שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן צט
א
הנה קיי"ל במ"ק כ"א ובטוש"ע סי' שע"ה שאם בא ממקום קרוב ומצאן אבלים מונה עמהם. ושיעור מקום קרוב בארו שם הראשונים דהיינו עשרה פרסה כדי שיוכל לבוא ביום אחד. ונסתפקתי אם מת ונקבר ע"ש עם חשיכה שאז לא יוכל לילך לשם ביום שבת אם מונה עמהם. דהנה הרא"ש כתב בפ"ג דמ"ק בשם הראב"ד הטעם דמקום קרוב משום דבעינן שיוכל לבוא למקום האבלים ביום ג' לקבורה. ולזה אף אם נקבר עם חשיכה יוכלו לשלוח לו שליח ביום המחרת. והוא יבוא ביום ג': אבל אם הוא במקום רחוק יותר ממהלך יום אחד שוב לא יוכל להגיע ליום ג' יעו"ש. וא"כ כשיום שבת באמצע. לא יוכל לילך בשבת חוץ לתחום. ואף לשלוח נכרי בפירוש שילך בשבת אסור. וגם דנ"מ אם יום השלישי הוא שבת שלא יוכל ללכת חוץ לתחום:
ב
אכן פשטות לשונות ש"ס ופוסקים נראה שאין חילוק בזה ואף אם שבת או יו"ט באמצע אם בא ממקום קרוב מונה עמהם. ונראה הטעם דס"ל דבעינן שיהא ראוי למנות עמהם בתוך שלשה ימים הראשונים. וכן מוכרח לומר לפי מה שפירש"י בחולין דף נ' ע"א הטעם כדי שיוכל האבל לדעת מזה באותו יום. וקשה דא"כ אם מת סמוך לחשיכה לא ימנה עמהם אף אם בא בתוך ז'. ונתת דבריך לשיעורין שיהא מקום קרוב לכל אחד לפי העת שמת המת. ועו"ק דא"כ היכא שנמשך מן המיתה עד הקבורה איזה ימים. נימא דלא בעינן מקום קרוב דהא שפיר היו יכולים להודיעו והיה יכול לבוא תוך ג"י אף ממקום רחוק. וכן לפירש"י היה יכול לבוא עד הקבורה אף ממקום רחוק. ובאמת לא מצינו זה. וע"כ צ"ל שא"צ שיבאו ממש. רק שכך שיערו חכמים שמי שהוא דר במקום קרוב אצל קרוביו וגדול הבית שם. הוא מעורב בדעתו עמם ונחשב כאחד מבני ביתם. כי בודאי כשיארע ח"ו איזה צער חושבים להודיעו מזה. ואף שלא הודיעוהו מאיזה טעם. מ"מ הוי כאלו הודיעוהו. ולרש"י ס"ל הטעם שכל שאפשר שידע תוך מעל"ע הרי הוא כאלו הוא אחד מב"ב. והרא"ש והראב"ד ס"ל שהטעם שכל שיכול לבוא ביום שלישי שהוא עיקר האבילות הוא נגרר עמם. לפי שבוודאי חושבים ומתישבים אם להודיעו או לא. ולזה אף שנמנעו מלהודיעו מאיזה טעם. או שיום שבת באמצע. בכ"ז הרי הוא כאחד מהם. אכן אם הוא דר במקום רחוק. הוא מרוחק מהם ואין חושבין אודותיו. ואף אם היה יום הקבורה רחוק מיום המיתה. מ"מ אין טבע בני המשפחה להודיע את קרוביהם הרחוקים. ולזה אינו מצטרף להם:
ג
וכן מוכח ממ"ש הרמב"ן בתוה"א שער ההתחלה בשם בה"ג דמקום קרוב הוי דרך יום אחד שהוא עשרה פרסאות כדי שאם היה יודע מזה תיכף היה יכול לבוא באותו יום. ולזה אף שלא ידע ולא בא דנין אותו כאלו בא לשם ע"ש. וקשה טובא דא"כ איך נדין כשמת סמוך לחשיכה. ולזה צ"ל העיקר כמש"ל שכיון שהוא רחוק בתוך מהלך יום אחד הרי הוא כאחד מבני ביתם דודאי כששומע איזה צער מקרוביו הולך תיכף אליהם אם לא שיש לו איזה מניעה וסיבה שלא יוכל לבוא:
ד
ולכאורה יש להוכיח שדעת רב נטרונאי גאון אינו כן שהרי הובא דעתו בתוה"א להרמב"ן ובטור ס"ס שע"ה שאם נכנס ביום שני לתוך מקום קרוב ושהה שם ג' או ד' ימים ולאחר מכאן בא למקומו כיון שנכנס במקום קרוב כמקום קרוב עבדינן ליה ומונה עמהם דהלכה כר"ש דמיקל באבל ותמה עליו הרמב"ן שם וז"ל ואני תמה לדבריו בא ממקום רחוק בתוך ג' לרבנן היכי משכחת לה. הרי ודאי נכנס למקום קרוב בשני או בשלישי. ועוד לר"ש דלא קפיד ביומי מה לי נכנס למקום קרוב מה לי בשני מה לי בשביעי וא"כ ממקום רחוק לא משכחת לה לעולם עכ"ל. ונלענ"ד בדעת ר"נ גאון דס"ל בטעם שיעור קרוב כמ"ש הראב"ד כדי שיוכל לבוא ביום ג'. וס"ל דבעינן שיוכל לבוא ממש. ולא מצד דכיון שהוא קרוב ה"ז כאלו בא אצלם ולזה ס"ל דכיון שבא ביום ב' לתוך מקום קרוב. הרי הוא יכול לבוא לשם ביום ג'. ולזה בטל אצלם ומונה עמהם. אכן הרי כבר חלקו עליו הרמב"ן והרא"ש והטור וכל הפוסקים לא פסקו כמותו. ולזה העיקר כמש"ל שתלוי רק בקרבות מקום שנמצא בעת קבורת המת. כי אז הוא בטל אצלם. ונראה שאף אם נמצא בעת המיתה במקום קרוב. אם יצא קודם הקבורה למקום רחוק ואח"כ בא אצלם מונה לעצמו. כי מה שבטל אצלם בשעת מיתה אין תועלת כיון שאז לא התחילה כלל האבילות. וכעין זה איתא בירושלמי פ"ט דפסחים ה"ב שאם היה קודם שש מן המודיעים ולפנים ויצא לחוץ קודם שש מיקרי אז שהיה בדרך רחוקה. ואף שהיה יכול לבוא לירושלים בשעת שחיטה או אכילה וכדפליגי שם בהכי. מ"מ כיון שבשעה שהתחיל חיוב שחיטת הפסח היה בדרך רחוקה הרי הוא פטור ע"ש דיליף לה מקרא וחדל לעשות החדל בשעת עשייה חייב שלא בשעת עשייה פטור. וא"כ ה"ה הכא. אך יש לחלק ועדיין צ"ע בזה:
ה
ולפ"ז נראה דאף שעתה שנתחדש הטעלעגראף אפשר להודיע לו ממיתת המת בשעה או שתים אף אם יהי במרחק עצום מאוד. וא"כ נימא דלפירש"י הנ"ל יהא נקרא מקום קרוב בכל מקום שהוא. דהא במשך יום אפשר להודיע אף לקצה העולם. ואף לשיטת הפוסקים שהטעם הוא שיוכל לבוא ביום ג'. הרי יוכלו להודיעו ע"י ט"ג. ובמסילת הברזל יוכל לבוא ביום ג' ממרחק עצום. מ"מ ודאי שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים. והרי גם בימי חז"ל היה גמלא פרחא שהיה אפשר לבוא במהירות וכדאיתא במכות דף ה' וכן היה אפשר להודיע ע"י רץ ממהר וכן ע"י יונים או צבאים שהיו שולחים מכתבים בימים הקדמונים וכמ"ש הרמב"ן בפ' ויחי על פסוק נפתלי אילה שלוחה וע' ירושלמי פ"ט דשביעית ה"ב. ובכ"ז כתבו כל הראשונים השיעור עשרה פרסה. וע"כ צ"ל כמש"ל שהכוונה דכיון שהוא מהם במרחק מהלך יום אחד כפי הילוך אדם בינוני אזי דעתם מעורבת ביותר והוא נחשב כאחד מבני ביתם. משא"כ כשהוא במקום רחוק מזה אף שאפשר שיבוא לשם באיזה אופן ותחבולה. בכ"ז הוא מרוחק מהם ואינו בטל לגבי גדול הבית שלהם. וכעין זה קיי"ל בפסחים צ"ד שאף שיכול ליכנס בסוסים ובפרדים מ"מ מיקרי דרך רחוקה. וכן אם היה לפנים מן המודיעים ולא יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבים אותו מ"מ מיקרי שלא היה בדרך רחוקה ע"ש וכ"ה בירושלמי פ"ה דפסחים ה"ב. וע' רמב"ם ספ"ה מה' ק"פ ובראב"ד וכ"מ שם בזה ואכמ"ל בזה. ואף שיש לחלק בזה. מ"מ נראה עיקר כנ"ל:
ו
וכן יש להוכיח עיקר סברתינו מהא דפסחים. דהא איתא שם הטעם דבעינן שיוכל לבוא בשעת שחיטה. ופירש"י שם שיתחיל לילך אחר חצות שאז התחלת זמן חיוב שחיטת הפסח ויוכל לבוא בסוף זמן השחיטה. ומבואר שאף ששוחטין עליו הפסח בשעה שאינו יכול לבוא עוד עד הלילה לירושלים. מ"מ כיון שבשעת התחלת חיוב זמן שחיטה היה יכול לבוא. שפיר דמי וה"ז כאלו הוא בתוך ירושלים בשעת שחיטה. והרמב"ם ספ"ה מהק"פ מפרש שעם עלות השמש בע"פ צריך שיהיה תוך ט"ו מיל מירושלים והיינו מן המודיעים ולפנים שיוכל לבוא אחר חצות לירושלים שהוא התחלת זמן שחיטה. ומבואר כי אף ששוחטים עליו הפסח שתים או שלש שעות אחר חצות. מ"מ לא מהני מה שיכול לבוא מן עלות השמש עד שעת שחיטת הפסח. דעיקר הסברא הוא שאם הוא במרחק כזה שיוכל לבוא בתחילת זמן השחיטה. אזי דעתו בלי ספק לבוא לירושלים וה"ז כאלו הוא בירושלים. וע' בפירוש המשניות להרמב"ם בפ"ט דפסחים שם שפירש דהיינו פלוגתא דר"ע ור"א. דר"א ס"ל שאם אינו יכול לבוא לשחיטת הפסח מאיזה סיבה שתהיה וכגון שחלה או תעה בדרך. מיקרי דרך רחוקה. ור"ע ס"ל שתלוי רק במרחק המקום. ולפ"ז אפשר לומר דרב נטרונאי גאון שהזכרנו ס"ל דהלכה כר"א בפסחים שם משום דר' יוסי וריה"ג ס"ל שם כוותיה דר"א. ולזה גם גבי אבילות העיקר תלוי באפשרותו לבוא ביום ג' ולא במרחק המקום ואקצר בזה:
ז
ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאיתא שם דרב יהודה ס"ל דדרך רחוקה הוי כשאינו יכול לבוא בשעת אכילה. וכתבו התו' שם וכן הוא בירושלמי שם שצריך שיוכל לבוא לתוך התחום קודם שתחשך. שאם יהי חוץ לתחום שוב לא יוכל לבוא לשעת אכילה לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא. וקשה דכיון שהוא במקום קרוב והמניעה היא רק מצד איסור תחומין ביו"ט. שפיר לא הוי דרך רחוקה דהוי כאנוס וחולה וכמש"ל. ומוכח מזה דבכה"ג מיקרי דרך רחוקה. וה"ה באבל בשבת וי"ט מיקרי חוץ לתחום מקום רחוק. ועו"ק דאיתא שם בסוגיא דרבה הקשה לעולא דס"ל שיוכל לבוא בשעת שחיטה. דא"כ האיך שוחטין על טמא שרץ הא אינו יכול לבוא בשעת שחיטה. ומשני דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא. ואינימא כמש"ל דהיכא שהוא במקום קרוב ורק שאינו יכול לבוא מצד איסור שבת וכדומה לא מיקרי שהוא במקום רחוק. א"כ מה מקשה רבה לעולא מטמא שרץ. דכיון שהמניעה היא רק מצד איסור טומאה לא מיקרי דרך רחוקה. וע"כ צ"ל דבכה"ג מיקרי ג"כ דרך רחוקה. ומהא דקיי"ל שאם מעכבים אותו גמלים וקרונות לא הוי דרך רחוקה אין להקשות ע"ז. די"ל דשאני התם שהמניעה הוא מדבר חיצוני ואפשר להסירם משם ויוכל לבוא. משא"כ אי רביע עליה איסור שבת או טומאה שא"א להסירו מעליו. וכן מהא דרגליו רעות דבירושלמי י"ל ג"כ דאפשר לרפאותו וכן במ"ש הרמב"ם לענין אם חלה. אך זה דוחק דהא רפואתו אינו בידינו:
ח
והנלע"ד בזה דבאמת בהא פליגי רב יהודה ועולא דעולא ס"ל דסגי רק שיהי במקום קרוב ואף שיש דבר המונעו מלבוא. ור"י ס"ל דבעינן שיוכל לבוא בלי שום מניעה. והחילוק דלשחיטה סגי אם הוא במקום קרוב כי יכול לשוחטו ע"י אחר. ובכה"ג לא שייך איהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי. אבל באכילה לא שייך שיאכל אחר בשבילו. ולזה בעי שיוכל לבוא בלי מונע. ולזה איתא בירושלמי דלמ"ד שעת אכילה בעינן שיוכל לבוא קודם שתחשך לתוך התחום. משום דלדידיה בעינן שלא יהא לו שום מונע מלבוא. ורבה דפריך לעולא מטמא שרץ סלקא דעתיה דס"ל לעולא ג"כ כר"י בסברא זו דכל שיש לו איזה מניעה מיקרי דרך רחוקה. ומשני שאין דרך רחוקה לטמא. ופירש"י שטעם איסור טומאה הוא רק משום אכילה ולא משום עשייה דהא יכול לשלח קרבנותיו ועוד מדכתב טמא נפש ולא טמא שרץ. שמעינן דלא פטיר רק בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא עכ"ל. נראה מפירש"י שמפרש הכוונה שבאמת מהכא ילפינן דטמא לא הוי כדרך רחוקה כיון שהוא במקום קרוב והוי כאונס מה שא"י לשחוט בעצמו. ורק כשא"י לאכול אז הוא פטור כי אכילה א"א כלל ע"י אחר. ועיקר הסברא שאם הוא במקום שיכול לבוא הרי זה כאלו הוא בירושלים ולזה חייב ויכול לשחוט ע"י אחר. אבל במקום רחוק אף שיכול לבוא ע"י סוסים ופרדים. מ"מ לא חייבתו תורה בזה וממילא הוא פטור. ואף אם שחט ע"י אחר לא הורצה לרב ששת בדף צ"ב ע"ב. אבל אם בא בעצמו לירושלים ודאי מתחייב אף שבתחילת שש היה בדרך רחוקה:
ט
והתו' מפרשים בדף פ' ע"א ד"ה משלחין שאין דרך רחוקה לטמא שאף אם היה בדרך רחוקה יכול לשחוט ע"י אחר. וכבר הרגישו בעצמם בדף צ"ד ע"ב ד"ה ואין שזה תמוה שאם הוא טהור הוא פטור ואם הוא טמא יתחייב. ומ"ש התו' שם דדמי להא דכל הראוי לבילה צ"ע טובא. דהכא אמרינן שהוא פטור לגמרי ממצוה זו. וכבר כתבו התו' במנחות י"ח ובכ"מ דרק בפרטי המצוה שייך זה ולא במצוה גופא. ונהי דבדף צ"ד ע"ב צדקו דברי התו' דשם לאביי אליבא דר"א דס"ל דחוץ לעזרה מיקרי דרך רחוקה מוכרח לפרש כן. דהא טמא אסור ליכנס לעזרה וע"כ הוא חוץ לעזרה. ודוחק לומר דאיירי אם עבר ונכנס שחייב בפסח. אבל הא רבא פליג עליה התם ומשני שינויא אחרינא. ונראה שגם התו' בדף צ"ד ס"ל הכי דהא קשה למה לא הקדימו התו' להקשות קושייתם בדף צ"ג ע"ב. אבל לפמ"ש א"ש. דשם יש לפרש כפירש"י וכמש"ל שהכוונה שטומאה אינה כדרך רחוקה. ולזה הקשו בדף צ"ד דשם ע"כ צ"ל הכוונה שאף בדרך רחוקה חייב:
י
ועפ"ז מיושב מה שקשה טובא על הרמב"ם שלא הביא דין דאין דרך רחוקה לטמא. והרי הוא פסק בספ"ה מהק"פ כעולא דבעינן שיוכל לבוא בשעת שחיטה. ולדידיה עכצ"ל שאין דרך רחוקה לטמא וכדאיתא בדף צ"ג ע"ב. אבל לפמש"ל א"ש דמפרש כפירש"י שהכוונה שטומאה לא מיקרי דרך רחוקה ודלא כהתו' בדף פ' ע"א ד"ה משלחין. ואף שהתו' שם תרצו בזה קושייתם שם לעולא. מ"מ הרי מסקו התו' בדבריהם שאינו מוכרח ע"ש. ולבד זה כבר תרצו המפרשים קושייתם שם באופן אחר ע"ש בצל"ח בזה ויש להאריך בדבריהם שם ואכ"מ. ולזה לא הביא דין זה דאין נ"מ לדינא בזה דכבר כתב בספ"ה שם שאם הוא אנוס מאיזה סיבה אחרת אינו כמו דרך רחוקה:
יא
ונראה דאף להתו' בפסחים דף פ' שמפרשים הא דאין דרך רחוקה לטמא כפשוטו שאף אם הלך הטמא בדרך רחוקה חייב. מ"מ מודו התו' דבשביל מניעה צדדית שיש לו אין זה נקרא דרך רחוקה. וכדמוכח פשטות הסוגיא דירושלמי במי שרגליו רעות. וכן בש"ס דילן גבי עיכבוהו גמלים. וס"ל דרבה הקשה דניליף מטמא שרץ שדרך רחוקה מיקרי רק היכא שאין יכול לבוא בשעת אכילה. ומנ"ל לחלק בין מניעה צדדית לריחוק מקום. ומשני דמטמא אין שייך ללמוד משום דשם הוי גזה"כ שתלוי באכילה ואין לו דין דרך רחוקה כלל. ואדרבא מוכח מזה מדאיצטריך למעט טמא מדרך רחוקה דדרך רחוקה הוי כשאינו יכול לבוא בשעת שחיטה. דאי כשא"י לבוא בשעת אכילה. א"כ ה"ה בטמא נמי דהא עיקר טעם ששוחטין על טמא שרץ הוא משום דחזי לאכילת הפסח בלילה. וכ"כ התו' צ"ג ע"ב ד"ה דרך בכוונת תירוץ הש"ס שאין דרך רחוקה לטמא משום דבטמא תלוי הכל באכילה. וכיון ששמענו שדרך רחוקה הוי מה שא"י לבוא בשעת שחיטה וכדמוכח מהא דאימעיט טמא מדין דרך רחוקה. ממילא ע"כ צריכים אנו לחלק בין ריחוק מקום למניעה מצד איסור או מסיבה אחרת. דהא חזינן ששוחטין על טמא שרץ או טבול יום אף שא"י לבוא בשעת שחיטה. ונתבאר מזה דאליבא דהתו' מוכרח עוד יותר לומר שהמניעה מצד איסור לא מיקרי ריחוק מקום. ולהרמב"ם כבר כתבנו דע"כ צ"ל שאינו מפרש כהתו' בזה. דהא לא הביא כלל דין דאין דרך רחוקה לטמא:
יב
ולכאורה י"ל בדעת הרמב"ם שלזה לא פסק כעולא בהא דאין דרך רחוקה לטמא משום דחזינן בדף צ"ד ע"ב דאביי משני הכי ורבא פליג עליה. ומשמע דרבא לא ס"ל זה. ואביי ורבא הלכה כרבא. והא דמשני עולא בדף צ"ג ע"ב דאין דרך רחוקה לטמא הוא משום דאזיל לטעמיה בדף פ' דס"ל משלחין אחד מן הטהורין בדרך רחוקה כשמחצה טהורים ומחצה טמאים. והקשו התו' שם למה לא קאמר שישלחו אחד מן הטמאים ויעשו הפסח בטהרה. ותרצו דס"ל אין דרך רחוקה לטמא. ולזה משני הכא ג"כ הכי. אבל לדידן דקיי"ל כרבא דלא ס"ל דין זה וכמש"ל. צריכין אנו לתרץ קושיית רבה מטמא שרץ באופן אחר ולחלק בין מניעה מצד איסור ובין ריחוק מקום. ולהכי לא הוי טמא כדרך רחוקה. אך קשה לומר שהרמב"ם יחדש סברא שלא נזכרה בש"ס ולזה יותר נכון שמפרש כמש"ל. ובפרט דבאמת מהא דדף פ' אינו מוכרח כ"כ דין זה אליבא דעולא וכדמסקו התו' שם בעצמם ג"כ:
יג
[ובגוף הדבר דקרי הש"ס טמא שאינו יכול לבוא בשעת שחיטה צל"ע דהא בסוגיא משמע שדי שיוכל לבוא לירושלים ולא לעזרה. דהא שיעור ט"ו מילין שיש ממודיעים הוא לירושלים ולא לעזרה וכלשון הש"ס בזה. וכ"ה לשון הרמב"ם ספ"ה מהק"פ שצריך שיוכל לבוא לירושלים בשעת שחיטה. וע' חגיגה כ"ה ע"ב ברש"י שכתב ג"כ כן. ולירושלים יכול טמא שרץ ליכנס. ובאמת צריך להבין למה נקטו השיעור לירושלים דהא מקום עשיית הפסח הוא בעזרה. וע' פסחים צ"ד ע"ב דפליגי תנאי אליבא דר"א בלשון ריחוק מקום אם הוא ממקום אכילתו או עשייתו ע"ש ובפירש"י שם. וא"כ י"ל דה"נ ס"ל לר"ע דריחוק מקום ילפינן ממעשר דהוי ממקום אכילתו דהיינו מירושלים. ולפ"ז י"ל דעיקר קושיית רבה לעולא הוא למ"ד בדף צ"ד ע"ב דריחוק מקום הוא ממקום עשייתו. ולזה מקשה דהא טמא אינו יכול ליכנס למקום עשייתו. והוצרך לתרץ שאין דרך רחוקה לטמא. אבל למאי דקיי"ל שריחוק מקום הוא ממקום אכילתו. שוב לא קשה כלל מטמא שרץ וא"צ לזה שחידש שאין ד"ר לטמא. ולזה לא הביא הרמב"ם דין זה. ויש להאריך בזה ואכ"מ]:
יד
מסקנא דמילתא אשר לענ"ד לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין ואף בזמנינו שנתחדשו הטעלעגראפין ומסילת הברזל. בכ"ז מיקרי מקום קרוב רק שיעור עשרה פרסאות. וכן אף שמת המת בע"ש עם חשיכה מ"מ אם בא ממקום קרוב מונה עמהם וכנ"ל. ומכ"ש אם היה חולה וכדומה אף שלא היה יכול לבוא תוך ג"י. מ"מ מונה עמהם אם הוא ממקום קרוב. והנה יש לעורר בענין זה עוד באיזה מקומות בש"ס. אך ההכרח לקצר. וע' עירובין כ"ז וע' שבת ק"ד ע"ב גבי מחוסר קריבה:
טו
אחרי כותבי כ"ז ראיתי בספר נחל אשכול בה' אבילות סימן מ"ט שהביא בשם שו"ת חכמת שלמה שנסתפק בדין זה ביכול לבוא במסילת הברזל והביא ג"כ ראיה מהא דפסחים שאף שיכול לבוא בסוסים ופרדים בכ"ז הוי דרך רחוקה. והוא דחה דשאני התם דחזינן שתלוי בהליכה ברגליו דהא מי שא"י לעלות ברגליו פטור מראיה. וכתבו התו' בפסחים דף ג' דה"ה דפטור מפסח. אבל הכא תלוי רק אם יכול לבוא ביום אחד. וראיתי בתשובת ח"ש הנ"ל שעורר בקיצור מהא דפסחים וכתב שמ"מ יש רבנים מקילים והלכה כמיקל באבל. ולא עורר שם מכל הדברים שכתבנו בס"ד וכן יתר הספיקות שעוררנו בזה לפי סברא זו. ולענ"ד העיקר כמש"ל. דמ"ש שמי שא"י לעלות ברגליו פטור מפסח. הוא תמוה דהא מפורש בירושלמי שהזכרנו שמי שרגליו רעות לא הוי בכלל דרך רחוקה. וגבי ראיה הוא נלמד רק מקרא דרגלים ופעמים כדאיתא בחגיגה דף ג' ומ"ש התו' ריש פסחים שמי שא"י לילך ברגליו פטור מפסח. כבר תמה ע"ז המל"מ ריש ה' ק"פ דמנ"ל זה ונשאר בקושיא ובאמת מפורש בירושלמי להיפוך כמש"ל. אבל כוונת התו' לענ"ד פשוט דהא ריב"ב היה בדרך רחוקה בנציבין ופטור מפסח. ורק הוקשה להם דמ"מ היה חייב לעלות לרגל. ולזה תרצו שהיה פטור מראיה בשביל שאין לו קרקע ממילא פטור מפסח משום ד"ר. שוב מצאתי שכ"כ הצל"ח בפסחים שם וב"ה שכוונתי לדעתו הק' ואכמ"ל בזה. עכ"פ חיוב פסח אין שייך כלל להליכה ברגליו. ותמה אנוכי איך אפשר לומר כן דהא הבה"ג כתב להדיא השיעור עשרה פרסאות והביאו לשון זה כל הראשונים. ואינימא שאף אם אפשר לבוא בסוסים ופרדים מיקרי ג"כ מקום קרוב. א"כ למה נקיט שיעור י"פ ואטו בימיהם לא היו סוסים ופרדים וכדומה. והול"ל השיעור סתם כדי שיוכל לבוא לשם ביום אחד. וע"כ צ"ל ששיעור עשר פרסה הוא דווקא וכמש"ל בהסבר הדבר. ואין בכוחינו לחדש קולא מה שלא נזכר כלל בדברי הראשונים. ולולא דברי הבה"ג היינו אומרים דמקום קרוב הוי תוך התחום כדאיתא בשבת קנ"א ע"א לשון זה ע"ש. ורק שחידשו לנו הראשונים בשם בה"ג שהשיעור י' פרסה. והבו דלא להוסיף עלה: