שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן צט · יא
ונראה דאף להתו' בפסחים דף פ' שמפרשים הא דאין דרך רחוקה לטמא כפשוטו שאף אם הלך הטמא בדרך רחוקה חייב. מ"מ מודו התו' דבשביל מניעה צדדית שיש לו אין זה נקרא דרך רחוקה. וכדמוכח פשטות הסוגיא דירושלמי במי שרגליו רעות. וכן בש"ס דילן גבי עיכבוהו גמלים. וס"ל דרבה הקשה דניליף מטמא שרץ שדרך רחוקה מיקרי רק היכא שאין יכול לבוא בשעת אכילה. ומנ"ל לחלק בין מניעה צדדית לריחוק מקום. ומשני דמטמא אין שייך ללמוד משום דשם הוי גזה"כ שתלוי באכילה ואין לו דין דרך רחוקה כלל. ואדרבא מוכח מזה מדאיצטריך למעט טמא מדרך רחוקה דדרך רחוקה הוי כשאינו יכול לבוא בשעת שחיטה. דאי כשא"י לבוא בשעת אכילה. א"כ ה"ה בטמא נמי דהא עיקר טעם ששוחטין על טמא שרץ הוא משום דחזי לאכילת הפסח בלילה. וכ"כ התו' צ"ג ע"ב ד"ה דרך בכוונת תירוץ הש"ס שאין דרך רחוקה לטמא משום דבטמא תלוי הכל באכילה. וכיון ששמענו שדרך רחוקה הוי מה שא"י לבוא בשעת שחיטה וכדמוכח מהא דאימעיט טמא מדין דרך רחוקה. ממילא ע"כ צריכים אנו לחלק בין ריחוק מקום למניעה מצד איסור או מסיבה אחרת. דהא חזינן ששוחטין על טמא שרץ או טבול יום אף שא"י לבוא בשעת שחיטה. ונתבאר מזה דאליבא דהתו' מוכרח עוד יותר לומר שהמניעה מצד איסור לא מיקרי ריחוק מקום. ולהרמב"ם כבר כתבנו דע"כ צ"ל שאינו מפרש כהתו' בזה. דהא לא הביא כלל דין דאין דרך רחוקה לטמא: