שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קלא · ד
והנה בהא דקיי"ל בביצה כ"ב ובע"ז כ"ח דרירא ודמעתא בעין הוי סכנה ומחללין השבת. לכאורה קשה דהא חזינן הרבה אנשים שעיניהם דומעות תמיד. ובכ"ז הם מאריכים ימים. וכן מצינו בבכורות דף מ"ג ע"ב דזבלגן הוי מום. ואף דרש"י פירש שם שדולפות מים. נראה דה"ה דומעות. וכ"כ הרמב"ם בפ"ח. מהב"מ. וכן איתא שם בדף מ"ד ע"א עיניו תרוטות וצירניות דומעות דולפות טורדות. ופירש"י דומעות מעט דולפות יותר מדומעות טורדות יותר מדולפות. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם אהא דתנן צירן דהיינו מי שעיניו דומעות וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהב"מ ה"ו מי שדמעיו זולפות תמיד ומי שלחלוחית נמשכת מאחת מקצות עיניו ע"ש. ונראה דמפרש צירן לשון ציר שנמצא ציר בעיניו. ועכ"פ הרי מבואר שיש אנשים שכן טבע עיניהם שדומעות תמיד. והוי רק מום אבל לא חולי מסוכן. וגירסת הרמב"ם בהך דביצה כ"ב ג"כ צירא כמ"ש הפוסקים והובא בהגר"א סי' שכ"ח ס"ט. וצ"ל שיש חילוקים בזה ולא כל הדמעות והליחות שוות. כי יש דמעה וריר שהוא מחמת חולי העין וזה הוי דבר מסוכן וצריך למהר לרפאותו. ויש אשר טבע העין כן. ואף שבודאי הוא מאיזה חולשה בעין והא קיי"ל דאף בכאב מועט בעין ג"כ אסור למול. בכ"ז כיון שכן טבע העין של אדם זה. כבר הורגל גופו בזה. ואין זה פועל על הגוף. ושפיר אפשר למולו. דהא לא מצינו שמי שעיניו דומעות יהא אסור למולו כל ימי חייו. דהא חשיב לה בין מומי כהנים. ותיפוק ליה דהוי ערל. ואף שיש לדחות שנתחדש לו זה אחר שכבר נימול. מ"מ פשטות הענין לא משמע כן. ולכאורה יש לומר דרק כשכואב לו עינו אסור למולו ואף בכאב מועט. אבל אם עיניו דומעות באופן שאינו סכנה רק מצד טבע העין וחולשתו קצת מותר למולו. אבל בדברי הראשונים משמע להדיא שכיון שהתינוק סובל איזה חלישות באבר אחד אסור למולו. ועוד נראה דהנה במתו אחיו מחמת מילה כתבו הרמב"ם וכל הפוסקים ובש"ע סי' רס"ג שכשיגדל ויתחזק כוחו. מותר למולו. וכבר בארו הנוב"י מ"ת ס' קס"ה והח"ס סי' רמ"ה טעם הדבר. נמצא דנהי שחזינן שיש חולשה בבניו של זה שהמילה מזקת להם. בכ"ז כשגדל ונתחזק שפיר מלים. וה"ה הכא אף שעיניו דומעות מאיזה חולשה. מ"מ כיון שגדל כבר ונתחזק כוחו מלים אותו. והיינו כמש"ל שהגוף הורגל עם חולשה זו וכוחו מתחזק כאחד האדם. ואף שיש לחלק קצת בזה מ"מ מסתבר הדבר כמ"ש: