אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק אבן העזר › סימן פח

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן פח

חלק אבן העזר

כבוד ידידי הרה"ג וכו' מוה' נחמי' נ"י הגאבד"ק ראדזימין

ע"ד אחד שיש לו מים בכיס הביצים ונעשה הכיס גדול וכבד עד שקשה עליו ההילוך וכן קשה עליו קושי האבר וכשמוציאים הרופאים המים מתרבים שנית בימים מעטים. ומספטף מ"ר תדיר. והחליטו הרופאים שהמים הם סביבות ביצה השמאלית וההכרח לכרתה. ואומרים שיוכל להוליד אח"כ והאריך מעכ"ת אם מותר לבוא בקהל וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה בענין זה כבר האריכו האחרונים וכמעט לא הניחו מקום וגם כי אנכי חלוש כעת ל"ע לזאת אכתוב דעתי בזה בקוצר:

הנה בענין זה יש ו' שיטות. שיטת הרמב"ם ודעימיה דבידי אדם פסול אף בביצה אחת. וע"י חולי מיקרי בידי שמים ואף כשההתחלה היה ביד"ש ואח"כ נכרת ביד"א וכמ"ש היש"ש פ' הערל סי' ט' בכוונתו. שיטת ר"ת ודעימיה להכשיר בביצה אחת אם ניטלה. ורק בנפצעה ואח"כ ניטלה מחמיר והר"י ודעימיה מכשירים אף בנפצעה ואח"כ ניטלה ע' תו' יבמות דף ע"ה וברא"ש וש"פ. שיטת הרא"ש ודעימיה דע"י חולי מיקרי ביד"א. שיטת הבית מאיר והחת"ס סי' י"ז וחוט המשולש סי' י"א דהיכא שנתמסמסה הביצה או שבתה מפעולתה ע"י חולי מותר לבוא בקהל אם יכרתו אותה. שיטת היש"ש פ' הערל סי' ח' שאף להפוסלים בביצה אחת. זה רק אם נכרתה בשביל חולי שבגוף הביצה. אבל אם נכרתה ע"י רופאים בשביל חולי שבמקום אחר בגוף. אמרינן שהרופאים יודעים לכרות באופן שלא יזיקו לשביל הזרע. ולזה כשר לקהל ויכול להוליד ולכאורה דברי היש"ש סותרים זא"ז שהרי כתב בסימן ט' שאם נכרתה בשביל חולי שבביצים כשר. ונראה דבסימן ח' כתב זה לשיטת הרא"ש ודעימיה שע"י חולי מיקרי ביד"א. ועכ"פ אם סופו ביד"א מיקרי ודאי ביד"א (ובזה מבואר מה שהביא הרא"ש ראיה מהירושלמי שנתקשו האחרונים בזה ע"ש ובירושלמי שם]. אך ז"א דלבסוף כתב זה גם להרמב"ם וצ"ל דבסימן ט' איירי באופן שנהמסמסה מחמת חולי והוי כאלו ניטלה יעו"ש בדבריו. ובסימן ח' מיירי בחולי שבביצה אבל עדיין לא נתמסמסה ולפ"ז מוכח מזה דלא כהב"מ שכתב לצדד דעומד לכרות ככרות דמי. ומבואר שם אף שלא נתמסמסה ע"ש. ובלא"ה סברתו צ"ע דאטו בשביל שרפואתו בנטילת הביצה יוכשר עי"ז לקהל. כיון שיטלוה ביד"א. וזה לא דמי כלל לדאמרינן בעלמא כל העומד לזרוק ולפדות וכדומה ולדבריו נכשיר באם זרקו פסולים דהא כבר הוי כזרוק. ויש לדחות זה כמובן. ואקצר באשר בגוף דין דכל העומד לא קיי"ל הכי: וע' בשעה"מ פ"ד מה' גירושין ובשער אפרים סי' א' וח"ס סי' מ"ו] וראיתי אחרונים שהעתיקו דברי היש"ש ולא דקדקו במחכ"ת בדבריו כראוי:

והנה בנ"ד לשיטת ר"ת שמכשיר בביצה אחת. פשוט שמותר לבוא בקהל. וכבר החליטו כל האחרונים להורות כדבריו למעשה וביחוד האריך בחוט המשולש סי' י"א בזה. ולכאורה יש לחוש שמא נימוקה ביצה מחמת חולי והו"ל נפצע ואח"כ ניטל שר"ת מחמיר. ואין לחלק בין נימוק לנפצע. דא"כ יקשה על ר"ת למה נימוקה ביצה אחת פסול כמ"ש הפוסקים ע' ביש"ש ובנ"י ובאה"ע סי' ה' והוא מפורש בירושלמי פ' הערל ה"ב נימוקה לשוק יחיד. וכ"כ התו' דף ע"ה דגם סיפא דברייתא הוי אפילו בביצה אחת וכ"כ הנו"ב סי' ו'. והאחרונים לא הרגישו שכ"ה בירושלמי כנ"ל. וע"כ צ"ל דנימוק דינו כנפצע וכמ"ש הנו"ב שם דנפצע אינו דווקא ע"י מכת חרב וכן קיי"ל ביו"ד סי' מ"ג מ"ד גבי טחול וכליות שנימוק הוי כנחתך ע"ש ואף דהכא נימוק מחמת חולי והוי ביד"ש לדעת הרמב"ם מ"מ נראה שאין לחלק דהא בירושלמי קאמר ובלבד בשלימין ומפרשו התו' בפירוש אחד שתהא הביצה שלימה קודם שניטלה ומשמע שאם אינה שלימה אף בשביל חולי ג"כ פסול כשניטלה וכן ראיית ר"ת שם היא מטחול ובטחול אסור ניקב מחמת חולי:

אכן באמת ז"א דמי יימר שנימוקה הביצה בנ"ד ואפשר שהוא חולי בביצה אבל לא נימוקה. ועוד דשיעור נימוקה לא נתבאר בכמה. ובנו"ב סי' ו' כתב דפצוע וכרות הוי אף במקצת ודך הוי ברובו ודייק לה דאלת"ה למה לי פצוע וכרות נילף חדא מאידך ע"ש. וכן מסתבר דבכל מקום הוי רובו ככולו ומה שפירש"י שהוקטנו צ"ל ברובו ועי' בנ"י בזה. אכן גבי חסרו פירש"י בדף ע"ה ע"א אפילו כל שהו ע"ש. וצ"ל לדעת הנו"ב דזה הוי בכלל כרות. ולפ"ז בנ"ד בודאי לא נימוקה רובה. ואף בספק הלא הסכימו רוב האחרונים להתיר ספק פצוע דכא דלא כהנו"ב. ובפרט דבנ"ד יש לו חזקת הגוף דנימא שלא נימוקה דאף שיש ריעותא שיש חולי בביצה. מ"מ אמרינן אוקמא אחזקתו שלא נימוקה רובה ועדיין ראוי להוליד וכן קיי"ל בכל מקום דאף בבהמה חולה מוקמינן בחזקת כשרות ואמרינן אימור שגרונא נקטא וכבר האריכו הפוסקים בענין ריעותא מחיים ואכמ"ל בזה. וכיון שלא נימוקה רובה כשר אף שנכרתה הביצה אח"כ לשיטת ר"ת ור"י וכנ"ל. ובפרט דהרבה פוסקים פירשו הירושלמי ובלבד בשלימין שהביצה הנשארת תהא שלימה. וגם הרבה פירשו בשל ימין וממילא כשר בנ"ד:

ועוד דאי נימא דנימוקה רובה. א"כ הוי נתמסמסה. ונתמסמסה הוי כאלו אינו דהוי בשר שהרשל שהרופא גורדו וכמש"ל בשם האחרונים דבכה"ג אם נתמסמס ביד"ש כשר אף כשכרתו אח"כ. ונלע"ד דבכה"ג כשר אף בשני בצים. דמה שכורת אח"כ הוי ככורת בשר המת. ואף אי נימא דלענין לאו דמסרס חייב אף בכה"ג משום דמרבינן מסרס אחר מסרס בשבת קי"א ובכורות ל"ג ואף בנותק אחר כורת. מ"מ בנ"ד לא מצינו כלל שיופסל לקהל אם כבר ניטל גידו בידי שמים למטה מהעטרה ואח"כ ניקב גידו ביד"א. ורק גבי מסרס הוי גזה"כ לחייב בכה"ג. וזוהי שיטת הרמב"ם שהביא ביש"ש סי' ט' שאם נימוקה מחמת חולי וכרתה כשר אף שפוסל בביצה אחת. שוב ראיתי בח"ס סי' י"ז שנתקשה בהא דנותק אחר כורת. ותמהני דמנ"ל להשוות לאו דמסרס ללאו דפסול קהל ולכאורה י"ל לפי מ"ש הנו"ב סי' ו' להקשות ל"ל פצוע וכרות ותירץ לרבות במקצת. ולענ"ד דבריו תמוהים איך נוכל לעשות דרשות מדעתינו וללמוד דינים חדשים נגד הכלל דבכ"מ בעי רובו. וזה מסור רק לחכמי הש"ס. ואם באנו לדרוש יותר נראה לדרוש שבא הכתוב לאסור בכרות אחר פצוע באופן שנפצע בהיתר כגון ע"י חולי וכדומה. והוי דומיא דדרשא דנותק אחר כורת אבל באמת גם בזה אין בידינו לחדש דינים מדרשות. וגם דהא כתיב דכא באמצע וגם דהא קרא איירי כולו בידי אדם. ועכ"פ בנ"ד שפיר יש להתיר משום ס"ס. שמא נימוקה רובה ונתמסמסה מחמת חולי ושרי אף לשיטת הרמב"ם וש"פ הפוסלים בביצה אחת. ואף אי נימא שלא נימוקה רובה מ"מ שמא הלכה כהסוברים דביצה אחת כשר ובפרט דהוי בשל שמאל, ובנימוקה רק מקצת ואח"כ ניטלה כשירה אף לשיטת ר"י לשיטת המכשירים בביצה אחת. ולפ"ז בנימוקה רובה ביד"ש ואח"כ ניטלה ביד"א כשר לשיטת ר"י דהא בלא"ה הויא כניטלה כנ"ל:

וראיתי בח"ס שכתב בסי' י"ז שאם סופה להתמסמס ושבתה מפעולתה לפי דברי הרופאים. והקדימו הרופאים ונטלוה כשר לכ"ע דהוי כנתמסמס. ותמהני דכל זמן שלא נתמסמס לגמרי. ודאי לא הוי כניטלה. וגם דהא כתב הח"ס בעצמו בסי' י"ח ובכמה מקומות שאין נאמנות לרופאים בגוף פרטי רק בדבר כללי. והכא נמי איך נאמין לרופאים שאומרים ששבתה הביצה מפעולתה ושעומדת לינטל. ואפשר ימצא רופא חכם אופן לרפאות הביצה. וכדאמרינן בחולין נ"ד אי בדרו לה סמא חיי. אף שלרופאים שלפנינו אין ידוע שום סם לזה ומחליטים שתמות. ונראה דאף בספק אין להתיר משום דאיכא כנגדו חזקת הגוף כמש"ל. ואף שיש לו ג"כ חזקת היתר לקהל מ"מ הרי קודם שכרתו הביצה נולד ספק אם נתמסמסה הביצה או לא. ואז ג"כ נ"מ לדינא אם מותר לכרות הביצה שלא להכרח רפואה וכמש"ל שאם נתמסמסה הוי ככורת בשר מת ונרקב דלאו מידי קעביד. ואז ודאי אמרינן דאוקמא על חזקת הגוף שלא נתמסמסה וגם חזקת מוליד. וחזקת איסור לכרות הביצה. וממילא אח"כ שכרתוה הרופאים לרפואה ודאי דאסור לקהל כיון שכבר החלטנו מקודם שלא נתמסמס וכן קיי"ל בכל דוכתא כמבואר בפוסקים מהירושלמי פ"ז דנזיר שלוקה על חלב שהוחזק ע"פ ע"א ובלא"ה קיי"ל דחזקת הגוף עדיפא ועכ"פ בזה אין הרופא נאמן לומר שהביצה שבתה מפעולתה או שנתמסמסה. ובגוף דין דנתמסמס קיי"ל ביו"ד סי' מ"ג ונ' שאין אנו בקיאים. ואף דשם איירי לענין שחוששין שנתמסמס מ"מ נראה פשוט שגם להיפוך אין בקיאין. וגם אם הרופא נאמן נשאל לרופאים. וע"כ צ"ל שאין הרופא נאמן. ואף דאיתא בחולין נ"ג השיעור דנתמסמס שהרופא גורדו. נראה שלא תלו זה בדעת הרופא. דידוע שגם הרופאים אין דיעותם שוות בכל דבר. ורק נראה שהיה להם שיעור ידוע שבשר כזה רופא גורדו ובש"ס שם משמע דאיירי כגון שאם אוחז במקצתו לא יעלה הנותר רק יפול תילחי תילחי ע"ש וע' יו"ד סי' מ"ג בזה. והנה אם נימוק הבשר ונרקב לגמרי ודאי דהוי נתמסמס ואין ספק בדבר. אבל אם לא נימוק לגמרי הוי ספק עכ"פ ואין הרופא נאמן ע"ז. ודין זה נ"מ גם גבי טריפות אם יש שני אברים כפולים ואחד נתמסמס דאי נימא דהוי כמי שאינו כשירה. ואי לא הוי נתמסמס גמורה הוי יתרת אבר וטריפה. ובחוט המשולש סי' י"א א"ש דאיירי שם שנרקב לגמרי ע"ש. אבל דברי הח"ס שם צ"ע:

[ועוד ראיתי שם בח"ס שהביא דרשא דלא תעשו. וברש"י בשבת ק"י ע"ב פי' דדרשינן לא תיעשו. ובתו"כ פ' אמור דרשינן אדם מארצכם דמשמע ליה בכם ע"ש. ומסרס אחר מסרס לא נזכר שם כלל רק איתא שם בעל מום מנין ת"ל לא תעשו. ונראה דהיינו דקאמר מנין שאסור לסרס למי שהוא כבר מסורס ויליף מלא תעשו לשון רבים דהא זה קאי על סירוס ולא על עשיית מום בקדשים כמבואר בתו"כ שם ובש"ס בשבת שם ובמנחות נ"ו ובכורות ל"ג וזהו מקור דברי הפרישה ופירש"י צע"ק, וצ"ל דלא גרס בש"ס בכם לא תעשו. רק לא תעשו לחוד. ובאמת הש"ס הוא מתו"כ שם וז"ל התו"כ מנין אף באדם ת"ל ובכם כדברי בן חכינאי. ולא הוזכר לא תעשו ור"ח דאיתא בש"ס היינו ר' חנינא בן חכינאי דבתו"כ. וכן פי' הראב"ד בתו"כ שם דבכם היינו מבארצכם מדלא כתיב בארץ. ובאמת דרשא דבש"ס אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש קשה טובא. דהא בעינן לה להוסיף לאו בפ"ע. דנהי די"ל דלא שייך הכא אין עונשין מן הדין משום דנתוק הוי ממש בכלל כרות וכעין מ"ש התו' ביבמות ב' ע"ב ד"ה בתו דהיכא דהוי ממש בכלל זה לא מיקרי מן הדין. מ"מ בעי לחייבו על שני לאוין מיוחדים וכגון שהקריב בבת אחת ב' זתים משני בעלי מומים כרות ונתוק שחייב על כאו"א. דמכרות לחוד הוי חייב רק על אחת דהוי משם אחד וכדאיתא בכריתות דף ט"ו דבהמות לא הוו גופין מוחלקים. והשתא חייב שתים על נתוק וכרות והכא לא הוי לאו שבכללות כעין מ"ש התו' בפסחים דף כ"ד גבי לא תוכל ע"ש ד"ה דכתיב וברש"י במכות דף י"ח ע"א. וה"ה הכא מדלא כתיב לא תקריבום וכן קיי"ל בש"ס וברמב"ם שלוקה ע"ז. ואף במקריב זה אחר זה ג"כ יש נ"מ אם לא התרה בינתיים על כרות עוד הפעם רק מתחלה התרה על כרות ונתוק וכדתנן במכות דף כ"א. ויש שם מחלוקת הראשונים בכה"ג ואכמ"ל בזה. ולא שייך הכא למימר היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כדאיתא בפסחים כ"ד ובכ"מ דזה שייך רק לענין לחייב על עבירה אחת שני מלקיות משום שני לאוין. אבל הכא מגלה קרא שהם עבירות מיוחדות ויש כאן שני מעשים נפרדים רק שעשאם בב"א. והוי כאוכל חלב ודם בב"א והותרה על שניהם שלוקה ב'. ואפשר עוד בבהמה כרותה ונתוקה כגון כרות דגיד ונתוק בביצים או להיפוך והקריב ממנה עובר על שני לאוין דנתוק וכרות אף דהוי גוף אחד. אכן באמת ז"א דאין מלקות מיוחדים על כל מום ומום. והמומים המפורשים הוא רק פרטים לכלל ופרט וכלל כדאיתא בבכורות דף ל"ז יעו"ש. וקרא דלא תקריבו דגבי מעוך וכתות דרשינן בתמורה דף ז' לזריקת הדם או לבמת יחיד ע"ש וע' רמב"ם פ"א מהאה"מ ה"ד ובמפרשיו שם. וקשה לי דבנזיר ל"ד ע"ב איתא דיין וחומץ ואינך דגבי נזיר הוי פרטי לכללי שכתובים שם. ומ"מ קיי"ל שם ל"ח ע"ב שלוקה על כאו"א. ויש להאריך הרבה בזה ולבאר שיש מחלוקת בזה ובהא פליגי סוגיא דשבת והתו"כ שהזכרנו אבל אכמ"ל בזה]:

והנה דברתי עם רופא מומחה והגיד לי כי המים שבכיס אינם מחמת חולי שבביצה. רק הוא מחמת חולי שבקרומי הביצה כי הביצה יש לה כמה קרומים. ולפ"ז אין כאן כלל מקום להסתפק שמא נתמסמסה. ואין לנו צד להקל רק ע"פ שיטת המקילים בנכרתה ביצה אחת. והנה לפי דעת הבית מאיר דהיכא שצריך לכרתה לרפואה הוי ככרותה יש לצדד להקל גם בנ"ד כיון שלפי דברי הרופא עומדת לכריתה. אבל כבר בארנו שאין לסמוך ע"ז להלכה. וגם דשם איירי שנולד חולי בגוף הביצה דבלא"ה כתב היש"ש בדעת הרמב"ם דשרי לכרות מחמת חולי שבביצה ומותר לקהל וכמש"ל. מה שאם כן בנידון דידן שהחולי מחמת הקרומים. באמת דברי הבית מאיר תמוהים לענ"ד שכתב שם שאם נפסל ביד"ש עד שנחלה ומוכרח להנטל ביד"א שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצץ וניטל ביד"א אם לא יש לדמות למה דקיי"ל כר"ש דס"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי וחשיב ביד"ש וכשר עכ"ל. ומדכתב שאם נפסל מבואר דמיירי שניקב או נימוק באופן ששוב אינו מוליד וביד"א הוי פסול בכה"ג. ולזה קרי לה נפסל. ובכה"ג בלא"ה פשוט דשרי לקהל דכיון שהוא כבר סריס ביד"ש. שוב אינו נפסל במה שכורת האבר לגמרי. ולא דמי למסרס אחר מסרס וכמש"ל. ולמה הוצרך לסברא דכל העומד ליגזז. עכ"פ אין זה ענין להא דנ"ד:

ונראה דמ"מ יש לצרף דעת היש"ש שכתב דאף הפוסלים בביצה אחת מודו שאם כרתו הרופאים הביצה בשביל חולי האבן או השבירה כשר. דכיון שאין חולי בגוף הביצה יכולים הרופאים לכרות באופן שישארו שבילי הזרע קיימים ושפיר מוליד וכמו שאנו רואים באמת שמולידים. והח"ס סי' י"ז ושאר אחרונים הביאו דברי יש"ש הללו להלכה. ונהי שיש חולקים על היש"ש בזה דהא מפורש במרדכי ר"פ הערל שאם כרתו מחמת שבירה או חולי האבן אינו כשר רק לשיטת ר"ת שמכשיר בביצה אחת. מ"מ הרי יש כאן ס"ס שמא הלכה דכשר בביצה אחת. ואף לדעת הרמב"ם שמא כשר בכה"ג וכמ"ש היש"ש ולכאורה צ"ע בדברי היש"ש דמנ"ל לחדש קולא כזו בלי שום סיוע מדברי הראשונים. ואדרבה מסתימת לשונות הש"ס ופוסקים מבואר שאין לחלק ולא מצינו שנסמוך בזה על דברי הרופאים והשערתם וא"כ נתיר בכל מקום שיאמרו הרופאים שיוליד. וזה בודאי אינו וכמש"ל שאין הרופאים נאמנים בדבר איסור על גוף פרטי:

ונראה הסבר דברי היש"ש דהנה קיי"ל ביבמות ע"ה ע"ב דכרות איתא בגיד ובביצים ובחוטי ביצים וכן פצוע ודכא ע"ש וכן קיי"ל להלכה. ולכאורה קשה דבבכורות ל"ט ע"ב איתא דראב"י ור' יוסי ס"ל דכרות דגבי מומים הוי רק בגיד והכא משמע דכ"ע מודו דהוי בין בביצים בין בגיד. ואף די"ל דשם פליגי אי הוי מום שבגלוי. אבל הכא הטעם משום שאינו מוליד ובזה אין חילוק ע"ש בבכורות בסוגיא. מ"מ כל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי. וגם כיון דלשון כרות קאי רק על גיד א"כ גם הכא נימא הכי ולכאורה יש ליישב עפ"ז הא דתנן ר"פ הערל דפצוע דכא הוא בביצים וכרות בגיד. וקשה טובא דהא פצוע וכרות קאי על ביצים וגיד כדקתני בברייתא בדף ע"ה. ולפמ"ש י"ל דמתניתין אתיא כר' יוסי דמעוך וכתות קאי בביצים וכרות בגיד. אך ז"א דודאי לא אתיא מתניתין דלא כהילכתא וכן העתיק הרמב"ם פט"ז מהא"ב ובשו"ע סי' ה' ע"ש. וכבר הרגישו בזה התו' ביבמות דף ע"ה ונדחקו דשפכה אינו רק בגיד ולענ"ד זה צ"ע דכיון דהש"ס מוקי כרות בביצים ע"כ צ"ל דגם שם שייך שפכה וכמו שיבואר להלן. וצ"ל בכוונת התו' דמ"מ פשטיה דקרא משמע טפי דקאי כרות בגיד]:

ועו"ק דלמה לא נתבאר שיעור הפציעה ודכא וכרות וגבי נקב איכא מחלוקת הפוסקים אי בעי מפולש או רק עד שבילי הזרע. וקשה למה סתם הש"ס בזה. ובנימוקה פירש"י שהוקטנו הביצים ובנ"י כתב דהוי כמו חסרו. ולא פירשו עד כמה יוקטנו ויופסלו דלא מסתבר שיופסל במשהו. והנו"ב סי' ו' כתב דפצוע וכרות הוי במקצת ג"כ דאלת"ה ל"ל תרווייהו ודכא הוי ברובו. ולמעלה הקשינו עליו דמנ"ל לחדש דרשות מדעתו לפסול במקצת. אבל באמת דבריו הקדושים מפורשים בספרי פ' כי תצא אין לי אלא כולו מנין אף מקצתו ת"ל וכרות שפכה. ולכאורה אין לו ביאור דהיכי נלמד מזה אף מקצתו אבל לפמ"ש הנו"ב א"ש דיליף מיתורא דקרא. אכן הגר"א הגיה בספרי שם ת"ל דכא. נראה מזה שחולק על סברת הנו"ב וס"ל דאף בדכא סגי במקצת ולא בעי רובו. ונראה דבאמת דברי הנוב"י צ"ע דהא כרות לא הוי ידעינן מפצוע דהו"א דכרות עדיף מפצוע וכעין שכתבו התו' ביבמות ע"ה דאף דניטל כשר מ"מ נפצע פסול וכמו בטחול ע"ש. ואי כתיב כרות הו"א דפצוע עדיף שעכ"פ ישנה הביצה או הגיד ולא נכרתה לגמרי ואף דמפורש בשבת דף קי"א ובבכורות ל"ט דכרות עדיין מעורה במקצת וע"ש בתו'. מ"מ הוי, רק מעורה קצת. ופצוע עודנו מחובר כדרכו. וא"כ צריכי תרווייהו. ולזה הגיה הגר"א ת"ל דכא. ודכא היינו נימוקו שהוקטנו וכפירש"י ביבמות ע"ה. ומוכח דאף במקצת דבכולה הוי כ"ש מפצוע וכדאיתא בבכורות ל"ט ע"ב דמעוך וכתות ליתנהו ע"ש. ומוכח דהכא איירי אף במקצת ודלא כהנו"ב:

אבל עדיין צ"ע דא"כ מעכב אף משהו. ולמה בניקב הגיד ס"ל לרוב הפוסקים דבעי עד שבילי הזרע וי"א דבפ' מעבר לעבר. והרי כתב הב"ש בשם הסמ"ג דניקב הוי בכלל כרות וש"פ ס"ל דהוי בכלל פצוע ע"ש. וא"כ סגי בכל שהו וגם תמוה דכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי שיעורא. ובדף ע"ו משמע שהשיעור עד שביל הזרע כנ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב כ"ג ח"ד שאם ניקבו הביצים שיעור הנקב עד שיצא הזרע ע"ש. ונראה מקורו מהא דאיתא ביבמות ע"ה בההוא דחרזיה סילוא ונפיק כי חוטא דמוגלא ופירש"י שיצא ממנו ש"ז וקשה טובא למה לא פירש כפשוטו שיצאה מוגלא וליחות מן הביצה ובזה הכירו שניקבה הביצה. ולזה דייק רבינו ירוחם שצריך שיצא ש"ז בניקבו הביצים. ולפלא שלא הוזכר דין זה בשו"ע. אכן הא גופא טעמא בעי מנ"ל לרש"י ורי"ו האי שיעורא כיון שלא נזכר בש"ס והו"ל לרש"י לפרש באמת מוגלא כפשוטו על ליחות הביצה. וגם דברי הספרי צ"ע קצת דאף אם נגיה כהגהת הגר"א. מ"מ לא משמע דדריש מיתורא. דכל כה"ג הו"ל לפרושי ולמימר בזה"ל אם נאמר פצוע למה נאמר דכא וכו' וכידוע לשון הברייתות בכה"ג. וגם דבנקל יש לחלק בזה. ועוד דלשיטת הסמ"ג וש"פ שלוקה על פצוע לחוד ועל דכא לחוד איצטריך דכא ללאו מיוחד. ומנ"ל ללמוד אף מקצתו:

לזה נלע"ד דהא דדרשינן כרות שפכה ששופך ע"י כריתה ולא מקלח זה קאי אכולהו גם על פצוע ודכא דבעינן שיפצע או ידוך עד מקום הזרע שיהא הזרע שותת ולא יורה כחץ. וזהו שיעור פצוע דכא וכרות עד שביל הזרע. וכן ניקב שיעורו בהכי כנ"ל. ולזה פירש"י חוטא דמוגלא שיצא ש"ז. דאי מוגלא הוא ליחות הביצה עדיין מנ"ל שהגיע הנקב לשביל הזרע. ומהיכא פריך בפשיטות על מה שהוליד. ואם בדקו וראו שהגיע הנקב לשביל זרע הו"ל להש"ס לפרושי ולזה פירש"י דמוגלא היינו ש"ז. ובספרי נלע"ד לקיים הגירסא שלפנינו ת"ל וכרות שפכה כל שנכרת הגיד. ובילקוט הגירסא כל שנכרת הגיד הפוסק. ונראה עיקר כגירסת הילקוט. דלשון הספרי אינו מובן דמאי קאמר כל שנכרת הגיד. אבל לגירסת הילקוט הכוונה שנכרת עד הקרום שמפסיק בין שביל מי רגלים לשביל הזרע וכדאיתא ביבמות ע"ו שיש שני שבילים ויליף מינה שעיקר הפסול הוא מצד שפיכת הזרע. וה"ה בפצוע ובדכא השיעור עד שביל הזרע ומה שפירש"י שהוקטנו הביצים צ"ל ג"כ דאיירי שנימוקו עד שביל הזרע. וסמך רש"י על מה שמפורש להלן בש"ס שהעיקר תלוי בשבילי הזרע. ואף שפירש"י שחסרו כל שהן פסול. צריך לדחוק דהכוונה שחיסר משהו עד שבילי הזרע. ואפשר ס"ל לרש"י דכיון שחסר כל שהו סופה להתקלקל כולה. וצ"ע דמנ"ל זה וגם ברמב"ם ושו"ע לא נזכר כלל חסרה כל שהו רק חסרה סתם ומשמע חסרה כולה. ועכ"פ להלכה נראה פשטות דברי הפוסקים דבכל שהו לא מיפסל:

ולזה מוקמינן לכרות אף בביצים ולא פליגי ראב"י ור' יוסי בבכורות ל"ט. משום דהכא כתיב שפכה. ומתבאר הטעם ששופך הזרע וממילא מוכח דאף בביצים וחוטי הביצים הדין כן כיון דגם שם שותת הזרע. ואדרבא שם גרע טפי כידוע שכל שהזרע נמשך למעלה כח הדוחה שבו הוא יותר חזק. וכל שיוצא למטה הוא יותר חלוש. ולזה אם יוצא הזרע דרך הביצה אזי ודאי לא יוליד דאינו יורה כחץ. אבל גבי מומים דלא כתיב כרות שפכה רק כרות לחוד שפיר ס"ל לראב"י ור"י דקאי רק על גיד דמשמע להו הכי לשון הכתוב. וס"ל דכרות ביצה לא הוי מום שבגלוי כדאיתא בסוגיא שם. ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים:

ועפ"ז מבוארים דברי היש"ש דכיון שעיקר פסול כרות ביצה, הוא מצד שפיכת הזרע. וא"כ כשנשארו שבילי הזרע שלימים שפיר כשר. ולזה כשהחולי בגוף הביצה ס"ל שא"א להזהר שישארו שלימים כיון שנתקלקלה גוף הביצה משא"כ כשכורתה הרופא בשביל חולי אחר שפיר יכול להזהר בזה. ולפ"ז דברי היש"ש מוכרחים להלכה כיון שהוכחנו שעיקר פסול כרות הוא משום שפיכת הזרע וזהו שיעור פסולו וראיתי בחינוך פ' תצא שכתב דשבילים שמתבשל בהם הזרע היינו חוטי הבצים. ותמהני דא"כ מה חילוק בין ביצים לחוטי ביצים. דהא גם בביצה בעינן שינקוב או יכרות שביל הזרע ואולי שביל שיוצא הזרע לאו היינו שביל שמתבשל הזרע. ורש"י פירש חוטי ביצים שתלוים בהם הביצים. ונראה הטעם דכיון שנפצעו או נכרתו הוי כאלו נכרתה הביצה. וע' במרדכי שכתב דבעינן שיכרתו כל החוטים. ולהלכה קיי"ל אף בחוט אחד פסול ע' בפוסקים ובאה"ע סי' ה'. ויש להאריך בזה ואכ"מ וגם צריך לחקור אצל הרופאים איך תהלוכות החוטים ושבילי הזרע

עכ"פ כיון שבארנו דברי היש"ש שיש להם יסוד להלכה נראה שיש להקל בנ"ד דהוי ס"ס שמא הלכה דנכרתה ביצה אחת כשר ואף להפוסלים שמא עיקר כהיש"ש דאם אין חולי בגוף הביצה וכרתוה לרפואה כשר. ואם נתפוס שיש כאן חולי בגוף הביצה או שקרום הביצה היא מגוף הביצה. א"כ יש לצדד עפמ"ש היש"ש סי' ט' בדעת הרמב"ם שכיון שההכרח לכרתה הוו תחילתו בידי שמים וסופו ביד"א דמוכח בירושלמי דכשר וכ"כ הח"ס סי' י"ז ושאר אחרונים שדעת הרמב"ם דכשר בסופו ביד"ח. ואם נימוק מקצת הביצה ג"כ יש לצדד כן. ולשיטת רש"י והנ"י דסגי בכל שהו א"כ הו"ל כבר סריס בידי שמים. ותו לא מיפסל על הכריתה וכמש"ל:

וראיתי בספר עין יצחק סי' י"א שכתב להוכיח דבנכרתה ביצה אחת מוליד וכשר מקושיית המקנה בקדושין כ"ה דעבד שסרסו בביצים הא אין לוקה ומשלם. והאריך בזה. ולענ"ד ז"א דאי ס"ל לסוגיא דהתם שמוליד. א"כ למה קרי לה סירוס. וגם עיקר קושיית המקנה לענ"ד יש לישב דאיירי שכרתו לרפואה ובזה אינו לוקה דהא מותר לכתחילה וכדקיי"ל דבהפיל שינו או חטט עינו לרפואה יצא לחירות כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' עבדים הי"ג. וגם ראיתי שכתב שם דבנכרת ראש הגויה ונשארה העטרה בשלימות יצא לחירות. ולענ"ד זה צ"ע מסוגיא דקדושין שם דקאמר סירוס בגיד היינו ראש הגויה. ולדבריו משכחת סירוס בגיד שנחתכה העטרה וראש הגויה נשאר בשלימות. והוי סריס בכה"ג וי"ל בזה. וגם מש"ש ראיה להבית מאיר מהא דלא מייתי שן נדודה. תמוה דשן נדודה הוי ממש כאבר מדולדל שאינו שייך עוד להגוף והוי כבשר מת כידוע. משא"כ הכא שהביצה עודה במקומה כראוי וההכרח לקצר:

ועוד יש לדון בנ"ד עפמ"ש האחרונים להקל בספק פצוע דכא. אך אקצר בזה באשר כי לענ"ד בספיקא דדינא לא שייך זה וכמ"ש בס"ד בסימן שאח"ז:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה