובות נ"ח וקדושין י"א דרש"י פי' דהנהו קלא אית להו וסבר וקביל והתו' פירשו דלא חיישינן לזה דלא שכיחי ולהנו"ב צ"ל דהכא באשה קפיד טפי והו"ל לחקור ולהתנות וכמש"ל. ואכמ"ל בדברי הנו"ב שם. ועכ"פ נתבררה הסברא שכתבנו:
והנה התו' בכתובות דף ע"ב ובשטמ"ק שם נתקשו היכי נימא שאם קידש סתם ונמצאו בה מומין הוי קידושין הא קיי"ל שאין אוכלת בתרומה משום סימפון שמא ימצא בה מום שיבטלו הקדושין. ותירץ השטמ"ק בשם הר"י מטראני והריב"ש דבסתם מומין הוי ספק בסתם אם מתרצה בזה או לא. אבל במומין גדולים כגון בעל פוליפוס וכדומה בטלו הקדושין ודאי. ודחיישינן לסימפון הכוונה למומין גדולים ע"ש ולכאורה קשה דמנלן לחלק בזה כיון שלא הוזכר בש"ס חילוק זה. ולפמש"ל א"ש בס"ד דכיון דעיקר הספק הוא רק מצד שלא התנה בפירוש ולא חקר אצלה ע"ז. ס"ל להרי"ט וריב"ש דזה שייך רק בסתם מומין שהם שכיחים קצת וי"ל דהו"ל לאתנויי אבל דבר דלא שכיח כלל לא הו"ל להתנות וכמ"ש התו' בכתובות נ"ח ד"ה הנהו ובב"מ דף פ' דמומין דלסטים מזויין ומוכתב למלכות ושוטה ומשועממת ונכפית לא שכיחי ולא הו"ל להתנות אלמא דבשארי מומין אמרינן דהו"ל להתנות משום דשכיחי קצת. ולזה שפיר כתבו דבמומין גדולים דלא שכיחי כלל בטלו הקדושין אף בקידש סתם דלא הו"ל להתנות. אבל בשארי מומין הוי ספק אם זה שלא התנה הוא בשביל שנתרצה בהם. או משום כיון שאינם שכיחים כ"כ לא אסיק אדעתו להתנות וכמו בכל מו"מ דאף שלא התנה מ"מ אם נמצא מום יכול לבטל המקח. ומוכח מזה שהרי"ט והריב"ש מפרשים הכוונה בש"ס כמש"ל. ובזה מבואר לשון הש"ס דתנא ספוקי מספקא ליה שהספק הוא לנו מצד הדין מדלא אתני. ולא שהספק בדיעות בנ"א אם מקפידים על מומים. ומיושב ג"כ הא דחזקה שא"א מתפייס במומין דשפיר איכא חזקה זו בכל אדם. רק בקידש סתם יש להסתפק מצד שלא התנה ומיושב ג"כ קושיתינו למעלה דכיון דהוי ספק בדעת בנ"א בזה לא הוי אומדנא ברורה והו"ל דברים שבלב שאין גלוי לכל העולם והו' קדושין גמורים וכעין מ"ש הקצה"ח סי' ר"נ סק"ה. ולפמש"ל א"ש דהכא אין הספק באומדן דעת בנ"א. רק הספק הוא אי הא דלא התנה הוא מצד שלא נתרצה או לא. אבל כיון שרש"י והר"ן ושארי ראשונים פירשו הספק אם סתם אדם מתרצה במומין צריכים אנו לכוף אזנינו לשמוע לדבריהם. ויש מקום לפרש גם דבריהם כפירושינו הנ"ל וההכרח לקצר:
והטעם השלישי ע"פ דברי הב"ש סי' קי"ז סקכ"ד משום שעשתה שלא כהוגן שלא הודיעה אותו מומה. הנה אף לדברי הב"ש י"ל דהכא שאינה בת דעת כראוי אין שייך לקנסה בשביל שעשתה שלא כהוגן. כי אינה יודעת שמהראוי להודיעו. וגם אינה יודעת שהיא שוטה ואינה חושבת עצמה לבעלת מום. ומה שהקרובים לא הודיעוהו בודאי אין לקנסה עבור זה. ובאמת גוף דברי הב"ש צ"ע דהראיה שהביא מתשובת הרא"ש כלל ל"ה לענ"ד לא דמי דשם כתב הרא"ש דבשביל שקידשה ברמאות יש להורות כהפוסקים דבמורדת ואומרת מאיס עלי כופין להוציא. וזה לא שייך כאן דאטו יש פוסקים הסוברים דבטוען שמאוסה עליו לא גזר רגמ"ה. וגם איך נחדש מדעתינו סברות להתיר חרגמ"ה מצד קנס. וגם בגוף הדבר שכתב הב"ש שעשתה שלא כהוגן הוא נפלא דהא י"ל שסברה מדלא חקר ודרש על המום ולא התנה מסתמא הוא מתרצה בו. וכ"כ הר"ן גבי חייבי לאוין שלא הכיר בהם וגבי איילונית דמדלא חקר ע"ז סברה שיערב עליו המקח וע' בחבורי ח"א סי' כ"ב אות ל' וסי' פ"ו אות ז' בזה. וכן מסיק הגליא מסכת בעצמו שם שבזה לא מיקריא שעשתה שלא כהוגן רק לא הרגיש בראייתינו הנ"ל:
וע"ד הטעם הרביעי שהזכרנו מצד שלא תיקן רגמ"ה שהאשה תהא עדיפא מהאיש וכיון דבאיש יש פוסקים דס"ל דבמאיס כופין להוציא ה"ה באומר שמאותה עליו [ואף שכתבתי בחיבורי ח"א סי' ע"ב דלפ"ז צריך לכפותה עד שתאמר רוצה אני כמו באיש. מ"מ כעת נראה שא"צ לזה. דרק באיש בעינן עד שיאמר רוצה אני משום דבעינן שיכוין בכתיבה ונתינה לשם גירושין. אבל בדידה שא"צ כוונתה א"צ לזה ויכול לגרשה בע"כ וכן מוכח מפשטות לשונות הפוסקים. שוב ראיתי שהנו"ב מ"ת סי' ק"ד וההפלאה בקו"א סי' קי"ז כתב. דבעינן שתאמר רוצה אני. ושאר אחרונים חולקים עליהם וכמש"ל בס"ד]. הנה לפ"ז לא הותר רק לגרש בע"כ אבל לא לישא אחרת. ובנ"ד שהיא שוטה ואסור לגרשה משום גרירה או שא"י לשמור גיטה. לא נוכל להתיר לו לישא אחרת. ומ"ש האחרונים דהא דב' נשים קילא מגט בע"כ לפי שנתקן לזמן מוגבל. הנה הב"ש סי' קט"ו סק"ז כתב להדיא דגם בגט בע"כ כלה הזמן. וכ"נ ששתי התקנות גט בע"כ וב' נשים נתקנו בהדדי. וכ"כ הב"י בתשובה סי' י"ד להדיא הובא באחרונים. והרבה פוסקים כתבו להיפוך דבתקנה דב' נשים חמירא. וכן מסתבר דהא יש לזה קצת מקור בש"ס ביבמות דף ס"ה. וע' חיבורי ח"א סי' ע"ב בזה. ובלא"ה אין לבנות יסוד ע"ז דהא אנן לא קיי"ל כמ"ד במאיס עלי כופין להוציא. ועוד דא"כ למה צריך היתר בנשתטית. והרי כל הפוסקים כתבו שצריך ק"ר אף דשוטה ודאי מאוסה עליו. וגם דכל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרושי דבמאיסה עליו לא תיקן רגמ"ה. ולענ"ד אין להקל במאיסה בלא היתר מק"ר. עכ"פ נסתר כל מ"ש הגליא מסכת בזה:
והנראה לדון בדבר חדש להקל בנ"ד דהנה בדברי מעכ"ת נראה שברור שלא ידע האיש ממום זה עד אחר הנשואין וכשנודע לו צווח תיכף. וא"כ אף דהוי כמום שבגלוי מ"מ יש מקום לומר שלענין חרגמ"ה יהא נאמן לומר שלא ידע כיון שנראין הדברים שכן הוא ולא הויא חזקה גמורה שידע מזה. וגם כי חולי מרה שחורה אפשר להסתירו על איזה שעות ולתלות זה בבושה וצניעות יתירה וכדומה. וא"כ הוי ספק קדושין וכמש"ל. ולדעת קצת ראשונים לא הוי קדושין כלל כיון שלא בעל וכדאיתא בשטמ"ק בכתובות ע"ג. וי"ל דבספק קידושין לא תיקן רגמ"ה. דהא עיקר טעם תקנת רגמ"ה הוא משום קטטה כמ"ש בהג"מ בכתובות. או משום שלא יתעוללו הפריצים בנשותיהם ע' מהרי"ק שורש ק"א וע' שו"ת הר"ן סי' מ"ג. וזה שייך בודאי אשתו ולא בספק. וכעין זה אמרינן בב"מ י"ב ע"ב דספק מגורשת מציאתה לעצמה דטעמא מאי אמרו מציאתה לבעלה משום איבה הכא אית לה איבה ואיבה. וה"ה הכא אין לך קטטה גדול מזה שאומר שרימו אותו ולא נתרצה בבעלת מום כזה. ועוד דהא חרגמ"ה לא עדיף מכל חרמים ושבועות וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ע"ב בס"ד. וכעין זה כתב המהרשד"ם חאה"ע סי' ע"ח דגם בחרגמ"ה אזלינן בתר לשון בני אדם כמו בכל נדרים דעלמא. ובנדרים קיי"ל ברמב"ם פ"י מה' נדרים ופ"ב מה' נזירות ובטוש"ע יו"ד סי' ר"כ סי"א דלא מעייל אינש נפשו לספיקא ואינו חפץ לאסור על עצמו רק דבר ודאי ולא מחמת ספק ע"ש ובר"ן נדרים דף י"ט ודף ס"א. ובמקדיש חיתו ובהמתו לא הקדיש הכוי ע"ש והרמב"ם לא הביא זה ואכמ"ל בזה. וכן איתא בנזיר י"ב ע"ב דבנוזר אם יהי לו בן ונולד לו טומטום אינו נזיר וע"ש בתו'. ויש לחלק דשם כשנולד לו טומטום אינו שמח בזה דהא הוי בעל מום. וא"כ ה"ה הכא ודאי לא גזר רגמ"ה רק בודאי ולא בספק. ולא שייך בזה סברא דלא פלוג. ומ"ש הב"ש סי', קי"ז סקכ"ד דבלא ידע במומה יש לדון מצד שעשתה שלא כהוגן. ולא כתב בשביל דהוי קידושי שם איירי ששהה עמה אח"כ דהוי קדושין גמורים ומ"מ הרי עשתה שלא כהוגן שלא הודיעתו. וכעין הא דהרא"ש שהביא שם שקידשה ברמאות דאיירי שם שהקדושין הם קדושין גמורים ע"ש:
ועוד נראה דהא בנשתטית הרבה פוסקים ס"ל שמותר לישא אחרת וא"צ היתר ק"ר וכמ"ש הרמ"א באה"ע סי' א' ס"י וכ"כ בשו"ת דברי ריבות סי' רצ"ד. ורק אנו נוהגים להצריך היתר ק"ר להחמיר כדעת הר"א וראבי"ה הובאו בשו"ת מהרש"ל סי' ס"ה דס"ל דרגמ"ה לא פלוג בתקנתו ותיקן אף בנשתטית ובאשר ספק ח' הוא להחמיר כמ"ש רוב הפוסקים. לזה מחמירים להצריך ק"ר וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ע"ב וא"כ לפמש"ל שבגוף הקדושין יש ספק לענין חרגמ"ה. איכא הכא ס"ס שמא אינה מקודשת ואף אם מקודשת שמא לא גזר רגמ"ה בנשתטית. ובס"ס ודאי יש להתיר בלא ק"ר. וכ"כ המהרשד"ם סי' ע"ח יד"ר סי' ש"ה ובכמה אחרונים להתיר חרגמ"ה בס"ס. ושם כתב דהוי ג"כ ספק שאפשר כלה זמן חרגמ"ה ואנו מחמירים רק מצד מנהג ולא מצד ח'. וכן ראיתי בשו"ת עין יצחק חאה"ע סי' ה' שהתיר מצד ס"ס ספק אם הם קדושין וספק אם כלה הזמן. ולענ"ד צ"ע לצרף זה לספק כי נראה שגלילותינו תפסו בהחלט כדעת הסוברים שרגמ"ה לא הגביל זמן לתקנתו וכ"כ הרמ"א בסי' קע"ח והנו"ב במ"ת סי' י"א ועוד פוסקים לדון בזמה"ז דין חרגמ"ה אף להקל לענין שלא יוכל לומר שמאמין שאשתו זנתה וגם דא"כ לא נצריך בנשתטית היתר ק"ר דנימא דהוי ס"ס שמא כלה זמן חרגמ"ה ושמא בנשתטית לא תיקן רגמ"ה וכמש"ל שיש מחלוקת בזה. ועוד דגם במנהג לחוד יש לדון בו מצד איסור נדר דהוי דאורייתא וע' טוש"ע יו"ד סי' רי"ד ס"ב וסי' רכ"ח סכ"ח וח"ס חא"ח סי' קכ"ב בזה דכיון דהוי המנהג משום גדר אין מועיל התרת נדרים וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח. ולזה לענ"ד א"א לצרף סברא דכלה זמנו לעשות מזה ס"ס. וכ"כ הח"צ סי' קכ"ד ושו"ת מהרש"ל סי' ל"ג שאין לצרף זה לספק ובשו"ת מהרי"מ סי' נ' כתב בשם זכרון יוסף שאף אם כלה הזמן. בכ"ז קבלו עליהם אח"כ כל חומר התקנה עם כל הספיקות שבזה ע"ש:
היוצא מדברינו לנ"ד אם אומר האיש ברי שלא ידע מום זה וכשנודע לו לא נתרצה בו. ולפי ראות עיני ב"ד אפשר כן. ועתה היא שוטית. אזי יש להתיר לו לישא אחרת אף בלא היתר ק"ר ויושיבו ב"ד של ג' ויתירו לו ובאופן שמקודם ישליש עבורה גט כמבואר בפוסקים. ואם לקח נדוניא מחוייב להשליש נדונייתה. אבל כתובה ותוספת שליש נראה שהוא פטור דהא קיי"ל בכתובות ע"ג דבקידשה וכנסה סתם אין לה כתובה. ועוד דהכא נראה שעדיין לא עברה שנה ראשונה. וא"כ הוא פטור עפ"י תקנת שו"מ בעידור וקטט. ואין לך קטט גדול מזה שהיא שוטית ואין אדם דר עם נחש ואף אם עבר שנה כיון שהקטט נעשה תיכף אחר הנישואין יש מקום לפטרו מזה. ומכ"ש ממזונות ודאי דפטור. אכן אם כפי ראות עיני ב"ד ידע ממום זה קודם הנישואין אין להתיר בלא היתר ק"ר. ואופן שטות באשה כתבו האחרונים שיש לדון בזה כהרמב"ם דמיקריא שוטה ע"י כל דבר שטות ובחיבורי ח"א סי' ע"ח בארתי זה בס"ד: