שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פו · לא
והנה חכם אחד העיר להביא ראיה דאם גילה דעת שא"צ אח"כ חזרה רק בטל ממילא ממ"ש הרשב"א בחידושיו בגיטין דף מ"ו שאם גילה דעתו שמגרשה משום שם רע אף שאנו אומרים לו שאסור לו להחזירה. מ"מ כשיתברר שהש"ר היה שקר היכי שתקינן הלא הגט בטל. והרי הכא אינו חוזר דהא הגידו לו שיהא אסור להחזירה בכל אופן. אבל באמת אין מכאן שום ראיה דהא כבר כתבנו שהחזרה אח"כ הוא רק בירור להוכיח סופו על תחילתו שהגילוי דעת הוא אצלו לעיכובא. ולזה הכא שאנחנו אומרים לו שיהא אסור להחזירה וגודרים בעדו שלא יוכל לחזור. הרי נשאר הדבר בספק אם היה גילוי דעתו לעיכובא או לא. ובפרט לפמש"ל דאומדנא כזו הוי כרובא ובאיסורא אזלינן בתר רובא. א"כ כל זמן שלא נתברר ההיפוך עלינו לדון שגילוי דעתו היה לעיכובא וניזל בתר רובא. ומה שאינו חוזר בו אין מזה ראי' כי זה לפי שיודע שלא יוכל להחזירה כפי שהתרו בו קודם שגירשה. וה"ה אם מת קודם שנתברר דעתו אם הוא לעיכובא או לא. נראה דג"כ תלוי לפי הענין אי ניזל בתר רובא בזה או לא. ועפמ"ש מבואר היטיב סברת רש"י בגיטין שם שפירש דהואיל וגירשה אף שיודע שאסור לו להחזירה ולא חקר היטיב מוכח שנתרצה לגרשה בכל אופן שיהיה. וכתב הרשב"א ע"ז שדוחק הוא כי הלא חקר כפי יכולתו. ולפמ"ש י"ל דכוונת רש"י דכיון שיודע שלא יוכל להחזירה. ממילא מוכח שגילוי דעתו אינו לעיכובא. כי מה שייך לומר שיהי לעיכובא כיון שיודע שבכל גוונא אסורה לו. וסברת הרשב"א נראה דבאמת מי שמגלה דעתו בעת שעושה איזה פעולה שמוכר או קונה או מגרש שעושה זה בשביל איזה דבר שמכריחו לכך. אין עולה אז על דעתו כלל שהדבר ההוא יתבטל ולא יצטרך לו או שלא יעלה בידו. ורק אח"כ כשנזדמן שבטלה הסיבה שגילה דעתו שבשבילה עושה דבר זה. אנו דנין שאילו היה יודע כן לא היה עושה דבר זה והוי כאלו התנה בפירוש. וא"כ אין שייך לומר שבעת שגירש גמר בדעתו לגרש בכל אופן. דהא לא עלה בדעתו כלל שיתבטל הדבר. ורש"י ס"ל דהא אנו אומרים לו בפירוש שאף שיתברר שהש"ר שקר ג"כ לא יחזיר. והו"ל לברר ולחקור היטיב ואקצר בזה. ועמ"ש בחיבורי ח"א סי' פ"ו אות ה':