שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן צח
הנה ראיתי בספר תניא רבתא בענין גזירת שבעה שהביא מנהג שלא להתאבל על תינוק עד היותו בן שנה. וכתב שהוא מנהג בטעות כי אין לזה שום טעם ורק נמשך מצד שנהגו שלא להברות על תינוק פחות מבן שנה כדי שלא להטריח שכניו וקרוביו יעו"ש. ובכ"ז לא הזהיר להתאבל רק כתב שהמתאבל אין לתפוס עליו. והוא באמת תמוה איך אפשר שישתרבב מנהג בלי שום יסוד. וגם מ"ש הוא שנהגו שלא להברות הוא נגד הש"ס בשבת קל"ו ע"א דקאמר שם צודנייתא בעית למיכל ע"ש ברש"י. אך זה י"ל שנהגו שיתענו היום כדי לפטור מהבראה כדקיי"ל בסי' שע"ח. אבל ז"א דלא נזכר שם כלל בתניא שם שנהגו שיתענו. ואפשר לצדד הטעם דהנה באמת גם בתינוק פחות משלשים יום יש לילך אחר הרוב דרוב נשים ולד מעליא יולדות. ורק באבילות הקילו וחוששין למיעוט וכמ"ש התו' ביבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה. וא"כ אף כשהוא יותר משלשים יום ניחוש שמא טריפה הוא דהוי כגברא קטילא כדקיי"ל בסנהדרין דף ע"ח וחולין י"א. ואף דוודאי מתאבלין על הטריפה. היינו כשהיה מקודם שלם. וא"כ מת אדם שלם. ורק שנמשכה מיתתו מעת שנטרף עד שמת. ולא גרע מאם כבר מת ונשתהה עד קבורתו הרבה דכשנקבר מתאבלין עליו. אבל הכא אפשר. נולד כשהוא טריפה כיון שלא שהה עדיין י"ב חודש:
ואף שיש לילך אחר הרוב שרוב בנ"א שלימים הם כדאיתא בחולין י"א. מ"מ הא באבילות חיישינן למיעוטא ג"כ. ואף שכתבו התו' ביבמות שם דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי. מ"מ הא חזינן דמקילינן באבילות לחוש למיעוט והיינו דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת פטור מאבילות. וכ"כ התו' בב"ק כ"ז דלהכי אין הולכין בממון אחר הרוב דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. וא"כ ה"ה גבי טריפה נימא הכי. ואף דגבי פדיון בכור מקילין בתוך שלשים ומ"מ אחר שלשים חייב לפדות. ולא אמרינן לחוש למיעוט טריפה דאין הולכין בממון אחר הרוב דטריפה פטור מפדיון כמ"ש התו' בב"ק י"א ע"ב ד"ה בכור. י"ל דשם גזירת הכתוב הוא מבן חודש תפדה ואין לו להמתין עד יב"ח שיצא מספק טריפה. אבל גבי אבילות שפיר י"ל כנ"ל. ואפשר להסביר דלהכי דמי אבילות לממון לענין זה דלא אזלינן בתר רובא. לפי שענין האבילות הוא בשביל כבוד המת להראות שמצטער עליו. וא"כ הרי זה כחיוב הגוף לקרוביו. וחיוב הגוף הוי כחיוב ממון וכמו פדיון בכור שחייבתו תורה. כיון שחיוב הגוף הוא לכבוד קרוביו. ודוחק:
ואף דמפורש בשבת דף קל"ו דרב דימי בר"י ורב כהנא התאבלו אף בפחות מבן שנה. וכן קיי"ל בנדה דף מ"ד ע"ב. אפשר סברו המנהיגים מנהג הנ"ל דכל הנהו ס"ל כרב דגם בממון אזלינן בתר רובא. ומ"מ בפחות מבן שלשים בפיהק ומת ס"ל דהוי הוכחה שהוא נפל ולא מצד שחוששין למיעוט וכדאיתא בשבת קל"ו וע"ש בתו'. ולזה הצריכו שם בשבת ובנדה שכלו חדשיו. וכן הא דקאמר רב אשי בבכורות מ"ט ע"א שביום ל' לענין אבילות הוי לכ"ע כלפניו כתבו התו' שם ג"כ דאיירי בפיהק ומת. אבל לדידן דקיי"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב. ה"ה שהקילו באבילות בזה לומר סמוך מיעוטא לחזקה. ולזה הנהיגו שלא להתאבל עד היותו בן שנה שכבר יצא מכלל טריפה:
ואינני מצדד כן להקל למעשה ח"ו ואף לצרף צירוף כל שהו להקל בזה. כי בודאי הדין פשוט כמפורש בש"ס ופוסקים להתאבל אחר שלשים. ורק קודם שלשים קיי"ל כרשב"ג וחיישינן למיעוט המצוי כמ"ש התו' ביבמות ל"ו [ועוי"ל הסברא דבאבילות בעינן שיהא לבו דוה עליו. ולזה קודם שלשים שמצוי שיהי עוד נפל. אזי כשמת אין לבו דוה עליו כי תולה שהוא נפל. משא"כ אחר ל' לא סליק אדעתיה כלל לחוש שהיה טריפה ובודאי לבו דוה עליו. אך ז"א ואקצר] ורק באתי להראות שיש קצת מקום למנהג זה. כי נראה בספר התניא שם שבזמנו היו נוהגים כן. ויש להאריך בפרט זה באיזה דבר חוששין למיעוט באבילות. אך אין הפנאי מסכים לי לזה כעת. וגם כי בעיקר דין זה נראה ברור דאף על טריפה ודאי צריך להתאבל. ורק נפל שאינו בר קיימא כלל הוי כמת. אבל טריפה שפיר הוי כחי לכל דבריו. וגם לענין ירושה פשוט דהוי כחי לכל דבריו וכן לענין יבום ושאר דברים שבתורה. ואין מקום כלל מעיקר הדין לחשש טריפה לענין אבילות. ורק לענין פדיון לשיטת ר"ת בב"ק י"א ומנחות ל"ז אימעט טריפה מקרא שא"צ לפדותו. אבל לשאר מילי הרי הוא ככל אדם לכל דבריו. והא דהורג טריפה פטור הטעם כמ"ש התו' בסנהדרין ע"ח דמ"מ אין סופו לחיות וכתבו שם דה"ה אף למ"ד טריפה חיה ע"ש. והתורה חייבה רק היכא שהרוצח גרם לו מיתתו. ובלעדיו היה אפשרות שיחיה כשארי בנ"א: