אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אבן העזר › סימן צח

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן צח

סימן צז

ואגב אזכיר מה שהיה מעשה שנתודע שחוש השמיעה של הכלה נחלש וצריך לדבר עמה בקול. והנה הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ג כתב שאם כשמדברים ממה בחדר היא שומעת ובחדר השני אין שומעים לא הוי מום. ואם אין שומעת עד שיצעקו לה בקול שישמעו בחדר השני הוי מום. דהא ישמעו כשידבר עמה על עסקי תשמיש והוי כקולנית ע"ש. והנה אף שאיני כדאי לחלוק על הנו"ב. אבל לענ"ד דבריו צ"ע דא"כ נתת דבריך לשיעורין דיש חדר גדול ויש קטן ויש שמפסקת מחיצה עבה ויש מחיצה דקה. וגם תלוי בחוזק חוש השמיעה של השומעים בחדר השני. והא דקולנית שתובעת תשמיש בקול לא חילקו כלל אם בקול צעקה גדולה או בקול בינוני. וכל שתובעת בקול רם ולא בלחש יכול לגרשה. וא"כ ה"ה הכא כיון שצריך לדבר עמה בקול רם שוב אין חילוק בין קול גדול מאוד לקול בינוני. ודתנן במשנה שם כל שמדברת ושכינותיה שומעין את קולה. נראה דהכל לפי מה שיש לה שכנות שאם יש לה כמה חדרים ואין שם איש זר ודאי שאינה נקראת קולנית אף שנשמע קולה בחדר השלישי. וכן מוכח בש"ס שם דקאמר במתניתא תנא כל שמשמשת בחצר זה ונשמע קולה בחצר אחרת. וקשה למה לא אמר גם מקודם שיעור שנשמע קולה בחדר השני. וע"כ צ"ל כמש"ל שאין שיעור קבוע לזה. ובאמת נראה דכל שתובעת תשמיש בקול רם מיקריא קולנית אף שאין שכנים בביתה. דודאי הוא בזיון גדול אף אם ישמע אחד מבני ביתם. ודנקיט במשנה שהשכינות שומעות נראה דהוא רק לדוגמא שאפשר שעי"ז יזדמן שישמעו השכינות. ולזה כתבו הפוסקים בלשונם שתובעת תשמיש בקול רם ע' רי"ף ורא"ש וש"פ. ועכ"פ זה ודאי שאין שייך להגביל שצריך דווקא שישמעו קולה בחדר השני ובר"ן פ' המדיר הביא על דברי הרי"ף פירש"י. וצ"ע דהא הרי"ף אינו מפרש כפירש"י ע"ש]:

ובגוף הסברא של הנו"ב צל"ע טובא דמנ"ל להוכיח מהכא שזה מום מה שאינו יכול לדבר עמה על עסקי תשמיש. די"ל דרק אם מדברת ושומעים קולה הוא בזיון. וכן אם יש לה כאב בשעת תשמיש ונשמע קולה הוי מום כדאיתא בש"ס כתובות ע"ב ע"ב. וכבר כתב שם השטמ"ק וכמה ראשונים דהוי מום רק שהש"ס דוחה שא"א לפרש כן הא דקולנית. אבל כשאינו יכול לדבר עמה זה לא מצינו שיהא מום:

ולענד"נ שא"צ לזה ראיה דודאי אם אינה שומעת עד שצועקים לה בקול גדול הוי מום. כי מזדמן כמה פעמים שצריך להגיד דבר לאשתו בלחש שלא ישמעו שאר אנשים שבבית ואף שבאותו חדר וכעין הא דב"מ נ"ט איתתך גוצא גחין ותלחוש לה וברש"י שם משמע שהכוונה שהיא תלחוש לו. אבל לשון ותלחוש לה משמע שידבר אליה. וצ"ל שכוונת רש"י שישאל עצתה וישמע תשובתה ע"ש] וכבר כתב החוות יאיר סי' ר"כ דמום מיקרי כל שרוב בנ"א מקפידים על זה. וכן קיי"ל בטוש"ע ח"מ סי' רל"ב ס"ו שכל שהסכימו בני המדינה דהוי מום אמרינן שעל דעת כן קונה הדבר ע"ש. וכ"כ בצלעות הבית סימן ו' דבשידוכין הוי מום כל דבר שדרך להקפיד עליו והביא ג"כ מהא דסי' רל"ב. וידוע שרוב בנ"א יקפידו ע"ז אם האשה לא תשמע עד שידברו עמה בקול רם. ולפלא שהנו"ב פלפל שם אי חרשת הוי מום ולחלק בין ביד"א לביד"ש. ולא נחית להא דכיון שבנ"א מקפידים הוי מום. ובפרט שידוע שמי שהתחיל חוש השמיעה שלו להתקלקל הוא הולך ומתקלקל במשך הזמן עד שמתחרש לגמרי. ובודאי מקפידים ע"ז. וכעין זה כתב הח"מ סי' קי"ז ס"ק י"ב דבמום שיש לחוש שישוב עליה לא מהני מה שנתרפאה ועמ"ש לקמן מזה:

ונהי שלענין ביטול קדושין יש לדון בזה. אבל לענין שידוכים ודאי דהוי קפידא גדולה וכמבואר בפוסקים דגבי שידוכים הוי קפידא יותר מגבי קדושין דהא בהמירה או זנתה אחותה לא מצינו דהוי מום לענין קדושין ומ"מ הוי מום לענין שידוכין. וכ"כ הב"ש סי' ל"ט ס"ק י"א דגבי שידוכים לא בעינן שיתנה שלא יהא בה מום ע"ש. והטעם בזה נראה דהא שידוכין אינו קנין גמור דהוי קנין דברים. ועיקר החיוב משום בושת וחרם הקהילות וכמ"ש באה"ע סי' נ' ובח"מ סי' ר"ז ורמ"ה. והנה בושת לא הוי דאיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל להודיע להצד השני כל מילתא גנאה דאית ביה. ועוד דהא בושת בעינן שיתכוין לבייש כדאיתא בב"ק דף כ"ז ועכ"פ שיתכוין להזיק ע"ש. ובנ"ד אין כוונתו רק להציל א"ע מחשש מום ופגם ומצד החרם יכול להתירו מצד שלא קבלו אדעתא דהכי וא"צ התרה דלא נתקן החרם רק באופן שלא יתגלה שום פגם:

ולזה נלע"ד דודאי אין לחייב קנס אם חוזר בו מחמת שאינה שומעת כראוי. רק יש לחקור אם לא ידע מקודם מזה דהא הוי מום שבגלוי. ובפרט בעתים הללו שעפ"י רוב החתן מדבר הרבה עם הכלה קודם הגמר ורחוק שלא ירגיש בזה. וראוי להטיל על החתן קב"ח אם לא ידע מזה. והח"ס בסי' קי"ז סקי"ב נסתפק בשידוכים שנתגלה שהיתה מצורעת או נכפית אם יכול לבטל השידוך בשביל שיחזור החולי עליה. ולענ"ד פשוט שיכול לבטל כיון שהח"מ תופס שם דהוי מום בכה"ג באשה נשואה. מכ"ש דהוי גבי שידוכין. ומכ"ש לפמש"ל דזה מיקרי אינו מתכוין להזיק או לבייש. ואף על ההוצאות נלע"ד שאין לחייב דכל כה"ג הו"ל לאודועי ואיהו דאפסיד אנפשיה. ואדרבא היה מקום לומר שיוכל לתבוע מהשני הוצאותיו בשביל שלא הודיעו וכדין מוכר לחבירו דבר שיש בו מום והלוקח הוציא ע"ז הוצאות כפי המנהג קודם שנודע לו המום דקיי"ל בח"מ סי' רל"ב סכ"א שחייב לשלם לו הוצאותיו רק שיש לדון דכיון שחיוב ההוצאות בכה"ג אינו רק מדינא דגרמי. ובנ"ד י"ל דהוי שוגג כי לא עלה על דעתו דהוי מום כיון שכעת הוא בריא ושלם ולזה לא הודיעו מזה. וכן דנתי להלכה במי שנתגלה שהחתן או הכלה נשתטה איזה משך ונתרפאו שיכול השני לבטל השידוך כי ידוע שמצוי חולי זה לחזור בהמשך הזמן. וביחוד בנשים בעת לידתן ובאנשים כשיזדמן להם צער גדול ר"ל. רק יטילו עליו ח' אם לא ידע מקודם מזה. וכגון זה יכולים לשאול לרופא אם יש חשש בזה. ובזה לא שייך לסמוך על הרוב וכמש"ל כי מי יחפוץ להכניס א"ע בספק כזה ובודאי אדעתא דהכי לא קיבל על עצמו את ח' הקהילות. וגם לא מיקרי זה נתכוין להזיק או לבייש דכוונתו רק להציל א"ע. ועפמ"ש מבואר הא דקיי"ל בסי' נ' דבשידוכין אין שייך סברא דנסתחפה שדהו ויכול לחזור אף אם נעשה המום אח"כ. וקשה דהא מ"מ נעשה זה ברשותו. אבל לפמ"ש א"ש דאין כאן קנין כלל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה