אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אבן העזר › סימן צה

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן צה

סימן צד

ע"ד שהקשה על הנו"ב מ"ת חאה"ע סי' קמ"ח שהביא בשם חכם אחד ראיה דרבנן בקדושין ס"ח ס"ל כר' ישמעאל דחמותו לאתר מיתה בשריפה. דאי ס"ל כר"ע ולשיטת רש"י בסנהדרין ורשב"א ליכא בה רק איסור ארור שוכב עם חותנתו ולא לאו וכרת. א"כ מה מדחה שם דשנואה איירי בחייבי לאוין נוקי בחמותו לאחר מיתה. וע"ז הקשה יקירי דמ"מ תקשה מאי קאמר שם הש"ס לר"ע דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה דאיירי בבעולה לכ"ג. נימא בפשיטות דאיירי בחמותו לאחר מיתה ור"ע לטעמיה דס"ל דליכא רק איסורא. והנה לכאורה יפה הקשה:

כד מעיינת בה לק"מ דרק לרבנן קשה דנימא דחייבי לאוין לא תפסי בהו קדושין וחייבי עשה תפסי ושנואה קאי על חייבי עשה. ואי תיקשי היכי משכחת לה דאי במצרית ואדומית הוי משני עממין כדאיתא שם. מ"מ נוקמא בחמותו לאחר מיתה. אבל לר"ע דס"ל דבחייבי עשה ג"כ אין תופסין קדושין משום דס"ל דכל שאין לו ביאה בישראל אין קדושין תופסין. א"כ אף בחמותו לאח"מ אין קדושין תופסין דהא ג"כ אסורה בביאה. ואין לחלק בין חייבי עשה לאיסור בעלמא. דכיון דס"ל דמרבינן מויו דולא יגלה כל שאין לו ביאה בישראל כדאיתא ביבמות מ"ט. א"כ אין חילוק. ובעולה לכ"ג דתפסי קדושין היינו משום דלא קרו לה שאין לו ביאה בישראל משום שאין האיסור שוה בכל. ובאמת בעיקר קושיית הנו"ב שם י"ל דרב אחא ב"י ור"פ דבקדושין שם ס"ל כאביי בסנהדרין ע"ו דס"ל דמשמעות דורשין איכא בינייהו דר"י ור"ע. וגם ר"ע ס"ל דחמותו לאח"מ בשריפה:

ועוד נראה דהנה רב אחא ב"י קאי שם לתרוצי דברי ר' יוחנן ור' ינאי ע"ש. והנה ביבמות דף צ"ה איתא דר' יהודה ס"ל שהבא על חמותו פסל את אשתו. ואר"ל דיליף מקרא דאותו ואתהן ע"ש. וצ"ל לפ"ז דס"ל כר"ע דדרש מאתהן דקאי על שתיהן שם צ"ד ע"ב. וס"ל דחמותו לאח"מ בשריפה כיון דליכא קרא למעוטי דהא מאתהן דריש על איסור אשתו ובירושלמי פ"י דיבמות הל' ו' מפרש ר' יוחנן הכי אליבא דר"י וקאמר שם עד כדין כר"ע כר"י תני ר' ישמעאל באש ישרפו וגו'. והכוונה כמש"ל דזה רק לר"ע דדריש אתהן על שניהם אבל לר"י דדריש אתהן על אחת אין לדרוש מכאן איסור על אשתו וכן פי' הק"ע שם. ולר' ישמעאל כתיב אתהן בכוונה שאם נשא מקודם האם חייב אח"כ על בתה ואם נשא מקודם הבת חייב אח"כ על אמה. ומשכחת שריפה בכל אחת מהן. ושמענו מזה דר' יוחנן ס"ל דר"ע דריש אתהן על איסור אשתו ולא למעוטי חמותו לאח"מ וס"ל בזה כאביי דאף לר"ע חייב בחמותו לאח"מ. ומיושב בזה הא דלא מוקי הש"ס בקדושין שם קרא דשנואה בחמותו לאח"מ משום דקאי שם אליבא דר' יוחנן. ואף די"ל דר"י בירושלמי שם קאמר לה רק אליבא דר' יהודה. מ"מ י"ל דלהכי לא משני הש"ס בקדושין לר"ע דקאי על חמותו לאח"מ. משום דאכתי תיקשי על ר' יהודה דס"ל בסנהדרין דף נ"ג דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אף בלאו דשאר. וע' תו' יבמות י' ע"א ד"ה לר"י מ"ש בזה. ור"י ס"ל דחמותו לאח"מ בשריפה כנ"ל ומיושבים דברי הנו"ב:

ועפ"ז מיושב ג"כ מה שקשה לשמואל ביבמות צ"ב דמספקא לי' אי קדושין תופסין ביבמה. והכא תפסינן בפשיטות שאין קדושין תופסין ביבמה. וכבר הקשו כן המפרשים אבל לפמ"ש א"ש דהא ר' יוחנן ור' ינאי ס"ל ביבמות צ"ב דאין קדושין תופסים ביבמה. ולזה שפיר קאמר הכי ראב"י אליבייהו:

ועפמש"ל נראה לבאר דברי הירושלמי פי"א דיבמות ה"א דאיתא שם גבי בתו ובת בתו עד כדון לאזהרה לעונה מניין אר"ש בר יצחק הנה מהנה זמה מזמה עד כדון כר"ע כר"י תני ר"י הנה מאתהן עד כדון בת בתו בתו מניין רב אמר אם על בת בתו מוזהר לא כ"ש על בתו ופירש הפ"מ עד כדון כר"ע דזה אתיא כר"ע אבל ר"י מצינו דיליף לה מקרא אחרינא. והוא תמוה דלשון הירושלמי משמע שכבר ידוע מחלקותם באיזה דבר במק"א ומקשה מינה הכא. והק"ע פירש דעד כדון כר"ע דיליף למד מן הלמד ומייתי מקדושין פ"א ה"ב. אבל קשה דבקדושין שם מפרש להדיא במה פליגי. והיינו משום שלא מצינו פלוגתא זו מפורש במקום אחר ולמה לא מייתי הכא להדיא הא דלמד מן הלמד. ולהלן יבואר דליכא פלוגתא כלל בזה. וגם מ"ש הפ"מ והק"ע דאתהן הוי כאלו כתיב הנה. הוא דחוק מאוד ועו"ק דמסיק למילף בתו מק"ו. והיינו כדאביי בסנהדרין דף ע"ו. וקשה למה לא מייתי הא דרבא שם דילפינן הנה הנה זמה זמה ובפרט שכן עיקר דאף אביי ס"ל הכי וכמ"ש התו' בסנהדרין שם ד"ה אמר ועו"ק למה אמר רב אמר הול"ל אמר רב דהא ליכא מאן דפליג עליה הכא:

ונלע"ד דהכי גרסינן בירושלמי שם עד כדון בת בתו בתו מניין עד כדון כר"ע כר"י תני ר"י מאתהן רב אמר וכו'. והכוונה דבתר דאר"ש בר"י דילפינן עונש לבת בתו מאנוסתו מג"ש דהנה הנה זמה זמה מקשה מנ"ל בת אנוסתו וקאמר עד כדון כר"ע. פירוש לר"ע ניחא דמצינן למילף ג"כ מג"ש דהנה הנה וכדקאמר רבא בסנהדרין ע"ו. ואף דאיכא למיפרך כדאיתא בסנהדרין ע"ה ע"ב ובתו' שם ד"ה מנין. מ"מ הא ס"ל לר"ע בירושלמי יומא פ"ח ה"ג דמופנה מצד אחד למדין ואין משיבין. והכא אינו מופנה משני צדדין כמ"ש התוס' שם ד"ה איכא. וצ"ל דס"ל להירושלמי דהג"ש שפיר מופנה משני צדדין רק כיון דיליף מיניה לעונש שוב אינו מופנה ולא ילפינן לבתו מאנוסתו ופריך לר' ישמעאל דס"ל שם ביומא פ"ח ה"ג דמשיבין א"כ קשה מנ"ל בתו. ומשני דיליף הנה מאתהן הכוונה כמש"ל שמפרש דקאי על אחת מהן. ואם נשא אמה מקודם חייב על בתה שריפה. וממילא מפורש בקרא דבת אשתו חייב שריפה וקשה ל"ל קרא הא מפורש בת אשתו בקרא גבי אזהרה ויליף לעונש מג"ש. וע"כ צ"ל דאייתר לה לאוקמא באם אינו ענין לבתו מאנוסתו ולא ניפרוך מידי וזוהי הכוונה הנה מאתהן דיליף מאתהן דהנה קאי גם על בתו מאנוסתו. ורב אמר דר' ישמעאל יליף מקו"ח דבת בתו וכאביי. ואליבא דרב קאמר הירושלמי שם אח"כ בסוגיא דלר"י ס"ל שלמדין בקו"ח והש"ק נתקשה בזה ע"ש. וכעין זה בארנו הירושלמי דברכות פ"ז בחיבורי ח"א סי' ל"ד ע"ש. ועוי"ל דקושיית הירושלמי עד כדין קאי גם על הא דיליף עונש מהנה הנה. ומשני הנה מאתה, דממילא יליף עונש ובתו בהדדי וזה דוחק קצת ואקצר. ויש לישב באופן זה הגירסא שלפנינו ג"כ:

ולענין מה שהזכרנו הירושלמי פ"ק דקדושין ה"ב דפליגי ר"ע ור"י אם למדין מן הלמד תמוה לכאורה דלא מצינו זה רק בקדשים שאין למדין מן הלמד כדאיתא בזבחים מ"ח אבל לא בחולין. ובכל הש"ס מצינו שלמדים למד מן הלמד. ואפשר כוונת הירושלמי דכיון שכבר למד ג"ש או היקש א"כ שוב אינו מופנה דהא צריך לג"ש זו. וממילא לא נוכל למילף מינה בג"ש או היקש למקום אחר היכא דאיכא למיפרך דהא אינו מופנה רק מצד אחד. ורק למ"ד מופנה מצ"א אין משיבין שפיר נילף. והיינו דקאמר הירושלמי דלר"ע דס"ל אין משיבין כמש"ל שפיר י"ל שנלמוד למד מן הלמד אף דאיכא למיפרך. אבל לר"י דס"ל שמשיבין קשה. ועפ"ז יש לפרש ג"כ הירושלמי בסנהדרין פ"ז ה"ה ע"ש. אכן בקדושין שם עדיין צ"ע פירוש זה דקא סמיך אקרא דאחרת וכמש"ש הפ"מ. אבל ז"א דשם ג"כ ילפינן שטר בבת חורין מהיקש דהויה ליציאה כדאיתא בקדושין ט'. וע' תו' קדושין י"ד ע"ב ד"ה מוכר ואקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה