שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן צט
ע"ד מ"ש הפ"ת באה"ע סי' נ' סק"ה בשם מעין גנים שאם נותן הנדוניא פחות שליש הוא פטור מקנס. אבל הצד השני יכול לחזור בו. והקשה כת"ר דממ"נ אם יש בידו לסלק הכל. בודאי חייב לקיים כפי שגמר. ואם אין בידו מאי איריא שליש אפילו אינו יכול לקיים כלל ג"כ פטור דהוי אנוס. וכתב שי"ל דאיירי שיש לו בית וקרקע הצריך לו. וקמ"ל שאם מסלק פחות שליש אין מחייבים אותו למכור ביתו. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה:
הנה מפורש ביו"ד סי' רל"ב סט"ז שאף אם נשבע לתת נדוניא לבתו א"צ למכור ביתו. דאנן סהדי שלא נשבע על דעת כן כי אין עושים כן למכור ביתו וכלי תשמישו בשביל נדוניא והוא מתשובת הרא"ש ע"ש. וע' ח"ס סי' רכ"ח בזה. ונראה דהיינו רק בגוונא דאיירי שם שנתקלקלו חובותיו ע"ש. אבל אם גם בשעה שנשבע היה דחוק. הרי מוכח שנשבע ע"ד למכור ביתו וכלי תשמישו שהרי ידע שאין לו מקור אחר ונראה שאם נתקלקלו חובותיו או סיבה אחרת שאינו יכול לקיים כפי התנאים הרי הוא פטור מקנס. דהא הקנס הוא דמי בושת כמבואר בח"מ סי' ר"ז ובאה"ע סי' נ' והכא הלא אינו מתכוין לביישו ולא להזיקו רק הוא אנוס שאין לו לסלק הנדוניא וכדקיי"ל בב"ק דף כ"ז שאם לא נתכוין פטור מן הבושת. ורק יכול להשביעו אם האמת כדבריו שאין לו. ומ"ש המעין גנים נראה הכוונה שידוע שהוא דחוק ורק אם יתן כל מה שיש לו בעסקו יוכל להשלים כל הנדוניא ולא יצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו. ולזה כתב דסגי בשני שלישים דבכל מקום קיי"ל רובו ככולו ורק בקצת מקומות בעינן רובא דמינכר וכגון גבי בהמ"ז דבעינן שבעה מתוך עשרה כדקיי"ל בברכות מ"ח. והיינו שני שלישים. ונהי דבממון לא שייך זה וצריך לשלם כמה שחייב עד פרוטה אחרונה. מ"מ הכא איירינן לענין בושת וכיון שנותן רוב דמינכר אין זה כחוזר בו מהשידוך ולא מיקרי שמביש את חבירו כיון שידוע ג"כ שהוא דחוק. ואף שיכול השני לומר שאינו חפץ בפחות מכפי שהתחייב ויוכל לחזור בו בלי תשלומי קנס. מ"מ אין לחייב את השני בקנס דכיון שנותן רובא דמינכר אין זה בזיון לחבירו שהרי רוצה בשידוכו ונותן רוב הנדוניא. ורק אם ביכולתו לתת כל הנדוניא ורוצה לפחות יש לחייבו קנס דאלת"ה מה תועלת בהתחייבות הנדוניא כיון שבידו לפחות ואף שהשני יכול לחזור בו מ"מ ידוע שאין זה לנחת רוח לבטל התקשרות ובודאי לא נתרצה אדעתא דהכי:
ונראה דהנה גם אם הוא דחוק היה ראוי לפטרו מטעם נדרי אונסין. ורק ביאר הרשד"ם ובח"ס שם דכיון שנתחדש האונס והאונס שכיח. הו"ל לאתנויי. אכן במכירת ביתו אנן סהדי שלא נתרצה ולא הוצרך להתנות. ואף דקיי"ל בסי' רכ"ח סי"ב דע"י עניות מתירין לו נדרו. כבר כתבו המהרי"ט סי' א' ור"ב אשכנזי סי' ל"ה דזה רק בנודר לעצמו אבל בנודר לתועלת חבירו אמרינן דבדבר השכיח הו"ל לאתנויי. ונראה דזה שייך רק כשאינו יכול לתת נדוניא כלל אבל בנותן שני שלישים. י"ל דאף דשכיח שיתמוטט ולא יוכל לתת כל הנדוניא. מ"מ לא התנה ע"ז לפי שע"פ רוב אין קפידא כשפוחתים מקצת מהנדוניא. וי"ל שע"ז סמך ולא התנה כי בודאי לא יקפיד כשיתן שני שלישים וכמו דשכיחא התמוטטות כן שכיח שאין מקפידים. והנה אין ת"י ספרי מעין גנים וחוקי דרך. ונראה שהיתה תקנת הקהילות באופן זה והטעם י"ל כמש"ל. ועכ"פ יכול להטיל עליו סתם ח' שמה שאינו נותן כל הנדוניא הוא בשביל שהוא דחוק ולא בשביל שרוצה לפחות. אכן כשאומר שאין יכול לתת אף שני שלישים נראה להשביעו. כי הלא הוא כחוזר לגמרי רק שאומר שאין לו. וצריך להשביעו כעין שבועת הגאונים בכל הטוען אין לי. אכן בנותן שני שלישים אין זה חזרה לגמרי וי"ל דסגי בסתם ח'. ואם ידוע כי קרה לו איזה הפסד שעי"ז ירד מנכסיו וכדומה. בודאי א"י להשביעו כדי לצערו. ואם יתעקש התובע לטעון שמא יש לו מעות טמונים יטילו עליו סתם ח' ולא יותר. דבלא"ה אנן סהדי שאם היה יכול לתת לא היה מבזה א"ע לבטל שידוך בניו בשביל זה. וחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה שהרי הרבה טורח והוצאה יש בעת שמתקשרים בשידוכים. וגבי בע"ח כתבו ג"כ הרמב"ם פי"ב מה' מלוה ולוה והטוח"מ סי' צ"ט שא"י להשביע אם ניכר לב"ד שאין לו. ומכ"ש בנדוניא. ואף מקב"ח יש לפטרו אם נראה לב"ד שהאמת אתו. ורק להטיל עליו סתם ח' וכמש"ל סי' קס"ה שקב"ח חמור אצל אנשים נכבדים: