שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קלא · ט
ועוד כתב מעכ"ת שיש מצדדים שאינו מחמת כאב כי אלו היה כואב לו עינו היה ניכר שם אדמימות. וז"א כי מי הגיד להם זאת. ועוד דהא איתא בירושלמי פי"ד דשבת ה"ד אר"א בשם ר"י ההן סימוקא יש בו סכנה ופירש הק"ע אדמימות שבעין. הרי שאדמימות בעין הוי סכנה. וממילא מוכח דהא דאיתא ביבמות דף ע"א שאם כואב לו עינו אסור למולו עד שיתרפא. היינו בלא אדמימות. דהא כתבו האשכול והרמב"ן והנ"י וריטב"א דאיירי התם בכאב מועט ולא באופן שיש בו סכנה וכמש"ל. וא"כ ע"כ איירי שאין בו אדמימות. ואף שגוף דברי הק"ע צ"ע מנ"ל לפרש כן ולחדש דין כזה. והפ"מ פירש שם באופן אחר ע"ש. וגם פירושו אינו מוכרח. והעיקר נלע"ד שהיתה אצלם מחלה ידועה בשם סימוקא. ואולי צ"ל סימטא כדאיתא בע"ז כ"ח ע"א. או אולי קאי על חולי הטחול שנקרא סומקא בגיטין דף ס"ט ע"ב ובשבת קכ"ט ע"א. מ"מ מוכח מדעת הק"ע דבכאב עין בלא אדמימות ג"כ אסור למול:
ואין לפרש הירושלמי דקאי על מי שהוא אדום שהוא סכנה דהא חזינן שאסור למולו. דז"א דהאדמימות בעצמה אינה סכנה ורק למול יש סכנה שלא יצא דמו וכפירש"י בשבת קל"ד ע"א. ובירושלמי שם לא איירי כלל בדיני מילה. רק לענין חילול שבת במקום סכנה. ובאמת בגדול יש לדון דלא שייך כלל הא דאדום דכיון שנתגדל י"ל שטבע בשרו כן להיות אדום וכמש"ל גבי אם עיניו דומעות. וכן משמע בח"ס ס"ס רמ"ה שכתב דעשו הי' אדום ולא נימול לשמונה. אבל אח"כ נימול כדאיתא במדרש פ' וישלח. ופשטות המדרשים משמע שהיה אדום כל ימיו עב"ר פ' תולדות. ומוכח שמותר למול כשנתגדל ורואים שטבעו הוא כן. ולפמ"ש רש"י בחולין מ"ז ע"ב שלזה אין מלין אדום לפי שדמו הולך בין עור לבשר והוי כמי שאין לו דם וחיותו מועט ומת במכה קלה. י"ל ג"כ דכיון שכבר גדל ונתחזק כחו מותר למולו. וכדקיי"ל גבי מתו אחיו מחמת מילה שמותר למול כשגדל ונתחזק כוחו: