שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן צו
כבוד הרה"ג כו' מו"ה צדוק נ"י אבד"ק אקערמאן
ע"ד האשה שנתקוטטה עם בעלה שמעון בן שמואל טאביס מחמת שהיה שיכור. והלך ממנה לעירו עיר דוביסאר ואח"כ שמעו שנסע לאדעסא ואחר איזה שנים בא כתב פארמאלנא לדוביסאר מאדעסא ששמעון בן שמואל טאבים מת ביום 28 עין פעווראל בבית החולים של נכרים באדעסא. וכן קיבלה כתב פארמאלנא מהרב מטעם הממשלה ומח"ק דאדעסא ששמעון בן שמואל טאביס מדוביסאר מת שם בבית החולים הנ"ל. ונראה שלא היה שם איש שהכיר אותו. רק מבית החולים הודיעו להח"ק שמת שם איש ששמו כך. ובביה"ח ידעו זה ע"י הפאס שנמצא אצלו. וא"כ ניחוש לשאלת הפאס לאחר. ולא נתברר הדבר איך היה כי לא חקרה אז האשה על בירור הדברים בזה. ועתה עברו שמונה שנים וא"א לברר והאשה מדלי המצב ורוצה להנשא. ומעכ"ת צידד להתירא בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה:
והנה לכאורה אין לסמוך על הכתב שהגיע מח"ק ומהרב מטעה"מ כיון שנראה שלא ידעו את שמו רק ממה שהודיעום מביה"ח והם ידעו שמו מהפאס. וכמ"ש התה"ד סי' ר"מ והובא להלכה ברמ"א סי' י"ז סי"א ובב"ש ס"ק ל"א וסק"מ דהיכא שאפשר לתלות שהעד אומר כן בדדמי בשביל שיצא קול שמת וכדומה שוב אין סומכים על עדותו וה"ה הכא יש לתלות עדותם בשביל שראו שמו בפאס שלו והפאס ניחוש לשאלה או שלקחו אחר ממנו בשעת שכרותו. ואף אם הגיד שמו בפיו בביה"ח. י"ל שהיה מוכרח לומר כן שלא לשנות מכפי שכתוב בפאס שלו. וכ"נ בנו"ב מ"ק סי' מ"א ע"ש:
אבל באמת ז"א דהתה"ד שם ושאר אחרונים כתבו זה רק היכא שיש רגלים לדבר שהעד מעיד בשביל הקול שיצא ולא בסתמא. וכ"כ הב"ש בסק"מ דבמל"ת לא חיישינן דאמר בדדמי אם לא יצא קול. וכן מוכח ממ"ש כל הפוסקים סתמא דמל"ת שפלוני מת נאמן. ובנ"ד אין שום הוכחה שידיעתם היתה ע"י הפאס דהא אפשר שהיה שם מי שהכירו או שהגיד בעצמו את שמו. ומ"ש כת"ר דלא מסתבר שלא היה לו פאס כי באדעסא א"א להיות בלי פאס. הנה לדעתי מסתבר טפי שלא היה לו פאס כי אם היה לו פאס היו שולחים הפאס לדוביסאר אחר מיתתו וכידוע מנהגם בזה. ונראה שלזה היה שוכב בביה"ח של נכרים כי השוטרים מצאוהו חולה והובילוהו לביה"ח שלהם כי בביה"ח של ישראל יראים לקבל חולה בלי פאס. וכידוע שכן דרך השוטרים כשמוצאים איש חולה. ואטו בשביל שאין לו פאס יניחוהו למות בחוץ. ולפ"ז צ"ל שידעו שמו ע"פ אחר או ע"פ עצמו. ופשוט שמאמינים אותו על שמו כדתנן ביבמות קכ"ב אני פב"פ נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ולכאורה י"ל דשם נאמן לפי שיודע שהולך למות ומתכוין להתיר את אשתו משא"כ בנ"ד י"ל שהגיד שמו תיכף בבואו לביה"ח ולא חשב כלל שימות אבל ז"א דמה לו לשקר. וכן מוכח ברמב"ם פי"ג מה"ג הכ"ג ובש"ע סי"ז סכ"ג שכתבו ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פב"פ או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה וכו'. משמע מזה שהוא לא אמר שנשכו נחש רק שראו מרחוק שנחש נושכו והוא מת. דאלת"ה הול"ל ונשכני נחש כלשון המשנה. ומוכח מזה שנאמן אף שלא אמר זה מחמת מיתה. והא דקתני ונשכני נחש נראה משום שכך היה מעשה שאמר כן והוזכר זה במשנה לבאר שלזה לא הכירוהו לפי שנשוכי נחש משתנים ומתנפחים. כי אם לא היה שום סיבה לתלות מה שלא הכירוהו. לא היה נאמן דאף עדים אין נאמנים בכה"ג שגלוי לכל המכירים אותו וכמ"ש התו' ביבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא וכתובות דף כ"ב. וכן איתא גבי גט בגיטין ס"ו ויבמות קכ"ב שבשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין וע' חיבורי ח"א סי' פ"ח בזה. וכן מפורש בש"ס סוף יבמות שאחד העיד ששמע ממנו ששמו יוחנן בן יונתן אריה ומת והתירו אשתו. ואף שבשעה שהגיד לו שמו לא חשב כלל שימות כדאיתא התם. שוב מצאתי בח"ס ח"ב סי' מ"ה שהביא בשם שו"ת רא"מ סי' ע"ו שכתב ג"כ שנאמן על שמו והביא ראיה מהא דשלהי יבמות ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. והח"ס דחה דשם מוכח שלא כיון לשקר. ולענ"ד אין שם שום הוכחה. ולדינא הסכים הח"ס שאם כיון שמו ושם אבי ועירו וכינויו אין לחוש למשקר ע"ש. ואף אינימא דבנ"ד הוי ספק אם הגיד שמו בעצמו או ידעוהו מהפאס שלו. מ"מ הוי ס"ס דשמא הגיד שמו בעצמו ואף אם נודע ע"פ הפאס שמא לא השאיל הפאס. ואף שבעיקר הדבר אין כאן רק ספק אחד אם מת בעלה של זו או לא. מ"מ כתבו רוב אחרונים דאמרינן ס"ס בכה"ג וע' נו"ב מ"ק סי' מ"ג בזה:
ועוד דהא כבר כתבו כמה אחרונים שאין לחוש בפאס לשאלה דלא מושלי אינשי דבר כזה. ובפרט איש נודד ממקומו בודאי לא משאיל פאס שלו והוא ישאר בלא פאס. ומ"ש כת"ר לחוש שלקחוהו אצלו בעת שהיה שיכור. לדעתי אין לחוש לזה דמוקמינן את האיש שנמצא אצלו הפאס כעת בחזקת כשרות שלא גנבו. וכן מוכח ביבמות ק"כ דקאמרינן דאוכף טבעת וארנקי לא מושלי אינשי. וקשה ניחוש לגניבה. וע"כ צ"ל דלגניבה לא חיישינן. אך יש לדחות דהתם גבי אבידה שפיר חיישינן רק לשאלה כי ע"י שהשאיל חפציו עולה על דעתו להגיד סימני חפץ שלו. אבל במכירה וגניבה אין עולה על דעתו כלל שזה הנמצא הוא חפץ שנגנב ממנו. ומצאתי בשטמ"ק ב"מ כ"ז בשם הרמב"ן שכתב לחלק לענין אבידה בין שאלה למכירה וכמ"ש. ומצאתי שהמה"צ והח"ס סי' נ"א הביאו דברי השטמ"ק והאריכו בזה. וכבר נחלקו האחרונים אי חיישינן למכירה או לא ע' ח"מ סי"ז ס"ק מ"ב שכתב דחיישינן והנו"ב סי' ל"ז ומ"ג כתב דל"ח. אבל לגניבה י"ל דכ"ע מודו דל"ח משום דאיכא חזקת כשרות של האדם שנמצא כעת החפץ אצלו וכמש"ל. וגם דעכ"פ הוי ס"ס כיון דהוי מחלוקת הפוסקים בזה:
ועוד נראה דהנה הח"צ כתב בסי' קל"ד דשאלה למי שיש לו סימנים כסימני המשאיל הוא כמו נפילה דיחיד ולא חיישינן לה. ואף בסימנים גרועים שאין סומכים עליהם להתיר אשה. מ"מ לא חיישינן שיזדמנו סימני השואל כסימני המשאיל. וא"כ ה"ה בנ"ד שהפאס אינו נאות רק לאיש הדומה בסימניו לבעל הפאס כי הלא בפאס כתובים סימני האיש וכידוע וא"כ ודאי ליכא למיחש לאבידה. דזה הוי כנפילה דיחיד כי לא יסכון הפאס רק לאיש שסימניו דומים להסימנים שבפאס. ולזה בנ"ד אם נתפוס דפאס לא מושלי אינשי ממילא ה"ה שאין מוכרים אותו. ולאבידה אין לחוש דהוי נפילה דיחיד וה"ה לגניבה דהוי ג"כ כנפילה דיחיד שהגנב יהיו לו סימנים של זה. ונהי דבשאלה ומכירה יש לדון דלא הוי כנפילה דיחיד לפי שלא ישאל אדם פאס של חבירו אם לא יראה שסימניו מכוונים לסימנים שבפאס. אבל בגניבה לא שייך זה כמובן ואף שהרבה אחרונים חלקו על הח"צ. מ"מ הו"ל ס"ס וכבר כתבנו שרוב אחרונים ס"ל דמהני ס"ס בעגונה. ובפרט דהכא הוי ספיקא דדינא ובזה לא מרעא החזקה את הס"ס כידוע:
ועוד נראה דבאמת כל דבר שת"י אדם אמרינן דחזקה שהוא שלו וקיי"ל בח"מ סי' צ"ט דהויא חזקה אלימתא ואף מיגו לא מהני במקום חזקה זו יעו"ש. ואף שהתומים חולק שם על הש"ך וכתב דמהני מיגו. מ"מ כבר ישבנו בס"ד דברי הש"ך ע"ל בסי' צ"ד. וא"כ נימא הכא חזקה שהפאס הנמצא אצלו הוא שלו ולא שאול או גנוב ואף שכתבו המה"צ והח"ס סי' נ"א דלא שייך בכה"ג הך חזקה משום שאין קנין למת. והכא נמצא אצלו אחר מיתתו. נראה שזה רק לענין בגדיו שאנו דנין עליהם כעת אם הם של המת או שאולים לו. אבל בנ"ד הרי כתבו הח"ק והרב מטעה"מ ומבית החולים שמת איש זה. רק שאנו חוששין שמא ידעו זה ע"י הפאס שנמצא אצלו. והנה זה ידוע שבכל ביה"ח בעיר גדולה כשמקבלים איזה חולה לוקחים ממנו הפאס ושואלים מה שמו כדי לכתוב בפנקסם. וא"כ אנו דנין עליו מחיים אם בעת שנכנס לביה"ח היה הפאס שלו או היה שאול. ובזה איכא חזקה שמה שת"י אדם הוא שלו. משא"כ בבגדים דאף שודאי היה לבוש בהם גם מחיים. מ"מ אין אנו דנין כעת על מחיים. משא"כ בנ"ד וכנ"ל. ואי"ל דאפשר כשלקחוהו לביה"ח לא היה יכול לדבר ורק אחר מותו מצאו אצלו הפאס. ועי"ז כתבו שמת איש זה וא"כ דנין על אחר מיתה ואין קנין למת. כי הוא דבר רחוק וגם כי ידוע שמנהגם בביה"ח להפשיט החולה בגדיו ולהלבישו בגדים אחרים. ובאופן כזה בלי ספק חפשו בבגדיו למען דעת מי הוא. והעיקר דאין לנו לחוש לחשש רחוק כיון דגם שאלה בפאס הוא דבר רחוק. ובכה"ג שיהי בלי דיבור ושימצאו הפאס אחר מיתה ושיהי שאול הוא מיעוטא דמיעוטא ואין לחוש לזה וכמ"ש התו' ביבמות ל"ו ע"ב ובע"ז דף מ' דרק במים שאין להם סוף החמירו מפני דהוי מיעוט המצוי. ואף להמרדכי שכתב בפ' בתרא דיבמות דמשאל"ס הוי מיעוט שאינו מצוי. הרי כתב שם הטעם שהחמירו משום חומרא דא"א ולזות שפתים. וי"ל דהתם שייך לזות שפתים לפי שלא ראוהו מת וימצאון אנשים שיוציאו קול שניצל. אבל בנ"ד לא יעלה על לב אדם לחוש חששות רחוקות כאלה. וכן צ"ל בהא דאיתא ביבמות קכ"א דבמים שיש להם סוף ל"ח למחילה של דגים דלא שכיחא. וקשה דהא להמרדכי משאל"ס ג"כ לא שכיחא וחיישינן. ולפמ"ש א"ש דבמחילה ש"ד ליכא לזות שפתים כי הצלה כזו לא יעלה על לב איש. וע' רש"י גיטין כ"ט ע"א ד"ה תו לא שכתב ג"כ דלמילתא דלא שכיחא ל"ח. ועכ"פ איכא בנ"ד תרי רובי רוב אנשים אין הפאס שאצלם שאול ורוב חולים הנכנסים לביה"ח נכתב שמם תיכף בפנקסם או ע"י שאלת פיהם כי רובם יכולים לדבר או ע"י הפאס שנמצא אצלם. ולזה יש כאן חזקה מה שת"י אדם הוא שלו. ובתרי רובי כבר כתבו הפוסקים דלא חיישינן למיעוטא בעיגונא דאיתתא. ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים:
מסקנא דמילתא שהאשה הנ"ל מותרת לינשא ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה. ורק צריך לחקור אם אין בעיר הנ"ל עוד איש ששמו ושם אביו כך. ולחוש לתרי שוירי ולומר שיש עוד עיר דוביסאר בעולם ויש שם איש ששמו כך פשוט שאין לחוש כמבואר באה"ע ס"ס קל"ב. ובפרט אינימא שנודע שמו ע"י הפאס הרי בפאס כתוב מאיזה פלך ומחוז הוא. ועוד דאזלינן בתר קרוב כי דוביסאר זאת נראה שקרובה לאדעסא. ועכ"פ סביבות אדעסא ידוע שאין עוד עיר ששמה כך. ויש לפלפל בענין זה ומצאתי שהעיר בזה בב"מ ותו"ג ס"ס קל"ב ובח"ס חאה"ע ח"א ס' ע' לזה אקצר ובענין עדות בכתב ג"כ אין להאריך דעכ"פ הוסכם מכל הפוסקים דהוי עדות לענין עיגונא דאיתתא וכדאיתא בגיטין ע"א ובירושלמי דיבמות לענין מצאו כתוב בשטר. ולזה בנ"ד האשה מותרת. ויש לדון עוד מצד שכתוב בשאלה ששמעו שנסע לאדעסא דנימא כאן נמצא כאן היה וזהו שמת באדעסא. ואקצר בזה באשר לא נתבאר אם נתברר זה או שמועה בעלמא: