אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן קלא

סימן קל

ע"ד אשר בעירו רוב הנולדים בעת הזאת נמצא בעיניהם ריר וליחה. ולזה המוהלים משהים המילה כמפורש בש"ע בכאב עינים. ויש שמערערים ע"ז ואומרים שהליחה הזאת אינה מגוף העינים ורק הוא כאב בעפעפים ולא מצינו כלל שלא ימולו בשביל זה. ומקצתם אומרים שאין זה כאב כלל. ורק נעשה זאת מצד מה שמסתכל על אור העולם יותר מדאי. וכמו באנשים גדולים כשיסתכלו בחמה יהי שינוי קצת בעיניהם. והביא בשם ספר דבר אלי' שכתב שצריך בקיאות לחלק בין דמעות לדמעות. אבל אין ספר זה ת"י. וביקש כת"ר לדעת דעתי בזה למעשה והנה מטרדותי לא אוכל להאריך וגם כי קרבו ימי החג הבע"ל. לזאת אשיבנו רק הנלע"ד בעיקר הדין בלי פלפולים צדדיים:

א

הנה מקור הדין הוא ביבמות דף ע"א דאיתא שם שאם כואב לו עינו אסור למולו. וכתב הנ"י ובחידושי הריטב"א שם דרק בכאב מועט מותר למולו מיד. אבל בכאב עינים גדול שמחללין עליו את השבת צריך להמתין משיבריא ז' ימים כדין חלצתו חמה. דזה גרע מחלצתו חמה כדאמרינן בע"ז כ"ח דשוריינא דעינא בליבא תליא ע"ש. וכ"פ הרמ"א ביו"ד סי' רס"ב ס"ב. והנה בשבת קל"ז תנן קטן החולה אין מוהלים אותו עד שיבריא. ובש"ס איתא עלה אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו. וקשה דהא במשנה סתמא תנן עד שיבריא ולא כל ז'. וצ"ל דהיינו דמפרש שמואל שיעורא דעד שיבריא הוא ז' ימים. והרמב"ם בפ"א מה' מילה הט"ז כתב חולה אין מלין אותו עד שיבריא ומונין לו מעת שיבריא מחוליו ז"י מעל"ע ואח"כ מלין אותו. בד"א כשחלצתו חמה וכיוצא בחולי זה אבל אם כאבו לו עיניו בעת שיפתחו עיניו וירפאו מלין אותו מיד וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ולכאורה לשונו אינו מובן שבתחילה כתב שאין מלין עד שיבריא. ומשמע שמשיבריא מלין אותו מיד. ואח"כ כתב שימתינו ז"י. וגם קשה עליו מהש"ס דמשמע ששיעור ז"י הוא השיעור עד שיבריא. ולשון הטוש"ע סי' רס"ב מתוקנים יותר שכתבו שיעור ז"י משנתרפא מחוליו וכוונתם דאף שנתרפא מהחולי מ"מ עודנו חלש וצריך להמתין עד שיתחזק ויהא בריא כראוי והשיעור בזה ז"י. וצ"ל שגם כוונת הרמב"ם כן כי לשון יבריא יש בו שני פירושים. הפירוש האחד לשון רפואה וכמו הלשון בש"ס בחולין דף מ"ג ע"ב שמא הבריא לפירוש הראשון שברש"י שם שהכוונה נתרפא ושם לא הוי בריא גמור דהא הוי רק קרום מחמת מכה שאינו קרום וכפירש"י שם. ועוד יש לפרש יבריא שיהי' בריא וחזק כאחד האדם. וע' ערוך ערך בר מ"ש בזה. וכן הלשון בשמואל ב' ג' להברותו ובש"ס מברין וסעודת הבראה. והיינו לשון חיזוק שכשהאדם רעב הוא נחלש והאכילה מחזקתו. ונראה דשמואל דייק לדינו זה מדקתני עד שיבריא דהא סגי דליתני קטן החולה אין מוהלין אותו. וממילא נדע שאין מלין קודם שיבריא דהא הוא עדיין חולה. ולזה מפרש לה שמואל שהכוונה שאף שנתרפא מהחולי מ"מ עודנו חלוש וצריך להמתין עד שיבריא ויתחזק כחו כראוי. ופירש שמואל שהשיעור לזה ז' ימים. ומזה שפיר דייקו הפוסקים דה"ה בכל חולי הכולל כל הגוף צריך להמתין ז' ימים כי הגוף נחלש מכל חולי שיארע לו. וכ"כ הטוש"ע סי' רס"ב דהיינו חולי שכולל כל הגוף. וכ"כ האשכול והאו"ז בהלכות מילה:

ב

ובזה יש לישב מ"ש האשכול ה' מילה בשם גאון שאף אם התינוק כחוש אין למולו וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ביבמות דף ע"א ע"ב. וקשה טובא דמנ"ל זה. אבל לפמ"ש א"ש דמדחזינן שאף שכבר נתרפא מחליו אסור למולו בשביל שהוא חלוש עדיין. ממילא מוכח שכשאנו רואים שהתינוק כחוש וחלש אסור למולו עד שיבריא. אך יש לישב דבריהם בפשיטות ע"פ הא דאיתא במנחות דף ס"ד שכחוש פסול לקרבן. ופירש"י משום הקריבהו נא לפחתך. וקשה דהיכן מצינו זה שכחוש פסול. וצ"ל שיש לו דין חולה. וחולה כתיב בקרא דהקריבהו נא במלאכי ע"ש. ואף דילפינן חולה מקרא אחרינא בתמורה כ"ח ע"ב. מ"מ נקיט רש"י האי קרא שפשוט טפי והיינו משום דס"ל דהוי רק מדרבנן. וכ"כ רש"י בזבחים ל"ה ע"ב גבי מחוסר אבר משום הקריבהו וע"ש בתו' שהקשו ע"ז וע' בחיבורי ח"א סי' ס"ג שכתבתי לישב זה דס"ל דהוי מדרבנן. וכ"כ הכ"מ בפ"ב מהא"מ דלהכי נקיט הרמב"ם גבי טריפה טעמא דהקריבהו משום דס"ל דהוי דרבנן ע"ש. וע' רמב"ם פ"ב מה' שגגות הט"ו דמשמע דמפרש כחושה היינו טריפה. דעל כחושה בבני מעיים כתב שם טריפה. אבל ברש"י שם לא משמע כן יעו"ש. וגם הרמב"ם אפשר שהיה גורס בפירוש טריפה וע"ש בלח"מ. ובירושלמי פ"ה דגיטין ה"ו משמע דלא שייך לומר כחוש בב"מ דקאמר שם מה חולה בגלוי ע"ש. אך י"ל דכוונת הירושלמי דקרא איירי שם בחולה שבגלוי דהא קאמר קרא שלא יביא קרבן חולה לכתחילה. ומוכח דאיירי שרואים שהוא חולה. ובשאגת ארי' סי' נ' הוכיח מסוגיא זו דמשום הידור מצוה מותר לחלל שבת וכ"כ בדעת הרמב"ם ע"ש. וצ"ע דהא הרמב"ם מפרש לה טריפה. ועוד דאיך שייך לומר שישחוט קרבן אחר משום הידור מצוה היכא שמעיקר הדין כשר קרבן הראשון וכבר נעשתה מצותו. וגם איך נפסול קרבן שנעשה בהכשר. ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ג

עכ"פ לפ"ז קשה טובא על הנ"י וריטב"א שהזכרנו דהא עיקר הטעם שצריך להמתין ז"י הוא מפני שנחלש והיינו כשהיה חולה בכל גופו כמש"ל. אבל בכאב עינים נהי שיש בו סכנה מ"מ הרי לא חלה כל גופו ולא נחלש עי"ז. ועו"ק דהא כתבו הר"ן פ' שמונה שרצים והמ"מ בפ"ב מה' שבת ה"י בשם הרמב"ן וכ"ה בש"ע או"ח סי' שכ"ח ס"א וסי"ז דלשון חולה הוא שחלה כל גופו ונופל למשכב ע"ש. וכ"כ הריטב"א בחידושיו בשבת דף קכ"ט ע"ב. וא"כ כשיש לו רק כאב בעלמא אין זה בכלל חולה המוזכר במשנה שצריך להמתין עד שיבריא. ולכאורה י"ל דהיינו כמ"ש המ"מ בפ"ב מה' שבת בשם הרמב"ן שאף בכאב אבר אחד אם כואב לו מאוד עד שנופל למשכב מחמת כאב הוי כחולי כל הגוף ע"ש. וכ"כ שאר פוסקים. וע' ב"י סי' שכ"ח בזה. וה"נ ס"ל להנ"י והריטב"א דבכאב גדול הוי כחולי כל הגוף. אכן לפ"ז עיקר חסר מן הספר והו"ל לפרש דאיירי שנופל למשכב מחמת הכאב. וצ"ל דס"ל להנ"י והריטב"א דכיון דמבואר בש"ס דחולי עינים יש בו סכנה משום שזה נוגע ללב. ממילא משמע שגורם חלישות לכל הגוף. כי הלב מלך באברים וממנו תוצאות חיים לכל הגוף. ואף שאינו נופל למשכב. בכ"ז כיון שכל הגוף נחלש. אסור למולו עד שיבריא וכמש"ל. ולדעת הפוסקים דס"ל דבלשון חולה נכלל גם מי שחולה על אבר אחד והובאו ביתה יוסף בסי' שכ"ח א"ש בפשיטות. אך דעת הריטב"א בעצמו בשבת קכ"ט אינו כן וכמש"ל. ובאמת מצינו בסוכה דף כ"ו ע"א דקרי שם חולה אף אם חש רק בעינו או בראשו יעו"ש וע"ש בתוד"ה ואפילו:

ד

והנה בהא דקיי"ל בביצה כ"ב ובע"ז כ"ח דרירא ודמעתא בעין הוי סכנה ומחללין השבת. לכאורה קשה דהא חזינן הרבה אנשים שעיניהם דומעות תמיד. ובכ"ז הם מאריכים ימים. וכן מצינו בבכורות דף מ"ג ע"ב דזבלגן הוי מום. ואף דרש"י פירש שם שדולפות מים. נראה דה"ה דומעות. וכ"כ הרמב"ם בפ"ח. מהב"מ. וכן איתא שם בדף מ"ד ע"א עיניו תרוטות וצירניות דומעות דולפות טורדות. ופירש"י דומעות מעט דולפות יותר מדומעות טורדות יותר מדולפות. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם אהא דתנן צירן דהיינו מי שעיניו דומעות וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהב"מ ה"ו מי שדמעיו זולפות תמיד ומי שלחלוחית נמשכת מאחת מקצות עיניו ע"ש. ונראה דמפרש צירן לשון ציר שנמצא ציר בעיניו. ועכ"פ הרי מבואר שיש אנשים שכן טבע עיניהם שדומעות תמיד. והוי רק מום אבל לא חולי מסוכן. וגירסת הרמב"ם בהך דביצה כ"ב ג"כ צירא כמ"ש הפוסקים והובא בהגר"א סי' שכ"ח ס"ט. וצ"ל שיש חילוקים בזה ולא כל הדמעות והליחות שוות. כי יש דמעה וריר שהוא מחמת חולי העין וזה הוי דבר מסוכן וצריך למהר לרפאותו. ויש אשר טבע העין כן. ואף שבודאי הוא מאיזה חולשה בעין והא קיי"ל דאף בכאב מועט בעין ג"כ אסור למול. בכ"ז כיון שכן טבע העין של אדם זה. כבר הורגל גופו בזה. ואין זה פועל על הגוף. ושפיר אפשר למולו. דהא לא מצינו שמי שעיניו דומעות יהא אסור למולו כל ימי חייו. דהא חשיב לה בין מומי כהנים. ותיפוק ליה דהוי ערל. ואף שיש לדחות שנתחדש לו זה אחר שכבר נימול. מ"מ פשטות הענין לא משמע כן. ולכאורה יש לומר דרק כשכואב לו עינו אסור למולו ואף בכאב מועט. אבל אם עיניו דומעות באופן שאינו סכנה רק מצד טבע העין וחולשתו קצת מותר למולו. אבל בדברי הראשונים משמע להדיא שכיון שהתינוק סובל איזה חלישות באבר אחד אסור למולו. ועוד נראה דהנה במתו אחיו מחמת מילה כתבו הרמב"ם וכל הפוסקים ובש"ע סי' רס"ג שכשיגדל ויתחזק כוחו. מותר למולו. וכבר בארו הנוב"י מ"ת ס' קס"ה והח"ס סי' רמ"ה טעם הדבר. נמצא דנהי שחזינן שיש חולשה בבניו של זה שהמילה מזקת להם. בכ"ז כשגדל ונתחזק שפיר מלים. וה"ה הכא אף שעיניו דומעות מאיזה חולשה. מ"מ כיון שגדל כבר ונתחזק כוחו מלים אותו. והיינו כמש"ל שהגוף הורגל עם חולשה זו וכוחו מתחזק כאחד האדם. ואף שיש לחלק קצת בזה מ"מ מסתבר הדבר כמ"ש:

ה

והנה כשאנו רואים שעיני התינוק דומעות נראה פשוט שאין למולו דהא אף אם הוא מחמת כאב מועט ג"כ אסור למולו כמ"ש כל הפוסקים וכדמוכח מהא דיבמות דף ע"א. ומה שאומרים העולם שיש להקל מצד שזה נעשה ע"י הסתכלותו על אור העולם. הוא טעות דמ"מ הרי נחלשו קצת עיניו בשביל זה. ושוב אסור למולו. ויש מקום להחמיר להמתין ז' ימים מעת שנתרפאו עיניו דשמא הדמעות האלה הם מחולי גדול שיש בעין שהוא סכנה כדאיתא בע"ז כ"ח וכדקיי"ל בסי' רס"ב. רק שבזה נראה שנאמנים הרופאים לומר שאינו חולי מסוכן. והרי בכל דבר הנוגע לפקו"נ קיי"ל ששומעין לדברי הרופאים אם לא היכא שהחולה אומר צריך אני וגם בזה יש חילוקי דינים ע' או"ח סי' שכ"ח וסי' תרי"ח בזה. וה"ה הכא. אבל כשאומר הרופא שמותר למולו תיכף ולא יזיק לו. נראה פשוט שאין שומעין לו נגד דין מפורש בש"ס שהחמירו בזה הרבה. וכבר האריכו האחרונים אם יש להאמין לרופאים בדיני התורה ואכ"מ. ואף דקיי"ל באו"ח סי' שכ"ח ס"ד דאף במכה של חלל אם ידוע שאין בו סכנה או שהרופא והחולה אומרים שא"צ אין מחללים השבת עליו ע"ש ובאחרונים בזה. מ"מ לא דמי דהתם מבואר בש"ס שיסמכו על החולה והרופא בדבר שנוגע לפקוח נפש לענין חילול שבת. ורק הש"ס גלי לן באיזה חולי יש לחוש לסכנה במקום שאין רופא והחולה אינו יודע. אבל בנ"ד לא מצינו שמסרו חז"ל דבר זה לרופאים. רק סתמו שבכאב מועט אסור למול. ובחולי צריך להמתין ז"י משנתרפא. ונראה דמשום שאנו צריכים לעשות דבר בקום ועשה. אין לנו לסמוך בדבר שאפשר להביא התינוק לידי סכנה. וגם אפשר דקים להו שאפשר לבוא לידי סכנה בכה"ג. ועוי"ל דבזה אין הרופא יכול לומר דעתו ע"פ נסיון ואקצר. ואין לומר שנשתנו הטבעים במשך הדורות. חלילה לומר כן כי אם נבוא לדון ע"פ סברא זו. ניתן יד לפושעים לסור מדרך התורה. ואף שכתבו התו' סברא זו בע"ז דף כ"ד ועוד באיזה מקומות. היינו בדבר שנראה בחוש. אבל לא במילתא דתליא בסברא. וידוע כבר מ"ש הרשב"א בתשובה לענין טריפות שאין לסמוך על מה שרואים שחיות י"ב חודש והובא זה בפוסקים. והרי קיי"ל בירושלמי פ' הערל שאף אם אחזתו חמה שעה אחת וחלצתו צריך להמתין אח"כ ל' יום. וממילא לש"ס דילן צריך להמתין ז"י. ואטו אם הרופאים יקילו למולו תוך ז' ימים כיון שלא אחזתו רק שעה אחת. נשמע להם לעשות נגד הדין. ונראה ראיה לזה דא"כ הוי להו להפוסקים לפרושי שאם רואים בהתינוק איזה מיחוש בעיניו או בגופו ישאלו פי הרופאים. ורק היכי שאין שם רופא אז לא ימולו. וע"כ צ"ל שהוא דין גמור שלא ימולו במקום כאב וחולי ואין שומעין כלל להרופאים בזה. ועדיין י"ל דמ"מ נאמין להרופאים אם אמרו שעיניו דומעות בטבע ולא יתרפא מזה לעולם. אבל באמת נראה שא"א להרופאים לדעת זאת תיכף בימים אחדים ללידתו רק אחר שינסו לרפאותו אז יכירו שאינו מקבל רפואה. ועוד דהא כבר כתבנו דאף בכה"ג צריך להמתין עד שיתחזק כחו. ואפשר שלאחר שיבורר שהדמעות הם תדירות אצלו נאמין לרופא כשיאמר שאין זה מחמת חולשה שבעין רק טבע עיניו של זה הם כך:

ו

ועוד נראה ראיה מהא דאיתא ביבמות דף ע"א דמשכחת לה שיתחייב במילת בנו בשעת אכילת הפסח ולא בשעת עשייתו כגון שחלצתו חמה ופריך וניתיב ליה כל שבעה ושקיל וטרי טובא בזה. וקשה טובא דלישני בפשיטות כגון שבא רופא אחר עשיית הפסח בעת שחלצתו חמה ואמר שאין סכנה למולו תיכף או כגון שהיו עיניו דומעות ואמר הרופא שאין סכנה למולו. וע"כ צ"ל שאין שומעין לרופא בזה. וא"ל דאם לא היה רופא מקודם א"כ הי' זה ספק ערל גם בשעת עשייה דאפשר אם היה רופא לפנינו היה אומר שאין סכנה. ז"א דנלע"ד דכל היכא שאסור למולו משום ספק סכנה. שוב אינו מעכבו מלעשות הפסח. דהא עכ"פ הוא פטור מלמולו. והרי ודאי גם בחולה או בחלצתו חמה תוך ז"י אינו ברי שימות ע"י המילה ורק משום ספק נפשות אסור למולו. ודוחק לומר דע"פ רוב הוי סכנה. והרי במדבר שלא מלו מפני שלא נשב להם רוח צפונית כתבו התו' ביבמות דף ע"ב ד"ה משום שלא היתה מעכבת הפסח. ובודאי בזה אין לומר דע"פ רוב הוי סכנה. דבזה לא היינו מקילים משום סברא דשומר פתאים ד' כדאיתא בש"ס שם. וע"כ צ"ל דרק מיעוטא הוי סכנה. ובכ"ז אסור משום דבפקו"נ אין הולכים אחר הרוב. ומ"מ כיון שאסור למול מן הדין שוב אינו מעכב הפסח. ואף דהכא אפשר לברר ע"י שאלת רופא כיון שא"א לו להשיג היום רופא לשאלו שפיר אסור למולו ואין מעכבו מן הפסח. ואין שייך בזה לחלק מצד ספק מחסרון ידיעה ובקיאות וכמובן. ומ"מ אח"כ כשבא במקרה רופא ואמר שאין בו סכנה אין נפסל הפסח למפרע כיון ששחטו כדין. ובלא"ה לפמש"ל דנוקי כשחלצתו חמה אחר עשייה ואז אמר הרופא שאין בו סכנה. שוב לק"מ דבשעת עשייה עדיין לא חלצתו חמה. [ובזה יתישב ג"כ מה שיש לדקדק על דברינו הקודמים דהא איירינן בירושלים במקום עשיית הפסח או שהילד עכ"פ קרוב לירושלים. ושם בלי ספק מצוים רופאים ולא בעי לאוקמא במילתא דלא שכיחא]. ואף שיש לדחות דהש"ס קושטא משני דבעי מעל"ע בחלצתו חמה. מ"מ הא חזינן דר"פ מוקי לה באוקימתא אחריתא. והו"ל לאוקמי בכה"ג:

ז

ועוד י"ל דהנה איתא בפירש"י בביצה דף כ"ב ע"א דהא דרירא ודמעתא סכנתא היינו רק בתחילת החולי. אבל בסוף החולי שוב אין סכנה ע"ש דלא גרס ותחילת אוכלא רק תחילת אוכלא בלא ויו [ובע"ז כ"ח ע"ב משמע בפירש"י דקאי רק אקדחתא. אבל בביצה מפורש דקאי אכולהו] ולפ"ז י"ל שבסוף החולי כבר עברה הסכנה. ואפשר שהעין יוציא ליחה זמן רב ובכ"ז אינו חולה כלל כי עבר החולי. ואפשר שישאר זה בטבע העין שיוציא דמעה וליחות ובכ"ז העין בריא ושלם. ובכה"ג איירי הא דבכורות דהוי מום. ולזה בתינוק כל זמן שלא נתברר שעבר החולי. חיישינן שמא הוא עדיין תחילת אוכלא. ואם יאמר הרופא שבתחילה היה מחמת חולי וכבר עבר החולי. י"ל שהוא נאמן ע"ז. אך יצטרכו להמתין ז"י מיום שעבר החולי וכדעת הנ"י וריטב"א שהזכרנו. וכ"נ להקל למעשה שאם יעברו ז"י מיום שיגיד הרופא שעבר החולי. מותר למול אף שעדיין יש ליחות בעיניו. ולפ"ז יש מקום לומר שנאמין להרופא כשיאמר שהליחות שבעין אינו מחמת אוכלא רק מצד סיבה אחרת שנולדה בעיניו של זה. אבל כבר כתבנו שקשה להעמיד ע"ז ליכנס בספק נפשות ונגד דין מפורש בש"ס. כי הרופא אינו אומר זה רק באומדנא. ובפרט בתינוק קטן שאינו מגיד לנו אם סובל איזה כאב או לא. ובפרט דלגירסת ותחילת אוכלא מבואר להדיא דברירא ודמעתא הוי סכנה אף בלא אוכלא. וגם לפמש"ל מוכח מסוגיא דיבמות שאין להאמין לרופא על זה. וכבר כתב הח"ס בכמה מקומות בתשובותיו שאין להאמין לרופאים על גוף מיוחד רק יש להאמינם בדרך כלל שאפשר שיהא כך יעו"ש. ורק לענין מכה של חלל אף שהתירו חז"ל לעשות מה שצריך לו. מ"מ הרי מסרו זה לבקיאים לדעת מה צריך לו. וממילא נאמן הרופא לומר שאבר זה אינו מוכרח כ"כ לרפאותו לשעה ואסור לחלל שבת בשביל זה. אבל בנ"ד ודאי אין להאמינו כנ"ל:

ח

והנה מעכ"ת כתב שיש שמצדדים להיתר לפי שהליחות שיש בעין הוא בשביל כאב שיש לו בעפעפיו ולא בגוף העין. וז"א דכבר כתב האשכול בה' מילה והרמב"ן בחי' ובנ"י ר"פ הערל בשם גאון ובאו"ז הגדול הלכות מילה סי' ק' ושאר פוסקים שאף אם יש לו כאב באיזה אבר ביד או בלחי או ברגל אין למולו עד שיתרפא. ומכ"ש בעפעפיו שהם אצל העינים מקום חלוש מאוד. ולבד זה נראה דחולי בעפעפים לפי דברי הרופאים הוא כמו חולי גוף העינים. ודקאמר בש"ס רירא דמעתא קדחתא וכו' באמת לא מצינו חילוק אם הדמעה הוא מחמת העפעפים או מחמת גוף העין ומי הוא זה אשר ירים ראש לחלק בזה במקום סכנת נפש. וכן מ"ש שרופא אמר שנעשה מחמת שעפעפים שוכבים זע"ז. ג"ז אינו דמ"מ הרי יש לו איזה כאב עי"ז שהרי רואים אנו שינוי בעיניו:

ט

ועוד כתב מעכ"ת שיש מצדדים שאינו מחמת כאב כי אלו היה כואב לו עינו היה ניכר שם אדמימות. וז"א כי מי הגיד להם זאת. ועוד דהא איתא בירושלמי פי"ד דשבת ה"ד אר"א בשם ר"י ההן סימוקא יש בו סכנה ופירש הק"ע אדמימות שבעין. הרי שאדמימות בעין הוי סכנה. וממילא מוכח דהא דאיתא ביבמות דף ע"א שאם כואב לו עינו אסור למולו עד שיתרפא. היינו בלא אדמימות. דהא כתבו האשכול והרמב"ן והנ"י וריטב"א דאיירי התם בכאב מועט ולא באופן שיש בו סכנה וכמש"ל. וא"כ ע"כ איירי שאין בו אדמימות. ואף שגוף דברי הק"ע צ"ע מנ"ל לפרש כן ולחדש דין כזה. והפ"מ פירש שם באופן אחר ע"ש. וגם פירושו אינו מוכרח. והעיקר נלע"ד שהיתה אצלם מחלה ידועה בשם סימוקא. ואולי צ"ל סימטא כדאיתא בע"ז כ"ח ע"א. או אולי קאי על חולי הטחול שנקרא סומקא בגיטין דף ס"ט ע"ב ובשבת קכ"ט ע"א. מ"מ מוכח מדעת הק"ע דבכאב עין בלא אדמימות ג"כ אסור למול:

ואין לפרש הירושלמי דקאי על מי שהוא אדום שהוא סכנה דהא חזינן שאסור למולו. דז"א דהאדמימות בעצמה אינה סכנה ורק למול יש סכנה שלא יצא דמו וכפירש"י בשבת קל"ד ע"א. ובירושלמי שם לא איירי כלל בדיני מילה. רק לענין חילול שבת במקום סכנה. ובאמת בגדול יש לדון דלא שייך כלל הא דאדום דכיון שנתגדל י"ל שטבע בשרו כן להיות אדום וכמש"ל גבי אם עיניו דומעות. וכן משמע בח"ס ס"ס רמ"ה שכתב דעשו הי' אדום ולא נימול לשמונה. אבל אח"כ נימול כדאיתא במדרש פ' וישלח. ופשטות המדרשים משמע שהיה אדום כל ימיו עב"ר פ' תולדות. ומוכח שמותר למול כשנתגדל ורואים שטבעו הוא כן. ולפמ"ש רש"י בחולין מ"ז ע"ב שלזה אין מלין אדום לפי שדמו הולך בין עור לבשר והוי כמי שאין לו דם וחיותו מועט ומת במכה קלה. י"ל ג"כ דכיון שכבר גדל ונתחזק כחו מותר למולו. וכדקיי"ל גבי מתו אחיו מחמת מילה שמותר למול כשגדל ונתחזק כוחו:

י

[ובאמת צל"ע טובא על הראשונים שכתבו שאין למול התינוק אם יש לו שום כאב באיזה אבר והוכיחו זה מדאמרינן ביבמות דאי כאיב לו עינא אין למולו וכמש"ל. דהא י"ל דכאב עין שאני וכדאמרינן בע"ז כ"ט ע"א אישתא וסיכורא סכנתא. כאיב עינא וסיכורא סכנתא. אלמא שהקזת דם מזיק לאדם בשעה שכואב לו עינו. ומשמע להדיא דאיירי אף בכאב מועט. ולזה אסרו ג"כ למול בכאב עין לפי שע"י המילה יוצא דם הרבה. וכן השוה הש"ס מילה וסיכורא אהדדי ביבמות דף ע"ב דאיתא שם ביומא דעיבא לא מהלינן ולא מסוכרינן ביה. ואף דרש"י פירש בע"ז שם ובפסחים קי"ב דסיכורי הוא הקזת דם מן הכתפיים. וא"כ יש מקום לחלק דרק הוצאת דם מן הכתף קשה לעין יותר בשביל שקרוב לעין. אבל בשאר הוצאת דם אין לחלק בין כאב עין לשאר אברים. מ"מ הא חזינן ביבמות שם דמדמה מילה לסיכורי. ועוד הערוך בערך סבר מפרש לה סתם הקזת דם ולא דווקא מכתף ע"ש. ולפ"ז יש לדון דהא שצריך להמתין ז"י משנתרפא היינו רק בחלצתו חמה משום דלאישתא מזיק הוצאת דם כדאיתא בע"ז כ"ט. וכ"נ מפירש"י ביבמות דף ע"א ע"ב דרק בחלצתו חמה נותנין לו ז"י ולא בשאר חולי ע"ש. וכ"כ באו"ז הל' מילה בדעת רש"י והביא ג"כ מתשובת הגאונים דרק באישתא נותנים ז"י משנתרפא ולא בשאר חולי. ונראה הטעם כמש"ל. וכ"נ בבה"ג ה' מילה ובשאילתות פ' אחרי שכתבו דבאישתא צריך להמתין ז"י משחלצתו ולא הזכירו כלל מחולי אחר. ולפי סברא זו שוב אין כאן הוכחה מסוגיא דיבמות דאף בכאב באבר אחד אין מלין. דאפשר שפיר דאיירי דכאיב עינו באופן דהוי סכנה. ומ"מ א"צ להמתין ז"י משנתרפא דהא דין דז"י אינו רק באחזתו חמה כנ"ל. אבל מי ירום ראש לצדד בזה אחרי כי רוב הראשונים וכן כל האחרונים סתמו דבריהם דבעי ז"י בכל חולי גדול. ושאסור למול אף בכאב אבר אחד. ובפרט שהביאו כן בשם גאון. ולזאת אקצר בזה]:

יא

היוצא לנו מזה להלכה דכל שרואין בתינוק שיש ליחה בעיניו אסור למול ואין להעמיד בזה על דברי הרופאים נגד דין מפורש בש"ס ופוסקים. רק אם נמשך איזה שבועות ורואים שהתינוק בריא בכל דבר כראוי ובכ"ז עיניו נוטפות בזה יש לסמוך על הרופא אם יאמר שטבע עיניו כך. או שאינו מחמת חולי וכאב כלל וכמש"ל. וכן בכל שאנו רואים שהתינוק סובל איזה כאב באיזה אבר שיהיה אסור למולו עד שיתרפא. וכשיש ליחות בעיניו אף שנתרפא בכ"ז יש להמתין ז"י כדקיי"ל בשו"ע סי' רס"ב וכנ"ל. רק אם הרופאים יאמרו שלא היתה הליחות מפאת חולי שבעין אז א"צ להמתין ז"י וכמש"ל:

יב

ומה שנסתפק כת"ר בנולד מהול ויש לו כאב עינים אם מותר להטיף ממנו דם ברית. לענ"ד נראה פשוט שאסור כי עיקר הטעם נראה שמזיק לו עשיית חבורה [ובפרט לפמש"ל להביא ראיה מהא דע"ז כ"ט ע"א דהוצאת דם מזיק לכאב עינים. ממילא דה"ה בהטפת דם ברית] וגם הא הטפת דם רק מדרבנן היכא שאין שם ערלה כבושה. לזה בודאי אין להחמיר במקום חשש חולי וכאב. ובפרט דבלא"ה כתבו הראשונים דבהטפת דם ברית צריך ליזהר מאוד שלא להזיק להתינוק ושאין להשגיח בזה על יום שמיני דווקא. וכ"פ בסי' רס"ג ס"ד. ולכאורה יש להוכיח מלשון רש"י בחולין מ"ז ע"ב דשרי להטיף בכאב מועט. דהא פירש"י שם דלהכי אין מלין תינוק אדום לפי שאין דמו בלוע בו וחיותו מועטת לזה אפשר שימות אף במכה קלה. ומשמע מזה שאם חיותו כראוי רק יש לו כאב באיזה אבר אין מזיק לו מכה קלה. והטפת דם היא רק מכה קלה. אבל באמת ז"א דבלא"ה פירש"י צ"ע שקורא למילה מכה קלה והרי הש"ס תופס שהוא סכנה אם יש לו איזה כאב. ובגיטין דף נ"ז ע"ב איתא כי עליך הורגנו כל היום זה מילה שניתנה בשמיני. וצ"ל בכוונת רש"י דהא שאין למול חולה היינו מפני שמכת המילה תגדיל החולי ויבוא לידי סכנה. אבל באדום שאינו חולה רק שעדיין לא נבלע דמו. אין שייך לומר שהמכה תגדיל החולי ולגבי זה שפיר מיקרי רק מכה קלה. ולזה פירש"י דמ"מ כיון שחיותו מועט אפשר שימות עי"ז. ואפשר דבאמת כוונת רש"י לרמוז דאף להטיף ברית אסור באדום. וע' ח"ס ס"ס רמ"ה דמשמע דס"ל שמותר להטיף דם ברית באדום. ויש לדחות דכוונתו שם שלא הוצרך למילה מה"ת ע"ש:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה