שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן צט · יב
ולכאורה י"ל בדעת הרמב"ם שלזה לא פסק כעולא בהא דאין דרך רחוקה לטמא משום דחזינן בדף צ"ד ע"ב דאביי משני הכי ורבא פליג עליה. ומשמע דרבא לא ס"ל זה. ואביי ורבא הלכה כרבא. והא דמשני עולא בדף צ"ג ע"ב דאין דרך רחוקה לטמא הוא משום דאזיל לטעמיה בדף פ' דס"ל משלחין אחד מן הטהורין בדרך רחוקה כשמחצה טהורים ומחצה טמאים. והקשו התו' שם למה לא קאמר שישלחו אחד מן הטמאים ויעשו הפסח בטהרה. ותרצו דס"ל אין דרך רחוקה לטמא. ולזה משני הכא ג"כ הכי. אבל לדידן דקיי"ל כרבא דלא ס"ל דין זה וכמש"ל. צריכין אנו לתרץ קושיית רבה מטמא שרץ באופן אחר ולחלק בין מניעה מצד איסור ובין ריחוק מקום. ולהכי לא הוי טמא כדרך רחוקה. אך קשה לומר שהרמב"ם יחדש סברא שלא נזכרה בש"ס ולזה יותר נכון שמפרש כמש"ל. ובפרט דבאמת מהא דדף פ' אינו מוכרח כ"כ דין זה אליבא דעולא וכדמסקו התו' שם בעצמם ג"כ: