אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אבן העזר › סימן פט

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן פט

סימן פח

ע"ד אחד שקשרו לו חוט בגידו בילדותו ועי"ז נתפח הגיד ואחר שריפאו הרופא ע"י תחבושת נשאר חריץ עמוק על פני כל ראש הגיד עד כלות העטרה מלמעלה לצד הגוף. והחריץ אינו מגיע לחלל הנקב. ולמטה לצד הקרקע חסר קצת מן הגיד עד מקום הנקב ונעשה שם כעין מרזב מראש הגיד עד העטרה ועד בכלל. ושם תחת העטרה נראה נקב השתן ודרך שם הולך קילוח השתן דרך המרזב עד ראש הגיד במקום שהיה הנקב בתולדה. והוא מתקשה ויש לו שערות באותו מקום ועושה כיפה ומקלח למרחוק כדרך כל אדם. ונשאלתי אם מותר להשיאו אשה:

לכאורה יש להחמיר בזה דהנה בשו"ע אה"ע סי' ה' ס"ג איתא שאם נחתך הגיד כמרזב שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות לרש"י והרא"ש פסול ולהרמב"ם כשר. וכתב הב"ש דאיירי שהעטרה קיימת דהא הרמב"ם ס"ל שהעטרה צריכה להקיף כל הגיד. ולפ"ז בנ"ד שהמרזב עובר גם על העטרה פסול לכ"ע דלרש"י והרא"ש פסול כמרזב. ולהרמב"ם פסול מצד שניקבה העטרה. ואין לנו לתפוס תרי קולי. קולא דרש"י דסגי ברוחב הגיד. וקולא דרמב"ם להכשיר במרזב. ובפרע דבשו"ע קבע להלכה בסעיף ב' וס"ה כהרמב"ם דבעי כל הגיד. והח"מ כתב בסק"ג דניקב גרע מנחתך כי הנקב מגיע עד חלל הש"ז ונחתך הוא רק מבחוץ או דניקב הוא מפולש עכ"ד. ונראה שמפרש דאיירי הא דמרזב דלא כהב"ש. ולכאורה צ"ע דהא משמע דמרזב איירי שנחתך עד מקום הש"ז דהא פירש"י ביבמות ע"ה ע"ב דכמרזב שליט אוירא שהרוח נכנס בדפנות ומתקרר הגיד ואין מתבשל הש"ז. וצ"ל דאף שלא נחתך עד מקום ש"ז. מ"מ עי"ז שנכנס הרוח בתוך הגיד מממממ הוא מתקרר. ונ"מ לשון רש"י וכ"כ הט"ז סק"ב דאיירי שלא נכרת עד מקום ש"ז. ולפ"ז בנ"ד שנחתך עד החלל למעלה מעטרה פסול:

אבן בתו' ביבמות ע"ה ע"ב ד"ה ניקב משמע דמפרשי שניקב עד החלל ששם יוצא ש"ז ג"כ. דהא כתבו שם להוכיח דניקב למטה מעטרה כנגדו פסול היינו בנקב מפולש אבל בניקב עד החלל כשר. דאי בניקב עד החלל אף למטה מעטרה פסול אם כנגדו הוי למעלה מעטרה א"כ למה מכשרינן בכמרזב וכקולמס. וכיון דחתך לגמרי כשר כ"ש ניקב עכ"ל. הרי מפורש דעד החלל כשר. וא"ל דכוונת התו' דרק למטה מעטרה כשר עד החלל וכמ"ש בדבריהם ולא למעלה דז"א דהא מהכא מוכח דגם למעלה כשר דאלת"ה היכי בעי רחב"א ביבמות שם לאכשורי בניקב למטה וכנגדו למעלה. תיפוק ליה דהא ניקב עד החלל כיון דהוי נקב מפולש. ואי"ל דס"ל להתו' דאיירי בנקב מפולש מעבר לעבר אבל לא נגד חללו של גיד רק מן הצד. ונגד החלל באמת לא בעי מפולש דז"א דהנה י"ל בזה שלשה סברות. או דבעי דווקא נקב מפולש וכמו גבי טריפות דכל היכא דמטרפינן בניקב בעי נקב מפולש רק בטחול יש חילוק בעוביו. או שהעיקר תלוי בהגעת הנקב עד החלל שעי"ז מתקרר הש"ז וכמו בניקב הלב דטריפה בניקב לחלל וכן בבני מעיים וכדומה. או דנימא דכל שנפגמה העטרה בכל שהוא פסול דהעטרה כולה מעכבת וכדעת הרמב"ם. והנה אי נימא שעד החלל פסול מפני שמתקרר. א"כ פסול אף בניקב למטה מעטרה עד החלל וכנגדו למעלה מעטרה. דנהי דלמטה מעטרה לגמרי כשר בניקב לחלל כי כשמגעת הש"ז לשם כבר נתבשלה ואין חשש שתתקרר. אבל במקום שכנגדו למעלה מעטרה יהא פסול. והרי מפורש בתו' שכשר בכה"ג. וממילא שמעינן דכשר אף בניקב למעלה מעטרה עד החלל. וכ"נ מראיית התו' ממרזב וקולמוס שנראה שהבינו שנחתך עד החלל. והתם איירי למעלה מהעטרה כמפורש בש"ס שם. וממילא מוכח דס"ל להתו' דאף למעלה מעטרה בעי נקב מפולש ולא סגי עד החלל. וכ"כ הב"ש סק"ט דלהתו' בעינן נקב מפולש. והט"ז כתב דהא דמרזב וקולמוס איירי שלא הגיע לחלל. והוא נגד דברי התו' וכמש"ל והדרישה והב"ח כתבו דאף לדעת התו' אם ניקב בתחתית הגיד למעלה מעטרה עד החלל פסול. ולענ"ד מוכח מהתו' להיפוך וכמש"ל וכמ"ש הב"ש וכ"כ המהרש"ל ביש"ש סי' י"א ע"ש. ופשטות דברי הטור סי' ה' נראה ג"כ כדעת התו' ע"ש. וכ"כ הב"ש שם. אך י"ל דהטור מפרש דאיירי שלא ניקב כנגד החלל רק מן הצד וכמש"ל:

והנה רוב הפוסקים חולקים על התו' בזה וס"ל דניקב לחלל פסול. וקצת פוסקים תירצו דהא דמרזב וקולמוס איירי שלא הגיע לחלל וכ"כ הט"ז. וקצתם פירשו דאיירי שבשר העטרה קיים רק שנגרר ממקומו וכ"כ הרי"ו בשם הרמ"ה. והמהרש"ל ביש"ש מחלק בין מרזב וקולמוס לנקב. דבמרזב וקולמוס יוצא הזרע כדרכו דרך המרזב. אבל בנקב מתחלק כח החמימות שקצתו נדחק לצאת דרך הנקב וקצתו הולך דרך השביל ועי"ז נחלש כח הזרע ואינו יורה כחץ כראוי ואינו מוליד וכ"כ הב"ח סי' ה'. ונראה להוכיח כן מדברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ג שכתב שאם יש נקב בגיד למעלה מעטרה והשביל משם ואילך סתום. והזרע יוצא דרך הנקב. שפיר מזריע ומוליד מידי דהוי אברזא דחביתא ע"ש. וקשה דהא מפורש בש"ס דניקב פסול ולא חילקו בין נסתם השביל ללא נסתם. יצ"ל שהוכיח זה מהא דקולמוס ומרזב דכשר ומוכח שטעם פסול נקב הוא מפני שמתחלק כח החמימות כמ"ש היש"ש. ולזה היכא שנסתם השביל משם ולהלן שוב אין מתחלק כח החמימות ושפיר מזריע ומוליד. ורק הרא"ש פוסל כמרזב משום דשליט ביה אוירא כדאיתא בש"ס בזה. ודעת הרא"מ היא שניקב כשר רק שאינו מוליד והובאה דעתו בהרבה פוסקים. והב"ש ס"ק י"א כתב שאם כבר נשא צ"ע אם כופין להוציא נגד דעת הרא"מ. אלמא שאינה, דעת יחיד. ואפשר לצרפה לסניף או לספק:

ובניטלה קצת מהעטרה דעת הרמב"ם שכל העטרה מעכבת. ורוב הפוסקים חולקים עליו וס"ל דרק רובה מעכבת. וקצת פוסקים ס"ל דעיקר העטרה הוא למעלה בעליונו של גיד ולא בתחתיתו. והא דקולמוס ומרזב מפרשים לדעת הרמב"ם שגררו בשר העטרה אבל לא הסירוהו ובמרחזב דאיתא בטוש"ע דלרש"י והרא"ש פסול ולהרמב"ם כשר. נראה דכ"ז רק בעליונו של גיד אבל בתחתית הגיד אם המרזב אינו מגיע נגד מקום שלמעלה מעטרה בצד העליון של הגיד י"ל דכשר לשיטת התוס' דס"ל דבעינן נקב מפולש במקום שכנגדו הוא למטה מהעטרה. וא"כ ה"ה במרזב דהא אינו מפולש ובגוף דין מרזב כבר הכריע היש"ש שהעיקר כהרמב"ם דכשר וכ"פ רבינו ירוחם דכשר:

והנה מחמת חולי ידוע מחלוקת הפוסקים אי הוי בידי אדם או בידי שמים. וכבר האריכו האחרונים לבאר דפשטות הירושלמי משמע דהוי בידי שמים. ובנ"ד שנעשה החריץ בגיד ע"י שנתפח הגיד ועי"ז נהדק החוט שהיה קשור על הגיד ונעשה חריץ. בזה י"ל דמיקרי ביד"ש דהא בקשירת החוט לא עשה מאומה. ואפשר לדמות זה נע"י חולי דהא תפיחת הגיד הוא חולי שבא מחמת קשירת החוט. ואף שבא החולי ע"י אדם. מ"מ מיקרי חולי ביד"ש דהא רוב חלאים באים ע"י מעשה האדם וכמבואר באחרונים דלהכי ס"ל לקצת פוסקים דהוי ביד"א ומ"מ ס"ל לרוב הפוסקים דהוי ביד"ש. וכעין זה איתא כסנהדרין דף ע"ז שם כפתו במקום שסוף חמה לבוא פטור דלא הוי כעושה מעשה בהריגתו. וה"ה הכא לא מיקרי ביד"א ע"י מה שסופו ליתפח. ואף שיש לחלק דהכא נתפח ע"י החוט. מ"מ י"ל דאינו ודאי שיתפח. ועוד דלענין חיוב מיתה י"ל דהיה פטור לפי שהיה אפשר להסיר את החוט תיכף. ואף שלא היה להתינוק דעת לעשות כן. מ"מ לא הוי כעושה בידים דהא התפיחה נעשית ע"י שהיה החוט מונח על הגיד משך רב. וזה לא נעשה ע"י מעשה אדם. ורק לענין נזקין נראה דחייב וכדקיי"ל בב"ק דף כ"ז דאם הניח גחלת על שור חייב לפי שאין לו דעת להסירה ע"ש. וכ"כ החמדת שלמה סי' מ"ה דבנתפח ע"י קשירת החוט מיקרי ע"י חולי ושם כתב די"ל דמיקרי ביד"ש ממש והביא דמשמע כן בשו"ת שב יעקב. ואין ספר זה ת"י:

עכ"פ בנ"ד יש כמה צדדים וספיקות להקל. שמא הלכה כהתוספת דבעי נקב מפולש דווקא וכמ"ש המהרש"ל והב"ש לדעתם וכמש"ל שכן עיקר. ואף להסוברים דניקב לחלל פסול אף שאינו מפולש שמא הילכתא כהיש"ש וב"ח שחילקו בין נקב למרזב וקולמס וכמש"ל. ואף אי נימא דמרזב פסול כדעת רש"י והרא"ש שמא היינו רק למעלה מעטרה בצד עליון של גיד ולא בתחתית הגיד דשם בעי מפולש כדעת התו' ואף אי נימא בכ"ז לחומרא מ"מ שמא הוי בידי שמים וכמש"ל וגם אולי שביל הזרע לא ניקב רק שביל מ"ר. וכדאיתא ביבמות דף ע"ו שיש להם שבילים מיוחדים. ואף שאפשר לבדוק כדאיתא ביבמות דף ע"ו. מ"מ אנן לא בקיאינן בזה כמ"ש האחרונים וגם שיש לחוש להרגל הוצאת ש"ז לבטלה. וממילא לא מיקרי אפשר לברר. וא"כ שפיר יש להקל כיון דהוי טובי ספיקי בזה. ואף שיש גם ס"ס להחמיר. שמא הלכה דמרזב פסול. ואף אם מרזב כשר שמא דווקא כשלא הגיע לחלל. וגם שמא הלכה כהרמב"ם דמקצת עטרה מעכבת. והוי תלתא ספיקי לחומרא מ"מ נראה שיש להקל דלקולא איכא ספיקי טפי ובפרט דיותר מסתבר דזה מיקרי ע"י חולי כמש"ל ורוב הפוסקים ס"ל דע"י חולי הוי ביד"ש. ובפרט לדעת השב יעקב וחמד"ש דהוי ביד"ש ממש כמש"ל. וגם דהא יש כאן חזקת היתר. וכ"כ החמ"ש שם שיש לו חזקת היתר. ובפרט דגם בלא"ה כתבו כל האחרונים שבספק פצוע דכא יש להקל והביאם החמ"ש שם ג"כ. ולכאורה עלה על דעתי לומר דבספיקא דדינא אין שייך זה. שוב ראיתי שכ"כ הרעק"א בתשובותיו שבסוף ספר דרוש וחידוש וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. וכ"כ הנודע בשערים ס"ס כ"ז. וכ"כ השעה"מ פ"ב מה' י"ט ה"ו והג"פ לחלק בין ספק במעשה לספק בדין לענין ספק ערלה וספק מעשר בהמה ע"ש. אכן העמק יהושע סי' ט"ו ובאר יצחק חאה"ע סי' ד' חלקו ע"ז. והביאו ראיה עצומה מבכורות נ"ח ע"ב דקרי לספיקא דדינא עשירי ספק ע"ש:

והנה לענ"ד העיקר כמש"ל דספיקא דדינא אינו בכלל מיעוטא דממזר ופצוע דכא ספק. ומ"ש הע"י ובא"י להוכיח מבכורות נ"ח. לענ"ד יש להוכיח משם להיפוך. דהנה לכאורה סוגיא דשם קשה טובא דאיתא שם דבן עזאי ס"ל שהאלויים מתעשרים בפ"ע לפי שהוא ספק אם ילפינן מעשר בהמה ממעשר דגן שסמוך לגמרו עישורו ור"ה שלו אלול. או ילפינן ממע"ד שר"ה שלו תשרי. ואמר רבא לדברי ב"ע אם נולדו לו ה' באב וה' באלול וה' בתשרי כונסן לדיר ומעשרן ונוטל אחד מן האלוליין והשאר פטורין ממנ"פ. אי אחד באלול ר"ה דאלול ותשרי מצטרפין ודאב פטורים. ואי תשרי ר"ה דאב ואלול מצטרפים ודתשרי פטורים. מאי אמרת לצרפו לגורן אחר עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וקשה למה צריך לעשרן כלל כיון שהוא ספק. וספק פטור ואף שהאלוליים חייבים ממ"נ. מ"מ כיון שצריך למנותם ובלא"ה אינו קדוש. ופירש"י שם שמונה אותם רבוצים. וצ"ל שמונה שני פעמים פעם אחד בשל אב של אלול ופעם שני של תשרי ושל אלול ומכוין שיסיים מנינו באותו שסיים בו בפעם ראשון ולפ"ז קשה האיך מצטרפים של אלול למנין השני דהא הוי עשירי ספק. וגם בפעם ראשון למה מונה הא הוי עשירי ספק. ואין לומר דכיון שסוף סוף חייבים ממ"נ תו לא מיקרי זה עשירי ספק. דא"כ קשה למה של תשרי פטורים משום עשירי ספק יניחם לשנה הבאה דשמא יולדו לו באלול חמשה ובתשרי הבא חמשה ויכניסם לדיר יחד לעשרם בתורת ממ"נ. ואי"ל שאין דרך להמתין רק לגורן אחר ולא עד אחר שלש גרנות. ז"א דהא פירש"י בדף ס' שהבהמות שנקבעו בדיר להתעשר ונשארו אסור לשחטם עד שיתעשרו לגורן אחר וא"כ אין חילוק בין גורן ראשון לשלישי. ואף דהכא אפשר שלא נצטרפו כלל. מ"מ מסתבר שימתינו דהא אמרינן בדף נ"ח דניחא לאינש למעבד מצוה בממונו. וא"כ אין חילוק בין גורן ראשון לשלישי. וגם א"ל שקודם שנכנסו למנין לא מיקרי עשירי ספק. דז"א דהא בקפץ לקוח ויתום פטרינן אף שלא נכנסו למנין. אך ז"א כי ודאי א"צ להמתין שנה שלימה בשביל ספק מעשר:

אבל קשה דהא כתבו התו' בחולין כ"ג ע"א דעשירי ספק מימעט בתורת ודאי והיינו שפטור בודאי ממעשר ולא מצד שספיקו לקולא. וממילא פטור אף היכא שיש מקום לחייבו בתורת ממ"נ כמובן. וכן איתא בנדה דף כ"ח שהתורה מיעטה טומטום ואנדרוגינוס מחיוב ביאת מקדש בטומאה מקרא דמזכר ועד נקיבה זכר ודאי ונקיבה ודאית. ואיתא שם שאף אם ראו לובן ואודם פטורין אף שיש לחייבם ממ"נ וכ"כ התו' ריש נדה ובחולין ט' ע"ב דהיכא דמטהרינן בספק מצד דאוקמא אחזקתו מטהרים אף היכא שממ"נ יש אחד טמא כיון דגזה"כ הוא דאזלינן בתר חזקה. וכ"כ המהרי"ט בחיו"ד סי' א' דספק ממזר מיעטתן תורה בתורת ודאי ולא בתורת ספק ומותר בממזרת וישראלית ביחד אף דממ"נ עושה איסור ע"ש. וכבר האריכו האחרונים בזה בענין אי סד"א לחומרא מה"ת ואכ"מ. עכ"פ שמענו דהיכא דמיעטה התורה ספק מיעטתו בתורת ודאי ואף בתורת ממ"נ אין לחייבו וא"כ קשה מהא דבכורות כנ"ל. וכ"נ להוכיח מהא דאיתא בתוספתא וכ"פ הרמב"ם ספ"ו מה"ב שאם נתערב לקוח או יתום פטורים משום דהוי עשירי ספק. וקשה דהא אפשר לעשרם באופן כזה שיקח עשרה מבהמות אלו ויצרף להם עוד אחת ודאית וימנם רבוצים ויקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ויכוין שהאחד עשר יהא זה הודאי שהוסיף. ובכה"ג שפיר קדוש האחד עשר דהא אף בכל מעשר קיי"ל בבכורות דף ס' שאם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי קדוש גם האחד עשר. וכ"ש בנ"ד שהאמת הוא כן שהעשירי הוא תשיעי דהא אחד יש ביניהם לקוח או יתום. והאחד עשר הוא עשירי ואף דאפשר דבעלמא אסור לעשות כן לכתחילה. מ"מ הכא שהאמת הוא כן כנ"ל. שפיר מותר לעשות כן לכתחילה. וע"כ צ"ל דכיון שהתורה פטרה את הספק ממעשר. אינו מצטרף אף היכא שיש מקום לחייבו בתורת ודאי בממ"נ וכמש"ל. ואף שי"ל דכיון שהעשירי שבמנין אינו עשירי לזה פטור. מ"מ נראה שז"א כיון דעכ"פ האחד עשר הוא ודאי עשירי:

ולזה נלע"ד דהעיקר כמ"ש הג"פ והרעק"א והשעה"מ והנודע בשערים וכ"כ הרדב"ז ח"ג סי' תקל"א והמל"מ פ"ב מה' טו"צ ה"א דספיקא דדינא אין שייך למעטו מקרא. ולזה הצריך רבא לעשרם בתורת ממ"נ משום דכיון שהספק הוא בדין לא ממעיט מקרא דעשירי ספק. אכן אחר שכבר עישרם. וכבר בארנו שמנה כולם בין של אב בין של תשרי. וא"כ כבר עשה מעשה המנין באותם של תשרי. רק שספק אם נפטרו. שוב מיקרי זה ספק במעשה ולא ספק בדין. ואף שעיקר הספק נצמח מצד ספק בדין. מ"מ עכשיו יש כאן ספק במעשה אם המנין שלו פטרם או לא. וספק במעשה מימעיט מקרא ופטור אף במקום שיש לחייבו בתורת ממ"נ. ולהכי לא הצריכו לעכבם עד תשרי הבא כדי לעשרם בתורת ממ"נ ועוד נראה דבהא דרבא לא מנה ב"פ. רק העמיד של אב וד' של אלול וה' של תשרי ואחד של אלול. ומנאם כסדר וכשהגיע לשל תשרי שצ"ל עשירי אמר חמישי ולהאחרון שהוא של אלול קרא עשירי. והוא כעין מש"ל. ויותר נראה שמנה של אב ואח"כ התחיל שנית למנות של תשרי והתחיל באחד ואח"כ של אלול. ועכ"פ יש כאן ספק במעשה שהרי כבר מנאם: והנה הרעק"א שם ציין לעיין בתו' יומא דף ע"ד גבי כוי ונראה שהביא ממ"ש שם דהיכא שהספק גלוי קמי שמיא תמיד באופן אחד אין שייך למעטו מקרא ע"ש. וא"כ ה"ה בספיקא דדינא. ולפ"ז יקשה דהא גם אחר המנין מ"מ ספיקו גלוי קמי שמיא אם ר"ה תשרי או אלול. והנראה דבאמת מתו' דיומא אין ראיה דהתו' כתבו שם זה רק גבי כוי דכיון שהוא או בהמה תמיד או חיה תמיד ממילא אין לומר דממעיט בתורת ספק דהא קמי שמיא גליא. ואי נימא דס"ד דקרא שיהא לנו ספק מה הוא. הו"ל לקרא לפרש מה הוא ולא למעטו מצד ספק. אבל גבי עשירי ספק וממזר ספק צריך קרא למעט כל הספיקות וממילא מימעט גם ספיקא דדינא. ולז"נ שעיקר טעם מ"ש הרעק"א דספיקא דדינא לא מימעט הוא דכיון דבתורה אין שייך לקרותו ספק דאי ס"ד דקרא שיסתפק זה לנו היה מפרשו בפירוש ממילא אין שייך לומר שיהא בכלל מיעוטא דקרא. וכ"ה לשון הרעק"א שם יעו"ש. ולתו' דיומא ציין רק שנמצא שם כעין סברא זו. ולפ"ז י"ל בהא דבכורות כמש"ל דכיון שנכנס למנין ונולד הספק ע"י מעשה שפיר ממעיט מקרא דעשירי ספק. ואף שיש לדחות דהא ספק זה תלוי בספק בדין. מ"מ הסברא לחלק כן מוכרחת מסוגיא זו כנ"ל וע' שו"ת רעק"א סימן קכ"ט סד"ה ולכאורה. וזה מכבר נסתפקתי בהא דקיי"ל דספק בר"ה טהור וברה"י טמא אם הדין כן גם בספיקא דדינא. וזה תלוי בסברא שהזכרנו ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ונראה להסביר דברינו דהא דילפינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק. נראה שנלמד לפי שהקדושה חלה על פי האדם שקורהו עשירי במנינו וכן קיי"ל בבכורות דף ט' ע"א כר"י דלמנין שלו קדוש ע"ש. וכ"כ הכ"מ בפ"ח מה' בכורות ה"ה דרבא סבר למנין שלו קדוש. ושפיר רבא לטעמו. ואין אדם קורא עשירי רק כשמנה תשעה והוא עשירי. אבל אם יש לו ספק באחד אם הוא חייב במעשר א"כ אינו בכלל המנין. אם הוא פטור ממעשר ואינו יכול לקרותו עשירי בהחלט כי את הפטור אין שייך למנותו ואף דקיי"ל בבכורות דף נ"ט שאף אם שתק בשעה שיצא העשירי או שנשאר העשירי בדיר ג"כ קדוש. היינו משום דכיון שכבר מנה תשעה ממילא הוא עשירי בהחלט. אבל עכ"פ צריך שיהא אפשר למנות כולם בהחלט ולא בספק. ועפ"ז נראה לישב דברי השטמ"ק בב"מ ו' ע"ב שכתב דאף בנתערב ברוב מיקרי ג"כ עשירי ספק. והקשו האחרונים ע"ז דהא ממזר ספק ג"כ מימעיט בקדושין ע"ג ומ"מ אזלינן ביה בתר רובא כדאיתא התם משום דרוב הוי כודאי. וע' בשו"ת רעק"א מהדו"ת סי' ק"ח בזה. ולפמ"ש א"ש דהכא שאני שהעיקר תלוי בלשון האדם המונה אם קוראו עשירי. ודרך בנ"א כשראה בעיניו שנתערב בעדרו אחד מהפטורים לא יאמר על העשירי עשירי בהחלט לפי שראה בעיניו שיש כאן אחד שפטור ממעשר ואינו בכלל המנין. ובשביל שיש רוב כנגדו לא יקראוהו עשירי בהחלט:

וכעין זה קיי"ל בנדרים דף נ"ג ע"א דהנודר מן השמן אסור בשמן שומשמין ושמן זית אף היכא שהרוב מסתפקים באחד מהם וכן קיי"ל בסי' רי"ז סעי' ג' וסעי"ז דל"א בנדרים בתר רובא. ונתקשו המפרשים למה לא אזלינן בתר רובא ע' לח"מ פ"ט מה' נדרים וכן נתקשו הב"י והט"ז והש"ך בסי' ר"ח יעו"ש. וע' ש"ך סי' רי"ז ס"ק כ"ד מ"ש בזה. ולפמ"ש י"ל דהא בנדרים הולכין אחר לשון בנ"א. ובלשון בנ"א לא מיקרי בהחלט בשביל רוב. ולזה אמרינן שכונתו לכלול בלשון שמן כל מיני שמן ובלשון כבוש כל מיני כבוש כדי לכלול גם דעת המיעוט. וזה הוי ודאי שמן וכבוש בהחלט. אבל גבי האומר עד הקציר כיון שא"א לומר שיכוין על שניהם וע"כ מכוין לאחד מהם לזה אנו אומרים שכיון לדבר שרוב הקציר באותו מקום הוא מזה. וכ"כ הלח"מ בפ"ט מה"נ ה"ה ובפ"י ה"ט בישוב קושיא זו ע"ש. רק שאנחנו הסברנו הדבר בע"ה. ועדיין קשה ע"ז מהא דקיי"ל בנדרים ס"א ע"ב עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו רוב המקצועות וכ"פ הרמב"ם. ובש"ע סי' ר"כ לא הזכיר רוב וצ"ע למה. וביותר קשה על לשון הטור שם שכתב עד שישמרו הסכינים שעבר כל זמן קציצתן. והול' רוב זמן קציצתן. והנראה בזה דלזה נקיט הש"ס רוב המקצועות ופירש הרמב"ם המחצלאות שמיבשים עליהם התאנים לפי שקצתם היו מניחים המחצלאות על הארץ עד הקיץ השני ולזה אמרינן בנדרים ס"ב שהתאנים משהוכפלו רוב המקצועות הן הפקר ומותרות משום גזל לפי שנתיאשו מהם והיינו משום שהמיעוט הנשאר אין מקפלים אותם כלל. ולזה לא שייך לומר שכוונתו עד שיקפלו כל המקצועות. ועפ"ז יש לישב דברי הטור שכתב שיעבור כל זמן קציצת התאנים. דכיון שקיפלו רוב הסכינים שקוצצים בהם. זה ראיה שכבר כלה כל זמן הקציצה ולזה המותר מותר משום גזל. ורק יש מיעוט שאין מקפלים כלל סכיניהם ומשאירים אותם כך לשנה הבאה. ולזה לא הזכירו הטוש"ע שישמרו רוב סכיניהם. דכיון שכתבו עד שישמרו הסכינים שקוצצים בהם התאנים ממילא נדע שאין שייך לומר שכונתו על מיעוט הסכינים שמשאירים אותם בבית עד הקיץ הבא. דלזה אין זמן מוגבל. ואין זמן קציצת התאנים תלוי בזה. וכן במשנה תנן סתמא משיקפלו המקצועות. ובזה מבואר הא דמייתי בנדרים ס"ב הא דמשהוקפלו רוב המקצועות מותר משום גזל ופטור מן המעשר. דלא שייך להתם כלל. ולפמ"ש י"ל דמייתי לה לישב דלא תקשה על הברייתא דקתני משיקפלו רוב המקצועות הא בנדרים ל"א בתר רובא כנ"ל. ולזה מייתי שאז מותר משום גזל. והיינו משום שהמיעוט אין מקפלים כלל ונגמר הקיץ לגמרי עד שמתיאשים מן המותר וכמש"ל. ולפלא שהשמיטו הפוסקים דין זה דמותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות. ועכ"פ מיושבים דברי הטוש"ע דנקיט משישמרו הסכינים ולא הזכיר רוב להורות שבאמת אינו תלוי ברוב דהא ל"א בנדרים בתר רובא כנ"ל. ורק הכא תלוי בעת שכל השומרים סכיניהם לקיץ הבא יקפלו סכיניהם. וממילא מובן שאם יש מקצת שאין מקפלים סכיניהם רק נשארים בבית עד זמן הקיץ הבא אין משגיחים עליהם וכנ"ל:

עכ"פ שמענו דבלשון בנ"א אין נקרא דבר בהחלט בשביל שיש כאן רוב. ומכל שכן במקום שיש ספק גמור ולזה ברישא קאמר רבא שמצטרפים של אב ואלול ותשרי. משום דנהי שחדש וישן אין מצטרפים אין שייך לומר שהם פטורים ממעשר. דהא אם היו לו עוד בהמות משנה זו היו שפיר מתעשרים. ולזה כשמונה אותם הוי המנין בהחלט דהא עדיין לא נפטרו ממעשר. ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' בכורות שאם עישר מחדש על הישן הוי מעשר בדיעבד ע"ש. א"כ מיקרי עשירי ודאי. אבל בסיפא דאיירי שכבר נמנו של תשרי רק יש ספק אם אם נצטרפו עם האלוליים ונפטרו. בזה שפיר מיקרי עשירי ספק לצרפם עם אחרים. דהא אפשר שכבר נפטרו ממעשר. ואין שייך למנותם כלל. ואפשר שמכאן הוכיח הרמב"ם דבדיעבד הוי מעשר מחדש על ישן. מדלא מיקרי ברישא עשירי ספק. ויש להאריך בדברי הרמב"ם הללו ואכ"מ:

ןעפמ"ש י"ל דאף דנימא דכל היכי שהתורה מיעטה ספק לא קאי על ספיקא דדינא. מ"מ הכא גבי עשירי מתמעט אף ספיקא דדינא. דהכא תלה הכתוב בדעת האדם שדרכו לקרוא עשירי רק במקום שאין בו שום ספק וכמש"ל. וממילא מימעט אף ספק בדין. דאף שאין שייך לומר שהכתוב ימעט ספק בדין לפי שקמי שמיא גליא ואין כאן ספק כלל. אבל היכא דקאי על דעת האדם שפיר מימעט אף ספק בדין. ובזה מיושב קושיית הע"י והבא"י מהא דבכורות דף נ"ח בפשיטות בע"ה בלי שום דוחק. וממילא קמה וגם נצבה לעיקר דעת הרדב"ז וג"פ ומל"מ ושעה"מ ורעק"א ונוב"ש דספיקא דדינא לא מימעט מקראי דממזר ופצוע דכא. וח"ו שיעלם מעיניהם סוגיא ערוכה:

ובהא דעשירי ספק יש להעיר מהא דאיתא בבכורות דף נ"ז ע"א מה בנך בברור לך אף צאנך בברור לך. דא"כ למה לי דרשא דעשירי ספק. וגם הא גופא קשיא דגם בבנך א"צ ברור דהא גם בנולדו בתערובות עם אחר חייב כדתנן בדף מ"ח ע"ב. ויש לחלק ואקצר. וגם פירש"י בדף נ"ז שפירש בברור לך שנולד ברשותך צריך ביאור. דאטו זה תלוי במקום הלידה. ואי נימא דהיינו כשנולד כשהיה של אחר א"כ היינו לקוח וצ"ע בכ"ז לעה"פ ואכמ"ל בזה]:

עכ"פ אף שנתבאר דספק בדין לא מימעט מקרא דממזר ודאי ופצוע דכא ודאי. מ"מ בנ"ד שפיר יש לצרף סברא דספק פצוע דכא כשר. משום דאיכא ספק במעשה אם הגיע לחלל שביל הזרע או רק לשביל מ"ר וכמש"ל ובלא"ה א"צ לזה כיון דאיכא טובא ספיקי כמש"ל. וגם יש לו חזקת כשרות ואף דאיתרע קצת במה שאנו רואים שנעשה חריץ בגיד. מ"מ כבר כתבו הפוסקים דזה הוי רק מדרבנן. והכא דאיכא ספיקי טובא הוי רק ספק דרבנן:

ומה שהחריץ עובר על פני העטרה בעליונו של גיד אין בזה חשש. ולא מיבעיא לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דרק רובה של עטרה מעכבת. והכא איכא רוב עטרה בשלימות. אלא אף לדעת הרמב"ם דס"ל דכל העטרה מעכבת. מ"מ הא י"ל דבעינן שיהא הנקב עד החלל שיהא הזרע יוצא כדאיתא בדף ע"ו ע"א דגריס הרמב"ם שם ניקב בעטרה וכ"ה בשו"ע ס' ה' ס"ד. ובנ"ד החריץ למעלה אינו מגיע עד החלל:

ועוד יש לצרף בנ"ד מצד שאנו רואים אשר מי רגליו הולכים בקילוח דרך המרזב עד פי האמה ועושים כיפה כראוי. וי"ל שגם הש"ז יהי יורה כחץ וכמש"ל בשם היש"ש דבכה"ג לא נפסק חמימותו. וגם דהא מסימני סריס שאינו עושה כיפה כדאיתא ביבמות פ' ע"ב. וכיון שעושה כיפה אינו סריס. ובפרט שיש לו שערות באותו מקום כראוי וקיי"ל באה"ע סי' קע"ב ס"ה שאינו סריס כשיש לו שערות אף אם יש לו סימני סריס וע"ש בב"ש סק"ו. ומכ"ש בנ"ד שאין לו סימני סריס. ונהי דבפצוע דכא גמור אין נ"מ אם יש לו סימני סריס או לא. מ"מ במקום שיש ספק יש להוכיח מזה שאינו סריס. והנו"ב חאה"ע סי' ו' הביא שהגאון מראדיוויל רצה לומר כן. והוא דחה דבריו דכיון דלית ליה חזקה דרבא תלינן השערות בשומא. ולענ"ד ריבוי שערות אין לתלות בשומא. ובלא"ה כתבו הב"מ והב"א הובאו בח"ס סי' י"ד שאין לתלות בשומא. רק הח"ס כתב להוכיח שסימן שערות אינו מדאורייתא והוי כסימני ביצים ואתרוג ממה שלא הזכירו סימן זה בש"ס ופוסקים גבי פסול קהל וכן גבי פלוגתא דמרזב וקולמוס לברר עי"ז אי כשר או פסול. ולענ"ד תמוה לומר כן דכיון שהרמב"ם כתב בפ"ב מה"א שא"א כלל שסריס יהא לו שערות. א"כ הרי הוא החלט גמור. ומנ"ל לומר שהסימן הזה הוא רק דרבנן כמו סימני ביצים ואתרוג. וגם מה שהשוה סימני אתרוג לזה הוא תמוה דסימני אתרוג לא הוזכרו כלל בש"ס. רק האחרונים הביאו זה שע"פ רוב הוא כן. ומה שלא הובא בש"ס לענין פסול קהל אינו ראיה דזה ידוע מסוגיא דיבמות דף פ' שחשבו שם סימני סריס. ולענין פלוגתא דמרזב אין שייך שיביאו זה. דלמ"ד כמרזב פסול אין שייך לומר שיבורר ע"י סימני סריס דכיון דס"ל שהוא ודאי פצו"ד אין שייך בירור כמש"ל ודמי לטריפה ודאית שראינו שחיתה י"ב חודש דמ"מ חלילה לעקור הדין עי"ז. ורק בספק במעשה שייך לברר ע"י זה אבל לא בספק בדין. וכ"כ הח"ס בעצמו שם מקודם ע"ש. ויש להאריך בזה אך טרדותי עצומות ובנ"ד אין צורך לזה דבלא"ה יש מקום להקל וכמש"ל וגם הח"ס היקל שם בנקב בגיד לצרף הא שיש לו שערות ע"ש. שוב ראיתי בכסא דהרסנא סימן ש"מ שהאריך בזה וביאר דרק כשנסתרס לגמרי אינו מגדל שער. וכן מבואר בלשון הרמב"ם פ"ב מה"א והסכים עמו בנוב"ש סי' כ"ז:

וראיתי בח"ס שם שהחליט שאם ניקב בתחתית הגיד עד החלל הוא פסול אף להתו'. וכמרזב דכשר הוא ג"כ רק בעליונו של גיד ולא בתחתיתו אם הגיע עד החלל והנה בעיקר החילוק בין עליונו לתחתיתו של גיד כבר כתב בדרישה יע"ש. אבל לענ"ד א"א לומר כן דכל כה"ג הוי להש"ס ופוסקים לפרושי דכמרזב הוא רק אעליונו של גיד אם הגיע לחלל. ועוד דהא בתו' משמע שמוכיחים דבעינן מפולש גם מהא דכקולמס כשר. וכקולמס ע"כ איירי שהתחיל בעליונו למטה מעטרה ובתחתיתו הוא למעלה מעטרה כדאיתא בש"ס דאיירי למעלה מעטרה. וא"כ הרי יש כאן נקב בתחתיתו לחללו למעלה מעטרה. וע"כ צ"ל דכשר בכה"ג להתו'. ואין לחלק דשאני הכא שהגיד נכרת באלכסון כקולמס וכפירש"י שם בזה ונמשך הש"ז עד סופו ואינו שותת דרך הנקב. דזה תמוה לומר שניקב פסול ואם נכרת לגמרי ממקום הגיד והלאה והנקב יהא קצת באלכסון כשר. וכ"ה לשון התו' שם כיון דאפילו חתך לגמרי כשר כ"ש כשניקב ע"ש. וגם על פירש"י שפירש דמר בר ר"א תיקן המרזב ועשאו כקולמס הקשו הפוסקים ע"ש. ומכ"ש בכה"ג. ועוד דפשטות הש"ס ודברי התו' שם מבואר דדווקא מעבר לעבר פסול. אבל בניקב בתחתיתו לבד כשר. והח"ס הרגיש בזה וכתב דנקט מעבר לעבר לאשמועינן רבותא דרחב"א דסבר לאכשורי אף בכה"ג ולענ"ד הוא תמוה שיבוא לאשמועינן רבותא בדבר שאינו אלא סלקא דעתא דחד. ואם נבוא לדחות יש מקום לומר שכך אירע מעשה לפניהם. אבל ג"ז אינו דפשטות לשון התו' מבואר דבעינן דווקא נקב מפולש וכמו שהבינו היש"ש וב"ש ועוד פוסקים. ועוד דפשטות לשון הש"ס וירושלמי דניקב הגיד פסול מבואר שאין חילוק בין עליונו לתחתיתו וכל שניקב לחלל פסול. ונראה הטעם דאף בעליונו ג"כ י"ל שיצא הש"ז בשביל כח הדוחה שיש להש"ז. וכשיש מקום לצאת וגם החמימות נפסק קצת ע"י הנקב אפשר שיצא קצת אף למעלה. ועוד יש להוכיח שאין לחלק בין עליונו לתחתיתו לענין נקב ומרזב וע' שו"ע או"ח סי' ר"מ ס"ה אך אקצר. ועוד דהא הרבה פוסקים ס"ל דרק בתוך העטרה תלוי אם שותת הזרע דרך שם אבל למעלה מעטרה אין נ"מ מזה וכמ"ש הרי"ו בשם הרמ"ה. ולדידהו ודאי אין שייך לחלק בין עליונו לתחתיתו. ולזה נלע"ד דלהפוסקים המכשירים מרזב כשר בכל גוונא אף בתחתית הגיד. וכן להתו' דבעי נקב מפולש כשר בניקב בתחתית הגיד נגד מקום שבעליונו הוא למטה מעטרה:

עכ"פ בנ"ד יש להתירו לבוא בקהל. ובפרט שאין לך שעה"ד גדול מזה כי איך אפשר שימצא גיורת לישא. ולישב בלא אשה בודאי א"א. וכן התיר בחמדת שלמה סימן מ"ה בכה"ג. ויכולים להשיאו אשה בלי פקפוק. שוב ראיתי בשו"ת נודע בשערים סי' כ"ח שהתיר בענין כזה ממש מצד ספק שמא לא הגיע לחלל אף שהמרזב הגיע לשביל של מ"ר ע"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו הק':

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה