שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן צ
והנה יש להסתפק במקום שאנו מתירים אותו לקהל מפני שהוא שכח שעת הדחק שלא יוכל לישא אשה. מ"מ איך מתירים להאשה לישא אותו דהא לה אינו שעה"ד כלל. ועכ"פ צריך להודיע לה שהותר רק משום דוחק כי אולי לא תתרצה בזה והוי כעין אונאה אם לא יגיד לה. דהא כל מום הוא כך שיש בנ"א שמתרצים במום. ומ"מ כיון שרוב בנ"א אין מתפייסים במומים פשוט שמחויב מי שיש לו מום להודיע להשני מזה. וכן בטריפות במקום שאנו מקילים בשביל הפסד מרובה צ"ע. דהניחא להתיר לבעל הבהמה לאכלה. אבל איך מתירים למכרה לאחרים. הא להקונה אינו הפ"מ. ועכ"פ צריך להודיע להקונה שהותר רק משום הפ"מ כי אולי לא יתרצה בזה והוי כמום במקח:
ונראה בנ"ד ראיה מהא דגיטין דף מ"א. שחצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו לשחררו. והקשו התו' שם הא אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך ותירצו דבמקום דלא פשע שפיר אמרינן. ובפסחים דף פ"ח כתבו התו' הטעם דלישא אשה דהוי מצוה רבה שאני. וא"כ ה"ה בנ"ד שפיר מותר להאשה לישא אותו משום דהוי מצוה רבה. ואף דודאי איסור גמור אסור לה לעבור בשביל זה דהא כתבו התו' בגיטין שם דלא אמרינן שישא אשה דאתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דלא יהיה קדש. משום דהיא יכולה לישא אחר. הרי מבואר דאף דהוי מצוה רבה מ"מ אסור לה לינשא לו. ועוד דהכא הוי רק ספק מצוה דאם הוא באמת כרות שפכה הרי לא יוליד ואין כאן מצוה דפו"ר ולא שבת. וע' בתפארת למשה בסי' רס"ז שכתב דבסריס איכא שבת ודבריו צ"ע וע' אה"ע סי' א' ס"ח ובאחרונים ויש להאריך בזה. מ"מ בנ"ד שאינו איסור רק שאם לא היה שעה"ד היינו מחמירים עליו בזה. ודאי יש להקל לה לינשא לו ואדרבא עוד יש מצוה בזה להמציא לו אשה ולהצילו מעבירה וכמו שאנו כופין הרב לשחררו וכנ"ל וע' טו"א ריש חגיגה מ"ש בדברי התו' שהזכרנו ואכמ"ל בזה:
ולכאורה יש להביא ראיה דאף על ספק קיום מצות פו"ר אומרים לאדם חטוא. דהא גם בחצי עבד יש ספק שמא לא יוליד וכמ"ש בהג"א פ"ק דכתובות דלהכי אין מברכין על מצות פו"ר דשמא לא יזכה להבנות ממנה ע"ש. אבל ז"א דאנו סומכים על הרוב דרוב מתעברות ויולדות כדאיתא ביבמות קי"ט. ורק גבי ברכה החמירו לחוש למיעוט המצוי דלא ליהוי ברכה לבטלה ובמק"א הארכתי בזה בס"ד:
אכן יש להביא ראיה מדאמרינן בע"ז דף י"ג שכהן מטמא בבית הפרס ללמוד תורה ולישא אשה וכן קיי"ל ביו"ד סי' שע"ב. ומשמע אף קודם אירוסין. והרי אפשר שלא תתרצה לינשא לו ואף אם נתרצתה אפשר תחזור בה ואף אחר אירוסין אפשר שתחזור בה כדאיתא בכתובות דף ח'. אך שם י"ל דהוי רק חשש למיעוט החוזרים אחר אירוסין. וע"כ צ"ל דאף בשביל ספק מצוה רבה התירו לעבור על איסור ביה"פ וטומאת ארץ העמים. וכן איתא שם שמותר לטמא לדון ולערער עם נכרים. ואף שאפשר שלא יוכל להציל עי"ז שידון עמם. מ"מ התירו על הספק ועמש"ש התו' בשם השאלתות ואכמ"ל בזה. וכן איתא שם דמותר לטמא ללמוד תורה אף שמוצא ללמוד במקום אחר שלא מכל אדם זוכה ללמוד. והרי עכ"פ יש ספק שמא יזכה ללמוד גם במקום האחר. ומ"מ מותר. ואף דשם איירי באותו איש שמקיים המצוה. מ"מ מינה נשמע דכיון שודאי איסור נדחה אף אצל איש אחר במקום ודאי קיום מצוה רבה. ממילא במקום ספק קיום מצוה רבה יש להתיר לדחות ספק איסור קל אצל אחר. ומכ"ש בנ"ד שאף ספק איסור אין כאן. רק שבלא שעה"ד היינו מחמירים בתורת חומרא. וכן מצינו בגיטין דף י"ט ע"א שהכשיר ריב"ל גט משום דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד. אלמא שהתיר לישא אותה אף שלהאיש הנושא אותה לא היה לו שעה"ד. והיינו כמש"ל דבמקום שיש לחבירו מצוה רבה. שרי גם לאחר לסמוך על קולא דשעה"ד. וכן מצינו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים שהקילו במקום עיגון בדברים חמורים. אף שהאיש הנושא אותה יכול לישא אחרת. והיינו כמש"ל שהתירו זה לכל אדם:
ולכאורה יש לדון דהא אשה מצווה על שבת כמ"ש התו' בגיטין מ"א ע"ב. וא"כ איך תכניס א"ע בספק זה שאם לא יוליד הרי לא תקיים מצות שבת. ושבת היא ג"כ מצוה רבה כמבואר בתו' שם. והנראה דכיון שאפשר לה לכופו אח"כ להתגרש ע"י טענת בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה ממילא מותרת עתה להכניס א"ע לספק זה:
והעיקר נלע"ד שצריך להודיע זה להאשה דודאי הוי מום במקח. דלא כל אשה התרצה לינשא על הספק אם יוליד. וגם דהא אפשר שאינו ראוי לביאה. ובאשר אם יודיע רחוק הדבר שישיג אשה ובפרט כי הוא איש עני. לזאת נראה לצדד שישאל לרופא ואם הרופא יגיד לו שיוכל להוליד יוכל לסמוך ע"ז שלא להודיע. ואף דלענין איסורא דפצוע דכא ודאי שלא נסמוך על דברי הרופאים וכמבואר בפוסקים וע"ל סי' פ"ח בזה מ"מ לענין להסמיך את חבירו על זה שפיר יוכל לסמוך. באשר ידוע דרך העולם שסומכים על דברי הרופאים בענינים כאלו. ובפרט שגם אנו מתירים לו לישא אשה והוי רק חשש ובחשש בעלמא לכ"ע הרופאים נאמנים כמבואר בפוסקים דבדרבנן נאמנים. ובפרט שמום מיקרי רק מה שבנ"א מקפידים ורוב בנ"א מאמינים לרופאים ואין מקפידין ע"ז. ואף במוכר בהמה ויש לו חשש שהיא חולה והרופא אומר שאיננה חולה. נראה פשוט שמותר לו לסמוך על דברי הרופא ושלא להודיע מזה להקונה. ואכמ"ל בזה. ובכ"ז יותר נכון אם אפשר שיודיע מזה להאשה:
ובמקום שמקילים בטריפות בהפ"מ נראה שמותרים לאחרים ג"כ דכיון דאשתרי אשתרי. והיכן מצינו שיהא מותר לזה ואסור לזה. וכגון זה מביא לידי חוכא ואטלולא. וכן מצינו בביצה כ"ה שהתירו לשחוט מסוכנת ומבואר בפסחים מ"ו ע"ב דלרבה דאית ליה הואיל התירו משום פסידא אף שאין דעתו לאכול וכ"כ המפרשים שם. ופשוט שאף אחר יכול לשוחטה וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח אות ו'. וכן בכמה מקומות שהקילו חז"ל משום פסידא פשוט שמותר גם לאחרים וע' שבת קי"ז ע"ב וקכ"ז ע"א ויש לפלפל בזה ואין העת מסכמת. וכן בחוה"מ בדבר האבד הותר אף לאחרים לעשות מלאכתו כמבואר בש"ס ופוסקים ואף לעשות בשכר מותר כדקיי"ל בסי' תקמ"ב וגם דבטריפות אם לא נתיר לו למכור הבשר. ממילא אינו ניצול מהפסד וכידוע שא"א שיאכל בעצמו את כל השור. ואצלינו עיקר השחיטה הוא לסחורה. ולזה נראה פשוט שמותר לכל אדם. ולענין להודיע נראה שאם יודע שהקונה הזה מחמיר על עצמו שלא לאכול דבר אשר יקל בו החכם מפני הפ"מ אזי מחויב להודיעו. ואם מיקל לעצמו בזה. א"צ להודיעו:
אחרי כותבי ראיתי בח"ס חא"ח ס"ס ס"ה שכתב דבדבר שהקילו בהפ"מ צריך להודיע לאחרים ואם לא הודיע קרוב לומר דהוי מום במקח. ולענד"נ כמש"ל בס"ד. עוד כתב שם שלא הותר רק להשואל ובני ביתו משום הפסידו אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחילה. והנה דבריו סותרים זא"ז דא"כ למה כתב שצריך להודיע לאחרים. תיפוק ליה שאסור למכור לאחרים דהוי כמאכילם איסור לדבריו שאוסר לאחרים לקנות. אבל העיקר נלע"ד כמש"ל שמותר לקנות ממנו. וגם להודיע א"צ רק למי שנזהר גם בביתו מלאכול דבר שהקילו בו משום הפ"מ. ואף דבב"ק צ' ע"ב איתא שאין ראיה ממה שלא הקפידה האשה על כבודה בשביל שמן כאיסר דאדם רשאי לחבול בעצמו ולא אחרים ע"ש. מ"מ גבי איסור לא שייך זה דכיון דחזינן שאינו מן המהדרין שפיר אינו מחויב להדר גם בזה ואין זה מום ופגם אצלו. וע' ע"ז ע"ו ע"ב שם כעין זה ע"ש ברש"י ותו'. וכן משתבר דהא מום אין נקרא רק מה שרוב בנ"א מקפידים עליו. ואם ידוע שאינו מקפיד ע"ז אינו יכול לחזור בו מצד מקח טעות. רק יכול לטעון מצד שחפץ עם מום כזה נמכר בזול. וא"כ בנ"ד שזה שהותר בהפ"מ רוב בנ"א אין מקפידים והקונה הזה אינו מן המקפידים. אין שייך לומר שזה יגרוס להוזיל שיווי הבשר. לזה בודאי א"צ להודיע להקונה מזה. רק כשידוע שמקפיד ע"ז או ששואל בפירוש אם הוא משאלת חכם: